מגיעות לפנאג'י
המרחק מתחנת הרכבת שמחוץ לפנאג`י, בירת גואה, אל העיר הוא כעשרה קילומטר, שרובם עוברים בתוך פרוורים שהיו פעם כפרים. הדרך ממש מתפתלת בין הבתים היפים, העטופים בירק טרופי שופע, ושפע של בוגנוויליות נשפך על קירות וורודים ולבנים. אני צובטת את עצמי, כי זה נראה כל כך ים - תיכוני (השפעת הפורטוגזים ששלטו פה ארבע מאות שנה) אבל מי שבאמת המומה זו אהוביק: זה המפגש הראשון שלה עם ארץ טרופית, עם כל השפע הנפלא שחודר ישר ללב ועושה שם ריקוד קטן.
אנחנו מאכסנות את עצמנו ב- Panajim Inn, מלון משפחתי קטן הממוקם בשני בניינים קרוב לנהר. החדרים, בעיקר בבניין הראשי, מכילים אוסף מדהים של רהיטים ודברי אומנות עתיקים, ובבניין שלנו יש אוסף תמונות הודיות נפלא, האוסף הפרטי של בעל הבית, וגם מרפסת עץ מקסימה עטורה בעציצים. באותו ערב אנחנו אוכלות במלון, אוכל טוב וקצת שונה, יותר אירופאי.
אחרי ארוחת בוקר אנגלית, שזה משהו שכבר יובלות לא בא אל פינו, אנחנו פונות לרחוב שלאורך הנהר, שלאורכו כבר צומחות קצת מסעדות ופה ושם איזה גסט האוז, ולוקחות אוטו ריקשה לחוף אנג`ונה, שבו מתקיים היום - יום רביעי - השוק השבועי המפורסם ביותר בגואה. אחרי שיוצאים מהאזורים הסמי - עירוניים מסביב לפנאג`י הכביש נוסע בין כפרים שלא נראים כמו כפרים אלא כמו שכונות וילות: בתים יפים, לא גדולים אבל בנויים היטב, לפעמים יושבים בתוך חלקות גדולות, רחוקים אחד מהשני, ולפעמים בחלקות קטנות עם גינות יפות והמון עצים, פרחים ושיחי בוגנוויליה בכל הצבעים. פה ושם רואים גם אירופאים שבאו לגור פה - חלקם עוד בשנות הששים - וכל האווירה פה שונה מאד משאר חלקיה של הודו, כפי שחווינו אותה עד היום.
הגענו אל השוק, שטח גדול בדרך לחוף שהיה מלא בדוכני מכירה של כל טוב הודו, אבל בכמויות ובמבחר שלא ראיתי עד עכשיו. היו שם בגדים מכל סוג, תיקים ושאר דברי עור, בדים יפהפיים, צעיפים וריקמות, והמון תכשיטים, חלקם ממש מיוחדים. הפרסום של השוק באמת מצדיק את עצמו, ואפשר רק לתאר מה הוא היה לפני עשרים שנה, לפני המסחור הגדול. בקצה הרחוק של השוק, כמעט על החוף, מספקות מספר מסעדות מאולתרות עם שולחנות עץ מנוחה ושתיה קרה בין קניה לקניה, בצילה של יריעת בד ענקית המתוחה בין עצי הקוקוס.
אנחנו מסתובבות בתוך כל שפע הצבעים והבדים ולא מתאפקות. עוד מעט נחזור הביתה, והשיקול העיקרי של "לא לקנות בכדי לא לסחוב" כבר לא קיים. אז קונים. ואני רואה כל הזמן את הים, וחם, אז אחרי השוק אנחנו הולכות אל המצוק שבקצה השוק ויורדות אל המים לטבול בבריכות שבין הסלעים. רדוד אמנם אבל איזו קרירות מבורכת!
למחרת אנחנו משוטטות בשכונה סביב המלון שלנו. אם לא הייתי יודעת שאני בהודו, בקלות זה היה נראה לי כמו שכונה בספרד או בנאפולי. בתים אירופאים בנוסח של פעם, צבועים בצבעי פסטל, עם המון שיחים ופרחים, בעיקר בוגנוויליות. בכל זאת, בכדי שלא אשכח באיזה חלק של העולם אני נמצאת - בפינת הרחוב שלנו עומדת עגלת אשפה (ליופי) ולידה, על הכביש, ערימת אשפה גדולה המחכה לפינוי. עכשיו אנחנו עולות במעלה גבעה ומגיעות למרגלותיה של הקתדרלה המרשימה, שעולים אליה בסדרות מצטלבות של מדרגות יפות. מתחת לקתדרלה גן ציבורי מקסים שכולם באים אליו בערב לשוטט, ומכאן ממשיכים לתוך העיר עם רחובות מסחריים נחמדים ונעימים - מדרכות מרוצפות, בתי אוכל, חנויות בגדים, מזון ותבלינים. הכל נאה ונקי להפליא, האנשים חביבים ואוויר הערב מתוק ונעים - כיף לגלות הודו אחרת!
