ראשיתו של הבניין

ראשיתו של בית החולים סנט פאו בבית החולים `הצלב הקדוש` שהוקם בשנת 1401 ממערב לשדרת הרמבלה. על-פי כתב הייסוד שנחתם בעיר אביניון ב- 5 בספטמבר אותה שנה, חברו ממשלת העיר והכנסיה להקמת מתחם שיכנס תחת קורת-גג אחת את כל בתי-החולים הקטנים שפעלו עוד מימי-הביניים ברחבי העיר המוקפת חומה. בשלב הראשון (1401-1406) הוקמו אגפי האישפוז שהתאפיינו באולמות גדולים קמורי-תקרה. בשנת 1407 חתם גיים אביאל חוזה להקמת החצר ובשנת 1417, הוא מתואר במסדר של בית-החולים כמוסד למופת.

הצורך לשפר את הטיפול הרפואי בעיר המתפתחת, חייב כבר במאה ה- 17, הקמת אגף חדש: בית ההחלמה (La Casa de Convalescència). בית ההחלמה הוא בניין הבנוי ארבע צלעות סביב חצר רבועה, ובו סדרת קשתות נמוכה מושתתת על גבי עמודים ומפשקי קמרון, ובקומה העליונה קשתות עגולות למחצה שעונות על-גבי עמודי הגזוזטרה. הבניה שהחלה בשנת 1629, עם הנחת אבן הפינה, הסתיימה רק בשנת 1680. בניין זה משמש כיום כמשכנו של המכון ללימודים קטלאניים, הגוף הממונה על התקינה הלשונית.

"על-פי מפקד האוכלוסין מ-1887, נמנו בברצלונה עצמה, זו שהיתה אז הכרך של ברצלונה, 272,000 תושבים. [...] באמצע המאה ה- 19 היה שטחה של ברצלונה 427 הקטאר. באותה תקופה השתרעה פאריז על פני 7802 הקטאר; ברלין על 6310, לונדון על 31,685. אפילו עיר קטנה יחסית כמו פירנצה היו לה 4226 הקטאר, כלומר פי עשרה יותר מאשר לברצלונה. צפיפות התושבים על כל הקטאר מאלפת באותה מידה: 291 בפאריז, 189 בברלין, 128 בלונדון, 700 בברצלונה.

[...] בכל פשו העוני והמחלות. רבעים שלמים היו נגועים בטיפוס, אבעבועות, שושנה או שנית. נפוצו מקרים של הסתיידות, שיגרון, כחלון, צפדת, קרמת, עוויתות ומחלת הנפילה. תת-התזונה והרככת פגעו בילדים; השחפת היכתה במבוגרים; העגבת - בכולם. באותה תקופה פקדו את ברצלונה כמו את כל הערים, המגפות הנוראות ביותר. ב-1834 הותירה בעקבותיה החולירע 3521 חללים; עשרים שנה לאחר מכן, ב-1854, נפלו 5640 נפש קורבן לאותה מחלה עצמה. ב-1870 התפשטה בלה-ברצלונטה הקדחת הצהובה שהגיעה מן האיים האנטיליים הספרדיים. הרובע פונה כליל, השתררה בהלה ובעקבותיה בא הייאוש. [...] הצפיפות פגעה בתברואה: לא היתה דרך לבודד את החולים. כל מחלה היתה הופכת למגיפה, ולפני שהקודמת נעלמה כליל תפסה חדשה את מקומה. הרופאים נאלצו לנטוש את הקורבנות האחרונים של מחלה אחת כדי לטפל בנפגעים הראשונים של מחלה חדשה, ולעבודתם לא היה קץ. שערי העיר היו נסגרים כדי למנוע את התפשטות המגפה ותושבי העיירות יצרו מעין הסגר, אילצו את הנמלטים לחזור על עקבותיהם במכות אלה, או סקלו אותם באבנים. [...]" (מתוך: `עיר הפלאות` מאת: אדוארדו מנדוסה, הוצאת שוקן, 1994, מספרדית אביבה ברושי).

