פרת'
שעתיים נסיעה נדרשו לנו כדי להיחלץ מפרבריו הצפוניים של המטרופולין היחידי בכל 2.5 מיליון הקמ"ר של מדינת WA (מערב אוסטרליה). קשה להאמין, אך בפרת` גרים 80 אחוז מ-1.8 מיליון תושבי המדינה, מה שמשאיר 360,000 נפשות לחלוק את המדינה הגדולה באוסטרליה, שמהווה שליש מגודל היבשת. הפלגנו על ה-Great Northen Hwy במהירות שיוט עד שהגענו לפנייה מערבה לכיוון הים. כמה עשרות תושבים, שרק יכולתי לנחש שהינם רוב תושבי עיירת החוף, פרשו שמיכת פיקניק וצפו בקבוצת הכדורגל האוסטרלי המקומי של Cervantes משחקת. יש מעט מאוד דברים שתושבי מדינת "No Worries" (המשפט השגור בפי האוסטרלים, וכל כך מתאים להלך הרוח המקומי) לוקחים ברצינות, אך ספורט הוא בהחלט אחד מהם. צפינו איך משפחות השחקנים מריעות לגיבורים שלהם מבקיעים שער בין מוטות השער הגבוה הלבן באחה"צ עצל של יום ראשון.
כישראלי מוזר לי להסתגל לחוסר הדאגות והשקט הפוליטי הכל כך ממכר שקיים באוסטרליה. ליבשת אין אפילו אויב מוצהר אחד ומתחת לאפם ישנם אוצרות טבע רבים מזהב ויהלומים ועד לגז טבעי ואורניום. הכותרות הראשיות בעיתון מהשבוע האחרון דיברו במקרה אחד על סיפור אהבה בין שני נחשי פיתון שנתפסו בצפון היבשת, וביום אחר העיתון של הטריטוריה הצפונית דיווח בעמוד הראשון על דייג של דגי ברמונדי. אז "No Worries, Mate", רק וודא שאתה לובש בגד ים ומשקפי שמש וכי כוס הבירה שלך עמוסה לעייפה ותהנה מהחיים.
פינאקלס
הסיבה שהגענו ל-Cervantes אמנם איננה קשורה לספורט או אפילו לא למחקר מעמיק לנבכי התרבות המקומית. הפארק הלאומי Nambung, שסמוך לעיירה, צופן בחובו פלא אמיתי. עברנו את שער הכניסה לפארק כשמסביבנו התגלו מאות עמודי חול בגדלים שנעים בין חמישה ס"מ לגובה של חמישה מטרים. עצרנו את הרכב ויצאנו החוצה כדי ללכת סביב תופעת הטבע המדהימה הזו, שנקראת The Pinnacles. בין נציב חול אחד לשני הרגשתי כאילו אני בתוך פרק משובח במיוחד של "תיקים באפילה", והצל השונה שכל אחד מהעמודים הטיל על החול הלבן נתן תחושה של בית קברות עתיק לחייזרים, שילוב של תדהמה ומעט אימה. הביקור בפינאקלס הסתיים כשהשמש הכתומה הגדולה צללה אל תוך האוקיינוס ההודי בעודנו נוסעים בכבישים הצדדים של חוף מערב אוסטרליה בחשכה לבדנו.
גרין הד
סירת הדייגים הקטנה עזבה את רציף העץ הרעוע ושטה במהירות של עשרה קשר אל מחוץ למפרץ המוגן של העיירה הרדומה Green Head. למרות שרוב אוכלוסיית העיירה עוסקים בדיג לובסטרים לפרנסתם, רוד ורוני, זוג חייכן בשנות השישים לחייהם ולפני פרישה, החליטו לנצל את אוצר הטבע שנמצא 20 מייל מהחוף שלהם למטרה שונה. רוב הסביר לנו על המכשירים בסירה ועל ההיתרים שהוא נאלץ להוציא כדי לקחת תיירים על ספינת הדייג שלו, אך אני הקשבתי רק בחצי אוזן. יש משהו בריח המלוח של הגלים, ברוח המצליפה בפני ובמים הכחולים ירוקים שמשחרר בי משהו לחופשי. תמיד אהבתי את החוף, את הים, אך אין כמו שייט קצר או צלילה למעמקים שמעיר בי את יצר ההרפתקנות ותחושת החירות, החופש לגעת במרחבים.
