פרק י``ב - רישיקש - יעל ואני חוגגים עם `גרון כחול`

המפל הגדול

7.12.2003: בלילה שמעתי מתוך שינה את קאראנפאל יוגי, המורה ליוגה, אומר בקולו השקט והעמוק "relax the whole body, breathe in and out, slow and deep..."; זהו, נראה לי שהוא נכנס לי לתוך הגוף והנפש ומתחיל לכוון משם את העניינים... לקראת שבע אני שומע את איתי ומיכל מתחילים להתארגן בחוץ על האופנוע. הבוקר הם יוצאים לדלהי, בדרך לראג`אסטאן, ואני חייב להיפרד מהם כמו שצריך. אני קופץ מהמיטה, שם סנדלים, ויוצא לקור של הבוקר. איתי ומיכל, שני מושבניקים קשוחים מפארן ונהלל אולי לא מתרגשים מפרידות, אבל אני כן, ובעצם אני נזכר שגם איתי, שאמר לי שכשנפרד אתמול ממוקש, אצלו עשה את הדיג`, הוא כמעט הזיל דמעה... כאלה הם חיינו, פגישות ופרידות, ומה שקורה ביניהן. הפגישות האלה מוסיפות לנו תמיד משהו חדש, משהו שלא היה לנו קודם. כל אחד נותן ומקבל, והחיבור הזה יוצר משהו ייחודי, שלעולם לא יוכל להיווצר עם אנשים שונים, ובמקומות אחרים. החיבור הזה, אם תשאלו אותי, הוא הדבר שבשבילו שווה לקום כל בוקר, גם שקשה, ורע, ונדמה לך שהחיים שלך בזבל ושום דבר לא יסתדר לך... ועכשיו איתי ומיכל, שני חבר`ה עלא-כיפק, מושבניקים עם כל הדברים החיוביים שמתלווים לזה, עוד לפני שהציניות השתלטה עלינו בניסיון למחוק את כל הדברים הטובים שקמו לנו בארץ שלנו, ויש לא מעטים כאלה, למרות הכל, ממשיכים בדרך שלהם, ואני נפרד מהם, ושוב אני מרגיש קצת עצוב, קצת בודד, כבר מתגעגע...

הבוקר אין יוגה, ואני יכול להקדיש שעה שלמה לרייקי. מילינד אומר ש-21 ימי האימונים מיד אחרי קורס הרייקי הראשון, נועדו לגרום לכך שתרגול הרייקי יהפוך להרגל, ואני הולך להעמיד את זה במבחן. התחלתי גם להשתמש באחד הספרים שקניתי אתמול בחנות הספרים לא רחוק מהגסט-האוס שלנו, שמסביר ביתר פרוט את תנוחות הרייקי, ואני גם מנסה לזכור את הסדר בו מתקדמות התנוחות, בתהליך פתיחת הצ`אקרות, כדי שלא אצטרך להציץ כל הזמן בספר. לגבי הזמן בכל תנוחה, אני מחפש לצרוב איזה דיסק ששם גם יש מוזיקה מתאימה, וגם צלצול פעמון כל שלוש דקות, שאומר לך להחליף תנוחה, כך שלא אסתפק רק בהערכה. זהו, אני כולי נכון לתת לזה הזדמנות ראויה ולראות איך זה מתקדם...

 אחרי כוס צ`אי עם שימי ויעל, בדהבה שלידנו, ויותר מאוחר ארוחת בוקר טובה ב`מון-לייט`, ואחר-כך עוד כוס צ`אי עם החבר`ה ב`גאנגה ויו`, אני יוצא למצוא את המפל הגדול, שהסתבר לי שיש כזה, ונמצא רחוק יותר מהמפלים בהם ביקרתי. ההליכה צפונה לאורך הגאנגס תמיד מהנה אותי, ובמיוחד שכבר איזה שבוע לא הייתי כאן. בצ`אטי, לא הרחק מהמפלים הקטנים, שבו עצרתי עם פרמדאס לקחת מים לבאבא, מזמינה אותי המוכרת להיכנס לשתות צ`אי, ואני מבטיח לה שאכנס יותר מאוחר, בדרך חזרה. היא מביטה בי, והמבט שלה אומר: `הא, הוא בטח לא יחזור, הוא סתם אומר, כמו האחרים...`, זה מה שאני קולט ממנו, ואני אומר לעצמי שאני הולך להחזיר לה קצת אמונה באחרים, בכולנו, אני חייב... כשאני מתקרב למקום שבו צריך לעזוב את הכביש לפי תיאורי תומר, שהסביר לי איך להגיע למפל, אני פוגש נער שמוכר צ`אי בסוכה קטנה, והוא מאשר לי שזה אכן המקום; נחמד, אם אין שילוט דומם לפחות יש `שילוט` חי... הנער גם אומר לי שבשלב מסויים אצטרך לעזוב את השביל הראשי, שמוביל לכפר, וללכת ימינה בשביל צר יותר. ובכל זאת, למרות ההסבר הברור, לוקח לי קצת זמן למצוא את המפל. למה אני מסתבך, אני מנסה להבין, ובסוף מגיע למסקנה שמה שמכשיל אותי הוא דווקא הניסיון שצברתי עד היום בטיולים; הנסיון הזה גורם לך לחשוב שמה שעתיד לקרות יהיה דומה למה שכבר קרה, למה שכבר ראית; יש לך בראש דפוס חשיבה מסויים, פרדיגמה של מפל, הנמצא בקו זרימת המים בתוך הנחל, כפי שהכרת אותו עד היום, ופתאום מסתבר שכאן הפרדיגמה שונה. למה שונה? כי כאן יש אפיק מרכזי, החוצה את היער, ובו הרבה מפלים קטנים אותם אני עובר בדרך; לעומתם דווקא המפל הגדול, שהוא גבוה מאוד, אבל עם מעט מים, מגיע מהצד, ממקום בלתי צפוי, כאילו לא מתוך האפיק עצמו, ואם תיצמד למה שאתה מצפה לו פשוט תפספס אותו...

