טיאנאנמן והעיר האסורה
מטוס "אל-על" נחת לפני זמן קצר בשדה התעופה המבהיק בבייג`ין.
(Beijing). איסוף מזודה קטנה, המרת כספים ו...יציאה, אני בדרך אל התור למוניות המפזרות את אלו שאך זה הגיעו אל העיר הגדולה . חם ולח בבייג`ין, גם בשעת ערב זו. חד עין יבחין מיד ביעילות המאפיינת את העם הסיני. התור מתפצל לשני כוונים, וסדרנים זריזים מנווטים את נהגי המוניות לתוך הזרועות הענקיות והרחבות של העיר הענקית. בעודי יושבת בתוך המונית, המשייטת בנינוחות לכוון מלון "הרמוני", אל מרכז העיר, חולפות בי, במהירות, מחשבות המלוות את מי שמגיע לעיר זרה, בסקרנות ללמוד ולהכיר אותה, לשלב בין הסיפורים שקראתי עליה לבין מה שצפוי להתרחש בה, בדו-שיח חדש שלי עם עיר בלתי מוכרת....
ביציאה משדה התעופה הולך הכביש ומתרחב, לשניים, שלושה, ארבעה נתיבים ואף יותר. שלטי ענק פזורים לאורך המבנים הענקיים שלאורך הרחובות. צבעוניים, אדומים ברובם, בלתי ניתנים לפענוח. גשם מקדם את פני בבואי לעיר החדשה. אני תוהה, כמה זמן הוא יימשך ובאיזו עוצמה. הרעמים והברקים נשמעים כמו תרועות של מצעד במבואותיה של העיר. מתוך החדר שבקומה השביעית, במבט לילי אל אתרי העיר המוארים, הם נשמעים רועמים פחות ולא כל-כך מאיימים...תחושה מלהיבה ממלאת אותי בכל פעם שאני מבקרת, לראשונה, בעיר חדשה. העובדה הזו מעירה אותי משנתי בשעת בוקר מוקדמת. סקרנות שלא נותנת מנוח, שמושכת אותי אל ההמולה שבחוץ. כמו תיירים רבים אחרים, גם אני בוחרת לפתוח את בקורי בעיר בנסיעה לככר טיאנאנמן. ככר ע נ ק י ת, מכוסה בשמיים מעוננים מעל, ובמאות מבקרים, תושבי העיר ותיירים, המטיילים בה לאורכה ולרחבה. המבנים המרכזיים בככר עוטפים אותה וחוסמים את גבולותיה. באחד מצידיה מוצב בגאווה שעון ענק, המונה את הימים, השעות, הדקות ואף את השניות שנותרו עד לטקס הפתיחה של האולימפיאדה הבאה שתתקיים בביג`ין בשנת 2008. המבנים שמסביב, שהקשר הארכיטקטוני ביניהם אינו אחיד, סוגרים על אנשים רבים הנעים בככר לכל הכוונים.
חם גם היום, וגברים רבים בוחרים להפשיל את חולצתם כלפי מעלה ולגלות את משמניהם לכל. חלקם אף מוותר עליה ומסתפק בגופייה. נשים דקיקות אוחזות במטריות צבעוניות, עדינות, כדי להגן על גופן מפני חומה הלוהט של השמש. אמנם מעונן, אבל קרני השמש בבייג`ין ארוכות ומעיקות. רבים מניחים מגבת קטנה על צווארם, לניגוב אגלי הזיעה שבבייג`ין הם גדולים וכבדים יותר משום-מה...אין ספסלי ישיבה בככר. אין ספסלים במקומות ציבור אלא רק בגנים. הסינים בביג`ין פורשים עיתונים ישנים ויושבים, לעיתים אף נרדמים עליהם. משפחות שלמות יושבות בחברותא על עיתון סוף שבוע על כל מדוריו...
מצפון לככר, הכניסה לעיר האסורה. עריצות, רודנות ועושר חומרי רב כלואים בין החומות. מבנים רבים פזורים בה, עמוסים לעייפה באוצרות, חפצים, כלים שונים אשר שימשו את העריצים בחיי היום יום הראוותניים שניהלו. הצבע השולט במבנים הוא חום-אדמדם, המעטר מבנים, משקופים ואף רחובות שלמים, צרים וארוכים בתוך העיר. נדמה כי הרושם העז של כוח, עריצות ורודנות יוותר בתוככי העיר האסורה לעד. ביציאה מהעיר האסורה, מתגלית לעין גבעת הפחם. שלוש מאות מדרגות ואתם בראשה, צופים אל נוף מרהיב החושף את גגותיה המבהיקים בשמש היוקדת, ומראה פנורמי על בייג`ין כולה.
