מגיעים לרישיקש
עלינו על הרכבת בפתאנקוט (Pathankot). השעה היתה 01:15 לפנות בוקר. הזמנו ושילמנו מראש עבור תא שינה ממוזג עם שש מיטות, על מנת שנוכל להיות לבד וכך גם לשמור על הציוד. מכיוון הקרון נשמעו נחירות. להפתעתנו, בתא שהזמנו כבר ישנו שני ברנשים. רגע לפני שהזעם, העייפות והישראליות תפסו את מקומם, שיננו לעצמנו את העובדה כי אנו בארץ האפשרויות הבלתי... ועל כן כדאי להרגיע ולהירגע, העמסנו את כל רכושנו על המיטה העליונה וביצענו בדיקת "שימון שמירה" לחגורות הכסף. הסיפורים אודות תחכומם וחוצפתם של שודדי הרכבות, אילצו אותנו לגייס תושיה ודמיון: אריה חגר את חגורת הכסף הפוך, כך שהרוכסן מונח על הישבן, ושכב על הגב. עכשיו בואו נראה את השודד הנועז ביותר, שמצליח לחלץ את שללו מתחת ל-115 ק"ג (ביום קר, כשהחומר מתכווץ). המיטות היו נוחות ולבסוף הסתפקנו רק בשלוש מהן. הנסיעה עברה בנעימות, בבוקר "פתחנו שולחן" ושיחקנו כל משחק קלפים אפשרי. לרישיקש הגענו בשעות הצהרים.
את התלאות אותן עברנו במלון הראשון שבחרנו (מי שנדפק כבר... זוכרים?) נחסוך מכם. זו היא כנראה הקרמה שלנו וגורלו של כל יום ראשון בעיר חדשה. נספר רק כי לאחר חיפושים נמרצים הגענו בסופו של היום, בשעת לילה מאוחרת, תשושים וגמוזים, למלון טפו ואן (Tapo Van) המהודר. הצגת תעודת כתבים ב"למטייל" היא כנראה שהביאה אותנו לסוויטה מהודרת בקומה העליונה של המלון. בסוויטה המרוצפת שיש ישנן חמש מיטות זוגיות ומרחב אדיר אותו ניצלו הילדים למשחקיהם, אבל ה"יתרון" העיקרי טמון היה בשירותים: בתוך כל הפאר וההדר שוכנים להם לבטח ספוני שיש וניקל שירותי בול פגיעה (היחידים במלון...), או כלשון הספרות "שירותים בנוסח הודי", שהופכים כל שימוש בהם לחוויה בפני עצמה. זכור לטובה במיוחד הקורס המזורז לשימוש נכון בבול פגיעה (ובעיקר הפרק "איך לא דופקים את המצח בכיור כשקמים"), אותו העברנו לילדים.
המלון עצמו מרשים ומהודר, מתקשט בגן מטופח ומושקע מאוד, זוכה לניהול מתקדם והשירות בו אדיב ביותר (כשיצאנו להרים לשלושה ימים השאירו לנו את החדר ולא גבו תשלום). המלון ממוקם לא הרחק מגשר לקשמן ג`ולה (Jhula Lakshman) החוצה את נהר הגנגס ומחבר בין חלקי העיר. לביא קורא לגשר "גשר הקופים", אשר באמת שולטים בו ובסביבה הקרובה אליו ביד רמה. עברנו חוויות רבות עד שלמדנו את כללי המשחק, למשל כשאתה מחייך- חשיפת השיניים מתפרשת אצל קרובינו כאיום. בנוסף, אין לשאת מצלמות או כל פריט אחר בגלוי ובוודאי שלא מוצרי מזון, היות והקופיפים הללו זריזים וחמדנים במיוחד. מי שמעצבן הרבה יותר הם רוכבי האופנוע ההודים, שחוצים את הגשר הצר ללא כל כוונת התחשבות בהולכי הרגל. אחד מהם עוד רגע והיה נאלץ להיפרד מאופנועו לאחר שכמעט נדרס על ידי אריה...
רישיקש עיר צבעונית ותוססת. המרכז הרוחני והתיירותי מתקיים בין שני הגשרים החוצים את הגנגס. בגדה המזרחית קיימים רוב האשרמים והמקדשים לאורך גדות הנהר, ובין שני הגשרים קיימת מעין טיילת בה אהבנו לטייל, בעיקר בגלל השקט היחסי מכלים ממונעים. הקבצנים וההומלסים כאן ראויים לאיזכור מיוחד- מאות ואלפים מהם מסתפקים מדי לילה בפיסת קרקע קטנה, מישורית אם אפשר, דוחסים את כל רכושם מתחת לראש (תחליף ראוי לכרית) וישנים שנת ישרים (או שלא). ראינו כבר כאלה שישנו על מעקות, גדרות ואפילו בכביש בין מכוניות חונות, כאשר הלינה מתחת למשאית נחשבת ללוקסוס אמיתי.