אנחנו משוטטות בין הסימטאות ומגיעות בסוף לנהר (פנאג`י בנויה לחוף הנהר, לא רחוק מהשפך לים), שלאורכו יש שורה ארוכה של מסעדות גדולות פתוחות, שיושבים בהן בערב לאור מנורות ומסתכלים על ספינות הבילויים ששטות בנהר. אנחנו בוחרות לנו מסעדה,ומתיישבות ממש על יד המעקה, צופות בנהר שצבעי השקיעה עוד משתקפים בו. השעה עוד מוקדמת, ואין כמעט אנשים, אבל אנחנו מקבלות ארוחה נהדרת על טהרת ההודיות, לאור הפנסים, ועם מוסיקה שמגיעה אלינו מספינות הנהר.
לתחילת הכתבה
Old Goa
פנאג`י היא הבירה החדשה של גואה. הבירה הישנה, הנקראת פשוט Old Goa, נמצאת עשרה קילומטר מכאן במעלה הנהר, ואנחנו נוסעות לראות אותה למחרת בבוקר. זו אותה דרך בה באנו כשהגענו ברכבת, ושוב אנחנו מתפעלות מהכפרים המקסימים בצידי הדרך ומשפע הצמחיה הטרופית. בכניסה לכנסיה הראשונה ישנן סככות צבעוניות גדולות, אולי מתכוננים כאן לאיזה ארוע. בפנים ישנה חצר סגורה עם שתי קומות של קשתות - קלויסטר אמיתי, כמו בספרד, שבקומתו הראשונה שולחנות, עליהם מדליקים המבקרים נרות. אמנם אין הרבה נוצרים בהודו, אבל פה, בגואה, הם מהווים כארבעים אחוז מהאוכלוסיה.
אנו עוברות לקתדרלה הראשית, וזו מרשימה עוד יותר. בעיקר יפה הניגוד בין עושר הקישוטים של האפסיס (האזור בו נמצא המזבח) לבין הקירות הלבנים. יש פה ציורי קיר נפלאים, המשובצים בתוך הקשתות ועל הקירות. המכלול כולו מרשים ביותר, וממש קשה להאמין שכנסיות יפות וגדולות כל כך הוקמו בשולי האימפריה, אלפי קילומטרים מאירופה.
הכנסיות הרבות עומדות בתוך שטח מגונן ומטופח, כעין מוזיאום של העבר הקולוניאלי. חלק מהן כנסיות בנויות אבן, ואחרות - בנינים לבנים שחזותם אינה מסגירה את היופי והמורכבות של פנימיותן. קצת רחוק יותר מהאחרות, בתחתית הגבעה, מתחבאת בין עצי ענק בתוך גן ירוק, כנסיה אחת לבנה, שפנימיותה ממש מפתיעה - בפנים היא כנסיה אנגלית ניאו-קלאסית, שקמרונותיה המצולבים יפהפיים וכמעט נטולי עיטורים. יש פה רק משחקים של אור וצל המבליטים את יפי העמודים ואת הבוהק הזהוב של המזבח.
הדרך המוליכה אל הנהר עטופה בצמחיה צפופה ודקלים, ושקט גמור שורר כאן. אנו מגיעות למזח עם משטח עגינה בדיוק כאשר מגיעה ספינת הנהר המוזרה ביותר שראיתי בחיי: הקירוי של הספינה הוא מעין סוכה מעוגלת, עשויה קש קלוע, וכולה נראית כמו מין צעצוע או קישוט, שבמקום לשמש כעציץ - שמו אותו על רפסודה ממונעת. אנשים עולים ויורדים, מטעינים את חפציהם, ועורבים מקרקרים סביב כל ההמולה.
