עיר ללא הפסקה

התרשמות מבייג'ין

ולמה סוודר? - כיכר!
 האמת שתכננתי להסתובב בכל המקומות הידועים בעיר כבר ביום שנחתתי, אבל ברגע שהגעתי לכיכר Tiananmen (כיכר שער השמים המוגנים) נתקעתי שם. התיישבתי ליד הדשא כי על הדשא אסור, והייתי במצב של חצי בהייה חצי משהו אחר בכל האנשים שהעיפו עפיפונים ובשמים, שכנראה בגלל שהם מוגנים שם, הם יכולים לעשות כל מיני צורות יפות ולשחק בעננים. זה קצת יותר גדול מכיכר רבין (מלכי ישראל לשעבר), קצת יותר מכפול, אולי יותר, אבל בשניהם זה כיכר ובשניהם באים לעשות הפגנות (למרות שבסין הן לפעמים נגמרות בטבח סטודנטים, ואצלנו רק ברצח מנהיג), ובשניהם יש דיוקן גדול ומצויר של מנהיג. יחי כל ההבדלים, אבל זה שם. הסינים הצעירים לא חושבים טובות על מאו, הם מאמינים שהיתה לו יד באיחוד סין, אבל כמובן שהוא עשה את זה בצורה מאוד מעוותת. עדיין, זה לא מפריע לאף אחד לבוא ולהצטלם איתו, להצדיע, להשתטח על גופתו לעת ערב.

אף סיני:
 לסינים יש אף ייחודי, קטן ומרוח כלפי מטה. נדיר מאוד למצוא סיני בלי אף כזה. ממש כמו שלנו יש אף יהודי ראוי לזיהוי. הרבה דברים אפשר לדמות בין הסינים ליהודים: שני עמים עתיקים כמו הסיפור האנושי. יאמרו לך אנשים פה ברחוב, שהם גם שני העמים החכמים ביותר בעולם. על זה כמובן אפשר להתווכח, כי כרגע לא רואים ממילא הרבה חוכמה בשום מקום. אבל בזבזתי על זה מחשבה (מחשבה היא דבר קטן) ונוכחתי כי אכן, יש הבדל משמעותי: היהודים הם ממציאים, אנשים של יש מאין. הסינים הם המעתיקנים הגדולים ביותר בעולם. אז היו כמה דברים שבאו מסין, ניחא. הם תרבות של מעתיקנים ומבחינתם זה כמו להמציא וזה בסדר גמור, והם עושים את זה בכזאת מומחיות שלא תדע שזה מועתק. לראייה, שווקי העתיקות שלהם. שום דבר שם לא עתיק (לא שזה גורע מהיופי של הדברים) - מדובר בציורים הנמכרים Door to Door באמריקה. מעשה ידי הסינים. ולא ניכנס לשוק המחשבים כי שם אני אלך לאיבוד.

איך טיילתי עם ג`יימס בונד בעיר האסורה:
זה לא שקיבלתי אישור מיוחד משירות הביון הבריטי. העיר האסורה כבר אינה כל כך אסורה למי שיש באמתחתו כמה יואנים לכרטיס. עת נכנסתי זרקתי על כתפי בנונשלנטיות רשמקול קטן והצמדתי אזניית הסברים, מתוכה בקע קולו השרמנטי להחריד של לא אחר מאשר רוג`ר מור, שהיה Delighted ללוות אותי במסעי. אכן המסע היה מאבד מקסמו אם לא הייתי עושה אותו בחברתו היותר מאדיבה של רוג`ר. כל כך נהניתי, שהייתי לוחצת שוב ושוב על הכפתור לשמוע את אותו ההסבר, או איך הוא אומר לי בחביבות שאני יכולה בינתיים לעלות במדרגות כשהוא מקשקש. אח! איזה יופי. מדי פעם אפילו מיהרתי בין בניינים, כי לא רציתי שהוא יחכה. לא נעים.


