הבלו הולס
אנחנו ממשיכים להדרים על החוף המערבי, שממשיך להיות שילוב של אאוט בק (מרוחק ומבודד) עם המון המון (המון!) ים. הכל ענקי פה. נסיעה זה מאות קילומטרים, חוף זה אין סוף של חול, צדפים, ים ואופק, הכל ב`אקסטרים`. עכשיו אני מעריך הרבה יותר את הגיוון בנוף ובאקלים שיש בארץ הכל-כך כל-כך קטנה שלנו. יש לנו שלג בחורף בצפון, ים, ומדבר צחיח בדרום והכל במרחק של קצת יותר מחצי יום נסיעה (של כאן). לענייננו. בדרך ל`שארק ביי` עצרנו לחניית לילה ב`בלו הולס` (החורים המתפוצצים), הנמצאים כ-70 ק"מ מהעיירה קרנרבון. באמצע `שום מקום` כשמסביבנו אין כלום מלבד אופק, בוש וכביש חוצה את הדרך לפנינו חתול שחור. "שירקי, תראי איזה דבר מוזר (תפו, תפו, תפו)" אמרתי. שירי הפנתה מבט קדימה ואמרה מיד - "ניר, זה באג במטריקס. אין כאן חתולים. ועוד שחורים...". המשכנו הלאה וקיווינו שזה לא היה סימן מבשר רעות. הבלו הולס אלה הם חורים בסלע המשפריצים מים בלחץ אדיר כל כמה שניות כשמגיע גל. זה ממש נראה כמו גייזר ויכול להגיע, אם בא באמת גל גדול, עד כדי 20 מטר גובה. החוף שם כולו מצוקי ויפהפה. הגלים האימתניים נשברים בעצמה אדירה על המצוקים ויוצרים מפלים ושפריצים ענקיים. כל הלילה נשבה רוח חזקה והיזדהנו כולנו עם דורותי מ"הקוסם מארץ עוץ" שעפה עם הבית שלה. כך גם אנחנו הרגשנו. למחרת בבוקר המשכנו לכוון ה`שארק ביי` Shark bay (לא, זו אינה טעות, אנחנו לא בסיני..). האיזור כולו מוגדר כאזור שימור עולמי` ע"י אונסק"ו בעיקר בשל הסטרומטוליטים וגם לכבודם של הדולפינים שבאים לבקר ב`מאנקי מיה` מידי יום ביומו (אל פחד, הכל יוסבר בהמשך). ירדנו מהדרך המהירה לכיוון העיירה דנהם ונכנסנו ללשון/ות היבשה היפהפה/ים של השרק ביי.
מנקי מיה
את הלילה הראשון והשני עשינו בכפר הנופש הצנוע והמפנק (מנקי מיה רזורט). השקענו עוד 4 דולרים ללילה כדי להחנות את הקראוון שלנו ממש על הים. הנוף משגע. למחרת השכמנו קום בשש בבוקר והלכנו להכיר את הדולפינים של מנקי מיה שבאים לשם מידי יום מספר פעמים כבר עשרות שנים. הם פשוט שוחים לחוף עד לכדי מטר עד שניים ממנו, ואומרים שלום. הכל התחיל בשנות השישים ע"י דייגים שהיו מאכילים אותם את שאריות הדגים שנשארו להם. אחר-כך הם התחילו להתקרב עד לחוף כדי לאכול וכך נוצרה ידידות מופלאה בין בני האדם לדולפינים. באיזה שהוא שלב החל הפיקוח הלאומי שם וזאת בעיקר לטובתם של הדולפינים (שמקבלים רק דגים משובחים ובמידה כזאת שהם לא נעשים תלויים באדם. הם מקבלים רק 20% מכמות האוכל היומית שלה הם זקוקים ואת השאר הם צדים בעצמם). המראה מרגש (למרות 50 האנשים שעמדו יחד איתנו בשורה ארוכה ובסדר מופתי). הם פשוט נשכבים להם כמטר מרגלי האנשים וכאילו מחייכים למצלמות. שבועיים לפני שהגענו נולדו (דולפין הוא יונק ולכן הם לא הושרצו) שני דולפינונים חדשים למשפחה. בשל כך לא יכולנו ממש להכנס למים. הפיצוי היה לראות את הקטנטנים הללו שוחים בחוסר ניסיון והססנות מסביב לאמהות שלהם. למי שבדרך לכאן יש לנו טיפ קטן - לא צריך לקום מוקדם ואף כדאי יותר לבוא בשעות הבוקר המאוחרות כי אז יש פחות אנשים (קצת יותר חם), עם זאת כדאי להתייעץ עם הרנג`רים כדי לא להגיע מאוחר מדי. את שאר הזמן, במנקי מיה, בילינו ברביצה, שתיית קפה יומית, לגימת בירה של אחר הצהריים וביקור בבריכה כמובן. היה קשה....
