הילדה היפה שירדה מהשמיים

בית קפה בהיכל הקיסר

אחד הדברים המדהימים ביותר ב`עיר האסורה` (1) שבלב בייג`ינג, סין, הוא שפתחו שם סניף של סטארבאקס (2). באמצע המתחם, במבנה עם גג פגודה אדום, שעל כרכוביו נחים בשלווה חיות מיתולוגיות, סוסים מכונפים ודרקונים אגדיים, מוזגים הבריסטות הסינים קפוצ`ינו, דאבל-טול לטה ואספרסו, מבלי להתחשב בתפריט הקיסרי המפואר ששלט בעיר מאות רבות של שנים, ושאגף המשקאות שלו כלל בעיקר תה.

שם, בסטארבאקס, שמענו לראשונה את צחוק הפעמונים שלה. הוא התגלגל והתרומם מעל לראשי הלוגמים, התערסל ונחת עלינו כמו צלצול של פעמון טהור במיוחד. היא ישבה לא רחוק מאתנו, על כורסה רכה, עיינה במגזין מערבי והתגלגלה מצחוק. הבטנו בה במבטים משועשעים. היו לה פני חרסינה לבנים, שיער שחור חלק וארוך, והיא היתה לבושה כמערבית לכל דבר כשסריג כתום אופנתי עוטף את גופה וגרביוני צמר ארוכים חובקים את רגליה. היא הבחינה במבטנו והחיוך לא מש מפניה. "תראו", היא אמרה לנו באנגלית בניגון סיני והפנתה לכיווננו את המגזין, "יש כאן תמונה נורא משעשעת. רואים כאן בפרסומת שלושה גברים מערבים, יושבים על מכונות כביסה כשהם לבושים בתחתונים ובחליפות, והם לא מפסיקים לדבר בטלפון הסלולרי שלהם בזמן שהם עושים כביסה. מאוד מצחיק".

לגמנו מהקפה. היינו זקוקים לו מאוד. השעה היתה אחת עשרה בבוקר, אבל עבורנו היה מדובר בכמעט סוף היום. את הבוקר החלנו עם הזריחה. בשש בבוקר הצגנו בפני נהג המונית כרטיס ביקור, והוא הוביל אותנו לפארק קפוא, עטוי ערפילים, שמבעדו נראו עשרות רבות של סינים קשישים שעסקו בטאי צ`י, נעים בהרמוניה חלקה ומחושבת כשהם אוחזים בחרבות, או רוקדים עם מטפחות אדומות רקומות זהב ומנופפים במניפות פרושות, הכל לצלילי מוזיקה חורקת שבקעה מטייפ עתיק. למחזה הסוריאליסטי הזה נוספו גם שחקני כדור נוצה, וקשישים שנטלו את ציפורי המחמד שלהם לטיול של בוקר, כשהן מצייצות בעליזות בתוך כלובי עץ עגולים.

הערפילים החלו להתפוגג מעל המקדשים שבפארק. נשמנו אוויר טרי וצונן מלוא ריאות, עצמנו עיניים והתמכרנו לשלווה הקסומה. "מאיפה זה?", הסינית הצעירה הניחה את ספל הקפה שלה על השולחן שלידה, והצביעה על צמיד שאתי ענדה על ידה הימנית, "זה נורא יפה". "קנינו את זה הבוקר בשוק הפשפשים (5). ביקרנו שם מיד לאחר שעשינו טאי צ`י עם הזקנים בפארק". היא צחקה. "אתם יודעים טאי צ`י?", היא שאלה בחוסר אמון, "איזה אנשים מצחיקים. מאיפה אתם?". "מישראל". "ישראל", היא פתחה לעברנו עיניים עגולות (או עד כמה שעיני שקד מלוכסנות יכולות להיות עגולות), "הו, אני מתה לבקר בארץ שלכם. לפני שנה וחצי הפכתי לנוצריה ואני חייבת לבקר במקומות הקדושים".

הסתבר לנו, שלבחורה שיושבת מולנו קוראים מרגרט, והיא `מתאמת הדפסות` כלומר: מסייעת למו"לים מחוץ לסין להדפיס בזול ספרים בארצה. את שמה הסיני היא החליפה לאחר שגילתה את ישו המשיח. הוריה קראו לה ליו טיאן ג`יאו, שם שפירושו בסינית הוא `הילדה היפה שירדה מהשמים`, ועד היום הם גרים בעיירה קטנה בצפון מזרח המדינה. העיירה כה קטנה ומרוחקת, שחוקי הגבלת הילודה הקפדניים לא נאכפו שם בחומרה, כך שלמרגרט יש גם אח קטן. צ`ופר רציני בהשוואה לשאר המשפחות הסיניות, שהולכות בשלשות ברחובות: אבא, אמא וקיסר/ית קטן/ה ביניהם.