כשאני מתקרב למפל, אחרי שאני מגלה אותו, מצטרפים אלי על השביל מאחור מזי ואיציק, זוג ירושלמי שעושה טיול בזק של שלושה שבועות בנפאל והודו. לפני יומיים הם הגיעו הנה מואראנאסי, ומחר הם כבר עוזבים לג`איפור... איך??? אני שואל, המום מהקצב, והם מצטדקים שזה הזמן שהצליחו לארגן לעצמם בעבודה. טוב, בכל זאת לכאן הם הגיעו, ושלושתנו מתיישבים בקרבת המפל ומביטים למעלה, מנסים לקלוט בעינינו את מלוא גובהו ויופיו. כמות המים במפל אומנם קטנה, אבל הם נופלים מגובה רב, וזה בהחלט מרשים ושווה! בעצם המפל מחולק לשני חלקים. המים שמגיעים מלמעלה נופלים על מדרגת סלעים, בערך בחצי הגובה, ומתפזרים לצדדים, מטפטפים למטה דרך צמחייה סבוכה של שרכים למיניהם, ורק מיעוטם ממשיך לאורך הקיר הגדול, שחלקו מכוסה אזוב סמיך, עד למטה, לבריכה קטנה שיוצרים המים.

עכשיו אנחנו די בתחילת החורף, ולפי הקיר הגדול והחלק נראה לי שבאביב יש כאן זרימת מים גדולה יותר, ואם אגיע הנה פעם בזמן הזה בטח אראה מפל הרבה יותר גדול. אחרי שאנחנו גומרים להתרשם מהמפל, לאכול כמה סניקרס, ולספר אחד לשני קצת חוויות מהדרך, אנחנו עוזבים את המפל וחוזרים לכביש הראשי. אני נכנס לסוכה של הנער לשתות צ`אי, ומזי ואיציק מעדיפים להמשיך חזרה לרישיקש, אין להם זמן...

מהסוכה אני ממשיך לאיטי לאורך הכביש, ונכנס לצ`אטי עם הבחורה שהזמינה אותי קודם, כשהלכתי למפל. היא מביטה בי, נזכרת, ומחייכת, אני מחייך חזרה ומתיישב, והיא ממהרת להכין את הצ`אי, תוהה אולי בינה לבין עצמה מה זה אומר שהבטחתי וגם חזרתי. באמת, מה זה אומר? אני יכול לחשוב על כמה דברים, אבל העיקר בעיני הוא שזה מה שבא לי לעשות. הצ`אי לא מאחר להגיע, והוא טוב, ורק פרמדאס חסר לי עכשיו להשלמת התמונה, ואני תוהה, האם עוד אפגוש אותו?

 בערב, ב`שיווה קפה`, יש לי שיחה ארוכה עם איתן, שנמצא כאן כבר יותר מחודש, ולא בפעם הראשונה. עכשיו, בגיל 28, אחרי שסיים לימודי תואר ראשון ושני ("חוץ מהתיזה"), הוא תוהה האם החיים של הישראלים כאן בהודו וברישיקש, לאורך זמן, הם בעצם בריחה מאחריות, או שזה משהו אחר. את השיחה בינינו התחלנו בקבלת שבת לפני איזה 10 ימים, ועכשיו אנחנו ממשיכים, פחות או יותר מאיפה שהפסקנו. איתן, בחור חובש כיפה, מתלבט האם יוכל לחיות חיים משמעותיים בלי להיות מעורב במשהו, פשוט להיות פה, בהודו, לפגוש אנשים, לדבר אתם, לשמוע אותם, תוך כדי ישיבה בבתי קפה, או בכל מקום אחר, להיות רגוע, בלי הלחץ של החיים בארץ, להנות וזהו. אני שואל האם באמת אפשר להרגיש משמעותי מבלי להיות מעורב, ומה זה להיות משמעותי בעיניו? אחר-כך אני מוסיף שבעיני "להיות משמעותי זה אומר לנסות להשפיע על מה שקורה סביבי, לעשות, להיות מעורב, ולא לתת לחיים לעבור לידי מבלי שהסביבה תדע בכלל שהייתי כאן, ולא יהיה אכפת, למישהו אחד לפחות, אם אני ישנו או איננו". "אבל אפשר גם כאן, ברישיקש, לחיות חיים משמעותיים", אומר איתן בקול את מחשבותיו, מהרהר כאילו לעצמו; "בטח", אני אומר, "אבל אז לא נראה לי שזה יקרה רק בישיבה בבתי קפה, ובמעבר מ`שיווה` ל`כנען`, ומשם ל`גאנגה ויו�`, וחוזר חלילה. גם כאן, בהודו, אתה יכול להיות מעורב במה שקורה סביבך, ולנסות להשפיע על חיי ההודים בדברים שחשובים לך, ואז אני בטוח שתרגיש משמעותי, זה לפחות מה שנראה לי". איתן מביט בי, ואני ממש יכול לראות איך מחשבותיו נודדות להן, מקיפות ומסובבות את ראשו, הולכות קדימה, חוזרות, אני כמעט יכול להושיט יד ולגעת בהן, והן תוהות, מתלבטות, שואלות, ואיתן רץ בעקבותיהן, מחפש את מה שכולנו בעצם מחפשים, את המשמעות שבחיינו...

לתחילת הכתבה

מקדש נילקאנתה מאהדב

8.12.2003: היום יצאתי לבקר במקדש נילקאנתה מאהדב, ובלי להתכוון יצא לי אחד מהימים היותר מיוחדים מאז שאני בהודו. בחמש אחר-הצהריים, כשיעל ואני עמדנו למעלה ליד צריח המקדש, אחרי יום מטורף של הליכה, עם טיפוס של איזה 1400 מטר עד למקדש, היתה לנו הרגשה נהדרת, עשינו את זה! טוב, הכל בעצם התחיל אתמול, כששתיתי עם שימי ויעל צ`אי של בוקר, ואמרתי להם שאני מתכוון ללכת למקדש ברגל, בעקבות עולי הרגל ההודים. בספר כתוב שזה איזה 17 ק"מ, כולל טיפוס, ואמרתי שנראה לי שאפשר לעשות את זה ביום אחד, הלוך וחזור, עד הלילה. יעל אמרה שהיא גם רוצה לבוא. היא כבר ניסתה פעם ללכת למקדש עם מישהו, והם לקחו איזה דרך קיצור והסתבכו, ולא הגיעו, אז עכשיו היא רוצה לנסות שוב, ולהגיע פעם אחת למקדש הזה. עולי רגל אדוקים נוהגים לעלות למקדש ברגל, נושאים בידיהם מים מהגאנגס (למרות שיש כביש צר שמקיף את הרכס מסביב ואפשר לנסוע). נילקאנתה (`גרון כחול`) הוא אחד משמותיו של האל שיווה, שהמקדש קרוי על שמו. האגדה מספרת ששיווה שתה רעל שהעלו האלים והשדים מתוך הים, וגרונו הפך כחול. זה אולי גם מסביר את צבעו הכחול-תכלת של פסל שיווה הנטוע במי הגאנגס, שראיתי במקום בו מתקיימים טקסי הפוג`ה ליד ראם-ג`ולה.

