דוברובניק, ניקסיק ופלוזין
יום ראשון - נחתנו בשדה התעופה של דוברובניק, ולפי המלצות של מטייל אחר, לא נסענו לערי החוף, אלא פנינו ימינה לכיוון דוברובניק. לאחר מספר קילומטרים המשכנו ימינה בכביש 223 לכיוון העיירה Trebinje, שנמצאת בבוסניה הרצגובינה, ומשם לכיוון Niksic במונטנגרו. פעמיים חוצים גבולות ללא שום בעיות או עיכובים. בדרך ל-Niksic אספנו טרמפיסטית שמכוניתה נתקעה כנראה. היא לא דיברה מילה באנגלית, ונראתה שתויה או מסוממת (או סתם קוקו). מעט לפני העיר יש אגמים יפים ובהם איים קטנים. ביקשנו מהטרמפיסטית לצלם אותנו, והיא לא הצליחה להבין איך רואים מה מצלמים במצלמה דיגיטלית, וכל הזמן חיפשה את העינית, למרות שהראיתי לה שוב ושוב את המסך. בסופו של דבר צילמה יותר את השמיים מאשר אותנו.
בעיר Niksic הורדנו את הטרמפיסטית המוזרה, שהצליחה לנווט אותנו בדיוק למקום שרצתה, ופנינו דרומה כדי להגיע למנזר Ostrog. יש שילוט בדרך, אבל קל לפספס את הפניה שמאלה מכיוון שהשלט די קטן ונמצא בצד שמאל (אם מגיעים מכיוון העיר, כפי שאנו באנו). כדאי לשים לב לשילוט שאומר כמה ק"מ יש עד היעד, ולבדוק במד מרחק של המכונית. הנסיעה למנזר היא על כביש משובש ומתפתל. בדרך למעלה ראינו נזירות עולות ברגל (מעשה מטורף, לדעתי), ולאחת מהן נתנו טרמפ. המנזר עצמו יפה ומעניין, ולא פחות יפה, הנוף הנשקף מחלקו העליון. השמש כבר החלה לשקוע, ולא רצינו לנסוע בדרך הזו בחשיכה (מאד לא מומלץ...) ולכן קיצרנו את השהייה במנזר.
לעיר Niksic הגענו עם השקיעה, ומצאנו את מלון Onogost במרכז העיר, ממש ליד המדרחוב הראשי. החדר היה מיושן אבל נקי ונוח. המחיר, כולל ארוחת בוקר – 36 יורו. בערב יצאנו למדרחוב החביב, בו יש לא מעט בתי קפה ומסעדות. ארוחת הבוקר במלון הוגשה על ידי מלצרית מבוגרת, דקת גזרה וחמורת סבר. שקט מוחלט שרר בחדר האוכל, כמעט אוירה של בית עלמין.
יום שני - בבוקר נסענו ל-Pluzine. קצת לפני פלוזין יש מנזר בצד ימין של הדרך בשם Pivski Manastir. כדאי לבקר גם בגלל שהוא מעניין, וגם בגלל שהוא ממש על אם הדרך, ולא מחייב סטייה ממשית מהמסלול. פגשנו שם ישראלים שאמרו שבדרך לפלוזין פנו ימינה לכיוון Rudnice, מעט לפני המנזר, והגיעו למקום מאד יפה על שפת הנחל. לא בדקנו בעצמנו ואנו מביאים דברים בשם אומרם.
את פלוזין מתחילים לראות מהכביש, והמראה ביום בהיר מרהיב. עצרנו בעיירה בבית קפה קטן על שפת המים ואחר כך המשכנו צפונה לכיוון קניון Piva. הדרך עוברת בכביש צמוד למצוק, דרך עשרות מנהרות, כשכל משך הנסיעה, האגמים של נהר Piva נמצאים מצד שמאל במלוא הדרם ויופיים. הגענו לסכר שיצר את האגמים והמשכנו עד הגבול עם בוסנייה. שם יש עיירה קטנה בשם Scepan Polije עם בקתות עץ קטנות וכמה חברות, מהן ניתן לשכור טיולי רפטינג בנהר. מבחינת הנוף, אין לדעתי טעם להמשיך עד כאן, מספיק להגיע עד הסכר ולחזור אחורה באותו כביש. בדרך חזרה, יש פניה שמאלה במנהרה קטנה לעיירה בשם Trsa (לא הצלחתי לברר איך מבטאים את השם הזה), ואחרי טיפוס בן כמה דקות במכונית, יש נקודות עצירה עם נופים נהדרים על הקניון. פשוט נפלאים.
