הקדמה
את ג`ימי, מהנדס בן 28, פגשתי עוד בפאי שבצפון תאילנד. יחד חקרנו שם את האזור והתאמנו מבחינת היצר ההרפתקני שבער בשנינו. עתה תיאמנו להיפגש ולנסוע ללאוס ביחד. אני תכננתי לעשות את לאוס עוד כשהייתי בארץ. ג`ימי, לעומת זאת, לא ידע עליה כלום והחליט להצטרף גם כן. עזבנו את צ`יאנג מאי, העיר הגדולה שבצפון תאילנד ב- 29/11, כשג`ימי היה אמור לחזור לבנגקוק לאחר שבועיים, זה היה אילוץ הזמן שלנו שהגביל אותנו מבחינת יכולת ההישארות במקומות פנטסטיים שראינו בדרך.
מעבר הגבול הצפוני תאילנד לאוס
מעבר הגבול הצפוני שבין תאילנד ללאוס נמצא בעיירה בשם צ`יאנג-קונג Chiang-khong, הממוקמת על גדות נהר המקונג. הנהר משמש כגבול בין שתי המדינות. כדי להגיע לשם, ניתן לשכור מיני-ואן מאחת מסוכנויות התיירות או האכסניות הרבות שבעיר צ`יאנג מאי, בעלות של בין 150-250 באהט לאדם. ניתן גם להזמין חבילה הכוללת את הנסיעה עד לגבול, לינה באכסניה במקום וכרטיס לסירה לעיר לואנג פרבנג למחרת. אפשרות אחרת, בה אנו בחרנו, הינה ללכת לתחנת האוטובוס שבעיר ולנסוע לעיר צ`יאנג-ראי Chiang-rai, נסיעה של כשלוש וחצי שעות. משם לעלות על אוטובוס המשך לצ`יאנג קונג, נסיעה שאורכת כשלוש שעות נוספות. מהתחנה הסופית של האוטובוס, היינו צריכים לקחת ריקשה עד להיכן שנמצאות האכסניות, קרוב לגדת הנהר.
לקחנו חדר באכסניית Bamboo, עליה שמענו דברים טובים (חדר זוגי פשוט ללא שירותים ב-3$). היא ממוקמת ממש על גדת הנהר, כך שיש נוף נפלא מהמסעדה שבמקום. פגשנו שם מספר אנשים שהכרנו, ובערב יצאנו בחבורה לבר מקומי בשם Tee pee (שמשמעו אוהל אינדיאני) ונהנינו מאווירה נעימה, ישובים במעגל על הרצפה עם כריות, כשכמה חבר`ה מקומיים מנגנים עם גיטרות ומפוחיות ושרים שירים לועזיים ותאילנדיים.
כשעוברים את הגבול ללאוס בצפון, ישנן מספר אפשרויות לטיול בלאוס. רוב המטיילים לוקחים סירה מהירה או אטית במורד נהר המקונג לכיוון דרום, ומזרחה עד העיר לואנג פרבנג. נסיעה בסירה מהירה אורכת יום אחד, אך היא רועשת נורא (מומלץ להצטייד באטמי אזניים) ולא הכי בטיחותית. כבר שמעתי ואף פגשתי מספר אנשים בדרך שבסירתם ארעה תקלה או שהסירה התהפכה והם מצאו את עצמם עם כל תיקיהם שוחים בנהר ומחכים לחילוץ. הנסיעה בסירה האטית אורכת יומיים ובדרך ישנים באכסניה פשוטה בכפר פק-בנג Pak-beng.ניתן גם לנסוע צפונה לעיר לואנג נם-טה Luang Nam Tha. אני שמעתי ממטיילים אחרים על מספר מקומות בצפון לאוס, שרציתי להגיע אליהם, ועל כן שכנעתי את ג`ימי לנסוע קודם צפונה.