קבענו להיפגש בבוקר, והלכנו שלושתנו, יחד עם שימי, עד למלון `גרין`, שם השארנו אותו לשיעור היוגה היומי שלו. יעל עוד רצתה עוגת תפוחים טרייה, ואני כוס צ`אי, וזהו, יצאנו לדרך. מפה לא היתה לנו, אבל היה לנו כיוון כללי, שמתחיל בהליכה דרומה, מזרחית לגאנגס, ובשלב מסויים עוזב את הכביש ומתחיל לטפס מזרחה על הרכס למעלה. איפה בדיוק לא ברור (תשכחו מסימון שבילים), אבל יצאנו, וליתר ביטחון גם שאלנו כמה אנשים בדרך, שאישרו לנו שזה הכיוון, ובשבילנו זה הספיק. אנחנו הולכים, מפטפטים, מחליפים חוויות על רייקי, שגם יעל למדה, ועל כל נושא שאפשר לדבר בו, מחוויות קודמות בהודו, דרך פסיכולוגיה, ועד חברים ובני זוג נוכחיים, ותוך כדי הליכה אני שם לב שהכביש לא רק שלא מתחיל לטפס, אלא אפילו יורד, וגם נוטה לדרום מערב; אני אומר ליעל, ושנינו אומרים לעצמנו שבטח עוד מעט הוא יעלה, וגם יפנה יותר מזרחה; כל הזמן אנחנו מחפשים סימונים שיגידו משהו על הדרך למקדש, איזה שלט, בכל זאת עולי רגל הולכים בדרך הזאת, ואין כלום, נדה. בדרך אנחנו גם עוצרים מישהו שאומר לנו שזה בסדר, זה הכיוון, ורק מתעלמים מכך שאצל ההודים, גם כשהם לא יודעים משהו, הם לא יגידו לך שהם לא יודעים, ויתנו לך בכל זאת תשובה, בדרך-כלל זאת שאתה מצפה לשמוע...

אחרי אחד הפיתולים אנחנו רואים פתאום לא רחוק סכר על הגאנגס, דרומית לרישיקש, ומבינים שאנחנו לא בכיוון הנכון. טוב, זה אומר שהלכנו לפחות איזה 5 ק"מ מיותרים, אם לא יותר, ואנחנו מתיישבים להחליט מה עושים, וגם לאכול משהו שהבאנו אתנו, שיעזור לנו להתאושש מהגילוי הלא נעים. נראה שהכי טוב יהיה לעצור איזה רכב שיעבור כאן, וייקח אותנו עד לנקודת הפיצול מהכביש, אנחנו אומרים לעצמנו, בדיוק כשמתקרב מדרום ג`יפ, ושתבינו, על הכביש הזה כמעט ולא נוסעים, אולי רכב אחד כל איזה חצי שעה. יעל מרימה יד, הג`יפ נעצר, ומסתבר שהיא מכירה את הנהג, שעובד ב`הימאליין גסט-האוס`, שם היא שהתה בסך הכל יום אחד, כשהגיעה לרישיקש. מה תגידו?!? אני די המום, אני חייב להגיד, ואילו הנהג, מעט מופתע, וגם זוכר (את יעל), או לפחות מתנהג כך, ושמח לעזור לנו. הוא מכיר את מקום יציאת השביל מהכביש וייקח אותנו לשם, הוא אומר, ואני אומר ליעל שכנראה יש מישהו למעלה שדואג לנו...

כשהנהג מוריד אותנו בנקודה ממנה יוצא השביל לכיוון המקדש, אני מתחיל לראות שישנם כאן כל מיני סימנים שאם הייתי שם לב אליהם קודם לא הייתי מפספס את המקום. למשל, לא הרחק מהנקודה עומד דוכן, ריק אמנם, למכירת חטיפים, או משקאות, וזה סימן שאנשים נוהגים לעצור כאן, ואם כן, אז למה דווקא כאן? יש כאן במקום גם הרבה קופים, בהבדל משאר הדרך שאתה רואה קוף פה קוף שם, אבל לא בכמויות, ואם יש הרבה קופים, זה סימן שיש אוכל ויש אנשים, וכל זה מראה שדווקא כאן, באמצע הדרך, יש לאנשים סיבה לעצור... בקיצור, זה מחזיר אותי לסיפור המפל. יש סימני דרך, אבל אני לא רואה אותם, או למעשה לא קולט אותם. למה? כי בראש יש לי תבנית חשיבה (פרדיגמה), שלפיה במקום שבו עוזב את הכביש שביל הולכי רגל המוביל למקדש, שהוא מקום קדוש שעולים אליו אנשים ברגל, יהיה שלט מכובד, אולי גם באנגלית, שיגיד שזה המקום, ואולי גם מה המרחק, וכל זה, זה מה שאני רגיל אליו; ואז אני מחכה שזה יגיע, וכשזה לא מגיע, ואין לי מפה ביד לבדוק את זה, אני אומר לעצמי טוב, זה בטח תכף יגיע, עוד מעט, ובאותו זמן לא קולט את כל הסימנים האחרים, שכן מגיעים, שאומרים לי שאני בעצם כבר במקום. אמנם אין שלט, ואין שום דבר, אבל זה המקום...