חוקי הגבלת הילודה גרמו לשתי תופעות מדהימות בסין: הראשונה היא השקט היחסי ששורר שם ברחובות ובמזללות המזון המהיר (זה מה שקורה כשאין אחים לריב איתם), והתופעה השנייה היא היעלמות מושג הדוד/ה בחברה הסינית. כשלאבא ואמא שלך אין אחים, אז גם אין לך דודים ובני דודים. לליו טיאן ג`יאו - אני מעדיף לקרוא לה כך ולא מרגרט - יש מבט עצוב בעיניים, גם כשהיא מחייכת. כשהשלימה בסוף היום את סיפור חייה, ועיניה הבריקו ונצצו באפילה, הבנתי מדוע. הילדה היפה שירדה מהשמיים גילתה ב-28 שנותיה, שהחיים על הקרקע הרבה יותר מסובכים.

"אני מוכנה לעשות אתכם עסק", אמרה ליו וליקקה את שאריות קצף הקפוצ`ינו משפתה העליונה. "אני אראה לכם את בייג`ינג של הבייג`ינגים ואתם תדברו איתי אנגלית". הסכמנו. לא היה צריך לדובב את ליו כדי שתספר את סיפור חייה. היא החלה לדבר ממש ברגע שבו פסענו החוצה מחוץ לחומות העיר האסורה, חלפנו מתחת לדיוקנו הענק של מאו טסה טונג ופנינו שמאלה לתחנת הרכבת התחתית שהובילה אותנו לשוק המשי.

הכניסה לעיר האסורה נעשית בדרך כלל מחלקה הצפוני של כיכר טיאנאנמן במרכז בייג`ינג, והיציאה נעשית דרך היציאה הצפונית של ה`עיר`. מדובר כמובן באתר חובה ומומלץ לשכור בקופה מדריך ווקלי, ולהנות משירותי ההדרכה של רוג`ר מור (לשעבר - ג`ייימס בונד).
סניפי סטארבאקס זרועים ברחבי בייג`ינג והם אחת האופציות היחידות הקיימות ללגימת קפה נורמלי ולא תה על סוגיו. מספר סניפים מרכזיים של הרשת נמצאים בכניסה הדרומית של העיר האסורה, ליד הקומפלקס של מרכז הסחר במזרח העיר, ובשדרת Jianguomennei, ליד ה-Friendship Store בדרך לכיכר טיאנאנמן.
שיטת כרטיסי הביקור היא דרך נפלאה להתמצא בביג`ינג. בקשו במלון שירשמו לכם על כרטיסי הביקור של המלון, בסינית, את שמות האתרים שבהם אתם רוצים לבקר באותו יום. את הכרטיסיות האלה הציגו בפני נהגי מוניות, נהגי אוטובוס ואפילו אזרחים תמימים שיוליכו אתכם למחוז חפצכם מבלי לדעת מילה באנגלית. כרטיס הביקור גם משמש כפוליסת ביטוח לחזרה למלון אם תאבדו את הדרך. וודאו רק, ששם המלון וכתובתו מופיעים עליו בסינית.
כדי לראות סינים עוסקים בטאי צ`י כדאי למהר. רק הזקנים עוסקים בכך ומספרם הולך ומתמעט. אבל גם כך, יש בסין המונים. הפעילות הזו מתרחשת השכם בבוקר, וכדי ליהנות מהמראה ומהשלווה כדאי להתייצב בפארקים או בכיכרות המרכזיות עד 7:00 בבוקר, לפני שנחילי התיירים והקבוצות המאורגנות כובשים את הפארק. אחד המקומות המומלצים ביותר לצפות בפעילות הוא Tiantan Park בדרום העיר, שמציע גם אטרקציה אקוסטית מדהימה: אחד המקדשים שם מוקף בגדר אבן עגולה. אם אחד מכם עומד ופניו אל הגדר ולוחש, האדם העומד בצדו השני של המקדש - מרחק עשרות מטרים ממנו - ופניו מופנים גם הם אל הגדר, יכול לשמוע אותו בבירור (וגם לענות לו).
לאוהבי שווקי הפשפשים - שוק Pan Jia Yuan, הממוקם בדרום מזרח העיר, הוא גן עדן מקורה של שמאטס, הפועל רק בשבתות ובימי א`, בין השעות 4 בבוקר ל-12 בצהריים. מאות סינים מציעים שם, לאורך שורות ארוכות, את מרכולתם: החל מקומקומים מפויחים, דרך כוסות וקעריות, ציורים, קליגרפיות, רהיטים, מנעולים, משקפיים והשיא: ערימות ערימות של של כלי חרסינה שבורים ומנופצים לחתיכות. הסוחרים לא מציקים ונחמד להתמקח איתם. בכניסה לשוק פועלים מספר דוכני מזון. מומלץ לאכול נודלס עם כמויות נדיבות של שום טרי בדוכן מס` 5.
הרכבת התחתית היא אחת הדרכים הנוחות, המהירות הזולות והנקיות (אסור לנוסעים לרקוק על רצפת הקרונות) להגיע ממקום למקום בעיר. לרכבת שני קווים: קו אחד החוצה את העיר ממזרח למערב וקו שני, מעגלי, במרכז העיר. כרטיסי נסיעה אפשר לרכוש בקופות שליד הרציפים. תחנת רכבת תחתית מסומלת באות D בתוך עיגול. שמות התחנות נכתבים גם באנגלית, קל להתמצא בקווים ובכיוונים, וכרוז מכריז את שם התחנה באנגלית לפני שהרכבת מגיעה לתחנה. אגב, עד 1969 נאסר על זרים לנסוע ברכבת התחתית. אם אין תחנת רכבת קרובה למקום חפצכם - מונית היא אופציה טובה גם כן. רק וודאו שיש ברשותכם את שם היעד שלכם רשום בסינית.
שוק המשי מציע פחות מטפחות משי ויותר מותגי אופנה, לבוש והנעלה - כולם מזויפים. כדי להגיע אליו יש להיכנס דרך סמטה קטנה, היוצאת משדרת Jianguomennei, ליד ה-Friendship Store. המחיר האמיתי של המוצרים יהיה נמוך בכ-40% מן המחיר הראשוני שבו נוקטים הסוחרים בתחילת המיקוח. "נולדתי בעיירה קטנה ליד העיר חראבין", היא סיפרה לנו בעודנו פוסעים בין דוכני שוק הבגדים הצפוף והסימפטי הזה. "אבא היה מדריך קארטה ואמא ספורטאית. לכן היה ברור להם, שאת כל הילדות שלי אבלה בפנימית ספורט ממשלתית. שנים ארוכות למדתי במגמת שחייה ואחר כך התמחיתי בבדמינגטון - כדור נוצה, אבל פרשתי אחרי שנפצעתי בברך". החיים בפנימית ספורט אינם תענוג גדול, בודאי שלא עבור ילדים בני 6. למרות שמבנה הפנימייה היה מרוחק 30 מטרים בלבד מבית הוריה, ומחלון כיתתה יכלה ליו טיאן ג`יאו לצפות באחיה הקטן משחק בחצר ביתה ובמשפחה המתכנסת לארוחת הערב, היא הורשתה לצאת מהפנימייה רק פעם אחת בחודש כדי לבקר את משפחתה וללון במיטתה. "אחרת, זה לא היה הוגן כלפי הילדים שהגיעו ממקומות מרוחקים יותר", היא הסבירה ביובש.