בבוקר פגשנו זוג מבוגר משוויץ, שתכננו, כמונו, לנסוע צפונה ולאחר שקיבלנו הסברים מבעל האכסניה בה שהינו על הדרכים האפשריות להגיע לצפון לאוס, חברנו יחד וחצינו את הגבול בסירה. בצד השני של הנהר נמצאת העיירה Huay xai (הואיי סאי), מקום די עלוב ולא מפותח (נכון למועד הביקור שלי) שאין מה לעשות בו מלבד להמשיך ליעד הבא. החלפנו כסף בגבול, דולר אחד שווה 10,700 קיפ. השטר הכי גבוה היה של 5,000 קיפ, כך שלמרות שהחלפנו רק 20 דולר, אחז כל אחד מאתנו בחבילה גדולה של שטרות - לזה עוד נצטרך להתרגל.
שייט על נהר Nam-tha
עוד באכסניה שבצד התאילנדי, התקשר בעל המקום למישהי בצד הלאואי, כדי שתפגוש אותנו ודרכה נוכל להזמין נסיעה בסירה לצפון. אותה אישה באה לאסוף אותנו, וערכה את כל התיאומים. היא הזהירה אותנו שמאחר וכבר מאוחר ייתכן והמסע יתארך לשלושה ימים במקום יומיים, אך בסוף סיכמנו שניסע גם בחושך, וכך נספיק לעשות את הדרך ביומיים בלבד. שילמנו לה 1,200 באהט (כ- 30 דולר) והיא שילמה למשיטי הסירה שלא דיברו מילה באנגלית. הצטיידנו גם במזון שיספיק ליומיים, כי בדרך אין מקומות לקנות אוכל. מלבדנו הגיעה משפחה של שלושה ישראלים שהשתכנעו לשוט כמונו צפונה בסירה.
יצאנו לדרך: הזוג השוויצרי, ג`ימי, אני ועוד כארבעה מקומיים. התחלנו את השייט במורד נהר המקונג עד המפגש שלו עם נהר ה-Nam-tha שמגיע מצפון, ואז התחלנו לשייט במעלה הנהר לכיוון צפון. הנוף היה קסום, לא היה זכר ליישוב כלשהו, והיינו מוקפים הרים ירוקים ויערות. שייטנו כך שעות, ישובים על רצפת העץ של סירת הלונג-טייל הפשוטה, שאורכה לא עלה על עשרה מטרים ורוחבה היה פחות ממטר.
מדי פעם חלפנו על פני כפר, שהיה ממוקם בסמוך לגדה ושבו היו בקתות קש מעטות בלבד. ההרים בסביבה אינם מיושבים בכלל. ניכר כי באזור זה יש מעט מאוד תושבים והם פזורים במספר כפרים קטנים הסמוכים לנהרות, המשמשים עורקי תחבורה במדינה שבה אין רשת כבישים מפותחת עדיין. מדי פעם עצרה הסירה בכפר שכזה והמשיט עלה לגדה והיה צריך לרשום את פרטיו אצל איזה נציג מקומי ולשלם לו מס מעבר. לאחר כשש שעות נסיעה, שקעה השמש ואנו המשכנו בחשכה, כשרק אור זרקור שהופעל מהסירה הראה למשיט לאן לפנות. בחשכה ראינו גחליליות מאירות שהקיפו אותנו. התחיל להיות קר ולנו לא היו בגדים מתאימים בהישג יד, התחלנו לקוות שנגיע מהר לנקודת החניה הלילית.
לאחר יותר משמונה שעות על הנהר, עצרנו לבסוף בכפר קטן, בו מתגורר אחד ממשיטי הסירה עליה היינו. הוא הוביל אותנו לבית משפחתו ושם ארחו אותנו ללילה. הייתה זו בקתת עץ פשוטה, בנויה על כלונסאות, ובה לנו הוריו עם ילדיהם. חשמל אין במקום, והשירותים הינם שירותי בול פגיעה בתא הממוקם מתחת לכלונסאות הבית. כמובן שאנגלית הם לא דיברו ואנו לא דיברנו בשפתם- לאו. נעזרנו בשיחון שג`ימי הביא ובהרבה סימני ידיים. עד מהרה ידענו לספור בלאו ולומר מספר מילים בסיסיות, כמו "שלום" ו"תודה".