טוב, אנחנו מתחילים לטפס, וזה וואחד טיפוס, עלייה רצופה לאורך איזה 8 ק"מ, אולי קצת יותר. כנראה זו לא העונה או משהו, כי לאורך השביל אנחנו פוגשים מעט מאוד אנשים, וכולם כמעט יורדים מהרכס למטה. בחור אחד שפגשנו אישר לנו (בהינדית) שאנחנו בכיוון הנכון, אבל עכשיו אני קצת יותר זהיר עם התשובות שלהם... יעל סובלת בשקט; היא באה עם כפכפים, והעלייה על מדרגות הסלעים לא עושה לה טוב, מסכנה. האמת ששנינו לא ידענו איך הדרך תיראה, וגם לא היה את מי לשאול, רק שאני במקרה כזה הולך על נעליים וזהו. בכמה מקומות לאורך הדרך יש סוכות למכירת משקאות וצ`אי, עם ספסלי ישיבה, אבל עכשיו כולן ריקות, ואין כאן אף אחד, שממה. בשלב שבו אנחנו כבר די גמורים, נושאים עינינו לשמים, אנחנו מגלים פתאום צ`אי שופ אחד שכן מאוייש, ומתנפלים בשמחה עליו ועל הבחור שמוכר בו. כוס צ`אי לכל אחד, ביסקוויטים, ואנחנו כמו חדשים, חוץ מהשלפוחיות שהולכות ומתרבות על רגליה של יעל... הבחור בצ`אי שופ אומר שיש לנו עוד איזה 3-2 ק"מ, מה שנשמע די מעודד, ובאמת לקראת ארבע אחר-הצהריים אנחנו רואים ממרחק את המקדש, סוף-סוף!

טוב, עכשיו גם השלפוחיות של יעל מונחות בצד, ואנחנו מנסים למהר ולהגיע, לפני שיחשיך. אנחנו חוצים את הכפר נילקאנתה, שליד המקדש, כפר שיש בו `דהארמסלה`, מקום לינה לעולי רגל, שנראה כמקום שיכול לארח מאות עולי רגל, ואולי יותר, גם לפי אולמות הלינה הגדולים, וגם לפי המסעדות והחנויות בהן מוכרים מנחות שאותן יביאו עולי הרגל למקדש. כמו בדרך, גם כאן בכפר אין עולי רגל, המסעדות ריקות, אבל לנו זה לא מפריע, ואנחנו מטפסים אל המקדש. אנחנו כאן לבד, ובעוד אנחנו מהססים, אחרי שחלצנו נעליים ועלינו במדרגות לקומה השנייה, קורא לנו הבאבא במקדש פנימה, לחדרון התפילה. אני נכנס ראשון, והוא מברך אותי, יוצק לתוך ידי מים קדושים מהגאנגס, בהם אני מרטיב את שערותי, נותן לי מעט פראסאד (דברי מתיקה מבורכים), וקושר סביב ידי הימנית קבוצה של חוטים בצבעי אדום-לבן. לפני שאני יוצא, ומפנה מקום ליעל, אני תורם קצת כסף למקדש, ואני עושה את זה ממש בשמחה! (ואם אתם שואלים למה, אז פשוט כי אני שמח וטוב לי...). כשיעל מסיימת אנחנו מחליטים לטפס במדרגות לחלק העליון של המקדש, ויוצאים החוצה למרפסת העליונה, ליד הצריח.

השמש הולכת ושוקעת, האורות בכפר נדלקו זה מכבר, וכל העמק וההרים שמסביב מתחילים להתכנס לתוך עצמם, להעטות עליהם מין שמיכת פוך כהה, ולהכין עצמם לשנת הלילה. ויעל ואני? אנחנו מרגישים שחייבים לחגוג. יש לנו הרגשה כל-כך טובה, עד שיעל מתחיל לרקוד על מרפסת המקדש, בעוד שאני מנסה לעוף, מה שלא כל-כך עולה בידי, לצערי... אחרי יום מטורף כזה, עם חוסר ידיעה ברורה לגבי הדרך שבה אנחנו הולכים (ועדיין גם לא ברור איך בדיוק נחזור), טיפוס מתיש שלא נגמר, שלפוחיות כואבות (של יעל), שרירי רגליים כואבים (של שנינו), והרבה זיעה, בא לנו לחגוג, ולשמוח, וזהו, כל השאר לא חשוב...

טוב, עכשיו איך חוזרים מכאן? אין מצב שנחזור ברגל, זה ברור, ומה שנשאר לנו לחפש זה אם יש איזה רכב שיורד מכאן, בכביש הצר והמתפתל לצפון מערב, לכיוון הגאנגס. זה יכול להיות ג`יפ או מכונית, כי אוטובוסים לא מגיעים לכאן, אומר לנו הבחור במסעדה. אנחנו מתלבטים אם לאכול כאן, ומחליטים שננסה למצוא קודם איזה רכב שנוסע, ואם נמצא נאכל כבר ברישיקש. אם לא נמצא רכב, ונצטרך להישאר לישון כאן איפהשהו, אז כבר נתנחל באיזו מסעדה. אנחנו חוצים בהליכה את הכפר, ומגיעים לכניסה, ושם ממתינים. החושך כבר ירד על ההרים מסביב, ועל הכפר, ואנחנו מנסים לשמוע מנוע של איזה רכב נוסע, או איזה זוג פנסים, ובאמת אחרי איזה 20 דקות או משהו מופיע פתאום מהחושך ג`יפ, די רעוע ודי עמוס, ועוצר לידנו. הוא אמנם מלא, אבל אפשר לדחוס, אומר הנהג, בחור צעיר שנראה שמח לקחת עוד שני נוסעים ולהרוויח עוד קצת על נסיעה שהוא ממילא עושה. גם אנחנו שמחים כמובן על ההסעה, ואחרי משא ומתן קצר מסכימים לשלם לנהג 40 רופי כל-אחד, רופי לכל ק"מ (34), ועוד תוספת של 6 רופי, שיהיה. שני הנוסעים שישבו מקדימה עוברים אחורה, ומצטרפים לשלושה שכבר דחוסים שם, ואנחנו שנינו מקבלים את הכבוד לשבת במושב שליד הנהג, כשמוט ההילוכים תקוע לי בין הברכיים...

אם חשבתם שסיימנו את הרפתקאותינו להיום, אז טעיתם, ובגדול! מהר מאוד מסתבר שהנהג הזה לא ממש יודע לנהוג, ובדרך הזאת, שהיא צרה ומפותלת, ויורדת מההרים אל הגאנגס תוך חציית ערוצים עמוקים, ובמיוחד בלילה, זה אפילו מסוכן! ב�מקום שני הוא מכניס כל הזמן לרביעי, מתקשה לקחת סיבובים חדים, נוסע צמוד לצד ימין, במקום שמאל (מה שמחייב אותנו להעיר לו), ואנחנו מרגישים שזה רק עניין של זמן עד שמשהו לא טוב יקרה כאן. חוץ מזה הבחור שיושב בפינה מאחורי יעל שולח אליה ידיים כל סיבוב, ואחרי שההערות שלה לא עוזרות אני צריך להשתלט גם עליו, בקיצור, שמח...