מהעיירה Trsa, שהיא בעצם מספר קטן של בתים, יש כביש שמופיע רק במפות מפורטות, ומוביל ל-Zablijak. הנסיעה בנוף מעט הררי ויפה. יש כמה ספסלים בדרך להתרעננות, ואם יש מזל, יהיו גם מים בשני "אגמים" קטנים. במקרה שלנו היו שתי שלוליות. מהכיוון בו נכנסנו לז'אבליאק, יש הרבה מאד בתים עם שלטים של חדרים ודירות להשכרה. Zablijak עצמה היא עיר חביבה מאד, עם מספר סוכנויות למטיילים, המציעות שירותים של מציאת מקום לינה, השכרת ג'יפים וטיולי רפטינג. הידועה מכולן היא כמובן Summit ובה נמצאת אנה המיתולוגית, אליה מגיעים אם נכנסים לעיירה מכיוון דרום. אנחנו באנו מהמזרח ובחורה חביבה במשרד אחר מצאה עבורנו חדר בבית משותף (10 יורו לאדם). במחיר הזה מה שמקבלים זה חדר בסיסי, מקלחת ומטבח משותפים. במקרה כזה, עושים קניות בסופרמרקט המקומי ומכינים לבד ארוחת בוקר. ברוב המקרים הסידור הזה נוח, אלא אם כן יש התנגדות למקלחת ומטבח משותפים. אחרי התמקמות בדירה, יצאנו לטיול באגם השחור, שנמצא במרחק הליכה. הכניסה לשמורה עולה 2 יורו לאדם, ואחרי הליכה קצרה הגענו לאגם שהיה יבש כמעט לגמרי. די מאכזב. הבנו ממטיילים אחרים שגם הרפטינג בנהר בעונה זו לא מלהיב בגלל מיעוט המים בנהר.
נהר טרה ומוז'קובאק
יום שלישי - בבוקר החזרנו את המפתח לסוכנת הטיולים ושמנו פעמינו מזרחה. המטרה היתה להגיע לתצפית Curevac. אין שום שילוט, ועד מהרה הלכנו לאיבוד בתוך כפרים קטנים ודרכים צרות. למרבית השמחה, גם ללכת לאיבוד במקומות כאלה זה נחמד מאד. כאן אני מצטט את ההוראות המפורטות להגעה לתצפית של מטייל אחר: "ההגעה לתצפית: עת נכנסים לז'אבליאק מכיוון מויקובאץ', כמאה מטר אחרי מלון פלנינקה (הגדול), כלומר לפני צומת ה- T המרכזי של הישוב, יש לפנות ימינה בכביש קטן היורד במדרון. אחרי עוד 30 מ' יש לפנות שוב ימינה. מכאן יש לנסוע כל הזמן עם הכביש. אחרי כמה מאות מטרים הכביש פונה ימינה (אפשר להמשיך ישר עם כביש צדדי שמטפס בגבעה, אך אין לעשות כן). עוברים ע"י בתים בפאתי ז'אבליאק, וממשיכים עם הכביש. אחרי עוד כברת דרך יש פניה שמאלה-להתעלם ממנה, ולהמשיך ישר. עת מגיעים למזלג כבישים, ובו שלט המפנה שמאלה, לכיוון ה- Susicke והמסעדה באתר הסקי, יש לקחת את הכביש הימני (כלומר הכיוון הלא משולט). נוסעים עם הכביש לא מעט. בשלב מסוים הכביש פונה שמאלה. מצד ימין, על עץ, תלויים שלושה שלטים. התחתון והמזערי(!) ביניהם (שקל לפספס) אומר Curevac. מכאן מתחיל שביל ברור אשר סימונו בין דהוי לגרוע, אך זו לא בעיה. משך ההליכה כשלושים דקות בעליה מתונה (ועוד שלושים דקות בחזרה)."