אני חובבת שווקים. בעיני, שוק, הוא לב-ליבו של האזור בו הוא חבוי. בבוקר הבא שלי בבייג`ין, יום א` בשבוע, בשעת בוקר מוקדמת מאד, אני בתוך מונית המובילה אותי אל שוק יום א`. סקרנית למה שאראה, אפגוש, אריח, אטעם... שמחה מלווה אותי כשאני מבחינה, על פי החומה המקיפה את השוק, שהגענו. השוק מוקף חומה לא גבוהה ואני נכנסת אליו בחדוה רבה, מופתעת, מהתנועה המתרחשת בו, מהצבעים, מהקולות. חלקו של השוק מקורה בגג ומתחתיו פזורות שורות של רוכלים המציעים כל-טוב, מחרוזות לאלפים, מברשות ציור בגדלים שונים, תמונות, כדים, מגזרות עור, מפות, חותמות, פסלים, כלי חרס סיניים, צבעוניים, כלים מגולפים מעץ, צעצועים ישנים, קופסאות. אספני עתיקות מכל רחבי תבל משוטטים בו ושוחרים למציאות...
ביציאה מהשוק השעון מורה כי שעת צהריים עכשיו, ואני מלאת חדוה, רכשתי פריטים אחדים שבבית עוד אוסיף ואתפעל עוד ועוד מיופיים. לאחר מנוחה קצרה אני יוצאת אל אחד ה"חוטונגים"-שכונות עוני ההולכות אט אט ונעלמות מנופה של העיר. בחוטונג- סמטאות צרות, רעועות. בכל סמטה מונחים על גבם זוגות אופניים אחדים, ועל אדני החלון שבשכונה מונח עציץ, זוג נעליים או יותר. על חבל כביסה קטנטן תלוי בגד, אולי שניים, לא יותר. אל תוככי השכונה הזאת מוביל אותי בעל אופניים בריקשה שעיצב במיוחד לצורך זה. אני מופתעת מהיופי החבוי במבנים השונים ולהבדיל, מהעוני המשווע בו חיים התושבים. ובין לבין, תחושה של אי נוחות מלווה אותי בהיותי מובלת, ישובה בריקשה המפוארת הזו על ידי אדם לא צעיר. הוא עוצר ליד פינות חמד אחדות, מסב את תשומת-לבי אליהן וכעבור שעה מחזיר אותי לנקודת המוצא.
קברי המינג וארמון הקיץ
למחרת, גשמים עזים שטפו את כל רחבי העיר. ואני, שלא כל-כך אוהבת להלך בגשם, טיילתי, לסירוגין, תוך ביקור בחנויות שעניינו אותי. ליד המלון נמצאה חנות ספרים. נכנסתי... את הספר העוסק באמנות עממית סינית מצאתי במקום אחר. כאן מצאתי ספר שירה סינית, מאוייר וערוך בחן רב. סטודנטית דוברת אנגלית סבירה, הנחתה אותי וסייעה לי בחיפושי אחר דיסקים ובהם מוזיקה סינית אופיינית. הסינים אינם דוברי אנגלית והסטודנטים הסינים, דוברי האנגלית שביניהם, אותם פגשתי, נתגלו כסבלניים ואדיבים ביותר. רכשתי דיסקים אחדים, שהתגלו כמעניינים וערבים לאוזן, ויצאתי לכיוון "לאמה טמפל", מקדש טיבטי הבנוי מקבוצה של מבנים מרהיבים, מוקפים בגנים מטופחים, כשבכל אחד מהמקדשים נמצא פסל בודהה בסגנון שונה ממשנהו.. היה נעים לשוטט בגשם, בין מבנה מעוטר אחד לשני, כשאני אוחזת מטריה בידי ועטופה במעיל גשם דק. גשום, רטוב מאד אבל חם.בתור למונית, בערב בו הגעתי לבייג`ין, מחוץ לשדה התעופה, פגשתי במשפחתה של גבי, עמה התכתבתי כאן באתר בנושא הטיסה והלינה בבייג`ין.
במהלך הטיסה לא פגשתי אותם משום מה... "את גבי"? שאלתי אותה, ממש בקצה התור. "כן, כנסי" ענתה, ותוך שניות היינו באותה המונית בדרך אל המלון. משפחה מקסימה, חמה וחביבה ביותר. אל החומה הסינית יצאנו יחד, גבי, בעלה ושלושת ילדיהם. טיפסנו עד לנקודה הגבוהה, שהמעבר ממנה והלאה חסום וסגור. ספרנו, שש מאות מדרגות, שאותן היה צריך גם לרדת... המשכנו לביקור בקבר המינג ובשדרת הנשמות, בה נמצאים קברים עטורים בפסלים של חיות ובדמויות של אנשים שונים, רובם זהים משני צדיהם. לאחר מנוחה קצרה, וארוחת ערב טעימה במסעדה חביבה סמוך למלון, יצאנו לסיור בשוק האוכל הלילי. השינה בסופו של יום עמוס ומהנה כאחד, נפלה עלי במהירות. מאות, מאות מדרגות גמעו רגלי באותו יום. "שוב מדרגות"? את השאלה הזו, שמעו גבי ובני משפחתה לא פעם מפי, כשכולם עונים לי: "עוד כמה מעטות... ממש לא רבות... תיכף מגיעים."