רישיקש היא בסיס טוב ליציאה לטרקים בהימלאיה. אנחנו הסתפקנו במסלולי יום וטיילנו למפלים- סדרת מפלים הנמצאים בתוך סבך של צמחיה טרופית, על ענפי העצים מתרוצצים קופים ומפליאים בפעלולים אקרובטים, ג`ונגל ממש. יצאנו גם לנהר הזורם ומתחבר לגנגס. יש הטוענים כי הוא מגיע מסין אך לא הצלחנו לוודא זאת במפה, מה שלא מנע מאורי לכנות אותו "נהר היריקות הסיני". הנהר הוא בעל טמפרטורה חמה בכמה מעלות מהגנגס והמים בו צלולים להפליא. ביקרנו גם באשראם המבודד הנמצא מעל הנהר.
פארק המים פאן ואלי (Fun Vally)
השכמנו ליומנו הראשון ברישיקש והחלטנו שמגיעה לילדים חוויה מסוג אחר, בסך הכל התנהגותם וסבלנותם בנוגע לסוג הבילוי המקובל אצל קשישיהם (הליכה רגלית, ביקורים בטמפלים ומקדשים שונים וכמובן אכילה בדאבות המקומיות) ראויות להערצה. הלכנו על אלמנט ההפתעה- לאחר נסיעה של כשעה בריקשה, הגענו לפארק המים. הילדים היו בהלם, הדבר האחרון לו ציפו בהודו בכלל ובעיר כמו רישיקש בפרט היה פארק מים. להפתעתנו, היינו היחידים בפארק, דבר אשר המשיך לאורך כל היום. הפארק עצמו נקי וממורק, ריח הכלור נישא באוויר והמתקנים לא מביישים אף פארק בארץ, או כהגדרת הילדים "הפארק הזה הוא בכלל לא הודו". בפארק ישנם מתקנים מגוונים, רכבת הרים קטנה, מכוניות מתנגשות במספר רמות, קרטינג, קרוסלות שונות, שתי בריכות גלים, מסלולי אבובים, מגלשות שונות ומשונות ומתקן מרענן בו נתקלנו לראשונה- "דיסקו מים", מבנה בו מותקנים מתזי מים בכל כיוון אפשרי, ורמקולים שמשדרים מוסיקת דיסקו הודית. רקדנו והשתוללנו כשאנו צורחים את מילות הפזמונים החוזרים (ידע מצטבר מעשרות שעות נסיעה עם נהגים מקומיים...) לתדהמת המפעילים במקום.
הילדים זכו לפארק פרטי לחלוטין ולשימוש אין סופי במתקנים, אנו נהנינו בעיקר משמחתם ומפעילותו של לביא, שבכל פעם שמגיעים למקור מים הוא פורח מחדש. לביא עלה עשרות פעמים למגלשות, כשהוא עולה רגל אחר רגל ולא נעזר כלל במעקה הסמוך. אין ספק שמים עושים לו טוב. נילי הרהיבה עוז ולראשונה העזה לעלות למסלולי האבובים ה"סוערים" ולהשאיר את חותמה על המגלשות והן עליה... אורי ורעות לא פספסו אף ורסיה אפשרית העולה על הדמיון במגלשות ואריה בעיקר תפס גלים. האושר הרקיע שחקים. בדרך חזרה למלון, בעודנו עורכים תחרות שירה, כשאנו צורחים על מנת להתגבר על רעש הריקשה, נתקלנו בהתקהלות המונית. לאחר בדיקה גילינו כי נפלנו בדיוק בזמן על טקס הפוג`ה, שנערך במקדשו של האנומן, האל הקוף (מלך הקופים, בזכותו זוכים הקופים בהודו בכלל ובמקדשים בפרט לחיים בטוחים ושלווים). ברחבת המקדש ישנם פסלי ענק מרהיבים של האנומן, סביבם עמדו הנגנים והפליאו בנגינה ובשירה.