כן, אז אחרי איזה 20 דקות של נסיעה זה קורה, כשאנחנו נכנסים עם הג`יפ במכונית שעולה מולנו, בצד הימני שלה, ומרסקים לה חצי מהפרונט, כולל את הגלגל הקדמי הימני... למזלנו אף אחד מהרכבים לא נסע ממש מהר, כך שנפגעים בנפש אין, חוץ מהטראומה. כיוון ששנינו ישבנו קדימה דרוכים, ממש יכולנו לראות איך זה קורה, איך הנהג שלנו הולך להיכנס במכונית, ומה שנשאר לנו זה רק להתכווץ, להחזיק חזק (חגורות אין), ולחכות לבום, בוםםםםם... זהו, ופתאום לשנייה או שתיים משתרר שקט מוחלט. אף אחד לא זז, אף אחד לא נושם, וכל העולם מסביבנו קופא, אפילו הרוח אינה נשמעת. עכשיו כולנו יורדים, בודקים את עצמנו, אם כל האיברים במצב תקין, ומביטים במכונית ובג`יפ. הנזק לג`יפ לא גדול, פגוש קדמי קצת מעוקם, פנס ימין שבור, קצת פח דפוק, וזה פחות או יותר. המכונית לעומת זאת גמורה, לא יכולה לזוז, וכל השמונה או כמה אנשים שנסעו בה מקיפים את הפרונט הדפוק, מביטים ולא מאמינים. הנהגים צועקים, כל אחד מאשים את השני, ועל הפנים של הנהג שלנו אני יכול לראות שהוא יודע שהוא אשם. אחרי איזה רבע שעה של צעקות הנהגים אחד על השני, אנחנו חוזרים לג`יפ, נדחסים פנימה, ו...ממשיכים את הנסיעה, כאילו כלום. המכונית לעומת זאת נשארת תקועה שם, על פי התהום, באמצע שום מקום, יחד עם נוסעיה, כשנהגה סופק כפיים, מקונן על מר גורלו ועל מר גורלה... עכשיו אנחנו משגיחים בשבע עיניים על הנהג, יעל כל הזמן מעירה לו שייצמד לשמאל ולא לימין, ואני מוכן לתפוס את ההגה ולמשוך שמאלה... מה אני אגיד לכם, את הנסיעה הזאת עוד נזכור הרבה זמן...

 אחרי איזה שעה, או קצת יותר, מאז שעלינו על הג`יפ, אנחנו יכולים לנשום לרווחה, הגענו ללאקסמאן ג`ולה... אנחנו משלמים לנהג וממהרים, כל-אחד לגסט-האוס שלו, לעשות מקלחת חמה (יותר נכון מקלחת של דלי מים חמים), וקובעים להיפגש ב`כנען` לארוחת ערב (ליעל יש שם זכויות, כי היא עזרה להם לתרגם ולעצב את התפריט). אחרי הארוחה אנחנו חוגגים על בנופי את חוויות היום, עם כמה מהחבר`ה, ושימי, שבא לבדוק מה קורה אתנו, כבר היה מודאג. יותר מאוחר אנחנו עוברים ל`שיווה`, לסיים את הערב בכמה כוסות צ`אי, ובמשחק כאראם, מין ביליארד הודי שמשחקים באצבעות על שולחן קטן. על משטח המשחק יש דיסקיות שחורות ולבנות, ובעזרת דיסקית שקופה, אותה מעיפים עם האצבע, צריך לפגוע בדיסקיות שבצבע שלך, ולהפיל אותן לתוך 4 חורים המצויים בארבע פינות הלוח. כל המשחק מתנהל בישיבה, זאת אומרת משחק קלאסי לעצלנים ולהודים, ששונאים להתאמץ שלא לצורך...

לתחילת הכתבה

חתונה הודית

9.12.2003: הלילה חלמתי שאני נוהג במכונית איפהשהו באזור קיסריה, ואתי גם חגי, שאחר-כך הולך לארגן עוד רכב מהמשרד. יותר מאוחר אני רואה פתאום שאני נמצא באיזה אירוע, מסיבה או משהו, כולם יושבים על כריות ואוכלים, וגם גידי גוב נמצא שם, והוא מכין עוגות קטנות ונותן לי, עוגות עטופות בנייר, ואני אוכל, ואחר-כך מזמין את עוגת `שלום למלכה` (`hello to the queen`); אני אוכל, ובסוף אני מתעורר עם טעם של בנופי בפה... חלום קצת מוזר לא? העניין של `שלום למלכה` והבנופי ברור לי, כי אתמול ב`כנען` היה לנו ויכוח (מר) על שתי העוגות האלה, איזו יותר טובה; הסיפור של המכונית אולי קשור לנסיעה שלנו אתמול בג`יפ, וכך גם חגי מהמשרד, שמתקשר אצלי לג`יפים, אבל גידי גוב? מה הוא עושה בסיפור? טוב, כנראה יש כאן גם דברים יותר עמוקים שצריך לחשוב עליהם קצת יותר, כדי לנסות לפענח אותם...

אחרי שעה וחצי של תרגול רייקי, וארוחת בוקר, אני פוגש את שימי בראם-ג`ולה ואתו גם איילת וחגית, ויחד אנחנו עוצרים מונית ויקראם ונוסעים לתחנת הרכבת של רישיקש. כל אחד מאתנו רוצה לברר כמה פרטים, ואולי גם לקנות כרטיסים, להמשך הטיול, אז חשבנו לעשות את זה יחד, ואחר-כך להסתובב קצת בעיר רישיקש עצמה. ברכבת כמו ברכבת (כולנו כבר הספקנו לשכוח), תור, המתנה, חוסר סבלנות של הפקיד ההודי מאחורי חלון ההזמנות, וגם של ההודים מאחורינו, שלא מרוצים מכל השאלות שלנו, בקיצור, בלגאן... אנחנו מצליחים בחלק מהמשימות, ובסוף עוזבים בשמחה, לפני שגם אנחנו נתחיל להתעצבן... איילת וחגית חוזרות לראם-ג`ולה, ושימי ואני הולכים להסתובב קצת בעיר. בדרך עובר אותנו מסע חתונה, אחד מרבים שאפשר לראות כאן, כשבראשו תזמורת שנגניה לבושים מדים לבנים מקושטים, והיא מפנה את הדרך לבני הזוג.

