פרולוג
כן-לא-כן-לא, החלטנו לבקר בלאוס. הסדרת ויזה אורכת 3 ימים למי שאינו רוצה טפול מידי יקר. קיבלנו את הויזות ובחרנו להכנס למדינה מצפון תאילנד. אפשר גם ישירות מבנקוק. עלינו על אוטובוס לילי לצ`אנג -מאי. התמונות מבטיחות כיסאות כמו אצל רופא שיניים: שכיבה מלאה וחלומות פז. בפועל הכסאות לא ממש נשכבים לגמרי אבל לאחר הודו אין תלונות. כל הקומה השניה של האוטובוס לנוסעים ובקומה הראשונה - שירותים, מי היה מאמין. בעצירת חצות כבר לא הפתעה "כולם לרדת האוטובוס שלכם חוזר לבנקוק". תרגיל שאנו כבר מכירים, הנהג "בנגקוקי" והשני "צ`אנג-מאיי", לא מערבבים בשר וחלב.
הגענו בבוקר לפאתי צ`אנג מאי והאוטובוס עוצר בתחנת דלק. החברה פרטית ואינה מורשת לקחת ולהוריד נוסעים בתחנה המרכזית בעיר. טנדרים מחכים לנוסעים ומובטחת לנו כוס תה להתרעננות ו"סיוע בהסדרת מקום לינה". אותנו קוטף מקומי ומזמין אותנו לאחד הטנדרים הפחות עמוסים, רק אנחנו. בפיו מתגלת עברית די טובה. אנו מגיעים לגסט-האוס thana- מובלעת ישראלית, אף אחד אחר מהאוטובוס לא מגיע - "נחטפנו". אנו מתמסרים אבל לא לגמרי, עוד לא התישבנו וכבר מראים לנו אלבום תמונות של טיול ג`יפים ל 3 ימים, "חבל על הזמן" במבטא תאילנדי כבד, הנה פנקס ההרשמות, מהר כל עוד עוד אתם עדיין בהלם הנסיעה חושב לעצמו דובר העברית הסבירה. עד כאן. החלטנו לא להחליט ובחנו האם אכן מתאים לנו כרגע לטייל שלושה ימים בג`יפ ולהחליף אטרקציה כל שעתיים: סירת במבקוק, פיל, שבט ארוכות הצוואר, מפל, הופ, הופ, ממשיכים. עצרו אני רוצה לרדת! רותי משתיקה אותי: "מה אתה צועק, עוד לא עלינו"...
כן הסדרנו דרכם חבילת מעבר גבול ללאוס תוך כדי שייט בסירה איטית על נהר המקונג ופנינו לסייר בעיר. שוק יום מקומי וססגוני, אוכל ברחוב. איזה כיף. עוד ביקרנו בגן החיות המקומי, שם ראינו את הפנדות שהובאו כמתנה ע"י ממשלת סין לעם התאילנדי רק לפני חודשים. מאוד מאוד מיוחד מיוחדות. בערב הצטרפנו לג`יפאים של היום למחרת לסעודת שישי בבית חב"ד. הרב ואישתו צעירים, כמעט מדי, מעבירים ערב נחמד. שוק הלילה בעיר תיירותי אך אם הגעתם כדי לחזור עם מתנות תמצאו בו דברים יפים.
יוצאים למשולש הזהב
למחרת כבר היינו על אוטובוס מקומי שלקח אותנו ל"משולש הזהב", שם דרמטי שקיבל מפגש הגבולות של בורמה, לאוס ותאילנד. הגענו לצ`יאנג-סן ועם טנדר-מונית לסופ-רואק. אנחנו ממש על מפגש הגבולות - נו אז מה? סיור נחמד במוזיאון לאופיום במקום, ארוחת צהריים נעימה על גדת המקונג והי דרומה לעיירה בה מחכות לנו המיטות בגסט-האוס שהוא חלק מחבילת המעבר ללאוס. מבט ימינה, מבט שמאלה ואנו מגלים שבעצם הסופ-רואק הזו היא אתר תיירותי בו יפנים מצטלמים ליד שלט מוזהב (משולש הזהב לא?) וממשיכים הלאה באוטובוס הממוזג שלהם. לא מגיעים לשם כמונו באופן "בלתי לגלי" כמעט... אוטובוס יש רק למחרת ומוניות אין. למרות מחאותיה של דניאל שדווקא ידועה באינסטינקטים הטובים שלה אנו עולים על טרמפ. טנדר שיכול להכיל מאחור כמות יפה של ארגזים או משפחה ישראלית מאושרת. הפעם לא היו ארגזים.