אנחנו הגענו בסופו של דבר לעץ עם השלטים המצויין בהוראות לעיל, אלא שהיו רק שני שלטים. התחתון באמת היה Curevac. החנינו את המכונית ופתחנו בהליכה מהירה בשביל שאמור להוביל אותנו לתצפית. לאחר הליכה של כמעט 40 דקות, הבנו שלתצפית כבר לא נגיע בדרך הזו וחזרנו למכונית. החלטנו להמשיך עם הכביש במעלה ההר ואחרי נסיעה לא ארוכה נגמר הכביש הסלול והגענו לחניון קטן עם שלט Nacionalni Park Durmitor. ממש מאחורי השלט אפשר לעלות ברגל במעלה ההר, בדרך לא מסומנת, שכנראה לא התכוונו שאנשים ילכו שם בכלל. ההליכה קרובה מאד למצוק והתהום מעבר למצוק מפחידה. לא מומלץ לבעלי פחד גבהים. לאחר טיפוס של כמה דקות מגיעים לפסגת ההר, ושם... מרגישים כמו מטפס הרים שהגיע לפסגה. הרוח נושבת בפנים, הנוף עוצר נשימה... שווה כל רגע!!! אפשר לשבת על ראש ההר שעות ולא לשבוע מהנוף... (אני רואה חובה להזהיר שוב, הטיפוס יכול להיות מסוכן!).
אחרי הטיפוס הזה חזרנו למכונית ונסענו שוב לכיוון ז'אבליאק, ובכביש פנינו ימינה (מזרחה) לכיוון Mojkovac. בדרך מגיעים לגשר המפורסם והיפה על נהר Tara. יש חניה למכוניות ובית קפה ליד. כאן עצרנו וחצינו ברגל את הגשר. המראה של הנהר מלמעלה מרשים בהחלט. אחרי מנוחה קצרה וכוס קפה, המשכנו דרומה על הכביש לכיוון Mojkovac. הדרך מאד יפה. על הכביש מחוללים אלפי עלי שלכת, ועם כל משב רוח מצטרפים אליהם עוד כמה אלפים שנושרים מהעצים. בדרך ראינו מספר נחשים חוצים את הכביש באיטיות מרגיזה. למה מחליטים הנחשים להתמהמה דווקא על הכביש, לא הצלחתי להבין. אולי האספלט החמים עושה להם נעים בבטן... בכל אופן, הזחילה על הכביש בשבילם היא התגרות במוות, ואכן לא מעט נחשים דרוסים ראינו על הכביש, ואחד מהם אף נדרס מול עינינו. עצוב. בדרך יש מקום מסודר בו אפשר להחנות את המכונית ולרדת ברגל עד הנהר עצמו. המים בנהר צלולים מאד.
בכניסה לעיירה Mojkovac ראינו מלון בצורת משולשים זה על זה. שמו Palas. שכרנו חדר כולל ארוחה ב-46 יורו, התמקמנו ושמנו פעמינו לכיוון פארק Biogradska. הנסיעה בתוך הפארק יפה ועד מהרה מגיעים לחניה מסודרת. יצאנו מהמכונית ועמדנו מול האגם. השאלה הראשונה ששאלנו (כפי שמסתבר שואל כל מי שמגיע למקום) היא "מה, זה הכל ???". האגם קטנטן, וגם אם היינו באים בסוף הפשרת השלגים, הוא לא היה גדול הרבה יותר. לדעתי אפשר להקיף אותו בהליכה של 10 דקות. האגם המלאכותי בפארק הירקון גדול מהאגם הזה. למרבית המזל יש פה הרבה מסלולי הליכה למרחקים שונים, וההליכה בתוך היער הבראשיתי מהנה מאד.