 מצבי צבירה:
 לפעמים צריך להיות מוצק כדי לא להרגיש שאתה נופל פה בין החורים. השרדות. לפעמים מרגישים שצריך להיות נוזליים כדי שדברים יעברו דרכך מבלי להשאיר סימן. ככה זה כשמטיילים לבד, אין מישהו שאפשר פתאום להישען עליו או להגיד לו: "צ`מע, אין לי כוח לסינים האלה, תטפל בהם אתה". צריך להישאר מרוכז, להקפיא ולהתיך את עצמך לסירוגין, והרבה פעמים מצאתי את עצמי משוועת להיות קצת משוחררת (שזו ההגדרה המדויקת של גז). בייג`ין היא מין נקודת מפגש של כולם, של אלו שחוזרים הביתה, של אלו שבאים לאסוף עולים חדשים, של אלו שמצפינים למונגוליה, של אלו שמחפשים נקודת יציאה בשביל ויזה. כולם. אני לא יודעת מה חשבה לעצמה החדרנית באכסנייתי, כשכמה ימים ברציפות היא פתחה את דלת החדר וביקשה סליחה והודיעה שמגיע מישהו חדש, ואני קפצתי על מי שבא בחיבוקים ונשיקות. ואז זה קרה, מה שנקרא "עת השתחררתי". בבייג`ין הייתי גז.

ברווזים ברווזים בואו הביתה, בואו לאכול...
 ברווז פקין (בייג`ין) הוא שמנמן וקטן יחסית, וגם טעים... אבל לא כמו שעושים ממנו. סך הכל ברווז... אין הרבה מה לאכול אצלו, לא נעים להגיד. הרגשנו קצת מרומים, או שהציפיות היו גבוהות מדי לגובהו הרגיל של הברווז. אולי ציפיתי לאווז יותר מאשר לנמוכצ`יק. אז אכלתי ברווז. נשאר ה"פקין", שעשה נפלאות לזכרונות שלי דווקא מהארץ, מהימים שבהם בצומת "הפיל" לא היה מקדונלד`ס: היתה מסעדת בלינצ`ס והיה "פקין סין", ותמיד בדרך חזרה מהלונה פארק, כל שנה בסוף הקיץ, היינו בהתלבטות קשה. אז כל פעם שצץ איזה "פקין", מאיפשהו היה עולה באצבעותיי מגע אריזת הקרטון הטרפזית עם הסגירה המיוחדת והרישרוש העדין של אריזת הTake Away, ריח אגרולים ותאוות בשרים מוקפצים בפלפלים, אורז מטוגן והמשפחה שלי מסביב לשולחן, מלקקים את האצבעות. אויש, עולה לי כל הרוק לפה.

לתחילת הכתבה

החומה הגדולה

ובליבי חומה:
 ארזתי המון דברים חמים שלא היה בהם צורך, כנראה כל הסרטים שראיתי על החומה הגדולה היו בחורף. לקחנו צידה ומה שנקרא מצב רוח טוב, תפסנו כמה אוטובוסים והגענו ל-Jinshanling בשעות המוקדמות של אחר הצהרים. הייתי בטוחה שנידחף שם עם עוד המון אנשים ברוחב הזה של השני מטר, ושכל דקה יהיה דוכן עם גלויות ופסלים של החומה אבל לא היה כלום. אפילו לא נפש חיה. בהתחלה עוד פגשנו שניים וחצי אנשים שניסו למכור לנו משהו, אבל היו בעצמם עייפים מדי בשביל לרדוף אחרינו, וגם את להקת 12 הבנות שצילמו שם קליפ. אחרי חצי שעה הליכה כבר באמת לא היה שם אף אחד: אבנים על אבנים, צמחים שטיפסו ועכשיו הם כבר חלק בלתי נפרד ומגדלים ועוד מגדלים כמו חוליות בנחש ארוך, שהניחו את גופתו יפה יפה ובמדויק על קו הרכס המשונן. עולה ויורד, כמו דרקון סיני מרקד בפסטיבל. לא רואים את ההתחלה או הסוף שלו.

 זה מחזה לא יאמן: ישן, מתפרק ומלא עוצמה. עם קצת דמיון אפשר לראות את הלוחמים המונגולים מגיעים בגדודים, רכובים על סוסים, בדהרה, נעצרים בחריקת פרסות אל מול המבנה, שבטוח, פסיכולוגית, עשה להם להשתין במכנסיים. לעת שקיעה התמקמנו במגדל מספר 13 בשביל המזל. בלילה, סופת ברקים רחוקה עשתה לנו תאורה מרהיבה באופק הצפון-מזרחי, איפה שהיא מתחילה החומה הממזרתה. בגלל שהגשם הגיע לאיזורנו לאחר כמה זמן היה לי הרושם שכרגע, באין חיל משמר, העננים הם אלו שמסיירים לאורך החומה, מהים ועד פנים היבשת. לא ישנו מי יודע מה אבל היה שווה להתעורר על החומה. רעננות של בוקר עם לחות של צמחים שהחום מאדה. המשכנו לרדת במספרי המגדלים עד Simatai. מה אני אגיד לכם?! שווה להסתובב על החומה עם ארכיאולוג, שמעתי הרבה הסברים על שחזור והיה לי מילון היסטורי פרטי. זה גרם לי לחשוב מתי החומה הגדולה שלנו בארץ תהפוך כבר להיסטורית, כל כך היסטורית שאפילו תיירים כבר יפסיקו לבוא והיא תתפורר לה משני הצדדים ואפילו לארכיאולוגים לא יהיה אכפת.