מגיעים לגסטהאוס בצ`יאנג-קונג - עיירת המעבר, המיטות מחכות ואפילו קיבלנו כבר טפסי מעבר גבול. העיירה נחמדה לסיור רגלי לילי ברחוב הראשי - לא מעבר לכך. למחרת לאוס, הרבה סקרנות וחוסר ידיעה, מה מחכה שם מעבר לנהר?
הבהרה: למי שתאילנד היא תחנתו היחידה במזרח נציין כי הצפון ירוק, מעניין וחוויתי. שמענו מחמאות על טרקים ברגל, בג`יפ, על פיל, בסירת במבוק - רק לבחור. צ`אנג-ראי מקבלת מחמאות עוד יותר מצ`אנג-מאי. איזור פאי אף יותר משתי הקודמות. לא בדקנו עבורכם. נציין לטובה את השירות של גסט-האוס thana בצ`אנג-מאי. הם התאימו עצמם לחלוטין למטייל הישראלי ולא דווקא לצעיר והקולני, הקירות עמוסים במכתבי הערכה של משפחות שנהנו בטיולים המאורגנים על ידם.
אנו הגענו ממקום אחר למקום אחר. העדפנו את הקצב שלנו ומצאנו אותו דווקא בארץ השכנה אליה ייוחדו השורות הבאות.
מגיעים ללאוס
בוקר, "הסעה חינם למעבורת" מתגלה כדקה וחצי בטנדר וה"מעבורת" כסירה צרה ונמוכה, מתאימה יותר לשייט רומנטי בפארק הירקון מאשר להכיל אותנו ועוד עשרים תיירים, מילא התיירים אבל התיק הכבד שלנו כמעט מטביע את הסירה. הגענו לאחר דקותיים, אפשר לעצום עיניים ולחסוך את הבהלה. תשאלו את רותי..
לאוס אשר נפתחה לעולם בצורה מלאה רק בשנת 1996-7, היא המדינה הענייה ביותר באיזור. התוצר הלאומי לנפש מגוחך והמטבע חלש. זו הסיבה שקיבלנו מליון! "קיפ" עבור מאת הדולרים שהחלפנו מיד בגבול. אנחנו בלאוס. נהג טנדר קטן מסמן לנו לבוא, הכל נראה כאילו מקרי אך הם יודעים שאנחנו בחבילת מעבר, השד יודע איך. שוב דקה נסיעה והפעם מתגלות ה-"slow-boats". באחת מהן, צרה וארוכה נבלה את היומיים הבאים. התיקים בירכתיים, הטוסיק על מושב עץ קטן- יוצאים לדרך. היעד - העיר לואנג-פרבנג.
הממהרים, הסובלים מחסך באדרנלין ובעלי פוליסת ביטוח חיים אטרקטיבית לשארי הבשר יכולים לעשות את הדרך ב"speed-boat". לא זו לא סירה שאתם מכירים מהכנרת. מדובר במנוע גדול שמחוברת לו מקדימה גיגית צרה וצבעונית. יותר נכון להגיד שזה בעצם כדור של תותח, עם רעש של תותח ששועט על המים במהירות בלתי אנושית. הקסדה לא תציל ממוות, אולי קצת את חוש השמיעה, המושבים צפופים ומי שגובהו יותר ממטר וחצי יגלה שהברכיים מונחות ליד האוזניים... הצעירים שפגשנו תארו את החוויה המפוקפקת למראה כ"אדירה". כוחו של הדיסוננס...
