עוברים מקמבודיה ללאוס - קולות גיבונים מכל הכיוונים

עוברים מלאוס לקמבודיה

את הגבול בין לאוס לקמבודיה חצינו בשעות הערב המוקדמות. במעבר הגבול עבדו פקידים מנומנמים, שהחתימו את הדרכונים שלנו במהירות. הכסף בארנק הספיק לנו לחדר ללילה וזוג כרטיסי אוטובוס צפונה לפאקסה (Pakse). שילמתי את 11 הדולר האחרונים שהיו לי בארנק והלכנו לישון בלי ארוחת ערב ובלי כסף לארוחת בוקר. התעוררתי מוקדם בבוקר, מהמרפסת ראו נוף כפרי ירוק, יפה מאוד ובכל זאת כל כך מוכר. לאוס נראתה כמו קמבודיה וכמו ויאטנם וכמו נפאל, ובכל זאת בכל מדינה מגלים כמה דברים חדשים.

 בלאוס נתקלנו לראשונה ב"פיק- אפ", טנדר שהחלק האחורי שלו עמוס ספסלים ומשמש בתפקיד אוטובוס, על טנדר כזה עולים מעל 30 איש, על הספסלים יושבים דחוקים נשים וילדים וגברים ותיירים, עוד עשרה עומדים על המדרגה האחורית ומחזיקים חזק לא ליפול, שניים שלושה עולים על הגג ושלושה נזירים במושב הקדמי אחד על השני. כל אחד עם הקניות שלו, דגים קפואים ותרנגולות חיות. הטנדר ממשיך לעצור לכל נוסע על הדרך ומעלה עוד ועוד נוסעים, ובכל זאת יותר משעשע מלא נעים. הנסיעה ארכה שלוש שעות וכללה אין סוף הפסקות שבהן עלו על הטנדר מוכרות מזון וכולם קנו בהתלהבות. ומה קונים בתשע בבוקר? מים, פירות וגם שיפודי עוף על מקל, תירס חם בים בם בם והפתעה חדשה, אורז דביק, עיגול אורז שמפוררים בידיים, לשים לעיגול ובולעים. המהדרין מחזיקים את האורז בסל נצרי במבוק אישי. אני מיד החלטתי שגם לי יהיה כזה כלי אוכל נייד מקש עם אורז דביק בתוכו. בינתיים אכלנו בעיקר עם העיניים, כי הכסף אזל.

לתחילת הכתבה

פארק Phou Khao Khoung

פאקסה, היא עיר לא קטנה, מסודרת, נינוחה ונטולת כספומטים. לצערנו, אחרי שנהג הטוק טוק שלנו סובב אותנו בין שלושה בנקים ומלון גדול נאלצנו להסתפק בהחלפת טרוול צ`ק של 50 דולר והטרוול צ`קס שלנו הולכים ומתמעטים. הכסף הספיק לאוכל ולכרטיסי אוטובוס לווינטין (Wintien) בירת לאוס, אבל לא יכולנו לטייל מסביב ודווקא יש מפלים, פארק לאומי, טיולי פילים וכ"ו.. נמנמנו באוטובוס לילה, נשנשנו אורז דביק מהכלי המגניב שקניתי והגענו לווינטיין בארבע וחצי לפנות בוקר. קצת מוקדם, אבל אנחנו כבר כל כך מתורגלים שזה לא משנה. טוק טוק, גסט האוס, מקלחת ושוב מסע אל הכספומט. בווינטיין למזלנו יש כזה, אחד בלבד שנותן 70 דולר בכסף מקומי בכל משיכה, כמה שמחתי לראות אותו. ווינטיין עיר בירה נעימה, שקטה מרווחת, לא גדולה כמו בייג`ין, לא סואנת כמו האנוי, בטח לא מלוכלכת כמו דלהי, אבל קצת חסרת ייחוד משלה. יש בעיר גסט האוס נעים, פנקייק מעולה, פופקורן, המון שווקים ומקדשים מוזהבים, אבל שום דבר שייחד אותה מהשאר. מסרנו את דרכונינו לשגרירות סין כדי לקנות ויזות ועמדו לפנינו 5 ימים שלמים להעסיק את עצמנו באזור ווינטיין. נכנסנו לאינטרנט לחפש טיולים באזור והופתענו לטובה. יש ללאוסים אתר אינטרנט שמוקדש לתיירות אקולוגית בפארקים במדינה, המון מידע נגיש ומסודר ואחרי שעה היתה לנו תוכנית. המטרה: אזור השימור Phou Khao Khoung, שעה וחצי נסיעה מזרחה מווינטיין.