 מדוע לא הרסו את החומות? מפני שהממשלה לא הרשתה. מטעמי בטחון, כביכול, החזיקה הממשלה את העיר בעניבת חנק, ומנעה מברצלונה לגדול ולהתרחב בממדיה ובעוצמתה. רק בשנת 1859, לאחר סדרת תחנונים והשתדלויות במסדרונות הממשלה המרכזית במדריד, נעתרה המלכה איזבל השניה והעניקה את האישור המיוחל להריסת החומות. "תכנית סרדה" - התוכנית להרחבת העיר - יצאה לדרך בקצב מזורז. רשת ריבועים של רחובות, אזורים מגוננים, עם תכנית קפדנית של שדרות עצים ומגוון השירותים הנחוצים לעיר מודרנית. בשלהי המאה ה-19, בשנת 1891, ניתן כבר להבחין בתכנית המתאר של ברצלונה, מחוץ לגבולות תכנית ההרחבה, בשטח שהוקצה לבית החולים החדש.התפתחויות מרחיקות לכת, שאירעו בשלהי המאה ה- 19 ברפואה, תרמו רבות לשיפור איכות ותוחלת החיים. שיטות חדשות כגון החיטוי, הצילום הרפואי או קרני הרנטגן הוכנסו לשימוש ויושמו תכניות ההיגינה גדולות והתפתחויות בתורת החיסון.

לתחילת הכתבה

תכנון מודרני

בשנת 1897 הותיר בצוואתו פאו ז`יל, בנקאי ממוצא קטלני שהתגורר בפאריז, ירושה של שלושה מיליון פזטות להקמת בית חולים אזרחי, זהה לבתי החולים המודרניים ביותר בפאריז, שיישא את שמו שלו, בתוספת התואר קדוש. העירייה, שראתה בכך הזדמנות שלא תסולא בפז להעתקת בית החולים `הצלב הקדוש` לאתר חלופי הרחק מריכוזי האוכלוסיה, הכריזה על תחרות לבניית בית החולים החדש. שלוש הצעות הוגשו לחבר השופטים, ולאחר בחינתן, נבחר פה אחד לואיס דומנך אי מונטנר למפקח האחראי על הבניה.

 דומנך היה אז ארכיטקט בעל קריירה מקצועית מגובשת היטב, הן בשל עבודותיו בברצלונה, כמו בשל עבודתו האקדמית בבית הספר לארכיטקטורה בו לימד כבר משנת 1875, ומונה לאחרונה כפרופסור. בין השנים 1901 ו-1903 הוא הציג פרויקט ראשון, וב- 15 בינואר 1902 הונחה אבן הפינה הראשונה. למן ההתחלה ביקש דומנך אי מונטנר ליצור מעין עיר גנים - ביתנים נפרדים מוקפי גינות, המקושרים בשבילים רחבים - המאפשרים ליישם את התפיסות הרפואיות החדשניות: הקפדה על כללי תברואה, אי ריכוז של חולים יחד, בניינים דו-קומתיים לכל היותר, תקשורת הולמת בין הביתנים וגופים נוספים, פתרון בעיות איוורור והסקה, הפרדת גברים מנשים ושילוב מושכל של פתרונות אדריכליים ורפואיים.

כך סיכם האדריכל את חזון העתיד שלו:

  • העברת החולים אל מחוץ לריכוזי האוכלוסיה העירוניים, אך לא במרחק רב מדי, כך שחולים יוכלו להגיע אליו.
  • שטח מוגבה באופן יחסי ובעל שיפוע קל שיאפשר מערכת ניקוז טובה ווהגעה של רוחות נעימות מן הים, שיפוגגו את החום, יחדשו ויטהרו את הסביבה, מבלי שתהיינה חזקות מדי ולא תאפשרנה שהיית החולה באוויר הפתוח.
  • יש לשכוח מבית החולים המונומנטלי, ולהעדיף תחתיו את בית החולים ההיגייני, המרוחק מריכוזי חולים ושיאפשר להקים מרחבים פתוחים.