נחזור לקצב שלנו. השייט עובר בנעימים, מפטפטים ומשחקים עם התיירים שלידינו. שתי צרפתיות מצחיקות, שני הולנדים חתיכים, קלפים, חידות ורוק-אנד-רול. טוב בלי הרוק-אנד-רול.... כרמל עם כמה בנות ישראליות נחמדות בירכתיים וחוזר אלינו רק למחרת...
הנופים מדהימים: יערות גשם, דייגים בסירות במבוק, כפרים נידחים. תחושה של הסרט "אפוקליפסה עכשיו". לימים יתברר כי הוא אכן צולם בנהר המקונג.
אחרי הצהריים מגיעים לכפר קטן שכל תכליתו לקלוט אותנו ללילה אחד. ביקשנו חדרים עם שירותים צמודים. כך הגענו לגסטהאוס המושקע יותר. למחרת הפתעה. "קנו אותנו". מצופפים תכולת שתי סירות בסירה אחת. לך תתווכח באמצע המקונג...למזלנו התמקמנו בקידמת הסירה. יש בה במה קטנה בה יכלו הילדים להרדם או להתפרס בנוחות עם ספר או יומן. לכם נמליץ: אל תלכו אחורה, שם נמצא רעש המנוע ואל תשבו במושבים הפונים לכיוון הנסיעה. שבו דווקא באיזור בו יש רק ספסלים בצידי הסירה. אלה אולי לא נוחים אך מאפשרים מרחב גדול בינהם אליו אפשר לרדת, למתוח רגליים ואפילו עם קצת מזל לשבת על כורסת קש מזדמנת.
בדיוק כשהחלטנו כי מיצינו את הקטע של משה בתיבה הגענו. הרציף בלואנג-פרבנג הוא לא יותר מאשר קרש קטן בו יורדים לגדה החולית. למעלה מחכים נהגי הריקשה. ביקשנו להגיע לגסטהאוס מסויים אך הגעה בשעת אחר צהריים מוקדמת והמיניטוריות של העיירה תאפשר לכם בהחלט לממש סיור קצר לבחירת גסטהאוס שמתאים לכם. בדקו את המזרונים, מזכירים הילדים שלא שוכחים לנו שלושה לילות של שינה על מזרוני אבן...
לואנג פרבנג
אהבה ממבט ראשון. ללואנג-פרבנג היסטוריה שהולכת אחורה 600 שנה, בהיותה אחת משלוש ממלכות עבר שמרכיבות את לאוס של היום. מקדשים יפים ונזירי כמורה בכל פינת רחוב משרים על העיירה שלווה סטואית. אולי דווקא כמעט מאה שנות קולוניאליזם צרפתי הוא שנותן לעיירה את היופי והאווירה העכשוויים. רחובות רחבים, מהירות נסיעה של 30 קמ"ש ברחובות הראשיים, שמשית מלמלה ביד לבנות גם אם הן רוכבות על אופניים או אופנוע. אין צפירות, אין מכוניות, רק חיוכים ונועם הליכות. קפוצ`ינו קרוואסון ובאגט. היזהרי לך פריז - יש לך מתחרה!
שכרנו אופניים. משפחת פלג בשיירה, כרמל אוחז בר"ז, במקום סבל יש לאופניים מושב אחורי, כמה הגיוני. חצינו גשר, נכנסנו למקדש, ירדנו לנהר וחצינו שדות, כמעט בדקנו אם יש בית להשכרה לחצי שנה... בערב כמו בכל ערב נפתח שוק לילה מקסים. המוכרות יפות, הסחורה לא פחות. התחלנו בסמטה הקטנה בראשיתו של השוק. סמטת האוכל. המשיכו פנימה קצת אחרי הצפיפות הראשונית ותגלו שולחנות ארוכים, ספסלים של "אוכלים ביחד", ביחרו לכם את המנה ממיטב המאכלים המוגשים לפניכם ולא תצטערו שלא נכנסתם למסעדה יוקרתית.