לתחילת הכתבה

ארמון הקיץ ואזור החוטונג

חום, פינוקים והפגנת אהבה לא היו חיזיון נפוץ בביתה של ליו. הוריה ציפו ממנה להישגים ספורטיביים ולא הסכימו להוציא אותה מהפנימיה למרות תחנוניה. היא זוכרת שעות ארוכות שבהן היתה מצמידה את פניה לחלון וצופה במשפחתה. והם, אפילו לא היו מעיפים מבט לכיוון הפנימיה כדי לראות את הילדה הרזה והשברירית מנופפת להם בידיה, כחיה כלואה, מנסה למשוך בכל דרך את תשומת לבם. כשבגרה והגיעה לגיל 22, פגשה ליו נער סיני, והשניים תכננו להינשא. מספר ימים לפני החתונה נודע לה, שלבעל המיועד יש מזה מספר שנים חברה שגרה במורד הרחוב. החתונה בוטלה וליו נשארה שוב בודדה."בואו ניסע לארמון הקיץ, ליו הפסיקה את סיפורה והחלה לקפוץ בעליזות בין סמטאות השוק, כורכת סביב צווארה צעיף פשמינה ירקרק, צוחקת בקול רם ומפטפטת עם המוכרים. "בדרך, אני אספר לכם על הבעל האמריקני שלי".

סנדי צ`או היה בחור אמריקני ממוצא סיני, שעבד בסניף חברת בואינג בבייג`ינג. ליו התאהבה בו ונישאה לו לפני חמש שנים, זמן קצר לאחר ביטול אירוסיה הראשונים. "למה התחתנת איתו?". "לא יודעת", משכה ליו בכתפיה ויכולנו לראות שבעיניה נובטת דמעה שקופה. "הוא הרי אף פעם לא אמר לי דברים שגרמו ללב שלי להתמלא באהבה. גם החברות שלי שאלו אותי למה, מבין כל הגברים שיש בסין, בחרתי דווקא בסיני אמריקאי. לא יודעת. אולי בגלל שתמיד הייתי שונה מכולם, ותמיד עשיתי הכל הפוך".