 התכנון היה להצטייד באוכל, אוהל הרבה כסף ולנסוע בתחבורה ציבורית לצד המערבי של השמורה. בפועל, הכספומט היחיד בעיר (זה לא באמת נכון, יש עוד כמה רק לא ידענו) לא עבד ונשארנו עם 40 דולר בלבד. לא אנחנו נבטל תוכניות בגלל כסף ונסענו בכל זאת. הטנדר הוריד אותנו בכניסה לכפר Ban Na, שני ק"מ פנימה ואנחנו במרכז הכפר ליד שלט גדול עם מפה לא ברורה, מחירון יקר אבל לא שערוריתי ומקומי עם אנגלית בסיסית ביותר. ידענו שיש דרך של 4 ק"מ מהכפר למגדל תצפית על נחל באיזור של פילים וקופים. ידענו שלפי החוקים אנחנו צריכים מדריך שיבוא איתנו למגדל וצריכים לשלם, ידענו שאין לנו כסף ולכן ניצלנו את מחסום השפה לטובתנו, מלמלנו שאנחנו הולכים למגדל והלכנו.

הדרך היתה די ברורה, התברברנו רק קצת וילדים מקומיים עזרו לנו למצוא את המגדל. כשהגענו אליו הוא היה נעול, לישון מתחתיו היה קצת מסוכן, אולי יבואו פילים? לחזור לכפר ממש לא רצינו ולכן טיפסנו, אפילו שאסור והתמקמנו על המדרגות של המגדל. הנוף כלל נחל שקט והמון עצים ירוקים מסביב, ראינו חרקים וציפורים ושמענו קריאות גיבונים ממרחק. לשמוע גיבונים היתה חוויה חדשה בשבילנו, הקריאות שלהם חזקות ובאות מעומק היער, לפחות שני קילומטרים מאיתנו. הם קוראים בהרמוניות אחד לשני ומעירים את היער. הרגשנו לא נעים שאנחנו במגדל בלי רשות, הרי אין לנו כוונות רעות ובכל זאת נשארנו שם. אכלנו אורז דביק מהכלי המגניב, התכרבלנו בשק"ש ונרדמנו, כשמעלינו עטלפים.

בבוקר קמתי מוקדם, השמיים זרחו בורוד, ציפורים התעוררו בציוצים ובמעוף, לא רואים פילים, לא רואים קופים. בשבע בבוקר זכינו לביקור של שני מקומיים, הם רצו שנחזור לכפר ואנחנו סירבנו, זה לא היה ויכוח, זו היתה בקושי שיחה ושוב ניצלנו את מחסום השפה. אנחנו יודעים שאנחנו לא בסדר, אבל אף אחד לא ביקש במפורש שום דבר, מאוד קל לשחק אותה ראש קטן. כשהם הלכו הורדנו את התיק ואת עצמנו למטה, אכלנו סנדוויצ`ים ליד הנחל ונמנמנו מתחת למגדל. לא היו תוכניות פעולה מוגדרות. אף אחד לא רצה לחזור, אבל גם לא ממש יכולנו להישאר אז לא אמרנו כלום. בתשע בבוקר המקומיים חזרו, הם הביאו איתם ריינג`ר - פקח של השמורה. הוא הגיע במיוחד כדי לפתור את בעיית התיירים הסוררים. הוא ביקש כסף ואנחנו שילמנו 20 דולר ללילה במגדל לפי המחירון, בתמורה הוא פתח לנו את המגדל כדי שנשב בפנים, ברשות וסיכמנו שבשלוש אנחנו חוזרים לכפר. על עניין המדריך המלווה הוא ויתר לנו, שכן מאחר וכבר הגענו לכאן לבד זה היה קצת מגוחך לחייב אותנו במדריך כדי לחזור. הוא לא היה כעוס, יותר מודאג ממה יגידו הבוסים שלו בפלאפון, למזלנו לא ממש היתה קליטה. עכשיו הרגשנו הרבה יותר נעים להישאר במגדל, הדלקנו אש והכנו קפה, לפנינו עד 3 בצהריים, אני רון המגדל וכל היער שמסביב. כשעזבנו את המגדל בשלוש פגשנו ארבע תיירים שהגיעו להחליף אותנו במשמרת, הם לוו בשני מדריכים ועשו הכל לפי הספר. שמחנו לראות עוד תיירים שיוצאים מהמסלול השגרתי ובאים ליער, ככל שיהיו יותר תיירים, ככה התשתית תתפתח ויהיה טוב יותר לתיירים, למקומיים ולחיות הבר שיהפכו למשאב כלכלי שכדאי להגן עליו. את הלילה בילינו ב"מצפה הקרפדות". הקמנו אוהל בתוך בית נטוש לצד הכביש, הדלקנו מדורה והכנו ארוחת ערב.

