מבלים ברישיקש
בשביל היום הזה הכל היה כדאי. זה לא שלא נהנתי עד עכשיו. בדרך כלל די כיף לי. אבל לדעת שמחר כל החברים שלי מתחילים כתה ג` ורק אני ממשיך לטייל -; זה כבר ממש תענוג. מדגדג לי בבטן ויש לי סחרחורת כשאני חושב על זה. אמא אמרה לי לפני הטיול, שאחד הדברים שנראה לה שיעניינו אותי זה להכיר יותר טוב את המשפחה שלי ואת עצמי. חשבתי שהיא אומרת סתם. מה, אני לא מכיר את מיקה? את ההורים שלי? אבל גיליתי שהיא קצת צודקת. גיליתי, למשל, שאני הכי נהנה כשמקנאים בי. בטח זה מה שיקרה מחר. כולם ידברו על זה שרק אני עוד מטייל, שאיו לי שעורים, שאני לא חייב ללכת לבית הספר... טוב, אני לא ממש מחשיב את הלימודים שיהיו לי. אבא ואמא אומרים שאלמד ממחר שעתיים ביום, אבל נראה לי שזה יהיה פחות.
עכשיו אנחנו ברישיקש (Rishikesh) וכבר התחלתי להתרגל אליה. לכל מקום לוקח לי קצת זמן להתרגל, אבל כאן, בגלל הגנגס, אני חושב שקצת יותר קל לי. אני אוהב כל בוקר לרדת לגנגס, להיכנס למים ולשחק בבוץ. כולם באים איתי, אבל אני מרגיש שאני בעצם מוביל אותם. בגנגס אני מרגיש שאני אפילו יותר נחמד למיקה, שבדרך כלל ממש מעצבנת אותי. אמא אומרת שלפעמים נדמה לה שדי בנשימות של מיקה לידי כדי לעצבן אותי. זה בכלל לא נכון, לא אכפת לי שהיא נושמת. היא מעצבנת אותי בהמון דברים אחרים, בזה שהיא מחקה אותי, שהיא מלשינה, שהיא תמיד יותר חמודה כזאת ומתוקה כזאת, ומדברת עם כולם כזאת, ואז אמא ואבא מחליפים ביניהם מבטים של גאווה כזאת. בגנגס אנחנו משחקים בבוץ, אני תמיד המפקד ומיקה לא מנסה להתווכח איתי ועושה מה שאני מבקש. היא דווקא טובה בלהכין פצצות בוץ. אבאמא מתרחצים קצת ואחר כך יושבים מתחת למטריה-שמשיה ומדברים.
אני אוהב את רישיקש גם בגלל שיש כאן מסעדות עם כל מיני מאכלים ואני יכול לחזור ולאכול טוסטים ופנקייקים ולא רק אורז ועדשים חריפים. מיקה מתה על חריף, והיא כל הזמן משוויצה שרק היא ואבא אוהבים לאכול חריף. אז שוב אני מתעצבן ונרגע רק כשאבא קורץ לי. למרות שאני בכלל לא מת על אוכל, אני מגלה שאני מוכן לנסות פה כל מיני מאכלים אחרים, יותר מאשר בארץ. פאקורה גבינה למשל, לאסי, שזה מין יוגורט עם פירות, ומוסלי שזה גראנולה עם יוגורט ודבש. כאן גם מרשים לנו לאכול עם הידיים (יותר נכון יד. יותר נכון רק יד ימין, ואני ממש לא מעז לכתוב למה). אחרי שהסתכלתי קצת על ההודים אוכלים, למדתי לאכול כמותם, לקווצ`ץ` עם האצבעות ולהקפיץ לפה מה שיש לי ביד. אין לי ספק שהאכילה ככה עושה את האוכל יותר טעים, לדעתי בגלל שהלכלוך שנשאר ביד משפר את הטעם. כמעט כל יום פה אני מוצא את עצמי מערבב אורז, עדשים, תפוחי אדמה ואפונה עם רוטב לא ברור ומקפיץ לפה את התערובת הזו שבארץ הייתי ממיין ומייבש לפני שהייתי מעז לטעום ממנה.