בחזרה, בבית המלון, נתקלנו בתופעה אופיינית למלונות במונטנגרו – בעיות עם המים החמים. אמנם יש שם שלט (גם באנגלית) שאומר שצריך לפתוח את המים חמש דקות (!!!) כדי שיגיעו מים חמים (ואת זה צריך לעשות כל אורח במלון), אבל לא היו מים חמים גם אחרי רבע שעה, והלב נכמר על המים שהולכים לאיבוד, גם כשהם לא מגיעים מהכינרת. במלון הציעו ברוב הגינותם להחזיר את הכסף והפנו אותנו למלון אחר במרכז העיירה, מרחק שתי דקות נסיעה. שם המלון "דולוביץ" (לא כתוב על הבניין, אין כרטיסי ביקור... הם מתביישים במשהו?) והסתבר שהוא טוב מהקודם ואפילו זול ממנו.
קולאסין, פודגוריצה ווירפאזר
יום רביעי - התחזית אתמול דיברה על גשם לסירוגין, אך לצערנו, ירד גשם שוטף מהבוקר ללא הפסקה. נסענו לעיירה Kolasin, עליה קראנו איפשהו שהיא מקסימה, ולא מצאנו בה עניין. המשכנו לכנסיית Moraca, שם חנינו וחיכינו אולי יואיל הגשם להיפסק. רצנו לבית קפה סמוך, מרחק 5 מטר מהמכונית ונרטבנו כהוגן. למנזר מוביל שביל הליכה של כ-100 מטר, ואחרי שעה המתנה ויתרנו למרבית הצער, והחלטנו לנסוע לדרום המדינה, אולי שם אין גשם. בדרך לפודגוריצה נתקענו שעות בשני פקקים שנגרמו בגלל תאונות דרכים. בכלל, במונטנגרו יש מכת תאונות דרכים, ולצד כל הדרכים יש הרבה מאד מצבות לזכר ההרוגים.
פודגוריצה עצמה משמימה לחלוטין, ואין מה לעשות שם. המשכנו ממנה לכיוון העיירה ההררית Cetinje. בערך באמצע הדרך פנינו שמאלה לפי שילוט המפנה לעיירה Rijeka Cernojevica, ממנה יש נופים יפים לאגם Skadar. חוץ מנופים וממסעדת דגים לא מצאנו משהו אחר לעשות, מה עוד שהגשם לא הפסיק לרדת. בעיירה יש מצבה בצורת חצי עיגול ולידה גשר החוצה נחל. בצד השני של הגשר יש שלט המפנה לעיירה בשם Virpazar. על העיירה הזו קראנו במדריך של Lonely Planet בעברית. היא שוכנת ממש לחופי האגם. הדרך אליה היא מן היפות בהן נסענו במונטנגרו, וזאת אני אומר למרות האפרוריות של השמיים, האגם והיום כולו. פשוט דרך נהדרת.
ב- Virpazar, שהיא עיירה קטנה וחמודה בהחלט (כפי שאומר המדריך), יש מלון בשם Pelikan מיד בכניסה. בעלי המלון, שהוא איש מכירות ממולח, עט עלינו מיד, הכניס אותנו למלון והציע לנו חדר במחיר מפולפל (50 יורו), וכדאי לנו מאד להחליט עכשיו כי עוד מעט לא יהיה מקום וכו' וכו'. אנחנו הלכנו דווקא לבדוק מלון אחר במרחק 100 מטר משם בשם "13 ביולי" ושם שכרנו חדר עם מרפסת הפונה לאגם במחיר סביר הרבה יותר (32 יורו, כולל ארוחת בוקר). בערב פגשנו שני אנשים מבוגרים וגם הם ניסו לשדך לנו את מלון Pelikan. הניחוש שלי הוא שהם ההורים של בעלי המלון.
כאשר יוצאים מ-Virpazar, אפשר לפנות ימינה (צפון מזרח) לכיוון פודגוריצה. הסיבה היחידה לעשות כך היא הגשר הארוך מעל האגם. הנסיעה עליו, כשמשני הצדדים אגם, היא חוויה נחמדה. מיד אחר כך פנינו בחזרה לכיוון ההפוך ונסענו לכיוון Petrovac. בדרך עברנו במנהרה חדשה וארוכה (4 ק"מ) עם שלל אורות צבעוניים ושלטים מתחלפים. הנסיעה במנהרה מזכירה מאד משחק וידאו (וכרוכה בתשלום של 2.5 יורו). נסענו לעיר Bar, שם אכלנו במסעדה איטלקית ועשינו מיני שופינג, אבל לעיר עצמה אין הרבה להציע.