היום הבא הוקדש לסיור בארמון הקיץ. גבי ובני משפחתה דאגו לעדכן אותי בטיפים עדכניים ומועילים, ואני בעקבותיהם. השמש הקדימה להפציע, אבל היה חם פחות- כלומר, יום מקסים לטיול. בכניסה לארמון פניתי לאחד השבילים. קולות שירה הגיעו אט אט לאזני. המשכתי ללכת, והקולות נעשו חדים יותר: חבורת זמר, אשר הגיעה גם היא,מאחד מפרברי בייג`ין, לביקור בגני הארמון, עמדה תחת סככה ירוקה, וכשהיא מלווה בנגן קלרינט פצחו חבריה במחרוזת שירים. ישבתי, נהנת ונרגשת כאחד. אני חובבת מוזיקה לגווניה, ואף חברה באחת מחבורות הזמר בעיר מגורי. השירים ששרו היו ברובם זרים לי, ורק מיעוטם מוכר, שירים שתורגמו לשפות שונות והסינית ביניהם.
סיפרתי למנצחת על החבורה, לא היה קשה לזהות אותה משום-מה, בתנועות ידיים, כמובן, שגם אני שרה במקהלה. לאחר ששרו שירים אחדים פנתה אלי המנצחת, שוב, בתנועות ידיים, ואמרה ש... עכשיו הגיע תורי... לשיר. שניות בודדות, בהן סרקתי בראשי את הרפרטואר המוכר, חלפו עד שבחרתי בשיר אחד מוכר, ולא, אל תשאלו אותי איזה, וכך, ללא חימום של מיתרי הקול, שיצאו לחופשת קיץ, פצחתי בשיר. התרגשתי מעט, לא כל יום יוצא לשיר מול קהל מאזינים סיני, כשחלק מהמילים נשכח ושונה קלות, אבל הקפדתי על חריזה מתאימה... זו היתה פתיחה נעימה ליום טיול חדש וקסום.
לאחר ביקור באגף חפצי האומנות (מרהיב, לדעתי,ושוב תודה לגבי ולבעלה על ההמלצה הנהדרת גם זו) יצאתי להקיף את האגם הענק שבמרכז גני הארמון. פינות חמד שקטות ונעימות פזורות סביבו, וחלק מהתמונות היפות, מהשבוע בו ביקרתי בביג`ין, צולם באזור זה. צמחיה ירוקה, פרחי לטוס ענקיים, עננים- כל אלה משתתפים בחגיגה שבלב ומשתקפים במימי האגם. לא פעם, במשך השעות בהן הקפתי את האגם הענק, דמיינתי בעיניי את הקיסרית, כשהיא יושבת בנחת בכרכרה המפוארת שהובילה אותה, בשבילי הגנים היפים והמרהיבים...
השבוע דוהר אל סופו, ואני יוצאת בבוקר האחרון שלי אל אחד הפארקים הקרובים. סקרנית לראות את הסינים מתעמלים, מודעים לבריאות הנפש והגוף. אט אט אני פוגשת באיש, ועוד אחד, השעה מוקדמת אפילו למתעמלים. בדרך אני פוגשת באישה עם סל לא גדוש ובו זר ירוק. לשאלתי, בשפת הידיים, היא מכוונת אותי לשוק קרוב. עוד חוטונג, שגם שמש הבוקר העזה לא מצליחה להסתיר, ולו במעט, את הגוונים האפורים של הסימטאות שבו, מתעורר לבוקר חדש. שוק קטנטן ובו מצרכים בודדים, בסיסיים, המוצעים למכירה על גבי אחד השבילים המרכזיים בשכונה: כרוב, גבעולי כרפס גדולים, מיני פרות אחדים, ג`ינג`ר. אישה בפיג`מה, נושאת סל בידה הדקיקה, איש אוחז בקערה בדרך לדוכן דייסת הבקר, שניים נוספים עומדים ליד בחור צעיר אשר מטגן לביבות. תוך זמן קצר נרכשים המוצרים הבודדים שעמדו למכירה, השוק נעלם כלא היה והחוטונג כולו יוצא אל יום חדש...
אני חוצה את הכביש לעבר הפארק הסמוך שבינתיים מתמלא במבקרים, צעירים אך בעיקר מבוגרים וקשישים, מתאמנים, מתעמלים, רוקדים. נשים אוחזות בידן באגד מקלות, יוצאות במחול ומקישות בו על גופן, על הכתף, על הברך, על השביל.. קבוצה אחרת, עומדת במעגל, מפעילה אך ורק את כפות הידיים והאמות, כשאיש אחד מנחה אותם וכולם בעיקבותיו. קבוצה אחרת מפעילה אברים שונים בגוף בעזרת מתקני ספורט שונים, ואני מופתעת ממה שלא ראו עיני מעולם. כמה יפה, כמה בריא, כמה...חכם! השבוע חלף במהרה והגיעה העת לשוב הביתה. במטוס, וגם לאחר שחזרתי, מצאתי את עצמי מדפדפת שוב בתמונות שהועלו על המסך ונחרטו בראשי. תמונות שעוד ישובו ויעלו, עלה ושוב, בראשי.
שלום לך, בייג`ין.
ואני?
אני כבר מתגעגעת....