החתן והכלה, נראים צעירים, ממש ילדים, ושניהם כל-כך רציניים, אלוהים, מה עובר עליהם? כל אחד מהם יושב על פלטפורמה נפרדת הנמשכת על-ידי טרקטור ישן, ממש כמו בתהלוכת שבועות אצלנו בקיבוץ. ראשונה היא הכלה, תחת אפיריון אדום-זהוב, כשברקע תמונת שמש. היא יושבת רצינית, לראשה צעיף מקושט, על צווארה מחרוזות, ולרגליה יושב עוד נער צעיר, שפלג גופו העליון חשוף. החתן בפלטפורמה שאחריה מארח לחברה דמויות-פסלים של בעלי-חיים, נמר, פרה. גם פלג גופו העליון חשוף, סביב ראשו מחרוזת, ושפתיו צבועות באדום, כמו שפתי כלתו. אני עומד ומסתכל, אני אוהב את תהלוכות החתונה האלה, המשתפות את כל התושבים בשמחת החתן והכלה, רק שתמיד הם נראים לי כל-כך רציניים, החתן והכלה, רציניים ועצובים, ואני שואל את עצמי למה? האם בגלל שמכריחים אותם להתחתן, או בגלל שאלו נישואי הסדר, ללא אהבה, או אולי בגלל שהם לא אמורים בכלל להראות שהם שמחים, מישהו יודע?...

טוב, אנחנו בדרך לסדנה של מוקש, יוצר כלי הנגינה, האלוהים של כל חובבי המוזיקה שמגיעים לכאן, ולא רק הישראלים. אנחנו יודעים בערך איפה זה, ובסוף שואלים כמה ילדים קטנים, שתמיד יודעים כל דבר, והם מראים לנו את המקום, ומצביעים על שלט נחמד בחוץ. בתוך הסדנה אנחנו פוגשים שני מכרים ותיקים, הילה, שעובדת על יצירת תוף ג�`מב��ה, מרוכזת עכשיו כולה בעבודה, ופרנק שכני לחדר, שממש היום החל לעבוד על בניית דיג`, אחרי שהתלהב מזה של איתי. מעניין, אני חושב לעצמי, כל מי שגר בחדר לידי עושה דיג`... מוקש, שגם הוא עובד על איזה תוף, מברך אותנו לשלום, ומיד מציע לנו כוס צ`אי, זו קבלת פנים! אני כבר אוהב אותו, גם בלי לעשות כלי נגינה...

לידנו, בחצי השני של מרחב העבודה הלא גדול, יש חבורה בינלאומית שמנגנת בתופים ובדיג` ועושה שמח. את אוסי היפני ומריו האיטלקי אני כבר מכיר מקודם, שני חבר`ה עליזים במיוחד (גרים עם הילה ונמרוד בגסט-האוס), חברים טובים שלא מדברים אנגלית, בקושי מבינים אחד את השני במילים, אבל מתחברים נהדר במוזיקה, ויושבים אתנו מדי פעם בדהבה הלבנה. חוץ מהם יש כאן עוד שלושה חבר`ה, ביניהם בחורה אמריקאית, וכולם מביאים לכאן אווירה של fun וכיף. עכשיו עם כוס צ`אי ביד, ומוזיקה ברקע, אין סיבה לזוז מכאן, ואני יושב ומביט איך מוקש מנחה את הילה ופרנק בעבודתם, בשקט, בצניעות, ואם לא הייתי יודע שזה הוא, הייתי חושב שהוא עוד אחד שבא לכאן לבנות לעצמו כלי נגינה...

כשאנחנו חוזרים לראם-ג`ולה השמש כבר נעלמה מעבר לאופק, אך עדיין השאירה לנו מעט אור, צהוב-כתום-אדמדם, רך, מרגיע, אור של חסד, שמזמין אותך לעצור, להתיישב, ולהביט על העולם סביבך. בעוד ההרים שמסביב הולכים ונעלמים בערפילי הערב, מבליטים שרידי האור האדמדמים שעוד נותרו בשמיים את משטחי הכסף של נהר הגאנגס, הזורם לו לאיטו, בנחת, ממתין בסבלנות לטקסי הפוג`ה שתכף יחלו לכל אורכו, מרישיקש, דרך הארידוואר, וואראנאסי, ועד למדינת בנגלה-דש ומפרץ בנגל, ובכל שאר הערים, העיירות והכפרים שבדרך. אנשים יתפללו לנהר כאן, ובמקומות אחרים, ויחד עם המשאלות והבקשות יעניקו לו זרי פרחים בצבעי השקיעה, כתומים-צהובים-אדמדמים, וסירות מנחה שהוכנו מעליו הרחבים של עץ הבו, שנר וקטורת דולקים במרכזם, ואהבה, הרבה אהבה...

הדהבה `הלבנה` שלידנו, שתמיד הומה ומלאה, סגורה הערב (למה?), ובהתלבטות בין `התכלת` לבין השלישית אנחנו בוחרים את השלישית, "כי התאלי שלהם יותר טוב", אומר שימי, שאכל בה לא מעט בחודשיים האחרונים, "וחוץ מזה הם ממלאים לך את המגש (refill) מחדש אחרי שאתה מרוקן אותו, וב`תכלת` לא". טוב, מול נימוק כזה אי אפשר לעמוד, אז אנחנו נכנסים ומתיישבים... די ריק פה, אני חושב לעצמי, ושוב אני תוהה על העובדה שיש מקומות שתמיד מלאים, ואחרים לא; הנה, ה`מון לייט קפה` שאני כל-כך אוהב, אף פעם לא ראיתי אותו מלא, אפילו שכל מי שאכל שם אמר שהאוכל מצוין, ועכשיו שאני חושב על זה אני מחליט ללכת אליו מחר לארוחת בוקר. אתם יודעים, כשאתה מגיע בבוקר למקום שכבר מכירים אותך, כמו ה`מון לייט`, או הבייקרי מעל לאקסמאן ג`ולה אצלי, המלצר כבר מדקלם את ההזמנה הקבועה שלי, יחד עם חיוך של גאווה שהוא זוכר, ואני לא צריך אפילו לפתוח את הפה. בהתחלה זו היתה מין בחינה כזאת, שהם ניסו להיזכר ואני אישרתי להם, כן או לא, אבל הם למדו מהר מאוד, אפילו שבבקרים אני הולך גם למקומות אחרים, ומגיע אליהם רק אחת לכמה ימים. בערב זה כמובן סיפור אחר, כי כל ערב מגיע אחרי יום שונה מקודמו, ומה שמתחשק לך בערב תלוי ביום שעבר עליך, בדברים שקרו לך ובאנשים שפגשת; אפילו קינוח בעוגה טובה, וסוג העוגה משתנה, ולפעמים תלך ל`כנען`, למשל, רק בשביל לקנח ב`שלום למלכה`, שאצלם היא טובה במיוחד...