רגלינו כאבו מעט מהשיטוט בשבילי הארמון, אז עלינו לקומה השנייה של בית הקפה הממוקם ליד ספינת השיש המפורסמת שבפארק. התפריט הציע מבחר סוגי תה קיסריים, בעלי שמות משונים. הבעיה היתה, שגם הטעם והמראה היו משונים. תה הכריזנטמות, למשל, הכיל פרחי כריזנטמה לבנים טריים, שהוטבעו במים הרתוחים. כל ניסיון ללגום מעט מן התה גרם לאחד הפרחים, עטור עלי הכותרת הרבים, להישאב פנימה לחלל הפה. תה `באר הדרקון` הריח כמו משהו שדרקון עם קלקול קיבה עשה לא מכבר. ללא ספק, מישהו כאן ירק לבאר ממנה הוא הכין אחר כך תה. תה היסמין הגיע כשבתוכו צף פרח נרקיסים. לשתות את הנוזל הירקרק שצפו בו עלי יסמין ופרח נרקיסים היה כמו לקרב את הראש לביצה ירוקה... וללגום.
אנחנו התפוצצנו מצחוק וליו רק הביטה בנו בתמהון והפטירה לעצמה: "אנשים מוזרים. ממש מוזרים".

בדרך חזרה למרכז בייג`ינג, הצטופפנו שלושתנו על אותו מושב אוטובוס. "לפני שנה וחצי סנדי רצה שאני אעבור לגור איתו בסיאטל שם הוא עובד כעת, אבל אני סירבתי כי רציתי להישאר בסין", מבטה של ליו נדד אל הנוף העירוני הנשקף מהחלון. "אבל הוא לא אהב את החיים בסין. לכן אנחנו גרים עכשיו בנפרד, רחוקים זה מזה שתים עשרה שעות טיסה בבואינג".

ליו שתקה ואחרי הפוגה קצרה, המשיכה: "כבר אין בינינו אהבה. חשבנו להתגרש. הוא אמר לי שהתחתנתי איתו רק כדי לקבל דרכון אמריקני. הוא פגע בי. הוא הכאיב לי ללב. זו הסיבה שאני לא רוצה לעבור לסיאטל ולקבל דרכון אמריקני. אני גם לא רוצה לחיות בארצות הברית. שם, אני אהיה עקרת בית וכל היום אעשה עבודות בבית. כאן בסין, אני אשת עסקים. אני רואה איך סין כולה מתפתחת ואני מתפתחת יחד איתה". מנוע האוטובוס גנח גניחה סופית ואחרונה, הבלמים חרקו במאמץ והדלתות נפתחו בשריקה. "בואו", קיפצה ליו בעליזות ממקומה. "יש עוד המון מה לראות כאן".

למרות 28 שנותיה, המשרה האחראית שיש לה והעצמאות שבה היא מנהלת את עסקיה ואת חייה, ליו מפגינה לעתים ילדותיות מדהימה. "פעם", היא סיפרה לנו, "השקיתי את הכלבים שלנו בבירה וראיתי איך הם הולכים בזיגזג ברחובות. ובפעם אחרת, במסיבת חתונה של חברים, אמרתי לחתן לשים מפית לבנה על הבטן והחזה של אשתו ולגלגל אותה בלי ידיים, רק בעזרת הלשון. ופעם אחרת, כשהבוס שלי מאנגליה ביקר אותי בבייג`ינג, ישבנו בבית קפה והוא הלך לשירותים. אז הרגתי יתוש והכנסתי לו לקפה ולא סיפרתי לו. למה? סתם, לא יודעת".

ליו הוליכה אותנו ברחובות ההומים לכיוון Liulichang, רחוב סיני עתיק ומשוחזר, שפועלות בו בעיקר חנויות לתיירים אבל גם מעניין לשוטט לאורכו, ולהתבונן בחזיתות הבתים העשויות עץ ומצוירות ביד בצבעים עזים. "יפה, נכון?", שאלה ליו ובעיניה הופיע זיק ממזרי. "אבל זה לתיירים, בואו תראו איך הסינים חיים באמת". הלכנו בעקבותיה ברחוב המשוחזר לכיוון מזרח.

חצינו את הכביש הראשי ונכנסנו לחוטונג - מבוך בלתי יאמן של סמטאות צרות ומדליקות שם גרים, קונים, עובדים ואוכלים המקומיים. לא יכולנו להתאפק ורכשנו לנו בדוכני הרחוב דים סם עצום ממדים ונגסנו בו בתיאבון. המשכנו לשוטט בין הסמטאות הצרות, מבלי לדעת לאן מועדות פנינו. זו היתה חוויה אותנטית ורחוקה מאוד מסין של מדריכי התיירים. הסינים גרים ממש על הסמטה ומכל חלון נשמע רחשו של השמן המתחמם בווק. נראה, כאילו כל הרובע הוא מסעדה אחת גדולה.