ליד המדורה אמרתי לרון שאנחנו כאלה מטיילים ג`דאים, הוא צחק ואמר שזה כל מה שאנחנו צריכים, פעם בשבועיים לצאת לטבע, להרים אוהל ומדורה ולהסתכל על כוכבים. בלילה הוא לא נרדם. הקרפדות קרקרו כל כך חזק שהם נכנסו לי לחלומות. הרבה יותר קל לטייל בלאוס, לקבל מידע נכון ולהגיע לטבע, ובכל זאת, מעט בעלי חיים, קשה לראות אותם, חייבים לטייל עם מדריך ורמת ההדרכה נמוכה מאוד. עדיין יקר לטייל בטבע והשמורות דומות מדי האחת לשניה, אבל אנחנו נמשיך לחפש מקומות מחוץ למסלול התיירים המרכזי.

לתחילת הכתבה

עוברים ל-Ban Paco

חזרנו לווינטיין, הצטיידנו בכסף שכרנו קטנוע ויצאנו שוב הפעם לכיוון Ban Paco, אתר נופש אקולוגי, 20 ק"מ מזרחה מהעיר על כביש 13 מיודעינו מהדרך לפארק, ועוד 30 ק"מ פנימה לתוך אזור פחות מיושב. הנסיעה בקטנוע עברה חלק, אפילו אני נהגתי קצת בפעם הראשונה, כי לרון כבר נמאס. עברנו דרך כפרים קטנים ונסענו עמוק פנימה, רחוק מהאיזור שמיושב בצפיפות. כשהגענו למתחם ban paco שיקרא מעתה הלודג`, הוא מיד מצא חן בעיניי. בתי עץ ובמבוק שיושבים על גדת נחל רחב ומסביבם ג`ונגל ירוק וסבוך. הדבר השני שמיד מצא חן בעיני הן קריאות הגיבונים שנשמעו מכל כיוון, חזק יותר מששמענו במגדל התצפית. הסיכוי שלנו לראות כאן גיבונים משתווה לסיכוי לראות אותם בתוך השמורה , כלומר הרבה מזל. לקחנו חדר לזוג בששה דולר ובדקנו את אפשרויות הבילוי במתחם. קודם כל הולכים ברגל, חצינו את הנהר בקנו לגדה הנגדית, הלודג` הכשיר שביל בג`ונגל לטובת הנופשים. סוף סוף מישהו הכין שביל ומפה ואפשר להסתובב לבד, כל הכבוד להם. השביל הלך בתוך ג`ונגל סבוך, מכל הכיוונים הציצו עלינו חרקים ורון צילם אותם בהתרגשות, הוא ממש נהיה אמן בצילום חרקים. השביל נחסם על ידי קורים ובעל הבית עמד במרכז והיה עסוק באכילה, עכביש גדול יותר מכף יד, שחור וצהוב מרשים ביותר ולידו עכביש קטן אדום, לאורך כל השביל הם הגיעו בזוג, זכר ונקבה? טפיל קבוע? לא ידוע. קריאות הקופים נשמעו קרוב יותר, אבל לא הצלחנו לראות אותם.