העיירה כה קטנה שבכל רגע הנך מברך שכן למסע בסירה שהביאה את שניכם עד הלום. כרמל המשיך את הרומן עם עדי ורעות, רומן שהחל עוד בסירה, למחרת כבר יצאנו יחד עם חבורה גדולה עוד יותר למפל "הגבוה". אחד מתוך שניים. בבוקר התחלנו דווקא בארמון המלוכה שהפך בשנת 1975 למוזאון. אל תחמיצו ושימו לב לשעות הפתיחה המוזרות. בבוקר המוזיאון נסגר לאחר שעתיים ב-10:30 ונפתח שוב לשלוש שעות ב-13:30, בימי ג` דווקא הוא סגור.
הנסיעה למפל אורכת שעה בטנדר/מונית. המפל אכן מקסים והטיפוס במעלה לא פחות. בחרנו להעביר צהריים בעצלתיים דווקא בבריכות בתחתית בהן השמש מלטפת. תוכלו למצוא לכם גם בריכות נסתרות יותר מהעין אך גם מהשמש. בירה מדוכן קרוב, מרק תאילנדי, מים שקופים, חברה נהדרים. ככה זה גן עדן?
בשעות אחר הצהרים כדאי לטפס לגבעת מקדש פו-סי. העליה בדיוק מול המוזאון ושעת השקיעה, כך מספרים, נהדרת. אנחנו בחרנו דווקא ביום מעונן... בערב האחרון הלכנו לתאטרון/באלט הלאומי. תלבושות ססגוניות, דברי הסבר בצרפתית. נהננו. לקינוח הוזמנו לגינת התאטרון וחזינו במופע הזוי של בני שבט נידח אשר יכולים ואף מדגימים כיצד הם מרימים כד גדול מלא מים רק בעזרת השיניים, לא מומלץ לרופאי שיניים ואימהות פולניות. לאחר שלושה לילות אנחנו ממשיכים הלאה לואנג-ויאן. על האוטובוס מכרינו השונים מהסירה, מהמפל, מהרחוב. ביקשנו וקיבלנו מזגן, לא ביקשנו ובכל זאת קיבלנו פיתולים אין ספור. רותי והילדים בירכו את יצרנית כדורי הטרבמין ור"ז את הנופים המדהימים.
העיירה ואנג ויאן
ואנג-ויאן- במבט ראשון אכזבה. עיירה עניה, לא רומנטית וחסרה את ההוד של לואנג-פראבנג. ברחוב הראשי מתגלות מסעדות ה-dvd. מנהג רווח בבנגקוק ולצערינו גם כאן. בשעת הסעודה רועם לך סרט ברקע. אם רצית בו מה טוב אך אם לא רצית ותכננת סתם לנהל שיחה עם שכנך לשולחן, לא תוכל.
ניצלנו המלצה וסיור של ר"ז והגענו לגסטהאוס נחבא אשר גרם לנו לאהוב את העיירה בכל זאת. ממוקם על גדת הנהר, שקט, מול שקיעה מדהימה וסלעי ה"קרסט" שמלבים את יצרו של כל מטפס הרים מתחיל ונותנים לנוף דרמה מיוחדת. בבוקר נשות הכפר מלקטות אצות במים הרדודים, ילדים משתעשעים במים הנקיים, עוברי אורח עוברים בגשר במבוק לגדה ממול. קשה להחליט בין ספר לבין טיול לתוככי הנוף.
חבורת המקסימים שכבר מלווה אותנו מספר ימים מופיעה לה לארוחת בוקר ויחדיו מחליטים - ספר אח"כ. חוצים את הנהר על גשר הבמבוק, מטפסים על צוק שכבר יום קודם התריס לנגד עינינו עם הדגל המתנופנף בראשו. לאחריו המשכנו בשדות למערת לוסי. מערת נטיפים "בסיסית" אך בטיבול של מדריך תאילנדי חצי שיכור ותאורת פנסי ראש היתה לנו בהחלט חוויה נעימה.