מהחוטונג המרשים יצאנו היישר ל-Dazhalan - מדרחוב מסחרי הומה, צבעוני, רעשני וסיני מאוד. ניגוד גמור לשלווה הסינית ששררה בסמטאות החוטונג. ליו משכה אותנו לכיוון חנות בת שתי קומות, שחזיתה היפה מקושטת בפיתוחי עץ צבועים. "אני חייבת לקנות לי תרופה בבית המרקחת. זה ייקח לי חמש דקות", התנצלה ליו ונכנסה פנימה. פסענו בעקבותיה לתוך מה שנראה כמו מקדש של תרופות עממיות: אבקות פנינים, קרני אייל פרוסות דק והספציאליטה של הבית: שורשי ג`ינסנג בכל הגדלים והצורות שאפשר להעלות על הדעת. שורות שורות של דוכנים עם שורשים דמויי אדם עם רגליים וזרועות ארוכות ומתפתלות. באגף הגורמה הוצגו שורשים שלמים באריזות מתנה ובמחירים שהגיעו ל-2,000 שקל לשורש.
ליו סירבה לגלות לנו מה רכשה. "זה בשביל לעזור לעשות לי מצב רוח טוב יותר", היא הסבירה לנו בפנים חתומות. "וזה גם יעזור לי למצוא אהבה".

בינתיים, צמאה לאהבה, ליו מצאה נחמה במשיח הנוצרי. "אלוהים זו אהבה", קורנות עיניה, "ישו מילא אותי באהבה". הנוצרים הם מיעוט שבמיעוט בתוך אוכלוסיית המיליארד של סין, אבל לליו אף פעם לא היתה בעיה להיות שונה. עכשיו היא גם חשה מלאת שליחות: למלא את לבבות כל מכיריה באהבה נוצרית. את אמה היא כבר שכנעה להמיר את דתה לנצרות ועל כרטיס הביקור של ליו, לצד שמה הנוצרי, מרוחה הכותרת "אני ילדת האלוהים". אפילו כתובת האי מייל שלה כוללת את המילה `מבורכת`."אולי תבואו לאכול איתי Beijing Duck?", הביטה בנו ליו בתחינה, "אני אקח אתכם למסעדה שבה אני אוהבת לאכול".

ארמון הקיץ (The Summer Palace) ממוקם במרחק של 12 קילומטרים צפונית-מערבית ממרכז בייג`ינג. ניתן להגיע לשם באוטובוס (קו 808 שיוצא מתחנת האוטובוס שבדרום כיכר טיאנאנמן, או קו 375 המקרטע, שיוצא מקרבת תחנת התחתית Xizhimen) או במונית. מדובר למעשה בפארק רחב ידיים הכולל גשרוני אבן, חורשות, מדשאות, אגמים, בתי תה ציוריים, גבעות, מצודות, מסלולי הליכה רוגעים וגם את ה-Long Corridor המרשים: מעבר מקורה מעץ, באורך של 700 מטרים, שכולו מצויר ביד ומעוטר במוטיבים מן המיתולוגיה וההיסטוריה הסינית. חובבי המטבח הקיסרי יוכלו לסעוד במסעדת Tingliguan Imperial Restaurant שבמתחם הארמון, טל` 62581955. Liulichang הוא רחוב משוחזר, המנסה להציג את הארכיטקטטורה, האווירה והעיצוב של סין בתקופת הקיסרות. הרחוב ממוקם דרומית לכיכר טיאנאנמן. אם אתם מגיעים לשם אחרי טיול מייגע, השיבו את נפשכם בקנקן תה ב-Beijing Tea House הממוקם במעלה הרחוב.
החוטונג (Hutung) הוא השם הסיני המתאר מבוך מתפתל של סמטאות, שם גרים סינים רבים. יש מספר חוטונגים בביג`ינג. אחד מהם הוא החוטונג שליד ה- Liulichang לשם ליו לקחה אותנו. חוטונג נוסף נמצא ליד היציאה מהעיר האסורה. ובכל מקרה - כל שיטוט בחוטונג הוא חוויה.לצערי, דים סם הוא מאכל של בוקר וצהריים וכמעט שאי אפשר להשיג אותו בערב. בביג`ינג אפשר לרכוש דים סם בחצי שקל מסינים המוכרים אותו בקרנות רחוב, כשכל דים סמאי מתמחה בסוג אחר של מילוי. נכון שעד שלא נוגסים אי אפשר לדעת מה הכדור התפוח והעסיסי מכיל, אבל מה שעוד יותר נכון הוא שבדרך כלל הכל טעים ואם לא - אז הלך חצי שקל. ושימו לב: הדים סם התפוחים שבקצה העליון שלהם נראית נקודה אדומה מכילים מילוי מתוק, כך שכדאי לשמור אותם לסיום הארוחה. מלבד שיטוט מודרך עם עלמה סינית כמו ליו טיאן ג`יאו, הרי שמדריך `עכבר עולם` בייג`ינג ומדריך Lonely Planet של העיר הם שני מדריכים מומלצים למבקר בבייג`ינג.
ליו לקחה אותנו למסעדת Qianmen Quanjude Roast Duck Restaurant, הממוקמת בשדרות Qianmen 32. המסעדה מחולקת לשני חלקים: מומלץ לשבת בצד הימני של המסעדה, בחלק ה`עממי` יותר, יחד עם כל הסינים מהרחוב. מלצרים זריזים יצרפו אתכם לשולחן שבו יושבים כבר מספר סועדים ויציעו לכם מנה של ברווז פקינזי במחיר מגוחך. לשולחן תגיע ערימת `פנקייקים`, פיסות שחמחמות וניחוחיות של ברווז צלוי, ירקות ורטבים. טלו פנקייק עגול, הניחו עליו פיסות ברווז עסיסיות, ירקות ורטבים לפי טעמכם, גלגלו את הבצק הדק למעין רולדה ואכלו כך את כל ערימת הפנקייקים שלפניכם. בחלק המפואר יותר של המסעדה מוגש אותו ברווז אך באווירה מכופתרת יותר ובמחירים כפולים. התנפלנו בשקיקה על האוכל. מסביבנו צקצקו מקלות האכילה של הסינים, שלהטטו בפיסות עור הברווז הפריך, הירקות והרטבים הטעימים.