אחרי שעה וחצי היתושים אכלו בנו בחוזקה וחזרנו ללודג`. רון שקע בספר, אני נמנמתי והתעוררנו מרעש הגשם שדפק על הגג. כשהגשם נגמר הלכנו להתפנק בסאונה. מתחם הסאונה של הלודג` נמצא כ - 200 מטרים בתוך היער וכולל סאונת עץ שמוסקת ממדורה וענפי אקליפטוס עם ריח חזק ומשכר. ליד הסאונה יש מעין ובריכה חצי טבעיים. עברנו לבגדי ים וצללנו למעין, מעלינו חופת עצי הג`ונגל, מסביבנו ציוצי ציפורים, קריאות גיבונים וזמזומי חרקים ויתושים. ברחנו מהיתושים לתוך הסאונה המהבילה ואז חם-קר-חם-קר מהסאונה למעין ולסאונה ושוב למעין, שעה של עונג ורומנטיקה. כמה זמן זוג יכול לחיות צמוד כל כך? מתי ימאס לנו? כל הזוגות מצליחים להינות בדביקות כזו? בכל מקרה בשבילנו זה בעיקר כיף אחד גדול. כשהערב התקרב נטשנו את מתחם הסאונה וחזרנו ללודג`. השקיעה מעל הנהר צבעה את השמיים בורוד ובצהוב והגיע הזמן לארוחת ערב. שנינו ליד שולחן עץ, משקיפים לנהר שהחשיך, מוארים רק בנר מגרש יתושים, מגלגלים ביד כדורים של אורז דביק וטובלים בקארי אדום. ערב כזה רומנטי כבר לא היה הרבה זמן, מה עוד אפשר לבקש? כילה מעל המיטה שתגן מהיתושים? והיתה, בטח שהיתה. התעוררתי בבוקר לציוצי ציפורים, גיבון קרא ממרחק, מנגינות הבוקר הערבות ביותר. יצאנו לטיול קצר ביער מסביב ללודג`, שעה הליכה במסלול שפתחו בעלי המקום ואז סנדוויץ` עם ריבה ובחזרה על הקטנוע לעיר. ban paco מצא חן בעיני מאוד, הוא הצליח לשלב מקום מטופח ונעים עם סביבת טבע יפהפיה, שני שבילי הליכה, סאונה, ספר טוב, מקום ממש מוצלח ובאופן ראוי לציון, הקטנוע החזיק מעמד ולא התפנצ`ר.

לתחילת הכתבה

הכפר וואנג וויאנג

התחנה הבאה שלנו בלאוס היתה כפר קטן ומאוד תיירותית בשם וואנג וויאנג (Vang Viang). הגענו לעיירה קטנה שאינה שונה במאום משאר העיירות בלאוס, בקמבודיה ובוויאטנם. תושבי העיירה הצליחו להפוך את הכפר שלהם למעצמת תיירות עם מסעדות "זולות", שרובצים בהם מול טלוויזיה ובירה יום שלם, אינטרנט בכל השפות, טיולים מסביב לנהר ולמערות וכמובן הם זכו בפרס הגדול, המון תיירים. לצערנו, אלה בעיקר תיירים שמגיעים מתאילנד לזמן קצר ועונים לקטגוריה תיירי מסיבות, כלומר רעש, בירות, וכל המתלווה לזה, שזה לא הסגנון שלנו. לי בעיקר הפריעה כל הישראלידה מסביב, כל הזמן להגיד שלום, להיות חביבה בעברית להבין את השיחות של כולם מסביב. לרון בעיקר הפריע שהמקומיים רואים אותו בדיוק כמו כל תייר מסיבות אחר, אפילו שהוא ממש לא והוא מרגיש שהם מזלזלים בו, כמו שהוא מזלזל בתיירים האחרים כשהוא מסתכל עליהם.