הוי הגנגס, הגנגס
הגנגס (Ganges), נהר הקדוש להודים, חוצה את רישיקש לאורכה. מקורו של הגנגס בהרי ההימלאיה והוא זורם עד למפרץ בנגאל. רוחבו של הנהר באיזור רישיקש עשוי להגיע למאתיים מטרים ויותר, זרימת המים יציבה וחרישית אך מטעה וסוחפת כל מה שניצב בדרכה. המראה כולו מלא הוד והדר: הגנגס בזרימתו כאילו דורש ממך לכבדו. ברישיקש, מי הנהר נחשבים כנקיים, למרות שבשעת הרחצה הבחנו בגרגרים שחורים הצפים במים, שהזכירו לנו מאוד את האפר שנשאר אחרי קומזיץ טוב... לאורך גדות הנהר מצויות מובלעות של "מיני" חופים, הנראים בדיוק כמו חוף ים. אנו מצאנו לנו אחד מבודד ושם ביצענו את טבילתנו הראשונה ולא האחרונה. המים קרים וזורמים בעוצמה אדירה, לכן יש לבחור בקפידה את המקום בו רוחצים.
הרומן שלנו עם הגנגס (גנגא בלשון המקומיים) נמשך בשיט רפטינג בן 17 קילומטרים שערכנו בו (אורי, רעות ואריה). מונית הובילה אותנו לנקודת היציאה, אחת מאותן מובלעות חוף שנמצאת במעלה הנהר. המקום משמש גם כאתר קמפינג לשרות מסלולי הרפטינג הארוכים (בגנגס ישנם מסלולים בני מספר ימים). כשהגענו היינו ממש מופתעים- על החוף היו מסודרות מספר סירות מנופחות ותקניות, לצדן כל הציוד הנדרש, באיכות וברמה גבוהה. המתנו למשפחה הודית, שאמורה ביחד אתנו להשלים את מניין השטים. בינתיים לקחו אורי ורעות יוזמה והצטרפו למשחק כדור עם כמה מקומיים, שגילו התלהבות רבה מהחוצנים, בעיקר מהחייזרית...
לאחר כשעה (ארוכה מאוד, כמקובל אצלנו בהודו) הגיעה המשפחה ההודית לחוף. בראשה הלך ברנש צנום, נושא חבילה ענקית על גבו. הענין התחיל להיות חשוד. בעוד אנו עסוקים בניחושים לפשר החבילה, הסיר אותה הצנום מגבו, פרש וחילק משאבות לבני המשפחה, שהחלו מנפחים במרץ. בשלב זה הבין אריה כי הציוד המעולה הפזור בחוף הוא אכן מקצועי ונאה, אך נועד לאחרים ואילו הגיגית המתנפחת נועדה למי שחיפש דיל טוב ובעיקר זול. לאחר ויכוחים עם בעל הסירה על כמות האנשים (היינו עשרה) ועל חוסר המקצועיות המופגן, החלטנו לצאת בכל זאת לשייט על מנת שלא לאכזב את הילדים ובעיקר בגלל שהגיגית הלכה ודמתה, בסופו של דבר, לסירת רפטינג ראויה. חבשנו קסדות, לבשנו חגורות הצלה, הצטיידנו במשוטים ויצאנו לדרכנו. בנוסף למדריך בסירה, התלווה אלינו בחור נוסף בקיאק, על תקן מי שאמור לדוג מהמים את הנפלים.
אורי תפס את עמדת החרטום כשהוא נדרש לזנק קדימה כל אימת שמגיעים לרפיד סוער. רעות ואריה התחמשו במשוטים ונענו להוראות המדריך בצייתנות ראויה לציון. נציין כי בסוף המסע אריה התנצל בפני המדריך, על כי העליב אותו והביע סקפטיות לגבי יכולתו להביא אותנו ביחד כמשפחה לקו הסיום ועוד מספר דברים שאינם ראויים לבוא בדפוס. המדריך היה מעולה, בעל אחריות גבוהה, ציוד מצוין ונתן שירות ויחס אדיבים מאוד (ואפילו ידע להגיד "קדימה" בעברית).
המסלול עצמו היה מדהים- עברנו רפידים בהם הגלים התנשאו לגובה של כשלושה מטרים, עד שהסירה זינקה באוויר. במצבים אלו נדרשנו לחתור במלוא המרץ, כשאנו מקנאים וחוששים כאחד לאורי, ששכב על החרטום וספג את כל הגלים. הוא מצדו היה בעננים, מה גם שסדרנו לו בת לוויה מהמשפחה המקומית הנחמדה, שהצטרפה אלינו. במהלך השיט, בקטעים הרגועים, קפצנו למים לשחות ולצוף מעט. המשפחה המקומית הגיבה בתדהמה לענין (רוב ההודים אינם יודעים לשחות). לאחר שכנועים רבים נאות האב להצטרף אלינו, לאחר שסידרנו לו חבל אליו הוא נקשר.