על-פי התכנון אמור היה בית החולים להיראות כך: ביתן הנהלה, שני ביתני מיון, שמונה ביתני מחלקות אישפוז, ביתן מרכזי לניתוחים, מנזר, מטבח ובית מרקחת. בנוסף תוכננה רשת מסדרונות תת קרקעיים לקישור בין המבנים השונים. כל ביתן יועד על-ידי האדריכל למחלקה אחרת והמכלול השלם יספק שירותים לכל המחלקות יחד.

ביתן ההנהלה:
בשנת 1911, משאזל הכסף שהוריש פאו ז`יל, כבר הושלמה בניית החזית הראשונה של מבנה בית החולים. מעתה נאלצה הנהלת בית החולים ליטול על עצמה את המשך המימון הדרוש להשלמת הפרויקט. האדריכל, נאמן לעקרונותיו, העניק למכלול צורה דמויית מעוין, והיטה ב- 45° את המבנים בתוך הריבוע העירוני, כדי שייפנו לכיוון דרום, לניצול מירבי של אור השמש וזרמי האוויר. עם הכניסה בשער הברזל נפרשת כיכר רחבה מול החזית הראשית, מוקפת גדר. הגישה לבניין ההנהלה היא באמצעות כבש צדדי המאפשר גישה לכלי רכב ובמרכז גרם מדרגות כפול, המקיף את פסלו של התורם - פאו ז`יל- מעל לדמות נשית, החובקת את הרך והזקן יחדיו. הבניין עצמו כולל גוף מרכזי בעל פרופורציות מרשימות, ושני אגפים צדדיים. בחלק המרכזי נמצאת אכסדרת הכניסה הראשית שקוויה מזכירים שערי כניסה גותיים. שלוש קשתות מעוטרות כפתורי קרמיקה כחולה לבנה עם ראשי התבות של שמו של פאו ז`יל, צלב מלטה - סמל בית החולים, וסמל קטלוניה. מעליהן אנו מוצאים חלונות בעלי אסתטיקה גותית כביכול המשובצים בתוך קשת עגולה למחצה.

עם הכניסה ניתן להבחין בארבע דמויות של מלאכים הגלופים בעמודים. המלאכים מייצגים את שלוש הסגולות התיאולוגיות: אמונה, תקווה וצדקה, בתוספת אחת אלגורית תבונת הכפיים; סגולה יותר אנושית. האמונה מיוצגת בדמות מלאך שכפות ידיו סמוכות זו אל זו ומוגבהות מעט; עיניו עצומות. התקווה ידיה פתוחות כשהכפות מופנות למרומים ועיניה פקוחות היטב. הצדקה מגוננת בכפותיה על ציפור, בתנוחה אימהית, ומבטה שלוח לפנים. הייצוג הפלסטי של כל רכיב משתנה והוא ייחודי ומאפיין של כל אחד מהם. גושי האבן מתפקדים כעמודי תמיכה יציבים שסותתו להענקת ביטוי פיסולי, המתווה את מסת העצמות והשרירים.

מעל ליציע החלונות שבקומה הראשונה ניתן להבחין בעיטורי תבליט: במרכז, סמל בית החולים משולב בסמל ברצלונה; ומשני צידיו תבליטים של דמויות אנושיות. מצד שמאל הקדושות: סנטה תרזה, סנטה אנה וסנטה קטלינה מסיאנה; מצד ימין הקדושים: סן חוסה סן לואיס וסן חואן. למעלה ניתן להבחין במערך הייחודי של החלונות העליונים, קשתות בשני גוונים שבראשם צריחוני אבן, מהן מזדקרת המחט הדקה של מגדל השעון.

אולם המבוא של הקומה התחתונה הוא חלל יפיפה בו עמודי שיש עם כותרות פרחוניות; ובמרכזו מעין שדרה למעבר כלי רכב. ההרמוניה ושיווי המשקל המרחבי מתעצמים הודות לקמרונות הדקורטיביים, המחופים אריחים בצבע ורוד, ומעוטרים בקצוות בסמלי פסיפס של קרמיקה מזוגגת. ההרמזים לבית החולים ולמייסדו נשמרים כל העת: שנת תחילת העבודות (1905) וסיומן (1910), סמל העיר פאריז, הספינה, שם המשפחה Gil וסמלי הצלב הקדוש ובית החולים סנט פאו.