לתחילת הכתבה

שווקים ומופעים

"לבעלי קוראים סנדי צ`או. אתם יודעים מה פירוש השם שלו?", ליו ניגבה בעדינות את שפתיה מרוטב הסויה שדבק בהן ולא המתינה לתשובה. "סנדי באנגלית זה חול על שפת הים ו-צ`או זה סוג של כלב סיני. אז אני `הילדה היפה מהשמים` שהתחתנה עם `כלב סיני משפת הים`".

שתקנו. נראה כי אין סיכום טוב יותר מזה לחיי הנישואים של ליו טיאן ג`יאו, הלא היא מרגרט. היום היא גרה בקצה השני של העיר, בפרבר דהוי וחסר צורה. אין לה בן זוג וחבריה היחידים הם הורים לילדים. כיוון שהיא עדיין נשואה, היא לא יכולה לצאת ולבלות לבד בערבים. בבית יש לה מחשב, אבל כל הקשר שלה עם העולם החיצון נעשה באי מיילים, ואותם היא מעדיפה לשלוח מקפה אינטרנט במרכז העיר. "זה מאפשר לי לצאת מהבית, לנסוע במונית על חשבון הבוסים בחו"ל, לשתות קפה בסטארבאקס, לטייל ולפגוש אנשים", היא מסבירה.

הערב החל לרדת על בייג`ינג. בכיכר טיאנאנמן הענקית צעדו חיילים חמורי סבר הלוך ושוב. הדגלים קופלו ואפילו דיוקנו של היו"ר טסה טונג, שנפרש על חומת העיר האסורה נראה עייף. בכיכר עמדו סינים - מבוגרים וצעירים - והטיסו עפיפונים צבעוניים בשמים. מבטה של ליו סקר בעיקר זוגות מאוהבים שהלכו חבוקים. הבדידות שלה זעקה לכל עבר. אחר כך היא שלפה מסטיק מתוך ארנקה, לעסה אותו וחזרה להיות ילדה: היא ניפחה ממנו בלונים, פוצצה אותם ברעש ומשכה את המסטיק מפיה עד שהפך לאטריה דקה וארוכה. אשה בת 28, שאף פעם בחיים לא קיבלה באמת תשומת לב, חום ואהבה, ועכשיו עושה הכל כדי לא להתבגר.

צעדנו ברחובות עד שהגענו לשוק הלילה של בייג`ינג. מדובר בשורה ארוכה של דוכני מזון, המציעים קיסמי עץ ארוכים עליהם משופדים זוחלים, חרקים, שרצים, רמשים וכל מיני פיסות בשר בלתי מזוהות. המראה מדהים ומבחיל באותה מידה.

לפנינו פסעה נערה, לבושה במיטב אופנת המערב, כשמפיה מבצבצות כנפיו העצומות של חרגול ענק. לידנו, הלכו יד ביד זוג סינים צעירים וחלקו שיפוד שעליו מחרוזת ארוכה של חיפושיות (ליו: "זה דלישס. אתם רק צריכים לאכול את השיפוד בעיניים עצומות ולא לחשוב שזה חיפושית"). בדוכן אחר ניסו להציע לנו קיסם במבוק ארוך שעליו שופדו עקרבונים קטנים, כשהם מסודרים בשורה וזנבותיהם המעוקלים פונים אל על. אבל היה שם גם אוכל סביר יותר: מרקים, תבשילי אורז שהוגשו בתוך פנכה שהוכנה מאננס חצוי לאורכו, מין לאפה לתוכה הכניסו אטריות וירקות, וכדורי בצק מתקתקים. אסור להחמיץ את השוק הזה, אבל מי שרעבונו גובר עליו ולא מוכן לנסות את המזון בדוכנים, מוזמן למלא את בטנו במסעדת Hong Kong food City הסמוכה.

"תראו כמה רומנטי", לחשה ליו והצביעה על זוג, שחלק תמנון משופד וצלוי היטב. כל אחד מהם אחז בפיו את אחת הזרועות ומשך לכיוונו. הזרועות נמתחו והשניים הביטו זה בזה במבט עורג. בגרסה המערבית, בסרט 101 כלבים דלמטיים למשל, הסצנה הזו מופיעה עם קערת ספגטי.