בערך באמצע המסלול עצרנו לארוחת צהריים, באחד הקמפינגים. הארוחה הוגשה בשיטת המזנון הפתוח והיתה מעולה (למעט הצ`ילי שהסתתר לרעות בתוך היוגורט). בהמשך עצרנו שוב ליד סלע שניצב מעל הנהר, בגובה של כעשרה מטרים. קבלנו הזמנה לקפיצה. אורי ואריה עלו, מלמעלה המראה העלה חשש היות והמים זרמו באון. בעוד אריה מתלבט ופונה לשיווה, קרישנה ולמי לא בבקשה לסיוע מנטלי, אורי מצידו לא מבזבז זמן ודורש ממולידו לקפוץ או לפנות את הבמה. בטרם התקבלה התשובה הוא נצפה באוויר ולאחר מכן, כשהוא יוצא מהמים, כולו קורן מאושר, לאריה לא נותרה הברירה אלה להפגין אבהות (המונח הכי עדין למצ`ואיזם מתפרץ) ולהעלות את מפלס הגנגס.
הביקור אצל האסטרולוג
כבר ציינו את העובדה כי רישיקש היא מרכז רוחני נחשב מאוד בהודו, ובשל כך ההיצע בתחומים רוחניים שונים ומשונים הוא עצום. אחד מהם הוא קריאת העתיד באמצעים כאלה ואחרים. אחד המובילים בתחום הוא ד"ר פארטיק (Dr. Prateek), אליו הגענו בעקבות המלצתה של רחל בר, מורה ליוגה מירושלים, אותה פגשנו ברישיקש בה היא שוהה לעתים קרובות לטובת השתלמויות מקצועיות. את ד"ר פארטיק היא מכירה היטב כבר מספר שנים. האסטרולוג טוען כי רחל היתה אמו בגלגול הקודם ורוחש לה המון כבוד. מעת לעת הוא מגיע לביתה בירושלים והיא מסייעת לו בתיאום פגישות.
נכנסנו כל המשפחה לחדרו הסגפני משהו, התיישבנו על גבי הכריות ופארטיק, מבלי לבזבז זמן, שאל את נילי מספר שאלות. את התשובות הזין למחשב נייד. לשאלתה של נילי השיב כי דרך המפה שלה יוכל לספק מידע ונתונים על כל המשפחה. אנחנו, שמעולם קודם לא ביקרנו אצל קוסמים ומכשפים מסוג זה או אחר, חייכנו בסקפטיות (טוב, לפחות חלקנו). פארטיק עצם את עיניו ומלמל תפילה חרישית. מיד לאחר מכן החל לפלוט מידע בקצב אש. היינו המומים ונפעמים, איך יתכן שמכל כך מעט פרטים אותם קיבל (שם פרטי ושם משפחה, תאריך לידה, שעת לידה משוערת ומקום הלידה) ורק של נילי, יכול היה לדעת פרטים מדויקים אודותינו, אודות הילדים ושאר בני משפחה קרובים. האירוע היה דרמטי ומרגש, במיוחד עצם העובדה שישבנו עם ילדינו בפני אדם אותו אנו פוגשים לראשונה, וחיינו (כולל אירועים אישיים ביותר) פרושים בפניו כספר פתוח.
לצערכם, אין בכוונתנו להפוך את הכתבה לצהובון ולכן לא נוכל לחלוק עמכם פרטים הנוגעים לצנעת הפרט. ובכל זאת שני פרטים קטנים: הוא ביקש מאתנו להוריד את מפלס הלחץ והחרדה בעניין חינוך הילדים, היות והם כבר כאלה ועתידם (כך מראים הכוכבים בכל אופן) כבר מובטח. בנוסף קבע פארטיק כי בארץ מחכה לנו כלבה אותה אנו מגדלים (מה שנכון, תודה לטל!), נילי לא משתגעת עליה (אכן כן...) ואילו רעות קשורה אליה בנימי נפשה (ואף יותר מכך). הוא ביקש מאיתנו לשמור על הכלבה (עונה לשם פטל) היות והיא מגנה על משפחתנו ומונעת כניסתם של דברים רעים לחיינו. קנינו. את דמעות הגעגועים של רעות היה צריך לנגב עוד זמן רב. שמרנו על קשר עם פארטיק במשך כל שהותנו ברישיקש. נילי ורעות אף עברו אצלו קורס יוגה תמציתי ומרוכז. פרטים נוספים על פארטיק במדור טיפים.