אבל אוכל זה רק אוכל, זה לא ממש מעניין אותי. מה שיותר מעניין אותי פה זה האנשים. באבות, למשל. הם כולם עזבו את החיים הרגילים והחליטו לנדוד, אבל לכל אחד דרך מיוחדת לקשור את יריעת הבד שלו, כל אחד מורח צבעים אחרים על הגוף והפנים, שם מלא שרשראות צבעוניות על הזרועות והצוואר ומגדל שיער כמו נחשים מתפתלים. גם אמאבא אוהבים להסתכל עליהם ומיקה ישר ניגשת ומתיישבת להם על הבירכיים. לפעמים הם קצת מפחידים, נועצים עיניים קצת מטורפות ומדברים בהמון מילים מהירות שאני לא מבין, אבל בדרך כלל הם כמו הצגה מצחיקה וצבעונית.
ברישיקש יש גם המון ישראלים, לפחות בלקשמאן-ג`ולה (Lakshman Jhula), שזה המקום בו אנחנו גרים. אמאבא לא מתים על זה, ואני זוכר שגם בוואשישט הייתי צריך ממש לגרור אותם ל"עין השלישית", המסעדה שהיו בה הכי הרבה ישראלים ("מעוז הגזוז" בפי אמא). אותי מפגשים כאלה דווקא מרגיעים. אני מעדיף להבין את כל מה שאומרים לי, ועברית גורמת לי לחשוב על הבית ועל החברים שלי בצורה נעימה, בלי יותר מידי געגוע. אני אוהב גם שיש לי עוד אפשרויות של אנשים לדבר איתם, לא רק המשפחה שלי. ככה, כשאני כועס עליהם, יש לי עם מי לדבר. בימים הראשונים ברישיקש, לדוגמא, אמאבא היו קצת עצבניים כי החדר שלנו היה נורא קטן, תמיד מבולגן, אי אפשר היה לפרוק את התרמילים ואמא לא הצליחה למצוא מקום טוב לעשות יוגה, מה שהפך אותה ליותר עצבנית, והיא כל ערב יצאה למרפסת הקטנה שהיתה לנו וצעקה לשמים: "אני רוצה חדר גדול יותר!". בשלב הזה החלטתי שאני רוצה פעם לטייל רק עם אבא. נראה לי שזה יכול להיות נחמד. הוא אמר לי שאולי זה יצטרך לחכות לבר המצווה שלי, אז אני מתלבט. אולי עדיף סוני-פלייסטיישן. בסוף אלוהי המלונות שמע את אמא ומצאנו חדר הרבה יותר גדול, עם מיטה נוספת ומרפסת ענקית ואמא מצאה מקום לעשות יוגה.
.
למרות שאנחנו די מתבטלים פה (אצלנו אוהבים לקרוא לזה "שיגרה נינוחה"), היו לנו כמה טיולים מדליקים, לרישיקש העיר, להארידוואר (Haridwar) , למפלים באזור, אבל הכי אהבתי את הטיול שלנו לאשראם של ה"חיפושיות". כמובן שבחרנו ביום הכי גשום בעונה, וכמובן שעשינו המון טעויות בדרך (כיוונו אותנו לאשראם Vithal, חייבים להודות שהשם די דומה ל-Beatles...), אבל אבאמא ניצלו את הדרך הארוכה כדי לספר לנו על החיפושיות ולשיר לנו שירים שלהם (אבא בזימזומים מדוייקים ואמא בצרחות עם המון זיופים. שוב התביישתי בה.), וככה, כשסוף סוף הגענו, יכולתי לדמיין אותם יושבים ומנגנים. השער של האשראם היה סגור, אמא, מיקה ואני הזדחלנו פנימה ופתחנו את השער לאבא מבפנים. הכל נראה ממש עזוב ומוזנח, כל החלונות היו שבורים ולא היינו בטוחים שאנחנו במקום הנכון, אבל אחרי שטיפסנו במעלה הגבעה, פגשנו בקשיש חביב שהיה שם לפני המון המון שנים, כשהחיפושיות היו באשראם, והוא לקח אותנו לסיור מודרך במקום. דישדנו בבוץ, דילגנו מעל גזעי עצים נפולים, הזדחלנו דרך סבך שיחי פרא, נעקצנו מסירפדים, לא הבנתי ממש הכל, אבל ראינו את מינחת המסוקים עימם הגיעו החיפושיות, את החדר שגרו בו (הוא טען שהם גרו 4 בחדר... כוכבים כאלה מסוגלים לחיות 4 בחדר?) האולם בו עשו מדיטציה, הבית הפרטי של המהרישי מש-מש, בית הספר ליוגה, והקשיש היה ממשיך לגרור אותנו גם למגורי המנקים וארונות המשרתים אם אמאבא לא היו מרסנים לו את ההתלהבות וגוררים אותו באוזן חזרה לכיוון השער.