פטרובק, בודווה וקווטאק
יום חמישי - הבוקר שוב נסענו לכיוון Petrovac, אך לא עברנו דרך המנהרה. ליד החוף יש נופים יפים מאד. פנינו ימינה לכיוון Budva, ובדרך עצרנו (איך לא) ב-Sveti Stefan, האי המפורסם, שתמונתו מתנוססת על הכריכה של מדריך הנסיעות שבידנו. האי נטוש וסגור. השומר הסביר לנו, שמישהו עשיר (וצריך להיות עשיר מאד מאד) קנה את כל האי והוא מתכוון להרוס את הכול ולבנות מלונות וקזינו. הלב נחמץ כשחושבים על הדבר היפה הזה שהולך להיהרס עבור בצע כסף. אני מניח שגם ליבם של עורכי מדריך הנסיעות נחמץ, מכיוון שיצטרכו להחליף את התמונה על הכריכה.
ב-Budva ביקרנו בעיר העתיקה ולא ממש התפעלנו. מזכירה לנו את יפו. משם עלינו לעיירה ההררית Cetinje. עיירה חביבה בהחלט, עם מוזיאונים ואוירה נעימה. המשכנו לפארק Lovcen, שהיה כמעט ריק מאדם. גם מרכז המבקרים היה ריק, פרט לעובדת המקום שהסבירה לנו איך מגיעים למוזוליאום המפורסם. למען האמת, אין צורך בהסברים. השילוט טוב. 400 מדרגות מובילות מהחניה עד המוזוליאום. מבצע לא קל בכלל, אבל הנוף למעלה שווה את המאמץ. כשאנו היינו שם, מזג האוויר התחיל להתבהר, ומצאנו את עצמנו מעל העננים. מאד מאד יפה. מהפארק המשכנו לפי השילוט לכפר בעל השם (היפני?) Njegusi. פנינו ל-Kotor וירדנו בירידה המפורסמת אל המפרץ. הנופים של המפרץ יפים מאד. הדרך ארוכה ומפותלת מאד, עד לעייפה (ולא רק של הנהג). רצוי לעצור במפרצי החניה, גם כדי לנוח, וגם כדי להתפעל מהנוף.
בעיר עצמה שכרנו חדר בבית עם מרפסת הפונה למפרץ ולנוף נהדר (40 יורו, ללא ארוחת בוקר, אבל עם מטבח ושירותים ומקלחת צמודים). הלכנו ברגל לעיר העתיקה ועלינו על החומות. גם פה זה לא מבצע קל. יש 1,500 מדרגות עד המבצר, ולא רבים מגיעים לשם. אפשר ליהנות מהנוף גם מהכנסייה שבערך באמצע הדרך.
בערב חזרנו לחדר. חושך ירד על המפרץ והאורות השתקפו במים. שלווה גדולה ירדה על העיר. ביושבנו במרפסת, החלו מחשבות שונות לטרוד את מנוחתנו. למה אין צדק בעולם? למה יש מלחמות? והכי חשוב, למה, לעזאזל, לנו אין בית כזה.
יום שישי - בבוקר הכנו ארוחת בוקר. האכילה על המרפסת גם היא חוויה, כשספינות שטות מולנו בשקט, דייגים מטילים חכה, והעיר עדיין ישנה בבוקר יום ראשון, השבת של הגויים. הגשם של היומיים האחרונים גרם לנו להקדים את לוח הזמנים המתוכנן, ונשאר לנו הרבה זמן לעשות מה שעושים תיירים בערי החוף: לטייל סתם כך, לשבת בבתי קפה וכו'. זה שינוי מבורך אחרי הנסיעות הרבות של הימים האחרונים. ביקרנו בעיירה Perast וצפינו בשני האיים היפים. יש גם אפשרות לשוט לשם. משם המשכנו ל-Risan וחיפשנו את החדרים להשכרה של פיטר סובוטיץ, עליהם המליצו כמה מטיילים. נאמר לנו, שמהחלונות של הדירות אפשר לקפוץ למים. לדאבוננו, מספרי הטלפון שהיו לנו היו שגויים, וגם חיפוש בעין של בתים מהם אפשר לקפוץ למים לא עלה יפה.