בית היתומים
גם לבית היתומים הגענו בהכוונתה של רחל בר. כשהגענו לשם, מצאנו אישה יקרה זו כשהיא מטאטאה את חדרי הילדים. את בית היתומים הזה הקימה גברת ממוצא אמריקאי העונה לשם פראווה ואטי. לגברת, שהיא אגב רופאה במקצועה, יש סיפור חיים מרתק והיא עברה מספר גלגולים עד שהגיעה להקים את בית הילדים, אותו היא מנהלת ומקיימת בכוחות עצמה וללא כל סיוע של מממשלת הודו. הוזמנו להגיע בשעה שבע וחצי בערב, זמן ההתכנסות והשירה. מלבדנו היו במקום עוד מספר צעירות ישראליות, שבאו לתמוך ולסייע. בהמשך למדנו כי את רוב הסיוע הנקודתי נותנים דווקא אותם חבר`ה ישראלים צעירים, שמגיעים בעקבות רחל שמסתובבת בעיר ומשווקת את העניין ללא לאות, דבר שחימם מאוד את לבנו (בעיקר לאחר הדברים הקשים שכתבנו לאחרונה על הישראלים בקאסול).
באותו הערב התקבל ילד חדש לבית. הילד כבן חמש, התייתם מהוריו ושני אחיו מספר ימים קודם, לאחר שנהרגו בתאונת דרכים בצפון הודו. את הימים שעברו מאז נהרגו הוריו ועד למשיכתו על ידי אותה פראווה ואטי, בילה הילד במשמורת בבית הסוהר. זהו המקום הבטוח והחם ביותר שיכלה ממשלת הודו להעמיד לרשותו. אין ספק שמעשיה האצילים וביתה של פראווה ואטי מנעו ממנו הווה ועתיד כקבצן מדופלם.
שלושה ימים לאחר ביקורנו הראשון במקום כבר שימשו אורי ורעות כ"בייבי סיטר" לילדים, בשעה שכל המלווים המבוגרים נעדרו מהמקום. במסגרת מאמציה לגיוס כספים, מעמידה פראווה ואטי את בית הקיץ אותו חכרה עבור הילדים לרשות תיירים (בחודשי החום). בית הקיץ מורכב ממספר בקתות הנמצאות כ-12 קילומטרים מעל העיר צ`אמבה, בלב היער, מנותקים מכל ציביליזציה ומה שקשור אליה, כולל חשמל, תקשורת וכו`. החלטנו לעלות לבקתות למספר ימים ולשלב חוויה בתרומה. אפשרנו לאורי להביא חבר מבית היתומים ויצאנו לדרכנו בג`יפ ששכרנו. כעבור מספר שעות נסיעה במעלה ההרים התלולים נפרדנו מהכביש ונכנסנו לתוך יער עבות. נסיעה נוספת של כשלושים דקות הביאה אותנו לבקתות, שם המתינה לנו אח מבוערת ומשפחה נפאלית, שכל תפקידה הוא להשביע את רצונם ובמקרה שלנו בעיקר תאבונם של האורחים.
לא ניתן להפריז בתיאור יופיו של האזור ואיכותה של החוויה. העברנו שלושה ימים של איכות נטו, קמים כשהשמש זורחת וישנים כשהיא שוקעת (או כשהאש באח דועכת). כל פסגות ההרים מסביב מושלגות, וכשהראות טובה וקצת מטפסים למעלה הנשימה נעתקת. במקום מגישים שלוש ארוחות (הטובות ביותר שאפשר להעלות על הדעת) ביום. אנחנו ובעיקר הילדים הרווחנו חוויה נוספת בשל צירופו של הונדג, החבר של אורי מבית היתומים, לטיול. כיף היה לראות אותם מטפלים ומנווטים את דרכם ברגישות תוך נסיון להעניק לו תחושת חופש ונוחות בתוך המשפחה. השתדלנו להימנע מהרעפת החיבוקים והנשיקות השגרתית אצלנו, על מנת שלא לזרות מלח על פצעיו. המארחים המקומיים התקשו לקבל את העובדה כי עליהם להעניק שירות לילד מבית היתומים, ועוד יותר מכך עם עצם ישיבתו עמנו בשולחן בזמן הארוחה. לאחר מספר נסיונות לסלקו מבלי שנבחין עלתה נילי על הענין ודאגה להבהרת המצב בצורה מנומסת אם כי נחרצת.