בשביעי לשביעי:
 היה ערב חג, זאת לפחות היתה האווירה. הרחובות היו רחוצים אחרי עוד מטח יריות מים של צהרים. התלבשנו במיטב מחלצותינו ויצאנו לאכול. כבר כשנפגשנו הודעתי ליתיר, שהוא הולך לטעום איתי כל מיני דברים שאין לי אומץ לטעום לבד (וגם לא יותר מדי כסף לנסיונות גסטרונומיים). הוא הסכים עוד יותר ממה שציפיתי והלך חדור נחישות אל שוק האוכל כשאני מדדה מאחוריו, מפתחת בחילה קלה מהמחשבה על מה שמחכה לי. קנינו מיצים לשעת חירום, לקחנו נשימה ו... אכלתי צפרדע. אחר כך כבר היה יותר פשוט לחשוב שזה רק אוכל עם צורה... לא רגילה. אז גם קנינו דיונונים קטנים (יש לי קצת בעיה עם טעם של ים אבל יתיר אהב), תולעת משי, שהיתה די גועל נפש, עקרבים וחרגולים, שהיו בעיקר אוויר ובטעם של תפוצ`יפס. כמה טוב להיות גידי גוב... היינו שנינו מלאי תחושת ניצחון. היתה גם איזושהי הקלה של אחרי (לי לפחות). בכל מקרה, בפעם הבאה שאני ארצה מונוסודיום גלוטמט אני לא אקנה אותו על חרגול.

"עיר גדולה בלי חיילים ואי אפשר לישון,
ימים טסים כמו עפיפון בערב יום ראשון,
שווקים וסימטאות, חומה וגם עיר אסורה,
רציתי להישאר אבל הוויזה נגמרה...
הי אפרת סעי להונג-קונג...
קחי רכבת..." (אושיק לוי, יונתן גפן - יונתן סע הביתה).

 לא היה לי זמן לישון בבייג`ין, לא היה לי זמן לנשום בבייג`ין. בניתי על הרכבת הארוכה שיש לי בסוף כאתנחתא בין עיר לעיר. שם ישנתי כמו שאני ישנה ברכבות, וחצי יממה נסעתי על מסילות הברזל של סין נטולת ויזה סינית, מרגישה מסופקת מהרווחת הזמן על חשבון הסינים. עד שהגעתי להונג-קונג והם שוב הרוויחו עלי, ובגדול.

"הלכת למקום רחוק/ שם מותר לך הכל/ ואף אחד, אף אחד לא יגיד לך שם לאן אסור לך ללכת.
 אתה רוצה אתה יורד ברכבת ש.../ אתה מיד מתחיל להרגיש קשה/ כי אף אחד, אף אחד לא מסתכל לך שם בעינים... וכך זה קרה...
 במקום שחונק אתה יכול להיזרק לכמה כיוונים, וללכת לאיבוד וללכת לאיבוד ולא למצוא דרך/ ואם רצית לחפש קצת אושר לא רצית לעצור/ להגיע לתחתית ואף פעם, אף פעם לא לגמור
 וכך זה קרה שבעיר הגדולה..." (א.א בלי מזומנים - הופעה חיה בעיר הגדולה).