למחרת שוב הספר מפסיד, הפעם ל"לגונה" הצמודה למערת "פוקהאם". טרקטור מצחיק סוחב עגלה רעועה ולוקח אותנו בקצב הליכה מרחק חצי שעת נסיעה. אנו מצוידים בבגדי ים ופנסים. הבטיחו בודהה שוכב במערה... הגענו לפנינת טבע קוסמת, בריכה טיבעית בצבע לא טיבעי לחלוטין - טורקיז מהמם. להשלמת התיפאורה עץ גדול חולש מעל המים העמוקים בכדי שניתן יהיה לקפוץ מאחד הענפים הגבוהים או בעזרת חבל למעמקי הבריכה. את הבודהה כבר לא ראינו באותו יום וגם לא לאחר מספר ימים כאשר הגענו שוב, הפעם רכובים על אופניים.
זהו היום קוראים ספר! או שלא. הצטרפנו לחבורה "שלנו" לשייט אבובים. ממלאים טנדר, נוסעים לאי שם במעלה הזרם וצפים בין נופי הצוקים והיערות. בכדי שלא תהיו צמאים תחכה לכם בירה קרה בכל פיתול, רק להושיט את היד ולתפוס את הבמבוק המושט.
בלי קפיצות טרזן אי אפשר אז גם את אלה מצאנו מדי כשעה. לא פלא שיש הנתקעים בואנג-ויאן שבועות וחוזרים לאבובים כל מספר ימים.. את הלילות העברנו הגדולים בפאב על גדת הנהר. לא השתכרנו כמו הבריטים אבל היינו שמחים...
תודות- לחבורה נפלאה של צעירים שאימצה אותנו בלאוס או אולי ההיפך? Ori, מיטל, נעה, רעות, עדי, הגר, שגית והילה. הורים - יש לכם במה להתגאות.
ולעם הלאוסי החביב - copchay-lalay "תודה רבה".
לתחילת הכתבה
סיכום
נפרדנו מואנג-ויאן ומלאוס בכלל. יצאנו למסע בן כ-30 שעות ברוטו הישר לאיים בתאילנד. 3 שעות לעיר הבירה ונטיין, צהריים ברגל בעיר של ממש ואחר הצהריים אנו כבר בקומה השניה שלנו באוטובוס הלילה. חוצים את הגבול לתאילנד ומגיעים בשעה מוקדמת לבנקוק. ארוחת בוקר ושוב נוסעים. בשעת אחר צהריים כבר שטנו על סירה לאי קו-צ`אנג ולפני השקיעה כבר טבלנו בשקוף שקוף הזה מתחת לעצי הקוקוס. אז איפה הכי גן עדן? לאלוהים פיתרונים.
פרטים - רציתם פרטים
- צאנג`-מאי thana gesthouse 0066-5-3279794
- בית חב"ד צ`אנג-מאי- 0066-5-3271069, ממוקם ליד פלאזה הוטל.
[email protected] אם הנכם מגיעים כמעט ישירות מהארץ צרו קשר. יתכן ותוכלו להביא עמכם משהו שיסייע, כמו רעשנים לפורים למשל...
- ארוחת בוקר מדהימה בלואנג פרבאנג (וסניף גם בונטיין) helthy fresh bakery café
- גסט האוס בואנג-ויאן - phoubane guest house 023-511306, שימו לב שיש שניים ורק אחד מהם על גדת הנהר מאחורי השוק. החדרים "בסיסיים" אך האווירה מנצחת. מהנהר ראינו עוד גסטהאוסים על הנהר, בהצלחה.
- עלויות - במשך עשרה ימים בלאוס השתמשנו בכמאתיים דולר.
ממטבחו של כרמל
- בסירה מצביע לעבר תיירת ושואל "איזה צבע שיער יש לה?". רעות מעירה לו שלא יפה להצביע לעבר אנשים. בלי להתבלבל כרמל מאגרף את האצבעות, מצביע בשנית ושואל שוב..
- שואל את רותי "אמא, מה זה לגונה". רותי שולפת הסבר של שעור טבע בכיתה ו` "לשון ים שנכנסת ליבשה...", כרמל קוטע אותה "אהה, הבנתי זו בריכה".
בכתבה הבאה - קוקוס ים ורוק אנד-רול (הפעם עם הרוק-אנד-רול