אנחנו עוזבות את הנהר ומתחילות לעלות, בדרך אחרת, אל הכביש הראשי. בינתיים כבר תופס אותנו הרעב, ואנחנו נכנסות לאכול משהו במסעדה משונה עם גריל פתוח, שהמוני מבקרים ממלאים אותה. אחר כך תופסות את האוטובוס וחוזרות לפנאג`י. מחר אנחנו עוזבות, בדרכנו לחוף פאלולם בדרום גואה, חוף שהוגדר ע"י ידיד שלי - שעשה כאן לפני שנתיים סקר חופים על אופנוע - כחוף היפה ביותר בגואה.
פאלולם
עזבנו את המלון ונסענו לפאלולם. בדרך חוצים נהר גדול, עוברים בין כפרים ועיירות ומגיעים למרגאו, עיר סואנת עם תחנת רכבת חדשה, הנקודה הדרומית ביותר בגואה שאליה מגיעה הרכבת למומביי. אנחנו עוברות מתור לתור, מנסות להשיג כרטיסים לדרך חזרה, אבל אחרי רבע שעה נשבר לנו. החוף קורא לנו, ומישהו כבר ישיג לנו כרטיס. בחנות המכולת הקטנה בה אנו קונות שתיה ישנו חדר פנימי, ואישה צעירה יושבת על שרפרף עץ בגובה 20 ס"מ מהרצפה ומפעילה Food processor מדהים: בקצה התחתון של השרפרף מקובעת סכין חדה, ועל- ידי השענות עליה הבחורה חותכת ומרסקת במהירות ערימה של ירקות!
מכאן הכל נרגע והופך כפרי ושקט וירוק יותר ויותר, ותוך חצי שעה מגיעים לפאלולם. אנחנו מחפשות חדר עם שרותים צמודים, שזה לא מצרך נפוץ כאן, ותוך כדי עוברות בכפר של פאלולם. לבסוף אנחנו מוצאות את La Alegro, בחוף המרכזי, סמוך לפאלולם ביץ` רזורט, בכניסה לחוף מהרחוב הראשי. יופי של מקום, ואם כי זה קצת מרכזי מדי, שום דבר בפאלולם לא ממש סואן. יש פה כפר נחמד, בו המקומיים מנהלים את חייהם כאילו אין אלפי תיירים סביבם, ויש המוני תרמילאים וכמה עשרות מבוגרים שנהנים מהחיים הרגועים שהמקום מציע.
איזה כיף להיות שוב על חוף טרופי! זה אמנם לא קראבי וגם לא קופיפי, עם החול הלבן ביותר בעולם והנוף עוצר הנשימה, זה גם לא בורקאי שמימיו שקופים ובראשיתיים לחלוטין, אבל הקו המתעקל של המפרץ, עטור דקלי קוקוס נטויים, מחזיר אותי באחת למקומות שאהבתי כל כך. גם פה, כמו בכל המקומות שעדיין לא התקלקלו במזרח, הנפלא הוא בפשטות הגמורה של המגורים והמסעדות, הכל שני מטר מהמים, אין בתי מלון (עדיין) והיופי הטבעי מונח לפנינו כמו מנחה נדיבה. רק להתפרקד בתוכו... אין שום בעיה להתמכר לזה מיידית, ואנחנו עושות זאת בגיל ורננה. אני הולכת לטיול קטן על החוף, מגלה כל מיני גסט האוס נחמדים, מסעדות וכמה ישראלים. פאלולם כבר לא מקום התבודדות נידח כמו שהייתה פעם, אבל לא צפוף כאן בכלל, לא על החוף וגם לא במים. יופי.
אהוביק בינתיים התמקמה על השולחן בחוץ, שופכת את חוויותיה ביומן, ואני מצטרפת אליה לבקבוק שתייה וצפייה שקטה בשקיעה הנהדרת. יש אנשים שאוהבים ערים, יש כאלה שאוהבי הרים, יש אפילו כאלה שמתים על שלג, אבל אני - רק תנו לי חוף טרופי ואני לא רוצה יותר שום דבר בעולם.
בערב הולכים לאכול במסעדה של המלון השכן, מבחר ענקי של כל מיני מאכלים הודיים ואירופאים. רק לבחור. למחרת אנחנו יוצאות החוצה ומגלות את הכפר. הרחוב הקצר הניצב לים הוא שוק של דוכנים עם כל מיני שטויות ססגוניות, למי שעוד לא התמלא בהן עד עכשיו. מאחורי הדוכנים יש בלי סוף חנויות אינטרנט, מבחר לא קטן של מסעדות מכל הסוגים והמינים, אותן נדגום, בימים הקרובים, אחת אחת. אחר כך מגיעות לרחוב הראשי של הכפר, שלאורכו בתים פרטיים נאים, גינות, חנויות ועוד מסעדות.