ארוחת הערב כללה מרק אטריות מקופסה וסטיקי רייס (`אורז דביק`), האוכל הזול והפשוט ממנו ניזונים הכפריים הפשוטים והעניים במדינה זו. את הסטיקי-רייס ממוללים ביד, הופכים לכדור קטן ואוכלים. המרק היה חריף ביותר והמארחים הכריחו אותנו לנסות את ה-`לאו-לאו`, וויסקי מקומי מתוצרת ביתית שהינו חזק במיוחד. ישנו על ארבעה מזרנים שהמתינו לנו בחדר הכניסה על הרצפה והתכסינו בכילה נגד יתושים.
למחרת, התעוררנו לפנות בוקר לשמע מוזיקת פופ-לאו רועשת שבקעה מתוך הטייפ של משיט הסירה שלנו. הטייפ היה מונח בחדרו, הווה אומר, החדר בו אנו ישנו, והעובדה שישנו לא הפריעה לו להפעיל אותו בפול ווליום. אט אט החלו להישמע בחוץ קולותיהם של אנשי הכפר שהחלו בסידורי הבוקר שלהם, ולי נראה היה שהטייפ שימש כקריאת השכמה לשאר אנשי הכפר. אנשי המשפחה המארחת ניסו למכור לנו כל מיני בדים ולאחר ארוחת הבוקר שהייתה זהה לארוחת הערב מאתמול, התארגנו ויצאנו לדרך. חזרנו לשוט על הנהר, נהנים מהנוף הכמעט בתולי שממולנו. כמעט בתולי, מפני שמרבית ההרים אינם מכוסים ג`ונגלים אלא יערות צעירים או דשא. התושבים המקומיים נקטו בכל אזור דרום מזרח אסיה בחקלאות מסוג slash and burn שכתוצאה ממנה לא נותרו כמעט ג`ונגלים עתיקי יומין בכל המדינה.
מדי פעם חלפנו על פני כפר שתושביו ירדו לנהר כדי להתרחץ. ילדים קטנים קפצו למים בראותם אותנו, נופפו לשלום בפה פעור למראה האנשים הלבנים המוזרים שאינם מראה שכיח באזור זה. "sabai dee" הם צעקו לעברנו, ואנו ענינו להם בחזרה "sabai dee" - "שלום" או "יום טוב" ב-לאו.
מגיעים לעיר
לאחר שמונה שעות נוספות על הסירה, כשגופנו התחיל להציק מהישיבה הלא נוחה על הרצפה, הגענו לנקודת העגינה שסמוכה ל"עיר" לואנג-נם-טהא. משם לקחנו הסעה בפיק-אפ עד למרכז. לואנג נם-טהא, אינה ממש עיר, אלא היא מעין כפר גדול הכולל מספר מועט של רחובות, מספר לא רב של בתים הבנויים בסגנון הקולוניאלי הצרפתי, ומחוץ למרכז בקתות עץ פשוטות. על כבישים סלולים אין מה לדבר בכל צפון לאוס.
לאחר שסרקנו את מה שנראה כמו הרחוב הראשי, אשר כלל מעט מאוד מבנים מצדדיו, החלטנו לקחת חדר במקום שנקרא Darasavath beer garden. ישנם כמה סוגי חדרים במקום ואנו לקחנו את הזול יותר - חדר עם שתי מיטות זוגיות, ללא שירותים או מקלחת ב- 2 דולר עבור שנינו.
מהר מאוד הבנו שהחשמל באזור פועל רק בין השעות שש לתשע וחצי בערב. אחרי התארגנות קצרה ומקלחת קרה (ומעטים המקומות שיש בהם מים חמים, שכן אין חשמל...), יצאנו להסתובב, וגיליתי שבשני חדרים ממולנו מתאכסנים ישראלים. מהם למדתי שהיום כבר נר שלישי של חנוכה !!! ואני לא ידעתי בכלל שחנוכה כבר הגיע, הייתי ממש מנותק מכל ההוויה הישראלית-יהודית מזה זמן רב. לאחר שנפסק החשמל והעלטה יורדת על המקום כולו, הרי שאין ממש מה לעשות יותר בחוץ, וכך מצאנו את עצמנו הולכים לישון בשעה מאוד מוקדמת. גם לזה נתרגל...