באותה הזדמנות הכרנו זוג חביב, טרזה וליניה. הוא עובד סוציאלי מאנגליה והיא מורה לאנגלית משוויץ. בהמשך שכרנו את שירותיה הטובים של ליניה והיא שימשה כמורה לאנגלית לילדים במשך מספר ימים. כשחזרנו לרישיקש, ציידנו את אורי ורעות בממתקים ובשקית בה היו כל המשחקים, אותם אסף אורי בארץ, ושלחנו אותם להיפרד מהילדים. פראווה ואטי זקוקה לכל סיוע שהוא, על מנת להמשיך לתחזק את המקום ולהעניק בית חם ומוגן לילדים מוכי גורל אלו. חבר`ה צעירים המבלים ברישיקש יכולים לקפוץ, אפילו לערב אחד, להעניק ולזכות באהבת הילדים.
טקס ההרטי וחתונה מקומית
טקס ההרטי הוא למעשה הפוג`ה המקומית, שנערכת מדי ערב בשעת שקיעת החמה במספר מקומות במקביל. אנו השתתפנו במספר טקסים, אך נספר לכם על המרשים והסוחף ביותר (לפחות מבחינה מוסיקלית) לטעמנו. במדרגות היורדות אל הגנגס, מול אשראם (Ashram) מתכנסים מדי ערב מאות אנשים. במרכז יושב מוביל הטקס, בדרך כלל הגורו באשראם, ולצדו תזמורת מצוינת ומספר זמרי ליווי. למטה ברחבה יושבים ילדים קטנים, פרחי כמורה לבושים כתום, המשמשים כמקהלה. הטקס מנוהל על ידי הגורו ביד רמה, הוא מוביל בשירה ומגוון בין השקט לסוחף. ראינו מספר אנשים שנכנסו לאקסטזה ממש במהלך הטקס. בהמשך מבעירים מספר כלי קיבול מעוצבים, מצופי זהב, ומעבירים את האש בין כל המשתתפים (ממש כמו קערת הסדר בפסח). אנו השתתפנו ושרנו את השירים שהכרנו. בטקס האחרון בו השתתפנו כבר החכמנו ותפסנו מקום ממש בצמוד לתזמורת ואפילו השתתפנו בנגינה על המצילות. בסוף הטקס נשארנו עם עוד מספר מקומיים והרווחנו עוד שעה קלה של נחת עם חברי התזמורת.
באחד הימים הזמין אותנו ראש מנהל המלון בו לנו לחתונתו. התרגשנו מאוד והודינו לו על ההזדמנות הנפלאה שנפלה בחלקנו, להיות עדים לאירוע אותנטי שכזה. עוד באותו היום ביקרנו במתפרה מקומית (בחור שיושב ברחוב ועובד עם מכונה המופעלת באמצעות הרגליים) והזמנו לנו בגדים לפי מידה, מעוצבים כך שנוכל להיטמע בקרב המקומיים ולא נמשוך תשומת לב (בלתי נמנעת) רבה מדי. למחרת, לאחר התיעצות עם עובדי המלון, הלכנו לקנות מתנה ראויה. בחרנו בשני פסלים יפים מגולפים בשיש של האלים שיווה וגנאש.
בערב החתונה, התיצבנו בלובי המלון בשעה 19:00 בדיוק, חגיגיים ונרגשים. מונית שהזמינו עבורנו עובדי המלון המתינה לנו בכניסה והובילה אותנו לתוך רחבה גדולה, לאורכה מסודרים שולחנות ארוכים עם תקרובת, בהגשה עצמית. תזמורת ססגונית המתינה להנחיות מהמנצח. בתוך רכב שחנה בצד המתין החתן, כשהוא עטוי חליפה שזורה בשטרות כסף, חבוש כובע ממנו יורדים חוטים מעוטרים בחרוזים וקישוטי "סוכה" המסתירים את פניו. ראמש היה נבוך מאוד למראנו ואנו מתאפקים עוד יותר למראהו... לאחר זמן מה, הועלה החתן על סוס מקושט ומהודר וכל הכבודה יצאה לסיור בעיר, לעבר אולם בו נערכה המסיבה (מסיבה אנו כותבים ולא חתונה, כי חתונה בהודו נמשכת שלושה ימים ולא הצלחנו להבין מתי חותכים ענינים או שוברים את הכוס כמנהגנו). בראש החבורה נסע מעין קרון/כלוב שנגרר על ידי אופנים, עליו תלויים רמקולים. בתוך הכלוב עומד זמר ומפליא בצרחותיו, מסביב לקרון הולכים חברי התזמורת, מנסים להתגבר בנגינתם על עוצמת הרמקולים. מאחור משתרכת שיירת אורחי החתן ובמרכזה, רכוב על הסוס המהודר, ראמש, החתן המאושר. מעת לעת פוצחים החוגגים בריקודים.