כמה תאואים צועדים להם בשלווה (פרות לא ראיתי כאן), קרנו האחת של אחד מהם שמוטה. הנשים כאן רזות וכהות יותר מאשר בצפון וגם נראות גאות וחייכניות יותר. הן לובשות את הסארי שלהן בסגנון מהראשטרה - חלק מהבד כרוך להן בין הרגליים ועולה קדימה. מקסים וארוטי.
בטיול לכיוון הצד הצפוני של החוף אנחנו עוצרות להתבונן בקבוצת נשים וילדים המתקהלים סביב דייגים שזה עתה פרקו את רשתותיהם מן המים. הרשת נגררת בעצלתנות על החול הלבן, הנוצץ ממים. בקצה הרחוק של החוף ישנו נחל בעומק מטר בערך, עם מים ירוקים וחמימים, עטורים בסבך של דקלים. מקום יפהפה. מעבר לנחל, אותו אנו חוצות עם מים עד החזה, מתרוממים סלעים שחורים וחלקים שכאילו נזרקו ללא תכנון על החול הלבן. מאחוריהם מפרצון עם עוד סלעים כאלה, שבורים ומוחלקים על ידי הגלים הקטנים המלקקים אותם, ואנחנו מחכות עד שהשקיעה תעשה את כל היופי הזה לבלתי נסבל.
עוד יום עובר, ועוד אחד. כבר אכלנו פירות ים וניסינו את המסעדה האיטלקית, כבר פגשנו אנשים נחמדים שגם יושבים פה וקוראים ספרים, והתבוננו מוקסמות במשפחה אנגלית שהגיעה לכאן בתקן מלא על שלושת דורותיה כדי לחגוג יום הולדת לסבתא. עכשיו אנחנו מתנתקות מהבטלה באנחה קלה (אהוביק אומרת שצריך גם לזוז קצת) והולכות לראות את הצד הדרומי של החוף. אנחנו צועדות לאורך קו המים, וגלים ארוכים, חלקים ושקופים באים ומלקקים את כפות רגלינו. בסוף החוף המפרץ נסגר ע"י מין גבנון קטן שממנו מזדקרים דקלים דקיקים על רקע השמים. מקרוב אנו רואות שכל ההתרוממות הזאת היא מצבור של סלעי ענק שחורים ומדהימים, חלקם בגודל של שלושה ארבעה מטרים. הם רובצים להם מעל נחל רדוד, מקבץ יפהפה שרק הטבע יכול, במקריותו האינסופית, ליצור כל פעם מחדש.
אתמול הזמנו כרטיסים לרכבת לילה לבומביי ואישרנו למשפחה בארץ להקדים לנו את מועד השיבה ארצה. בלילה היה פה איזה טקס, שבו הובלה אל המים צלמית אלה, ונשלחה לדרכה על פני הגלים. כל היום אנחנו מסתובבות בין החוף לבין האינטרנט, בין הגעגועים הביתה לבין הרצון לספוג כל רגע לפני שכל זה (וגם הטיול) יגמר... רגע לפני שאנו עומדות לצאת מכאן, התיקים כבר ארוזים, אהוביק נזכרת שעוד לא קיבלה מסאז` איורוודי כמו שצריך, ומזנקת לחדרון הקטן ליד המסעדה של פאלולם ריזורט. נהג המונית כבר עומד שם, כולו חיוכים ושמן זית, כאשר היא יוצאת בהבעה של חתול שזה עתה חיסל כד שמנת.
הרכבת יוצאת ממרגאו בדיוק בזמן ואנחנו עליה. בתא שלנו מחכה לנו הפתעה קטנה - משפחה שלמה יושבת שם, על שני בניה המתבגרים. אחרי שעתיים של שיחה מנומסת, בה אנו תוהות אם יפנו את התא (התא הסמוך ריק) או שנאלץ לישון בחברת הנערים, הם זזים ואנחנו סוף סוף מחליפות בגדים והולכות לשכב, אבל להרדם אני לא מצליחה. אור עמום בוקע מאי שם, מין אור דמדומים נצחי של רכבות לילה. אני שוכבת בשקט ומקשיבה לשקשוק הרכבת, העושה את דרכה באפלה על פני שדותיה ונהרותיה של הודו.