 אם מצליחים להתעלות על האווירה מסביב, ואנג וויאנג היא מקום מקסים, עם טבע יפהפה ונגיש והמון מה לראות ולעשות ונשארנו בה שלושה ימים מלאי פעילות. ביום הראשון שוטטנו בעיירה, המומים מכמות התיירים ומהקולניות שלהם. התרחקנו מהמרכז והגענו לשביל שמוביל למערה, כל פינות החמד באזור הן יוזמה של מקומיים, לכל אחד יש את המערה שהוא מתחזק או את הגשר מעל הנהר שהוא בנה והם גובים תשלום סמלי בכניסה. שילמנו כניסה וקיבלנו פנס וליווי למערה. חקרנו אותה ביסודיות, נכנסים עד עומק ההר. כשיצאנו חזרה לאור שמש גילינו שמאוד רטוב בחוץ, מבול ירד וסירב להיחלש. חיכינו קצת, אבל הערב התקרב וחזרנו בגשם, ספוגים מכף רגל ועד ראש, טובעים בשלוליות ומשפריצים לכל עבר (בעיקר מכיוון רון עלי) ישר לאמבטיה. בערב יצאנו לאכול וממש לא מצאנו את מקומנו, העיר עמוסה בתיירים קולנים ושיכורים, ממש ברחנו חזרה לחדר.

ביום השני יצאנו לתור מאורגן, 15 תיירים אחד אחרי השני כל היום, כמו פס יצור, אבל זו דעתי על כל התורים. זה דווקא היה מוצלח, כי הוא לקח אותנו למערה מרוחקת שקשה להגיע אליה לבד, בתוכה יש מים ונכנסים אליה ישובים באבובים, כיף לא נורמלי וגם כי הקבוצה שלנו היתה מורכבת מתיירים מדרום קוריאה ואירופה ואנחנו שני הישראלים היחידים, כך שהיה קל יותר להיבלע ולבלוע את נוכחות השאר. החלק השני של התור כלל שיט קיאקים במורד הנהר, כל הדרך לוואנג וויאנג. הוא התחיל באזור מקסים וירוק וכמובן קריאות הגיבונים הדהדו מההרים. המסלול המשיך באזור יותר עמוס בו עושים גם אבובים וכלל עצירה בבר הכי עמוס לאורך הנהר, עם המון אמריקאים תלמידי קולג`, שהתנהגו בדיוק כמו בסרט נעורים אמריקאי, שתו דליי ויסקי ונלחמו בבוץ. גועל נפש. אנחנו תפסנו פינה מרוחקת וקברנו את הראש באדמה. יש מקומות יותר נעימים לעצירה לאורך הנהר, אבל כשאתה מחויב לתור, זה בדיוק מסוג ההחלטות שאין לך שליטה עליהן. שטנו משם במורד הנהר בעצלתיים, הגענו אחרונים ובסיכום היינו מבסוטים. בערב יצאנו לאכול, הפעם תפסנו מושב קדמי ולא הסתכלנו אחורה עד שעזבנו, היה קל בהרבה להעביר את הערב בלי לראות את כל מי שישב מאחורי.

ביום השלישי בעיירה יצאנו לשוטט ברגל, רון מצא מפה לא רעה של הסביבה וביקרנו במערה עם לגונת טורקיז צלולה וחצי טבעית. הזרם היה מהמערה והחוצה ואנחנו נכנסנו נגד הזרם באימון כושר רציני ביותר ואחר כך נסחפנו בקלילות החוצה. משם התברברנו בשדות אורז ושדות בור רוב היום, חצינו נחלים קטנים וגדולים, באחד מהם היה זרם ממש חזק ולא יכולנו לחצות. במקרה עבר מקומי עם הסירה שלו והעביר אותנו את הנחל. ביקרנו בעוד מערה יפהפיה ושוב התפעלתי מהיוזמה של המקומיים למצוא מערה, לפתוח שביל אליה ובתוכה, להנמיך רצפה, לסדר מדרגות והופ, פרנסה. כל הכבוד להם. לאוס מפתיעה לטובה ואנחנו מתכוונים להמשיך ולחקור אותה ככל שיתאפשר לנו.

לתחילת הכתבה