לתחילת הכתבה

הונג קונג

קינג-קונג:
 הם משוגעים לגמרי. לא, לא הסינים. הבריטים! זקוקים לאישפוז, או לפחות היו זקוקים לזה בעבר. מילא שהם שלטו בכל העולם, והיו זמנים בהם השמש לא יכלה ללכת לישון בשקט מבלי לראות איזה חלק של האימפריה. מילא שבכל מקום שהם היו בו קצת יותר מיום נוסעים עכשיו הפוך ומשחקים משחק טיפשי וארוך שנקרא קריקט. מילא שבשביל להשיג לעצמם נקודות מפתח בעולם הם סיממו את העמים המקומיים. מילא. אבל לקחת גוש סלעים מסכן עם נמל קטן ולעשות מזה מנהטן! מה קרה?! לא מספיק אחד כזה? תראו מה שהולך פה. הסתובבתי ברחובות ומדי פעם נפלט לי, אפילו לא בלב, "אני לא ממינה... יא אללה... מה זה כל הדבר הזה?". מה הם מגרדים לי בשחקים פתאום ועוד כל כך הרבה וכל כך זוהר. חנויות על חנויות על חנויות, קניון ועוד קניון. נכנסתי לשם, לתוך המזגן, ולא הצלחתי למצוא את היציאה, אפילו שהקפדתי ללכת כל הזמן באותו כיוון. כמה שחיפשתי לא הצלחתי למצוא איפה פה אוכלים העניים. איפה הם קונים בגדים. איפה הם חיים. אז בסדר, בריטניה בריטניה אבל מה כל ההודים עושים פה? שוב מצאתי את עצמי מתעלמת מהצקות סטייל דלהי ברחוב. כל השחרחרים הללו (וסליחה על הגזענות אבל הם באמת כהים יחסית לצהבהבים הממלאים את הרחובות). עובדים כספסרי רחוב, דוחפים לך לידיים אינספור פליירים. זוועה. איך אפשר לחיות ככה? איך הם חיים ככה? מה הם אוכלים? (Chicken Curry).

יש פה המון אנשים. איפה כל אלה היו בסין אני לא יודעת. כך כל הרבה אנשים, שסף ההתקלויות שלי ברגליים, מרפקים, זרועות וצווארים עלה ל-5 לדקת רחוב. בהתחלה חשבתי שזאת אני, אבל אז הבנתי שפשוט יש פה יותר מדי אנשים. יותר מדי!! כל הסינים נמצאים כאן וכל ההודים כאן ולא חסר אפריקאים וכמה עם חזות מערבית. כולם פה והמדרכות צרות מדי והרצפה עקומה, מאוד עקומה, בעיקר כשיורדים מהמעבורת, היא עקומה איזה 5 דקות עד שמסתדר הראש.

פגשתי ברחוב את משפחתי המאמצת מרכבת האקספרס. היה מאוד מרגש, וישר חלקנו חוויות על כמה יקר פה, האוכל והמים והאוכל. הכל בעצם. בכל הטיול שלי לא הייתי במקום כזה יקר. יקר פה כמו בארץ. יקר יקר יקר. אבדתי עצות, צלצלתי לבנק בארץ, אמרתי להם: צ`מעו, אני רעבה, צריכה לאכול. משהו קטן, סנדביץ` (10 ¤ אלהים ישמור). ישר הם פתחו לי קופת גמל ושפכו לי לחשבון. הייתי שוב עשירה כקורח ויצאתי לאכול אוכל איטלקי. ובכן כן, יאמרו המקטרגים, שוב היא נופלת לתהומות הפיתויים של האוכל המערבי, חלשה שכמותה. ואני אצעק: OBJECTION. הפסטה, כידוע לכל זרעון, מקורה לא אחר מאשר בסין. ומי שבילה פה חודשיים ואכל נודלס (שזה תרגום מקומי לספגטי) כל ארוחה שניה יכול להיות לי לעד. מרקו פולו, שהלך הלך והלך עד שהגיע לסין, חזר עם כל מיני הפתעות ביניהן המתכון הסודי לאטריות. ואני בהחלט מעריכה את האבולוציה שהאוכל עבר באיטליה. מתאים לי לסוג הדם, העגבניות והאורגנו. שיבורכו!

 קפצתי לראות את הארי פוטר והחברים שלו במזגן באחד הקולנועים. אמנם לא שיחזרתי את היין המשובח של הארי פוטר הראשון בשורה 3 כמעט באמצע, אבל היה מיץ תפוזים וסנדביץ` סלט ביצים, שכבודם במקומי מונח, והיה אולם ריק והיה יופי של סרט. דמבלדור הזה, שיזכה לחיים ארוכים. אלוהים אדירים! שיבחתי את האחראי, יש פה נייר טואלט בכל חור. כל הכבוד, לא צריך להסתובב עם גלילים בתיק. למרות מאמציו של היושב במרומים הייתי נושאת איתי איזה ריבוע או שניים, כי עם כל הכבוד שהונג-קונג חזרה לסין לפני 7 שנים, לא נעים לירוק פה ברחוב. כל כך נקי, באמת שאי אפשר לחיות ככה. אני חוזרת לסין.

לתחילת הכתבה