פישרמן איילנד
בהיתי באופק המשכר כשנגלו מולנו, תחילה כשתי נקודות קטנות, ולבסוף שני איי יבשה מלאים סלעים עם רצועת חוף לבן צרה וארוכה. "ברוכים הבאים ל-Fisherman`s Islands", אמרה רוני בעודנו לוקחים מסכה, שנורקל, סנפירים ומצלמה, ומטפסים לסירת המנוע הקטנה שגררנו מאחור. התקרבנו לחוף לאיטנו כשהכתמים השחורים המטושטשים שראינו מספינת הדייג נהפכו לקולוניה של אריות ים ששכבו בעצלתיים על החוף. כמטר מהיבשה דוממנו מנוע והבטנו פעורי פה בעשרות מתושבי האי זוקרים ראש מחודד, מעוטר בחוטם שחור משופם, כדי לבדוק מי בא לביקור. סירת הפח נעה בקצב הגלים שהתנפצו, הסתכלתי סביב והרגשתי בתוך סרט טבע של ערוץ National Geographic, והקול היחיד שהפריע את הדממה היו הקליקים הרבים של מצלמת הניקון בקצב מהיר בהרבה מהקצב הסטנדרטי.
לא קשה להבין מדוע אסור לעלות על החוף רגלית כשמסתכלים על ה-"bull", הזכר השולט במספר אריות ים. בגודל פרה קטנה ועם שיניים חדות, אני מעדיף להביט בו דרך עדשת המצלמה ממרחק בטוח ולא להפריע את מנוחתו ביבשה. כמו כן אני מעריך את המדיניות של מינימום התערבות בחיי הטבע הפראי, התנהגות שלא מטרידה את חיי היום יום של אריות הים אך מעניקה לנו מבט נדיר על חייהם. בנוסף למזג אוויר נהדר, ים שקט ושמיים בהירים, התמזל מזלנו לבוא בתקופה הנכונה. אריות הים מתרבים רק כל 18 חודשים וממליטים רק גור אחד בכל פעם. כשהגענו לחוף, סוף העונה בשביל רוד ורוני, יכולנו לראות בין האריות הכסופים והחומים גם גורים קטנים ושחורים. מרחוק יכולתי לראות גור צעיר קופץ למים, מנסה לשחות כשהגלים שוטפים אותו חזרה לחוף ואמו ממהרת לשדל אותו לחזור הביתה ולהפסיק להשתובב.
חזרנו לסירת הדייג כדי לקחת פילם וליהנות מתה בוקר מהביל מהתרמוס בתוספת מבורכת של פרינגלס ועוגיות. בעודנו מחליפים חוויות עם הזוג החביב למדנו כי אין אנו בעלי העניין היחידי באזור. שני אריות ים הופיעו בירכתי הסירה, מזמינים אותנו לריקוד. קפצנו בזריזות למים המלוחים, כשאריה בצבע חום בז` שחה בזריזות ואצילות מול מסיכת השנירקול שלי. חשבנו לעצמנו כי אם הם באו לבקר כדאי שנבדר אותם, וכך התחלנו לבצע גלגולים תת מימיים וקפיצות מחוץ למים כדי לעורר את עניינם, אקט ששימח את גושי הפרווה השחיינים. כשסיימתי להתגלגל במים קלטתי אותם מנסים לחקות אותי, עם קצת יותר חן, אני מודה...
שלוש שעות ושישה סרטי צילום מאוחר יותר, התכוננו להפליג חזרה לחוף. ג`וניור, אריה הים הסקרן שקיבל את שמו מבעלי הסירה, בא להיפרד. מקיף את כלי השייט כמה פעמים בעיניים חומות עמוקות שהזכירו לי את הכלבה שלי בבית שמבקשת עוד קצת תשומת לב. הוא שכנע אותנו לקפוץ לשנירקול ושחייה אחרונה עם אריות הים של מערב אוסטרליה.