שוק המזון המשונה הזה היווה עבורנו הזדמנות לשאול את ליו שאלה שהטרידה אותנו מאז שהגענו לסין: "תגידי", שאלנו אותה, "אכלת כלבים?". "בודאי", היא השיבה, "זה מאוד טעים". "אבל סיפרת לנו שהיו לך כלבי מחמד. איך יכולת לאכול אותם?". "לא אכלתי את כלבי המחמד שלי", נעלבה ליו. "אנחנו אוכלים כלבים מגזע מיוחד, שמגדלים במיוחד למאכל". "וחתולים? חתולים אכלת?". ליו העוותה את פניה: "לא". "למה כלבים כן וחתולים לא?", הקשינו. "כי לא נראה לי שחתולים טעימים", חתמה ליו בפסקנות את השיחה הקולינרית הזו. "יש לכם תוכניות להערב?". "לא. מה עושים בביג`ינג בערב?". "אפשר ללכת ל-Sanlitun Liu או לאופרה, אבל אם אתם רוצים, אני יכולה להשיג לכם כרטיסים בהנחה למופע אקרובטיקה. דודן שני שלי מופיע שם".

הילדים המופיעים בתיאטראות האקרובטיקה באמת מדהימים. הם גמישים, מפתלים את גופם ועושים עמידות ידיים בלתי אפשריות על ראשים של ילדים אחרים. ילדות עושות מגדלים מכסאות שהן מאזנות על כפות רגליהן, משתחלות לתוך טבעות ועושות שפגטים כשהן מעיפות באוויר עשרות צלחות.

הדודן של ליו הוא רק בן 8 וההופעה שלו היתה נוגעת ללב. הוא ניסה לאזן את עצמו על קרש, שהונח בשיווי משקל על חמישה גלילי מתכת, ותוך כדי כך גם ניסה לנופף לקהל במקלות אליהם נקשרו סרטים צבעוניים. לפתע, הוא איבד את שיווי משקלו, נפל וחבט את בטנו באחד הגלילים. כאב לנו רק לראות אותו, אבל הוא לא מיצמץ ובודאי שלא בכה - אלא שב ואיזן את הקרש על הגלילים המתנודדים, טיפס למעלה וסיים את התרגיל לתשואות הקהל. "הוא עוזר למשפחה שלו להרוויח הרבה כסף", סיפרה לנו ליו בהפסקה. "הוא חי עם הלהקה כבר כמה שנים, באגף המגורים שנמצא מאחורי התיאטרון, כשמדי פעם הוא מקבל חופש כדי לפגוש את הוריו. אבל הוא מאוד מוכשר והמשכורת שלו מסייעת לכל המשפחה שנשארה בכפר להתקיים".

ליו כמהה לחום, צמאה לקרבה ומשתוקקת לשיחה אנושית. היא מספרת על עצמה בפתיחות כמעט מביכה. כמעט שלא סוגרת את הפה לרגע אחד. רק אחרי שנפרדנו נזכרנו, שבמשך כל השעות שבילינו איתה היא כלל לא שאלה לשמנו. לא התעניינה לדעת מי אנחנו או במה אנחנו עוסקים. היא רק רצתה לדעת אם אנחנו נהנים בסין ואם כבר נסענו לראות את החומה. כשאמרנו לה שלא הספקנו ושגם בירושלים יש לנו חומה היא פרצה בצחוק: "יש לכם מוח מצחיק", היא קבעה. בתום ההופעה, לאחר שלא הותר לליו לפגוש את דודנה מאחורי הקלעים, היא סחבה אותנו למסעדת Asian Star הסמוכה לתיאטרון. היא ניקרה פה ושם באחת הצלחות, נתקפה פרצי צחוק פתאומיים והתבוננה באי שקט לכל עבר.

ירד גשם על בייג`ינג כשנפרדנו ממרגרט, שאנחנו מעדיפים להמשיך ולזכור אותה כליו טיאן ג`יאו. ילדה יפה ועצובה, עם חור ענק בלב, שירדה מהשמים ונישאה לכלב סיני שהגיע מחוף הים של אמריקה.ילדה בודדה עם פנים עגולים ועיניים מלוכסנות, שלא קיבלה אהבה, שצפתה דרך חלון הכיתה בבית הוריה ולא יכלה לישון במיטתה, לקבל חיבוק או לשמוע מהוריה מילה טובה. ילדה שבעלה לא אמר לה בחמש השנים האחרונות מילים שעושות לה טוב בלב. ילדה שעזרה לאביה לשחוט כלבים שהביא מהשוק ולהתקין מהם ארוחה. ילדה בודדה ועצובה, שמאמינה שישו הוא שימלא אותה שמחה ואהבה, שכמהה לתשומת לב ושחייבת לעולל תעלולים כדי להרגיש שונה ומיוחדת. ילדה שירדה מהשמים ושופכת את לבה בפני זרים גמורים, שאותם לא תראה שנית.