ממשיכים למאונג סינג
יום שני 2/12/02
שוב העיר אותי ג`ימי מוקדם בבוקר, לאחר שכבר הספיק לאכול ולפגוש בחורה קנדית בשם לינדזי, שתכננה, כמונו, להגיע לכפר מואנג סינג. שלא כמותנו, לינדזי הגיעה ללאוס מויטנאם ועשתה את הדרך מהבירה וינטין צפונה בדרכה לצפון תאילנד. ארזנו את התיקים ויצאנו לכיוון התחנה המרכזית. נראה היה שפספסנו את ההסעה של הבוקר, ונאלצנו להמתין עד 13:30 להסעה הבאה.
מואנג סינג רחוקה 60 ק"מ בלבד מלואנג נם-טהא ובכל זאת הדרך אליה אורכת כשלוש שעות. הדרך אינה סלולה ויש קטעים שבהם הרכב מתקשה לעבור לאחר גשמים. הרכב בו נסענו נקרא `סונגטרייל` והינו הרכב הסטנדרטי המשמש כמונית בלאוס. על הסונגטרייל, נדחקנו עם עוד כשלושה עשר אנשים, ופגשנו את סירו, מסיאול, שטיילה לבדה בסין ומשם הגיעה ללאוס.
במואנג סינג לקחנו ג`ימי, לינדזי ואנוכי, חדר עם שלוש מיטות בעוד סירו הלכה לחפש חדר לעצמה. החדר שלנו היה מרווח, וכלל שירותי בול פגיעה ומקלחת מים קרים, כל התענוג ב- 2.5 דולר לשלושתנו. מיהרנו לצאת לרחוב ולהסתובב לפני רדת החשיכה. בכפר רחוב ראשי אחד, שלאורכו בנויים מספר מבנים מבטון, רובם גסטהאוסים או מסעדות לתיירים. שאר אנשי הכפר גרים בבקתות קש, הבנויות משני צדדיו של הרחוב הראשי. בקצה אחד ממוקם השוק, שבבוקר מתנקזים אליו תושבי כל הכפרים מהאזור כולו, ושאינו יותר מכמה צריפים ודוכני פירות וירקות. ברחוב צדדי אף נמצא מלון די מפואר, כמובן באופן יחסי. מדובר במבנה בטון בן שתיים או שלוש קומות ובחדרים, כך נאמר לנו, יש אפילו מקלחות עם מים חמים. בסמוך, ישנה סאונת אדים הפועלת על ידי הרתחת מים - תזכרו שאין חשמל...ברחוב שיחקו להם מספר ילדים ב- `ק-טה`, מעין כדורעף רק שמשתמשים ברגליים או בגוף, ולא בידיים, והכדור הינו קטן ועשוי במבוק.
בארוחת הערב, החלטתי להדליק נר רביעי של חנוכה ולינדזי, שהתברר שגם היא יהודיה, הצטרפה אליי לטקס.
יום שלישי 3/12/02:
למחרת בבוקר יצאנו שלושתנו להסתובב בשוק המקומי וניסינו מטעמים שונים: אורז מתוק בצבע חום, שעועית מעוכה עם קוקוס ועוד.
מואנג סינג שוכנת כתשעה קילומטרים מהגבול עם סין. מסביב ישנם כפרים קטנים רבים ועיקר העניין של תיירים במקום הוא ללכת ולבקר בכפרים אלו, שרק לאחרונה החלו להיחשף לתיירים. במקום ישנה סוכנות, דרכה ניתן לצאת לטרק של מספר ימים. התחבורה היא הדבר המעניין במקום. מדי פעם חולף לו ברחוב רכב שהינו הכלאה מוזרה בין טרקטור למכסחת דשא, אליו רתומה עגלה. הרכב ישן, מתוצרת סין, ומהירותו אינה רבה. הוא משמש להובלת סחורה בעיקר.לא מצאנו מקום לשכור בו אופנוע, אז חיפשנו אופניים. אלו היו ישנות ובמצב רעוע למדיי, לכן החלטנו לצאת לטייל לכיוון הגבול עם סין ברגל. בדרך הגיח בחור מקומי, שהציע למכור לנו גנג`ה. ג`ימי רק חיכה להזדמנות והוא ולינדזי, עשו סיבוב מאחורי איזו חורשה כדי לעשן, בעוד אני המשכתי קדימה לבדי (מה אפשר לעשות, אני לא מהמעשנים..).