דנהם והסביבה
מרכז העיירונת דנהם הוא למעשה, רחוב אחד המקביל לחוף. יש שם בתי קפה, חנויות, מרכז מבקרים, סופר וכו`. המקום נחמד וסימפאטי אך אין יותר מידי מה לעשות בעיירה עצמה לכן יצאנו לטיול בפארק הלאומי פרון (Peron) שנמצא ממש ליד. (הגישה לשם אפשרית רק ברכב שטח). בדרך לדנהם שוב חווינו באג בדמותו של חתול שחור נוסף שחוצה את הדרך לפנינו. "הנה עוד באג!" אמרנו שנינו. לילך, טרמפיסטית (מקסימה!) שלקחנו במנקי מיה, "תיקנה" לנו את הבאג ופשוט סיפרה לנו שיש פה חתולים בסביבה. היא לא ראתה שחורים ולכן הסכמנו פה אחד שזה בכל זאת סימן למשהו, לאו דווקא רע. הפארק `פארון` הוא לשון יבשה חולית (בצבע אדום), עם אגני מלח, חופים וקצת היסטוריה. הנוף היה שונה ומיוחד. אגני המלח היבשים הם כתמים לבנים בתוך האדמה האדומה-ירוקה (צמחייה). משחק הצבעים המיוחד הזה מגיע לשיאו כשמצטרף הכחול-תורכיז של הים. הנסיעה קשה, לא קצרה והדרכים חוליות ואפשר לשקוע. אפילו עזרנו לזוג תיירים ששקעו. זו היתה סגירת מעגל מאז השקיעה שלנו לפני חדשיים בקורונג. כיפק-היי.
בדרך החוצה, מדנהם לכביש המהיר דרומה, עצרנו באיגל בלאפ שהוא מצוק המשקיף אל הים עם נוף עוצר נשימה. היה יום אביך משהו, שהוסיף לאוירה המוזרה והשונה שיש פה גם ככה. אח"כ נכנסנו ל"של ביץ`" (חוף הצדפים). אין פה כמעט חול אלא רק צדפים, מתחת לרגליים. המון המון צדפים. בשלט ההסבר גילו לנו שיש פה כמה מטרים טובים לעומק של צדפים וזה לאורך כל הקילומטרים הרבים של החוף. הים עצמו היה בדרכו לשפל והלכנו בתוך המים, בעומק של 20 ס"מ כמה מאות מטרים. היה ממש כיף, ממש כמו בבריכה של הקטנים. נטע קיפץ לו באושר ("אני תנין של מים מתוקים") ועינברי חגג. המקום האחרון, 30 ק"מ מהכביש המהיר שנכנסנו אליו היה `המלין פול`, או אם תרצו ה`סטרומטוליטים`. אז מי הם או מה הם לעזאזל הסטרומטוליטים האלה? בקצרה, אלה הם בעצם "סלעים חיים" דמויי פטריה שנושמים וגדלים כל הזמן. הם בני כמה אלפי שנים והתפתחותם האבולוציונית ערכה 3.5 מיליארד שנים (!!!). הם גם האחראים להיווצרות התנאים לחיינו אנו (חמצן..) כאן. מאוד מאוד מעניין וגם יפה. יש שביל מסודר מעץ בגובה של מטר וחצי מעל למים והסברים יפים.