הצטלמנו איתה למזכרת והבטחנו לשלוח לה אי מייל, עליו היא לא ענתה מעולם. הזמנו לה מונית והיא עלתה עליה, נופפה לנו לשלום ובעיניה נצצה דמעה. נסענו למלון בשתיקה, וחשבנו על החיים הטובים שיש לנו, על הזוגיות שלנו שבה אומרים אחד לשני מילים שמחממות את הלב והבטחנו זה לזו לומר אותן יותר. אז אולי לא ירדנו מהשמים, אבל לפחות לא נישאנו לכלב שהתפלש בחול, וגם זה משהו, לא?

שוק הלילה של Donganmen ממוקם בקצה הצפוני של Wangfujing, ליד הבנק אוף צ`יינה. פתוח מדי יום בין השעות 6-9 בערב. שוק נוסף, קטן יותר, ממוקם ליד מלון Prime, מאחורי סניף מקדונלד`ס. אם תרצו, חבורת סינים בלבוש מסורתי תישא אתכם (תמורת תשלום) באפריון עץ מהודר, תשיר לכם שירים ותנגן לכם נעימות סיניות בליווי מצילתיים קטנים.
למסעדת Hong Kong Food City יש מספר סניפים בעיר, ואחד מהם ממוקם ממש מול דוכני המזון של שוק הלילה. מנות מומלצות הן צ`יקן קונג פאו - נתחי עוף ללא עצמות ברוטב חום פיקנטי, בוטנים ופיסות אגס, שרימפס עסיסיים בשום ואגוזי קשיו, ואטריות ורמיצ`לי מטוגנות עם פירות ים.
Sanlitun Liu הוא אזור השגריריות של בייגי`נג וגם רחוב של פאבים ומסעדות. הרחוב ממוקם בצפון מזרח העיר, בין כביש הטבעת השני לכביש הטבעת השלישי. הפאבים מזכירים מעט את אילת בתחילת שנות ה-80. הרבה כסאות פלסטיק, הרבה מלצרים המשדלים לקוחות להיכנס פנימה ומוזיקה מערבית לא עדכנית. אבל זה האזור היחידי שבו אפשר למצוא בערב פאב שמגיש בירה ולהיפגש עם עגולי עיניים נוספים.
המונח `עינוי סיני` מתייחס כנראה לאופרה הסינית, אם אפשר לקרוא כך לארבע שעות של שירה צורמנית ומקוטעת, באוקטבות בלתי אפשריות ובמקצבים שאינם שגורים לאוזן המערבית. והכל בלוויית צלצול מצילתיים בלתי פוסק. אם כבר החלטתם לעשות זאת לעצמכם, פרגנו לעצמכם אופרה, שבה אפשר להיכנס ולצאת באמצע ההופעה. זה גם יצא לכם זול יותר, וגם תרגישו נוח יותר להימלט למקום שקט.
מדהים מה שהסינים יכולים לעשות עם זוג אופניים אחד ו-12 ילדים גמישים שרוכבים עליהם. מופע אקרובטיקה הוא בילוי מצוין לערב, והמקום לראות מופע כזה הוא תיאטרון Chaoyang, הממוקם על כביש הטבעת השלישי, בצפון מזרח העיר, בכתובת Dongsanhuan Beilu 36. ההופעות מתחילות בשעה 19:15 בדרך כלל ונמשכות עד השעה 20:40. כיוון שמרבית הכרטיסים נרכשים מראש על ידי קבוצות מאורגנות, יהיה זה רעיון טוב להקדים ולהגיע לקופה בערב המופע כדי לרכוש כרטיסים. אם הגעתם מוקדם ותרצו גם לנצל את הזמן לארוחת ערב, ממש מימין לקופות ממוקמת מסעדה עממית, זולה ומעניינת. הבירה זולה וקרה, מיץ התמרים המתוק טעים ומיוחד וכמוהו גם מרק האטריות עם הספייר ריבס הצלוי. חובבי המנות החריפות יהנו ממרק אטריות שעועית ירקרקות, שקופות ולוהטות. ארוחה לשניים לא תעלה לכם יותר מ-30 שקלים.
ליו צדקה. מסעדת Asian Star היא בהחלט מסעדה מומלצת. למרות העיצוב המצועצע, השעוניות האדומות-לבנות, השנדלייה הגרוטסקית, הדגים השוחים באקווריומים בכניסה כשלזימיהם המחודדים משופדות חתיכות קל קר, ומוזיקת שנות ה-70 הבוקעת שוב ושוב ממערכות ההגברה - האוכל מעולה. מדבר בשילוב של מטבח מלזי, סינגפורי, הודי ותאילנדי, מה שהופך את הארוחה לחגיגה חושנית של טעמים, צבעים וריחות. אל תחמיצו לחם הודי ממולא עגבניות ושרימפס, שיפודי סאטה בקר נימוחים ברוטב בוטנים, צ`יקן טיקה חריף ברוטב כוסברה עדין ומרענן, וקארי של שרימפס, אננס וחלב קוקוס. כל זה בכ-250 יואן.