הבהרה: בהודו מקובל להתחתן בזמנים ובעונות קצובות, דבר אשר יוצר עומס אירועים בתקופה קצרה. עכשיו דמיינו בעינכם את תמונת המצב, בה מספר שיירות כאלה חוצות את אותו רחוב צר בו זמנית, ותוך כל זה מתעקשים נהגי הריקשות, הסוסים והפרות להמשיך את שגרת חייהם.
לאחר כשעה הגענו לאולם גדול ומקושט, שם המתינו בני משפחתה וחבריה של הכלה החסודה (היא עצמה דופקת כניסה בשלב הרבה יותר מאוחר). במרכז האולם הענק, שקושט בססגוניות רבה, ניצבה במה מפוארת עליה מונחים שני כסאות מהודרים, ממתינים לחתני השמחה. מצד שמאל של הבמה ניצבה במת ריקודים צבעונית ומהבהבת עליה היו דחוסים עשרות רוקדים ממין זכר (הבנות פחות דומיננטיות בתחום הריקודים ומסתפקות בפיסת שטיח). מצד ימין, לאורך כל האולם, ניצבו שולחנות גדושי מזון מסוגים שונים. אורי ואריה התכבדו: את אורי, שהזמין תבשיל הדומה לנודלס, צריך היה לכבות במטף ודליי חול. אריה, בעל החיך האנין והעדין, ניסה מעדן מקומי העשוי קליפת בצק דמוי ביצה, מחוררת במרכזה, אותה טובלים במים או ברוטב לא ברור. ברגע שהכניס לפה הבין כי נפל בפח. בפח אמרנו? לא, דומה יותר להתחברות ישירה לצינור ניקוז האסלה. אריה דחס את כל ה"מעדן" לפה (מנומס הבחור) ורץ לנילי לחפש ישועה, תוך שהוא ממלמל "אכלתי עכשיו ביוב". נילי מצדה סיפרה לו שהיא משתתפת בצערו, אך כרגע אזלו המים המינרלים. אריה שעט החוצה לבצע שטיפת קיבה ידנית ולשתות קפה, שטעמו לא טוב בהרבה...
את ראמש, החתן העליז, הורידו מהסוס ונשאו אותו אל הכיסא, כפי שמחלצים פצוע (שני חברים שילבו את ידיהם והוא יושב בינהם). כל העניין היה נגמר ללא ציון מיוחד, אלמלא ההתלבטות הממושכת לגבי איזהו הכסא המיועד לחתן: נילי תזמנה שבע דקות (של התאפקות עד דמעות) מרגע הירידה מהסוס ועד לרגע הישיבה. הצטרפנו לרוקדים כשרעות ונילי מארגנות מעגל בנות. לביא, אורי ואריה משתלבים על הבמה המהבהבת. ההתרגשות מנוכחותם של לבנבנים באירוע היתה רבה ונראה היה כי העלתה את יוקרתו של החתן בעיני האורחים.
בהמשך הערב נכנסה הכלה לאולם בתלבושת ואיפור מרהיבים. הכניסה לוותה בטקס רב רושם גם אם איטי להחריד. היא עלתה על הבמה, נעמדה מול המיועד, ואז כנראה לפי אות מוסכם הניחו זה על זו וזו על זה זרי פרחים, קלועים כמחרוזות ענקיות. ראמש החתן ומשפחתו יצאו מגדרם, על מנת לגרום לנו להרגיש בנוח במהלך האירוע ואכן כך הרגשנו. הדבר היחידי שהטריד אותנו וממש לא היינו מסוגלים להבין הוא ענין האשפה: פשוט לא יאמן (גם לאחר תקופת מה בהודו) אבל כל הפסולת, הכלים החד פעמיים, צלחות עם שיירי מזון, כוסות שתיה וקעריות מרק, מצאו את דרכן לרצפת האולם, על השטיח. תוך דקות התהלכנו בתוך הררי אשפה, דבר בלתי נתפס מבחינתנו.