היציאה מהאאוט בק
הנסיעה משרק ביי לקלבארי היוותה בשבילינו את היציאה מהניתוק והריחוק שבו היינו מזה כחודשיים. המרחק לפרת` מצטמצם, התנועה על הכביש היא כבר לא מכונית בשעה, ואפילו הנוף הופך מערבות אין סופיות לפחות שטוח ופה ושם גם אדמות מעובדות. העיירה קלבארי היא כבר עובדה יותר מוצקה בהשוואה לכל הרמזים שהיו בדרך. עיירת נופש מתויירת (באופן יחסי) ומסודרת השוכנת בתוך פארק לאומי עם אותו השם `קלבארי נשיונל פארק`. הרגשות הם מעורבים. מצד אחד התעייפנו קצת מהריחוק והבדידות, הנסיעות הארוכות בין מקום למקום וכו`. מצד שני האיזורים היותר מיושבים הם גם היותר מתויירים והפחות אותנטיים בעינינו. מה שבטוח שקפה טוב יהיה מעכשיו... טוב שיש איזון.
קלבארי
העיירה קלבארי יושבת על שפך הנהר מרצ`ינסון במיקום יפהפה. כל החוף שמדרום לעיירה הוא מצוקי ודרמטי וניתן להכנס עם האוטו לכמה נקודות תצפית יפהפיות. בפארק הלאומי ישנם כמה קניונים יפים ותצפיות. נסענו לשם לחצי יום שהיה יפה מאוד. חניון הקראוונים שבו ישנו נמצא קרוב למפגש של הנהר והים ובסמוך לטיילת. בערב הכריסטמס הייתה באויר תחושה חגיגית ומשפחתית שהזכירה לנו את הבית ולראשונה התגעגענו ממש לערב שישי ברמת השרון אצל סבא משה וסבתא תלמה או שבת בצהריים מתחת לעץ החרוב אצל סבתא מאיה. למחרת כשיצאנו לדרך הרגשנו כאילו באמת שבת. הכל היה סגור וכולם היו בחופש. לקחנו את הדרך הפחות ראשית מקאלברי לכיוון ג`רלדטון. הדרך מאוד מאוד יפה. גבעות בצבעי צהבהב/ירוק וכחול של ים עם עצים שפריחתם בצבע כתום בוהק. בג`רלדטון עצמה רק עברנו. הכל היה סגור מלבד בית קפה אחד וחנות של תחנת הדלק בה גם הצטיידנו מעט. כ-100 ק"מ דרומית לג`רלדטון פנינו ימינה לדרך צדדית שנוסעת ממש על החוף ועוברת דרך כפרי דייגים קטנים. עצרנו בלימן לקפה (הכנה עצמית לשם שינוי) של אחר הצהריים וגן שעשועים קטן ומקסים על שפת הים. גם הילדים צריכים `תדלוק`.
פינקלס
הפרק הלאומי של הפינקלס (נמבונג) נמצא כבר ממש קרוב לפרת` (כ-180 ק"מ). חופשת הקיץ כבר החלה ואפשר להרגיש את זה טוב טוב במקומות המלאים והכבישים העמוסים. האוסטרלים יוצאים בהמוניהם לחופש בתצורת הג`יפ שגורר משהו: קראוון/סירה/טריילר/גלשנים. יודעים להנות החבר`ה האלה. מעכשיו ועד סוף ינואר זה יהיה כך. הפארק עצמו מאוד שונה במראה שלו. סלעים בצורת חרוט מפוזרים על אדמה צהובה. קצת מרגיש כמו להיות על כוכב אחר. זהו. אנחנו בדרך לפרת` עם המון צפיות ולאחר חודשיים וחצי של אאוט בק ללא עיר גדולה ממש.
ילדודס
ממש עוד מעט עינברי (עינבוצי בשפתנו) יהיה בן שנה. מיד כשקלטתי את זה הודעתי לסבתות שעליהן להצטייד בחבילה עם מתנות ומהר - ולשלוח לנו למלבורן. והכל בשביל לחגוג מסיבת יום הולדת כמעט רגילה (רק בלי הסבתות, הדודים והדודות, בני דודים וחברים....). אל דאגה יהיה פה שמח - עדכונים בכתבות הבאות. ועכשיו לעניניינו:
יש כמה התלבטויות שחוזרות על עצמן במהלך הטיול. כל פעם מחדש צריך להכריע אז החלטתי להציג אותן פה.
- שינה בקראון פארק -כן או לא? - בהתחלת הטיול היה מאוד קר כך שהיינו חייבים חיבור לחשמל כדי לספק לנו הסקה בלילות (מפזר חום) - בעיקר בגלל "הילדים". אחר כך היה כ"כ חם שהיינו חייבים מאוורר ושוב נזקקנו לחשמל על מנת להפעיל אותו. מודה שעשינו כמה ניסיונות לאורך הדרך לישון באוהל/בקראוון או בבוש קמפינג. כולם חוץ מאחד נחלו אכזבה מרה (היה סיוט). הירידה לאורך החוף המערבי שיפרה את התנאים. כשבלילה לא כ"כ חם ולא כ"כ קר אפשר לישון באמצע הדרך - ואפילו מומלץ. אנחנו אירגנו תאורה שמתחברת למצית של האוטו והמקרר פועל גם על גז כך שכמעט כל הדברים הפרובלמטיים פתורים. מקלחות? - עושים אותן בדלי ששופכים לתוכו מים קרים מהג`ריקן ומים חמים מהגז. חויה די נחמדה כשלעצמה. אולי לא כל לילה אבל לפחות פעם בשבוע או אפילו פעמיים. הילדים די אוהבים את זה (האמת שלהם זה לא כ"כ משנה).
- הליכון כן או לא? - ענברי מתחיל ללכת (עדיין תוך כדי דחיפה של דברים). מיד כמו כל אמא טובה אני קפצתי והודעתי שאנחנו צריכים לקנות הליכון ולא משנה כמה זה עולה - הרי מגיע לו, לא? לאחר חיפוש מיגע הבנו שאפשר לקנות אבל רק ב-70 דולר אוסטרלי (כפול 2.7 זה בשקלים) (האם הם התחרפנו?) זה נראה לי ממש מוגזם והחלטתי לוותר. פתאום קלטתי שאני ממש נעולה על סוג הצעצועים שהילד חייב שיהיה לו לכל שלב ושלב. ובעצם במעקב אחרי ההתפתחות של ענבר, שלא זכה לכמות האין סופית של צעצועים שהיו לנטע, אפשר לראות שהוא מתפתח יופי - מדבר קצת, עומד לבד, משחק בכדור, מסובב גלגלים, מנסה לצייר, נותן חפצים כשמבקשים ממנו ועוד רבים הדברים שנראים לי די מוקדמים (לגיל 11 חודשים) אז גם ללכת הוא יידע בסופו של דבר - לא? למה להוציא את הכסף על צעצוע שישתמשו בו חודש חודשיים (ובמקרה שלנו חודש לכל היותר...)
-נטע בן 3.5 כמעט וכבר לא ממש זקוק לשנת צהריים ובכל זאת הוא מאוד (אבל מאוד) אוהב לישון ולכן לאורך מרבית הנסיעות הארוכות מאוד לא התנגדתי לשנת צהריים יומית (שלפעמים התארכה ל-3 שעות...) ואפילו נהנתי ממעט שקט וזמן איכות עם ניר. אבל זה התנקם בנו בערבים - אנחנו היינו שפוכים ונטע מלא אנרגיות. מה שנותר הוא צמצום שנת הצהרים לשעה (מאוד מאוד קשה להעיר אותו) או מניעת שינה לחלוטין. מאחר והנסיעות הצטמצמו אני מעדיפה את האפשרות השניה וכך הפכו שעות אחר הצהריים לשעות הקשות של היום - נטע עייף, מעט מטורלל והולך לישון בסביבות השעה 19:00. - שנת צהריים של נטע כן או לא?
בעיניים שלו
הכי כיף זה לפגוש מישהי שמבינה מה שאני אומר! לילך קוראים לה, ובילינו יחד יומיים. אמא ואבא הזמינו אותה לטייל איתנו ביחד בג`יפ. קישקשנו המון וכשאבא או אמא קישקשו איתה - אני השתעממתי. גם כשהשכמנו קום יחד עם עוד מלאן אנשים כדי לראות את הדולפינים האלה, אני השתעממתי ויותר עניין אותי הרציף, הצדפים וענבוצי (צריך להציק למישהו, לא?). בכל מקרה, הלוואי שנפגוש את לילך שוב (למרות שאבא אומר שאין סיכוי של ממש) או לפחות מלאכית אחרת ושתהיה חמודה כמוה. במקום אחר הזמינו אותי לשוט בסירה של דייגים. אמיתית! הראו לנו את כל המכשירים שעוזרים להם למצוא את הדגים הענקיים ואח"כ גם הצטלמתי עם אחד. (איזה סרחון). בסוף, כשאמא שאלה אותי אם היה לי כיף לשוט, אמרתי שלא. לא יודע למה. פשוט יצא לי.
לתחילת הכתבה