מ-Risan יש כביש העולה צפונה לכיוון Vilusi. נסענו בו וגילינו שלא זו בלבד שהדרך מאד יפה, אלא יש גם תצפיות נהדרות על המפרץ. לא המשכנו יותר מכמה ק"מ, וחזרנו לכיוון החוף, והפעם לכיוון Herzeg Novi. העיר העתיקה שם היא לדעתי היפה מבין אלו שראינו עד כה.
אחר הצהריים שמנו פעמינו לכיוון הגבול עם קרואטיה. הגענו לעיירה הקרואטית Cavtat, שם שכרנו חדר ב-30 יורו ללא ארוחת בוקר, ושוב עם מרפסת עם נוף יפה מאד לים. בדיעבד, אנחנו יכולים לומר, שאפשר לשכור חדרים יפים לא פחות, ואפילו במחירים נמוכים יותר, בעיירות הסמוכות לדוברובניק. צריך פשוט לשאול. שלטים של חדרים להשכרה לא חסרים גם בדוברובניק עצמה, אבל איננו יודעים מה רמת המחירים שם. העיר העתיקה של דוברובניק היא חובה, אבל כאן אנו גולשים לקרואטיה, ורשמי המסע שלנו הם ממונטנגרו...
הערות והארות
מונטנגרו היא מדינה יפהפיה וכדאי למהר לבקר שם, לפני שהיא הופכת תיירותית כמו שכנתה קרואטיה. אין בעיה לחצות אותה לאורכה ולרוחבה בתוך מספר שעות נסיעה. אנחנו ביקרנו בעונת הסתיו, וצבעי השלכת היו יפים מאד. מאידך, הנחלים והאגמים לא היו במיטבם, ולכן ראוי לשקול לבקר שם שוב באביב. בשום פנים ואופן לא לבקר שם בעונה (יולי אוגוסט).
כדאי לדעת:
• המונטנגרים אוהבים לעשן. כשנכנסים למסעדה או לבית קפה, מבינים כמה מבורך החוק למניעת עישון בארץ.
• השירות חמור סבר. מעט מאד מחייכים שם.
• בחלק מהמדינה יוצאים מים לבנים מהברזים. הוברר לנו שזה בסדר.
• הגברים המונטנגרים מאד גבוהים. אני, על 190 הס"מ שלי, הרגשתי שם קטן.
• יש ישראלים בכל מקום.
• הנהגים פרועים (כבר הזכרתי את זה).
• רוב הכבישים במצב סביר עד טוב. קראנו על סכנת הנפשות בנסיעה למנזר אוסטרוג ועל הדרך היורדת למפרץ קוטור. אין צורך לפחד. מי שנוהג, צריך לשים לב לכביש ולא לנוף. בשביל זה אפשר לעצור בצד.
• אם תחזית מזג האוויר אומרת שירד גשם, קנו מטריות.
• בערי החוף יש המון מקומות לינה. בצפון, לא כל כך. צריך לתכנן להגיע לעיירות כמו ז'אבליאק כדי למצוא מקום לינה.
עלויות (נכון לאוקטובר 2009):
• חדר טוב לזוג (עם או בלי ארוחת בוקר): 35 – 40 יורו.
• ארוחה לזוג (מנה ראשונה ועיקרית + שתייה): 20 יורו. אפשר לחסוך במנה העיקרית שלדעתנו מספיקה לשני אנשים.
• כוס קפה: פחות מיורו אחד.
• דלק: 1.07 יורו לליטר בנזין. 0.97 יורו לליטר דיזל. אנו קיבלנו מכונית עם מנוע דיזל, שהתבררה כחסכונית מאד. נסענו מעל 1,000 ק"מ, ועלות הדלק הכוללת הייתה 60 יורו.
• כניסה לאתרים ולפארקים: 2 יורו לאדם.
• בדוברובניק, עלויות האוכל, החניה והכניסה לאתרים – גבוהים משמעותית, לפחות כפליים ממונטנגרו.