 המכלול מעניין בשל הביטוי הכרומטי כמו גם בשל המרקם. מאולם המבוא, קמור התקרות, נפרדים שני האגפים הצדדיים, בהם מתבצעות עבודות המנהל והאמרכלות. גרם המדרגות המהודר מוביל לקומה העליונה בה נמצאים אולם הכנסים, אולם הנשיאות והספריה. הוא ניחן בקוים מהוקצעים. המחזוריות משמשת כשפה הקישוטית, המרמזת לתפקידו של המקום: התבליט - בצורת כרכוב משולש - מעל הדלת המובילה לעבר מערכת המסדרונות התת-קרקעיים, הוא של סן מרטין החולק את גלימתו עם דלפון. במבט אל-על נוכל לראות צוהר עילי מרהיב בצבעיו המאפשר הארת המתחם באור שמש טבעי.

לתחילת הכתבה

מעט ארכיטקטורה

ביתני מחלקות האישפוז:
מן החזית האחורית של ביתן ההנהלה מתחיל המסלול בשדרה הראשית, שלצידה ממוקמים שמונת ביתני מחלקות האישפוז, ארבעה מכל צד על-פי ציר הסימטריה המאפיין את המכלול. כל ביתן מציג גג בעל שני גוונים, קמרונות מחופים בגופים המרכזיים המלבניים, כיפות מעוגלות באולמות היום, ומעוגלות למחצה לקראת הכניסה לגוף המרכזי. האדריכל משחק בהרכבת מבנים ייחודיים שונים, באופן בו האור הטבעי הוא מקור התאורה העיקרי.

מבנה הבניינים הוא מלבן מאורך בצורת T כפול, בעל גובה לא שגרתי של כ- 7 מטרים, לניצול מירבי של מזג האוויר הנעים של ברצלונה. הטופוגרפיה המשופעת של השטח מאפשרת פתרון מתוחכם, המאפשר לאדריכל להקים את הקומה התחתונה מעל לפני השטח, מרוויח בכך מרחב חצי תת-קרקעי, בעל מערכת פתחים המאפשרת הכנסת אור טבעי מן החוץ. בקומה התחתונה והעליונה הקירות החיצוניים עשויים לבנים בצבע ורוד בהיר, הדלתות והחלונות ממוסגרים באבן, והעיטור הוא ריצוף קרמיקה. מרכיבים ארכיטקטונים נוספים, כגון רצועות עיטור, כרכובים, כותרות עמודים, צריחוני אבן, וארובות איוורור, הם שילוב של חומרים שונים וטכניקות עיטור שונות. האבן המסותתת, הלבנים הדקורטיביות, הקרמיקה והפסיפס הם הם היוצרים את ההבדל.

 קמרונות מחופים, ריצוף קרמיקה והמרצפות יהיו שונים בכל אולם, תלוי באזורים וביעוד של כל אזור. חומרי ריצוף כגון חימר או קרמיקה עשויים בחתיכות גדולות וחלקות, או לעתים בעלי ציורים פשוטים על מנת להקל על נקיונן: עיטור ותפקוד. הגגות של הגופים המרכזיים, מלבניים עשויים רעפים ערביים מתווים רצועות עיטור מרהיבות בצבעיהן. הרעפים שבכיפות מזכירים קשקשי דג ססגוניים מקרמיקה מזוגגת.

ביתן הניתוח:
ביתן הניתוח המרכזי או הכירורגיה ניצב במרכז השדרה האורכית היוצרת קו רציף החולף מביתן ההנהלה, דרך ביתן הניתוח, עד המבנה שיועד בעבר למנזר. מבנה זה הממוקם ממש במרכז השדרה שולט באצילות במכלול הביתנים שדומנך אי מונטנר הועיד למחלקות האישפוז השונות. ביתן הניתוח מוקף באזורים מגוננים, ובצומת דרכים חיצוניות המקשרות אותו עם יתר המכלול הארכיטקטוני. כמו כן, ניתן לעבור ממנו לכל יתר הבניינים באמצעות מערכת המסדרונות התת-קרקעית.