 ...בדרך לדהבה עוד הספקנו לשתות כוס צ`אי במכבסה, אחרי שאמא של מוניקה ראתה אותי מרחוק וקראה לי להיכנס לשתות. שימי מכבס לבד ולא מכיר מכבסות, לעומתי, שאני מפונק בעניין הזה ולכן גם מכיר את כל הכובסות בשטח. עכשיו הוא יושב איתי בחדר השינה של מוניקה ואמה, וכולנו צופים ב-WWF בטלוויזיה שלהם. בינתיים מגיעה גם מוניקה, עם אחיה הצעיר, שמתלהב מקרב ההאבקות בטלוויזיה, בעוד ששימי מנסה, ללא הצלחה, לשכנע אותו שכל ההאבקות הזו מבויימת. כשאנחנו יוצאים אני אומר לשימי שינסה להיזכר, כשהוא היה ילד, האם מישהו היה מצליח לשכנע אותו שמשהו שהוא בטוח שהוא אמיתי הוא רק הצגה? בגלל זה חבל על מאמץ השכנוע, תן לילד להנות, ויום אחד, כשיגדל, הוא יבין את זה לבד...

לתחילת הכתבה

המרכז של אנדרו כהן

10.12.2003: היום הלכתי לבקר במרכז של אנדרו כהן כאן ברישיקש, לשמוע הרצאה שלו בקלטת וידיאו מינואר 2003 על `חיים של ניגודים`, ולנסות להבין יותר לעומק מה המסר שלו. אנדרו כהן, למי שכמוני לא הכיר אותו עד עכשיו, הוא בחור יהודי ניו-יורקי, שכבר בגיל 16 חווה לראשונה הארה, ויותר מאוחר, כשהיה בן 30 ונסע ללמוד אצל מורה הודי בעיר לאקנאו, השלים תהליך של הארה, שהפך אותו למורה רוחני מהפכן ומקורי, גורו למאמיניו בכל רחבי העולם. כיום, כ-17 שנה אחרי החוויה בהודו, קיימים בעולם מספר רב של מרכזים המפיצים את תפיסותיו והבנותיו של אנדרו כהן על האבולוציה האנושית, והאתגר הרוחני העומד בפנינו במאה ה-21. במרכזים אלה מתקיימים קורסים וסדנאות שאת חלקם הוא מנחה, והוא גם כתב לא מעט ספרים, שאחד מהם אפילו תורגם לעברית (`לחבוק שמיים וארץ`), ומוצג כאן במרכז שלו ברישיקש, ואפילו ביקר בארץ... בעיני זה ממש מעניין, אפילו מרתק! אתה חי לך בעולם, ולא מודע אפילו לכל מיני דברים מעניינים שמתרחשים ממש מתחת לאף שלך. אין לך זמן, אתה עסוק במשפחה, בחברים, בעבודה, באיך להתפתח במקצוע שלך, באיך לא להיהרג באיזה פיגוע, וכל זה, ובזמן הזה קורים המון דברים שאין לך מושג מהם. רק בגלל זה היה שווה לנסוע עד הודו!

טוב, כל הסיפור הזה של אנדרו כהן נשמע לי מעניין מספיק כדי להצטרף אחר-הצהריים לסינתייה ושימי, וללכת לשמוע הרצאה שלו. המרכז של אנדרו כהן ממוקם במקום נחמד ב`גדה הגבוהה`, ליד הסוויס קוטג`, כשמצפון ומערב לו חורש מיוער, וכל האזור משקיף מגבוה על שני חלקיה של רישיקש. מנהל המרכז הוא בחור הולנדי נחמד, שמקבל את הבאים על מרפסת המרכז, עם כוס צ`אי, וזו הזדמנות להיכרות ראשונה, עם מי שכבר הגיע. כשכולם נאספים, איזה 20 חבר`ה, אנו עוברים ומתישבים בחדר המרכזי, לצפות בקלטת. בהרצאה אומר אנדרו כהן שככל שתהיה יותר אוטנטי, יותר עצמך, כך האנוכיות והאגו שלך יחלשו, ותוכל לפעול פחות ממניעים אישיים ויותר ממניעים אוניברסליים. עוד הוא אומר, כי אסור להתעלם מהתנסויות שיש לנו, גם כשהן אינן תואמות, ואפילו סותרות, את מה שאנו חושבים על עצמנו. התעלמות לא מבטלת את הדברים, ורק הנכונות לדעת את האמת היא הבסיס ליכולת להיות חופשי. עליך להיות מודע ולשים לב יותר למה שקורה סביבך, ולא לחזור שוב ושוב על אותן שגיאות. בסוף ההרצאה הוא מסכם ואומר שעלינו להכיר בכל ולא להתעלם משום דבר (בעוד שרובנו עושים את ההפך), זה תנאי לשינוי וטרנספורמציה, ולהתפתחות רוחנית, בדרך להארה.
סינתייה שואלת אותי מה אני חושב. הכרנו בקבלת שבת הראשונה, אליה הגיעה יחד עם מישהו, ישבנו כמעט אחד מול השניה, ודיברנו, וכבר אז היא נשמעה לי מעניינת, לא פשוטה אבל מעניינת, וגם לבבית מאוד. אני אומר לה שזה מאוד מסקרן אותי, ויש דברים שאנדרו אמר בהרצאה שלו שאני חותם עליהם בשתי ידיים, וגם מנסה לפעול לפיהם, כמיטב יכולתי. העיניים שלה נוצצות כשאני אומר לה את זה, אבל אני גם מוסיף שחשוב לי לדעת יותר על הרעיונות והמסרים של אנדרו כהן, לפני שאגבש דעה יותר ברורה, וסינתייה מבטיחה להשיג לי, ושנראה ביחד את קלטת ההרצאה שנשא בביקורו בארץ, ואז נדבר. אחרי ההרצאה יוצאים החוצה למרפסת, לכסאות הנצרים, יושבים ומשוחחים ומחליפים רשמים, על כוס צ`אי ועוגיות. חלק נפרדים והולכים, והשאר, ושלושתנו ביניהם, נשארים לעוד שעה של מדיטציה...