למחרת זכינו לביקורו של ראמש בחדרינו. הוא בא להודות לנו על השתתפותנו, על המתנה ולהפרד מאתנו לפני שהוא יוצא לירח הדבש. אנחנו איחלנו לו בהצלחה בנישואין (זה לא חוכמה, ההודים פשוט אינם מתגרשים), בהמשך הקריירה ובעיקר הודינו לו על החוויה הנפלאה שזימן לנו.
נאנדו
הזדמן לנו להכיר דמות מקומית וססגונית בשם נאנדו בנדארי. נאנדו זה הוא הבעלים של מלון בשם New Bhandari Swiss Cottage. במקביל הוא מנהל ממשרדו שמעל גשר לקסמן גו`לה עסקים נוספים. הגענו אליו בהמלצתו של איציק, ידידנו מבאגסו, כאחד שידו בכל ויד כל בו ובכל עזרה לה נזדקק ישמח נאנדו לסייע בידנו (נאנדו מסייע בשמחה וללא כל תמורה לכל פונה, בעיקר אם הוא נושא דרכון כחול). החלטנו לפנות לנאנדו על מנת לקבל יעוץ בענין רכישת רכב. נאנדו אירח אותנו ביד רחבה והתייחס אלינו כאילו אנו הדבר היחידי שמעסיק אותו. במקביל להבאתם של רכבים לבחינתנו, עסק נאנדו במרץ בלשכנע אותנו שלא כדאי לנו הענין, ושההודים הם נהגים מטורפים ושאפילו הוא כמעט ואינו נוהג (חוכמה גדולה, נאנדו מעסיק נהג ועוזר אישיים). בקיצור, השכנועים היו חזקים יותר מההיצע הרעוע והחלטנו לזנוח סופית את רעיון רכישת הרכב, אבל הרווחנו חבר אמיתי.
יום אחד התקשר אלינו נאנדו והזמין אותנו לארוחת ערב המיועדת לחבריו הטובים ומתקיימת במסעדה הנמצאת מתחת למשרדו. תהינו לפשר הכבוד שנפל בחלקנו וכמובן שהתייצבנו בשעה היעודה. בכניסה המתינה לנו אשתו של נאנדו והזמינה אותנו להיכנס. במסעדה, השולחנות היו כבר ערוכים, לידם עמדו נאנדו ומספר חברים. הארוחה שהוגשה היתה טעימה ועשירה מאוד. במהלך הארוחה הכרנו את חבריו של נאנדו, כולם בעלי עסקים בתחום התיירות, חלקם אף בעלי חברות המתחרות זו בזו. נראה היה כי חבורה זו צמאה לחברה מערבית וכנראה שזוהי הסיבה העיקרית להזמנתנו. אנשים אלו חיים ומתנהלים בצורה שונה מהמקובל ומשתדלים לנהל אורח חיים מערבי ככל האפשר. אחד הדברים שהפתיעו אותנו בארוחה הוא שבין יתר המנות שהוגשו היו גם מנות בשריות (עוף), דבר שאינו מקובל כלל ואף מנוגד לאורח החיים ברישיקש.
במהלך הארוחה שלף נאנדו מספר בקבוקי שתיה חריפה, מה שנתן את האות לתחילת החגיגה. בהתחלה עודדנו אותם לפצוח בשירה, כשחלקם עושים זאת יפה מאוד, ומהר מאוד עברנו לשלב הריקודים. אריה, שנאלץ לשמור על כבוד הגבר הישראלי, לגם כוסית שלמה של משקה בלתי מוכר, דבר אשר סייע לשיפור ביצועיו על הרחבה. הערב היה מהנה ביותר, הילדים היו מאושרים מהאוכל, השמחה וההמולה, ואנו נהנינו מהאווירה ומההזדמנות הנפלאה שנפלה בחלקנו, להכיר חבורה מענינת זו.
לא הייתה דרך נפלאה יותר לסיים שהות של כמעט חודש ברישיקש. רצינו מאוד לצאת לנפאל אך תקלת מחשב מתישה, בה לא הצלחנו לטפל ברישיקש (חבל על הזמן, המאמץ והתסכול) ופלטת השיניים של רעות, שנשכחה בדלהי, אילצו אותנו לשנות את תוכניתנו ולצאת לדלהי, לביתם של הקרביצים להתארגנות מחודשת.