במרחק של כשישה קילומטר ממואנג-סינג, נמצא גסטהאוס בשם אדימה Adima הקרוי כך על שם הכפר הקרוב לו. המקום שקט, מרוחק מכל יישוב, ומציע נוף יפיפה של הרים ושדות מוריקים. סירו בדיוק החליטה לעבור ולקחת חדר במקום וכך ישבנו כולנו, יחד עם עוד שלושה קנדים שפגשנו אתמול ושקענו בשיחה.
ג`ימי ולינדזי החליטו ללכת ולסייר בכמה כפרים ליד, ואחריהם גם שלושת הקנדים יצאו לחפש אותנטיות כפרית מקומית. אני וסירו החלטנו ללכת עד הגבול עם סין. לאחר כשני קילומטרים, הגענו למחסום- לא גבול מרשים במיוחד והוא גם אינו פתוח לתיירים, רק לתושבי סין או לאוס בעלי אישור. הגבול משמש בעיקר לצורך מסחר ומעבר עובדים מצד אחד לשני.
בדרך חזרה לאדימה, חלפנו על פני כמה ילדים קטנים שסחבו על כתפיהם, קני במבוק ארוכים וכבדים. עזרתי לקטן שבהם ויחד עשינו את הדרך עד אדימה. תוך זמן קצר התאספה לה כל החבורה במקום, ישבנו ושיחקנו קלפים עד שנהיה חשוך. בשעה די מאוחרת יצאנו ליאון (אחד הקנדים), לינדזי, ג`ימי ואני לדרך ברגל. הטיול חזרה היה קסום - מאחר ואין כמעט אף יישוב בסביבה, ויותר מכן - אין חשמל, ניתן לצפות בכוכבים בשיא תפארתם. השמיים היו נקיים מעננים ומלאי כוכבים כמו שמעולם לא ראיתי אותם.
לאחר שעתיים של הליכה, הגענו לבסוף לפאתי הכפר ושם עצרנו לאכול ארוחת ערב במסעדה הודית. בחדר נסחפתי לשיחה עם לינדזי על ענייני פוליטיקה ועל המשמעות של להיות יהודי, אך הלכנו לישון לפני שג`ימי התחרפן מהשיחה שלנו.
יום רביעי 4/12/02:
לינדזי הייתה צריכה להגיע בדחיפות לתאילנד כי נגמרה לה הויזה בלאוס, ולכן קמנו מוקדם מאוד בבוקר, כדי ללוות אותה לתחנת האוטובוס. גם אני וג`ימי תכננו לעזוב חזרה ללואנג נם-טהא וההסעה שלנו אמורה הייתה לצאת בצהריים.
אחרי שאכלנו ארוחת בוקר הסתערו עליי מספר נשים משבטי האזור בניסיון למכור לי צמידים ואריגים שונים, ולא היה ניתן להיפטר מהן מבלי לקנות כמה. נפרדתי מלינדזי ונסעתי שוב לאדימה כדי לחפש את המצלמה שלי, שחשבתי ששכחתי שם. כשהגעתי חזרה עשיתי חיפוש נוסף בתיק ולשמחתי מצאתי את המצלמה האובדת - נרגעתי. הגעתי בדיוק בזמן כדי לעלות עם ג`ימי למיניבוס של 13:00 ללואנג נם-טהא. תכננו להגיע עוד באותו יום ללואנג פרבנג כדי לחסוך בזמן, אך התברר לנו שיש רק אוטובוס אחד ביום מלואנג נם-טהא ללואנג פרבנג שיוצא בבוקר, כך שנאלצנו להישאר לילה נוסף במקום.
חזרנו לאותה אכסניה בה שהינו פעם שעברה והפעם לקחנו חדר טוב יותר, עם שירותים ומקלחת שיש בה מים חמים. החדר עלה 4 דולר לשנינו ואנו היינו זקוקים למקלחת חמימה בדחיפות. לאחר לילה במקום עשינו את דרכנו לעיר הגדולה בצפון - לואנג פרבנג אבל זה כבר סיפור אחר...
כתב וצילם: רון בירן
[email protected]