 אחרי אנדרו כהן והמדיטציה אנחנו הולכים לאכול אצל מאמא, ליד הסוויס קוטג`, 3 דקות הליכה מאנדרו. למאמא יש גסט-האוס, שבאחד מחדריו גרה סינתייה, חדר נחמד (היא מראה לנו), כולל מקלחת חמה, ורק 50 רופי, כי היא גרה כאן כבר כמה חודשים, וככה החדר הוא 100 רופי. אז נכון שהמיקום של הגסט-האוס די מבודד מכל ההתרחשויות של לאקסמאן ג`ולה, אבל יש כאלה שדווקא מחפשים את הבידוד הזה, ואז זו עסקה מצויינת.

אצל מאמא אנחנו יושבים בפינת האוכל המשפחתית ואוכלים תאלי, זו המומחיות שלה, בבוקר שקשוקה ובערב תאלי, וזהו, אין שום אוכל אחר. כל-אחד לוקח לו צלחת פח וסכו"ם, ומתחיל להעמיס, כמה שהוא רוצה מכל דבר. התאלי שלה מצוין- אורז, תפוחי אדמה, דלעת, עדשים, ומה שעוד יותר טוב זה שברגע שהקערות הכלליות מתרוקנות הן מיד מתמלאות. אתה לא צריך לבקש או להזמין, ומאמא, או בנה הצעיר, מיד מביאים עוד. הללויה, היאספו נא כל הרעבים! בינתיים מגיע עוד זוג ישראלי ומצטרף לארוחה, ולקראת סיום זוג ישראלי נוסף, ובחור בריטי, כולם גרים כאן בגסט-האוס. השיחה סביב השולחן נסבה, איך לא, על אנדרו כהן ומשנתו, ודי מהר אנחנו גולשים לנושא הדת והאמונה הדתית, שימי מכיוון הדת והמסורת, אני מכיוון החילוניות והשאלות ללא תשובות, וסינתייה מכיוון היהדות האוניברסלית. סינתייה מנסה לשכנע אותנו שהיהודים הם אכן עם נבחר, אם רק יצליחו להשתחרר מכבלי הדת והשמרנות, ולפרוץ קדימה, כי ההיסטוריה מראה שמרבית האנשים שתרמו הכי הרבה לאנושות היו יהודים. בנושא השמרנות היא הולכת אחרי משנתו של אנדרו כהן, ובאמת אחרי הרצאת הוידיאו הספקתי לעיין בכמה כתבי עת שנמצאים במרכז, ומצאתי ראיון שנערך אתו לכתב עת ישראלי, ועוסק בנושא. בראיון נשאל אנדרו כהן מדוע פעילותו בארץ אינה זוכה לפופולריות גבוהה כמו במדינות אחרות, והוא ענה שבתרבות הישראלית אין מקום לחקירה מעמיקה מדי; כל הישראלים עושים אותו דבר, הולכים לצבא, נוסעים להודו, לומדים, מתחתנים, מקימים משפחה, כולם כישות אחת; אנשים בארץ לא ממש רוצים להשתנות. התורה שלי, הוא הוסיף, מכוונת ליצור אצל האנשים עניין בשינוי מהפכני בחייהם, טרנספורמציה של ממש, ואילו אצל הישראלים כולם רוצים לזכות בהארה, אבל איש אינו רוצה באמת להשתנות... טוב, אנחנו קובעים להיפגש מחרתיים, ביום שישי בשתיים וחצי, במרכז אנדרו כהן, כדי לראות את הקלטת, שבה הוא גם מסביר את חמשת העקרונות שלו; "אצלי הקלטת הזו חוללה פלאים", אומרת סינתייה באנגלית הניו-יורקית שלה, ומחייכת...

 יותר מאוחר אנחנו הולכים להתפרק קצת ב`שיווה קפה`. סלימי נסע לאן-שהו, ובלי המחשב שלו חסרה לנו מוזיקה טובה, מה עושים? מארגנים תזמורת! תומר בחליל צד שאך זה קנה ועכשיו הוא מתאמן עליו, נמרוד עם כפית על הכוסות, אני בתיפוף על השולחנות, אוסי היפני במנדולינה שמישהו הביא, ובריאן, בחור אנגלי שביקר בארץ ויודע כמה מילים בעברית, על מין כלי קטן ממתכת, השד יודע איך קוראים לו, שמצמידים לשיניים הקדמיות, ואז מזיזים מין `עלה` מתכת שמשמיע צליל אלקטרוני כזה, כשחלל הפה כולו מהווה תיבת תהודה גמישה המשנה את הצלילים... למזלנו יש לנו כאן קהל אוהד, שמעביר לנו מדי פעם איזה סיגריה לעשן, כדי שנשמור על הקצב הנכון, ובעל בית שדוחף לנו משקאות (ולא שוכח לרשום הכל על פתק בצד), אחרת בטח היו מעיפים אותנו החוצה כבר מזמן... טוב, נמרוד ואוסי צריכים לעזוב לקראת אחת-עשרה וחצי, כי סוגרים אצלם את שער הכניסה לגסט-האוס, אז אנחנו מסיימים את הופעת התזמורת בפינאלה רעשני, הצדעה לשני הנגנים המובילים שלנו, ואחר-כך מתפרקדים על המזרונים והכרים, ועוברים לטורנירי כאראם ושיחות נפש. עוד לילה ברישיקש, עיר שיש בה בשבילי הכל, מקום שעונה על כל ציפיותי, ועוד יותר!

לתחילת הכתבה