אזור האשראם מאד יפה, רואים שבעבר זה היה סוג של כפר קטן עם מבנים מיוחדים והמון צמחים שעכשיו צומחים פרא בכל השטח. גם כיום זה מקום מדליק ואני בטוח מעדיף אותו על "מוזיאון לתולדות החיפושיות" או משהו דומה שאפשר להקים במקום. אמאבא נורא התרגשו וכל הזמו דברו ביניהם כאילו הם הולכים לפגוש איזה חיפושית או חרדון מעבר לפינה או למצוא איזה פתק שכתב חיפוש אחד לשני. בערב, נכנסתי עם אבא לאתר באינטרנט שהיו בו תמונות של החיפושיות בהודו, ונדמה לנו שבכמה מהתמונות זיהינו חלק מהמבנים שראינו באשראם. אז אולי באמת היו חיפושיות, ואולי באמת היינו במקום היסטורי.
הארי אום ושלום.
לתחילת הכתבה
הירהורים על שפה
הינדית זו שפה נחמדה, מתגלגלת כזו, עם הרבה הבעות פנים. לפעמים, כשההודים מדברים אנגלית, הם יוצרים שיבושים מצחיקים, כמו Why like this? שזה "למה ככה?" ו-What to do? שזה "מה לעשות?" זה נשמע כאילו מתורגם ישירות מעברית, ואמא נתנה לי עוד כמה דוגמאות מצחיקות, כמו Difficult egg ל"ביצה קשה". אני החלטתי לנסות להחדיר לכאן ביטוי נוסף, ודוחף בכל הזדמנות Go know בתור "לך תדע". בפעם הבאה שאני אגיע לכאן (בטיול ה"במקום צבא" שלי, לדברי אבא), אבדוק את התוצאות.
חוץ מזה יש כאן המון מילים הודיות שמזכירות מאד עברית, כשהשיא זה Kofta, שזה תבשיל המכיל סוג של... כופתאות. נכון שזה מעלה הירהורים נוספים על מגדל בבל?
*התמונות באדיבותם של מיכה טשרניחובסקי, נעמה אזריהן ושני בק. המצלמה שלנו נשברה...*
לתחילת הכתבה
טיפים
- למצוא חוף שכולם מסכימים שאפשר להתרחץ בו בגנגס, כדי שאחר כך לא יהיו יסורי מצפון על זיהומים באוזן או אמבות בבטן. מקום שאפשר גם להכניס בו את הראש, שאפשר אולי לקפוץ מאיזה סלע, שלא קרוב מידי לזרימה ולא רחוק מידי מהעין של ההורים.
- להגיע לחוף הזה עם כמה שיותר חברים.
- לבקר באשראם של החיפושיות -; הוראות הגעה של אמא: הולכים מלקשמאן-ג`ולה לכיוון הגשר השני בכביש ארוך שבחלקו אפשר גם לנסוע בג`יפ, עוברים את המסעדה של המלצרים המצחיקים עם הצמה (Chotiwala) וממשיכים ללכת כל הזמן ישר לאורך הגנגס. באיזשהו שלב נגמר הכביש הסלול והופך לדרך כבושה, ואחרי שהנשמה יוצאת והמכנסיים מתמלאות בוץ ממשיכים עוד קצת, מתפתלים שמאלה ולא מוצאים כלום. ממשיכים לתוך הכלום ורואים מימין אשראם גדול ויפה. המבנה המוזנח אחריו -; זה זה.
- ללכת לפוג`ה על הגנגס, שזה טקס תפילה שנערך בזריחה ובשקיעה, ואפשר גם להשיט בסופו סירת עלים קטנה על הגנגס, עם פרחים ונרות.
- המסעדה שהכי אהבתי -; המסעדה של Lucky בלקשמאן-ג`ולה. האוכל טעים, המרפסת על הגנגס וכולם מתנהגים כמו משפחה גדולה.
- Fun Valley - פארק מים מדליק לא רחוק מרישיקש (350 רופי ריקשה הלוך ושוב), עם מגלשות, מזרקות, ברכת גלים וכל מה שצריך כדי להעביר יום בכיף. יש גם מתקנים של פארק שעשועים, ואם באים באמצע שבוע, אפשר אפילו לעשות כמה סיבובים במכוניות המתנגשות וברכבת דרקון בלי תור. חלק מהמגלשות הם למבוגרים בלבד, מה שגרם לאמא ואבא לניצוץ בעיניים אחרי שהתגלשו. להכנס עולה 200 רופי למבוגר ו-150 לילד