הוא בנוי משני גופים מלבניים בעלי גג בשני גוונים, ומחופה רעפים ערביים; אותם רעפים המשמשים בגגות ביתני המחלקות. החזית הראשית נפתחת לעבר השדרה המרכזית במעין מבוא עמודים הסוכך על הכניסה לקומת הקרקע, יוצר גזוזטרה פתוחה בקומה שמעליו, ומרפסת מתמשכת במפלס העליון. מבוא הבניין מתהדר באותם מלאכים המגולפים באבן הצצים מתוך עמודי התמיכה. האריחים הצבעוניים בראש המבנה יוצרים מעין גמלון משולש, משולב בשני חללים סימטריים בקצוות, מתחתיהם ניתן להבחין ברצועות של אריחי קרמיקה המרכיבים את שמותיהם של כמה מרופאיו הנודעים של המוסד.

כאשר מגיעים לבניין שיועד למנזר ומשמש כיום את בנק הדם, חשים מיד באווירה החמורה והקפדנית שהוא משרה על סביבותיו. ניתן להבחין מיד שרק הגומחות לשיבוץ העיטורים הוכנו בעוד שקישוטי הקרמיקה עצמם נעדרים כאן. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שבניין זה הוקם בראשית שנת 1914. באוגוסט אותה שנה, פרצה מלחמת העולם הראשונה, שסחפה עמה את אירופה כולה למערבולת איתנים, ממנה נחלצה רק ארבע שנים לאחר מכן. אף שספרד לא נטלה חלק בקרבות עצמם, היא לא ניצלה מהשפעותיה הכלכליות של המערכה. חוזים בוטלו, חומרים התעכבו או לא הגיעו ליעדם כלל, כספים הוקפאו ותהליך הבניה נעצר כליל. עם תום המלחמה ההיא, היו מעייני העירייה נתונים לפרויקט אחר לחלוטין, הקמת אתר התערוכה העולמית של 1929 במבואות המונטז`ואיק. בית החולים החל מתפקד ועם השנים הפך סגנון המודרניסטה נמלץ ומיושן ופרנסיו החליטו פשוט לוותר על שיבוץ עיטורי החרסינה.

 החל מקיץ 2004 יעבור החולה הראשון למתחם בית החולים החדש שהוקם לאחרונה מאחורי בית החולים הזה, בואך רונדה גינארדו. כיום, איש אינו שואף עוד לשלב אדריכלות מעולה בטיפול רפואי. כיאה לרוח התקופה, זהו מבנה גס וחסר ייחוד העונה למילה האחרונה בחידושי הרפואה. האתר הנוכחי, משיתרוקן מאחרון מאושפזיו יוקצה, אחר כבוד, לשימושים אחרים: מוזיאון או ספרייה. כך חולפת תהילת העולם!

הזוית האישית:
לואיס דומנך אי מונטנר ידוע פחות מאנטוני גאודי בן תקופתו, למרות שיצר בברצלונה מבנים יחודיים כמו `היכל המוזיקה הקטלאנית`, בית `ליאו אי מוררה` בשדרת גרסיה, בית החולים סנט פאו ותיבת הדואר המדהימה בבית המשכן כיום את הארכיון לתולדות העיר ברובע הגותי. לדעתי, להיות בברצלונה ולא לבקר בבית החולים זהו הפסד גדול. ניתן לשלב ביקור ב`סגראדה פמיליה` ואחר-כך לצעוד בשדרת גאודי עד לבית החולים, לעשות סיבוב בין הביתנים השונים ולהמשיך לעלות לפארק גואל. שלושת האתרים נמצאים באותו חלק של העיר. הכניסה לבית החולים אפשרית בכל שעות היום וימי השבוע והיא אינה כרוכה בתשלום. כדאי להגיע אליו בשעות היום.

 כתובת: C/. Sant Antoni María Claret בין הרחובות Castillejos y Cartagena
איך מגיעים: מטרו קו 5 (כחול) לרדת בתחנה הנושאת את שמו של בית החולים: Hospital de Sant Pau. אוטובוס: 92, 45, 47, 15, 20.
 או אם אתם כבר במילא מבקרים בסגרדה פמיליה פשוט לכו ברגל.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה