באנגל באנגל
החשכה כבר ירדה בפארק הלאומי Purnululu, או בשמו המוכר יותר Bungle Bungle, כשהחנינו את הג`יפ באתר הקמפינג אחרי יום נהיגה ארוך. הפארק נמצא בצידו המזרחי ביותר של אזור הקימברלי, כמעט נושק לגבול הטריטוריה הצפונית. בבוקר שלמחרת אחרי תידרוך יציאה קצר וריקון כיסים, עליתי על מסוק קל כדי לראות את רכס ה-Bungle Bungle בן 350 מליון השנים, שרק ב-1982, בעקבות תוכנית טלוויזיה על המקום, נהפך למוקד משיכה תיירותי. מטיסה בגובה נמוך יכולתי להתרשם מהיופי והייחודיות של הרכס המעניין הזה. מגדלי אבן חול בגבהים שונים, בעלי תלבושת חיצונית של כתום ושחור מהווים כוורת ענקית של כיפות שמבט מהקרקע דרך הליכות בערוצי הרכס, יפהפה בזכות עצמו, פשוט עושה להם עוול. 2 סרטי צילום ו-30 דקות אח"כ חזרתי לקרקע בדרכי לחקור את שאר אזור הקימברלי חזרה במכוניתי הנאמנה.
זה היה עוד אחר הצהריים רגיל. עוד אחד מאותן דרכי העפר הבלתי נגמרות באאוטבק. שוב אותם צהוב, חום ואדום מכשפים 360 מעלות של שממה סביבנו רחוקים יותר מ-30 ק"מ לכל כיוון ממשהו שיכול להקרא "עיירה". הכל רגיל, הרוח מצליפה בעדינות בלחיי, המוזיקה מנגנת בסטריאו וחיכוך הצמיגים עם העפר מתחתיהם יוצר זנב ארוך ומוכר של עשן לבן מאחורינו. אפילו בורג חוצפן שחדר לגלגל האחורי שמאלי לא אמור לעכב אותנו יותר ממספר דקות, בוודאי לא משהו שיעכב אותנו יתר על המידה.
הגיב ריבר
למרות שה-Gibb River Road, כ-750 ק"מ בודדים מלאים במהמורות, חציות מים ותחנת בקר אקראית היא דרך מאתגרת וקשה, היינו בטוחים בעצמנו. טרק זה, שחותך ממזרח למערב את לב אזור הקימברלי בצפון מערב אוסטרליה, הוא המסלול העביר היחיד באזור חוץ מפיסת הבטון הפחות מזמינה בדמות ה-Great Northern Highway שנחה מדרום. העובדות כי אזור הגדול פי שלוש מהאי הבריטי מאכלס רק שתי דרכים ופחות מ-30,000 תושבים, רובם מתגוררים בשלוש עיירות "גדולות" (ברום, דרבי וקוננרה), גרמו לי לחיוך רחב, כשאני מוריד את הכובע בפני האוצר הגדול ביותר שניתן למצוא באוסטרליה - המרחב.
ואז זה קרה.
האטתי מעט כדי לבדוק מדוע אוטובוס שמולי עצר בצד בדרך כפי שהקוד האתי באאוטבק מחייב. כשקיבלתי את סימון היד שהכל בסדר האצתי מחדש ומיד חשתי כי מה שהיתה דוושת בלמים נאמנה נהפכה לחתיכת פלסטיק מסכנה שאפילו פמפום מתמשך לא הפיח בה חיים. "אין בלמים" דיווחתי בעודי מאט את הרכב בעזרת בלם היד שעדיין תפקד ותיבת ההילוכים. זינקנו מתא הנוסעים לתצוגה מדאיגה. היה עשן, הרבה עשן שבא מתחת למכסה המנוע. רצתי להביא כפפות בעוד ירון שיחרר את מטף הכיבוי מהעריסה. נפגשנו שנית מול הרכב ובעודנו מחליפים מבטים מודאגים הסתכלתי לכיוון השני והרמתי את המכסה. אש השתוללה איפשהוא ועשן פרץ מעשרות החוטים שהיוו את המערכת החשמלית של הרכב וריח רעיל של מצבר שרוף הזדחל לנחיריי.
ירון פעל מייד ושחרר קצף לבן, מפזר בזהירות, מנסה לחנוק את לב השריפה ולכבות את הלהבות. כמעט דקה עברה עד שהמטף אזל ונהפך לבקבוק פח אדום וחסר משמעות אך האש עדיין לא איבדה מכוחה והשריפה כאילו רק התרגזה מנסיוננו לכבותה. רצתי חזרה לאוטובוס התיירים, מקווה שהם עדיין שם בעוד ירון נשאר מאחור ומנסה להוציא את המיטב מהמצב. בוהים בי מתקרב, מכוניתנו בלתי נראית מעבר לסיבוב, תיירי האוטובוס בוודאי חשבו שהם חולמים כשצעיר לא מגולח עם אפרו מתולתל לראשו ומראה לא מבוית רץ לעברם מאמצע שום מקום. הם בוודאי צימצמו את ניחושהם למחבל חיזבאללה ביבשת הלא נכונה או אולי לגרסה האוסטרלית לביג פוט האגדי. אבל זמן לא היה לצידי וויתרתי על נימוסיי כשהסברתי בקצרה לכריס, נהג האוטובוס את מצבנו והוא נתן לי מייד את מטף הכיבוי שלהם.
400 מטר מאיתנו ירון שיחק כבאי אש, עושה ככל שביכולתו למנוע מהרכב להתפוצץ דבר שיסיים את טיולנו, ישרוף את כל הציוד ואה, כן - יהרוג אותו. הוא ניסה לחנוק את האש עם שמיכה, נאבק בג`ריקנים שהיו קשורים מאחורה ולבסוף, כפי שמצאתי אותו כשחזרתי לזירה, חפן חול עם שתי ידיו בניסיון נואש לכבות את השריפה. הפעלתי את המטף השני, הפעם מתמקד יותר במקור הלהבות, מתחת למצבר הרכב, הפעם ביתר הצלחה, כשהקצף מרגיע את הלהבות ומאפשר לנו מעט מרחב נשימה. הסתכלתי על המתכת האדומה מתחת למצבר וזו נראתה הזדמנות טובה לנצל את השניות היקרות שהרווחנו כדי להוציא אותו. כמה דקות מאוחר יותר המצבר נח באמבטיית חול לצד הרכב מתקרר בעוד הלהבות והעשן התחלפו במשקעי הקצף הלבן. לאט לאט הרכב התקרר, משאיר אותנו בלי בלמים, בלי מצבר ונראים די מסכנים אבל בחיים.
השמש שקעה באופק הקימברלי`ס ועמה התגנבה לאיטה חשכת הלילה. אם נרצה או לא, את הלילה אנחנו מבלים בדיוק איפה שנתקענו. חיברתי את אנטנת הרדיו ושידרנו על גלי האתר: "זהו ויקטור 3070 לתחנת דרבי, האם אתם בהאזנה?". אחרי כמה נסיונות, תחנת דרבי, 400 ק"מ מערבה מאיתנו, עלתה על התדר של מועדון ה-4X4 לו אנו שייכים וקווין, הבחור במשמרת, ניסה לעזור. הגיע הזמן למעט מזל וחוץ מדרבי האזין לתדר חבר מועדון נוסף רק שעתיים נסיעה מאיתנו, שהציע את עזרתו. אלטרנטיבה טובה מאשר 800$ גרירה, סיכמנו עם פול שנחכה לו בבוקר למחרת. הוא הבטיח כי כשיגיע, יראה מה הוא יכול לעשות עבור שני ישראלים שתקועים ללא מצבר, בלמים והחשוב מכל- יכולות טכניות לתיקון מכוניות.
ירון הוציא כמה סטייקים עסיסיים מהמקרר שמחובר למצבר החרום (בנוסף לרדיו) בעודי מקושש עצים למדורה וחושב על השעות האחרונות. דקה אחת אנחנו נהנים ממוזיקה שפוצחת מהרמקולים, רוח בפנינו ודאגתנו הגדולה ביותר עלי אדמות הוא צמיג מחורר. כמה שניות מאוחר יותר אנחנו עומדים מול מנוע ומצבר שעולים באש, ועכשיו אנחנו עם המכונית מושבתת, נחה בצד הדרך כשהאש, הפעם נעימה ומחממת ממדורת הקמפינג ואנחנו מתרווחים בכסאות, אוכלים להנאתנו ומודים למישהו, למשהו, על בריאותנו. כמה מהר דברים משתנים ובאיזו דרך החיים טופחים על פרצופך.
טויוטה Landcruisr כסופה האטה והגיעה לעצירה מלאה לצידנו בסביבות השעה עשר בבוקר. לא ידעתי למי לצפות. האם זהו סוכן בורסה מסידני שפרש ומטייל בארצו ויכול להציע נחמה בלבד למצבנו העגום, או שמא נתקל ב-Redneck אאוטבקי אמיתי שימשוך חוטים ויצלצל לחברו בעיר הסמוכה שישלח לנו גרר זול יותר. אך כל מה שעבר בראשי לא היה קרוב למלאך שפתח את דלת הג`יפ. חבוש כובע Jackaroo ועונד שלושה עגילים לאוזניו, פול, אחרי היכרות מהירה, נכנס לפעולה. בעוד הוא בודק את חלקי המנוע והנזק שגרמה השריפה לא יכולתי שלהבחין על חולצתו לוגו: All mine - Car electrition services. האם יכול להיות הדבר שהתמזל מזלנו וקיבלנו את האיש הנכון בזמן הנכון? המקצוען השתמש במיומנות במבחר הכלים שהוא הוציא משני תיקי עור כבדים ובהינף יד, עקף את המצבר השרוף, חיבר הכל למצבר המישני, שיפצ"ר את כל החוטים החשופים ותוך שלושים דקות הרכב התניע והיינו ניידים שוב. בלי בלמים, אך ניידים.
"אני אבוא אתכם חזרה לעיירה, מייט", הוא צעק מרכבו וחזר, עם שישיית בירה קרה ביד שהשאירה אותנו מרוצים ומחייכים לשעה המתנה. פול, שגדל בחוות בקר באאוטבק של WA, מטייל במשך שנה עם אשתו בוני, שני ילדיו (בני שנתיים וארבע) וג`יפ באוסטרליה. הוא נסע חזרה למשפחתו כדי לבשר להם שהוא עושה שרותי שמרטפות עלינו ומוודא שנגיע בשלום לקונונרה, כמעט 300 ק"מ מערבה ממיקומנו הנוכחי. הסיפור המעניין בטיול של משפחתו הוא שמשך כל השנה, הם עוד לא עזבו את מדינת מערב אוסטרליה. "יש כל כך הרבה לראות", הוא הסביר.
ירון נהג בזהירות את הדרך מזרחה, נעזר במהמורות הרבות שבדרך ובהילוכים כדי להאט את הרכב. ארבע שעות מאוחר יותר יכולנו לראות את האורות המברכים של קונונרה (Kununurra) וידענו שהכל בסדר. אין שום דאגה, מלבד עלויות התיקון, שהביטוח ישלם, ובירה קרה מהחבית שאליה הזמנו את חברנו החדש, פול, שעשה נפלאות באותו יום למען הקארמה שלו ולמעננו.
