נוסעים לדולומיטים!
וככה אני מצאתי את עצמי, ערב אחרי ערב, שותה עוד כוס של יין טעים, רוקדת במסיבות מוזיקה ברזילאית, מהולה בשירים של ארה"ב של שנות ה-60, כאלו שסירבתי לרקוד גם בערב כיתה בכיתה ד`, ולא משנה כמה חתיך היה הבן שהזמין אותי לעשות איתו טוויסט. יום אחרי יום הלכתי לבית ספר, כל פעם בדרך אחרת - לא בטוח אם זה כדי לקצר או כדי לגוון. נושמת את העיר. לקראת סוף השבוע הנשימה התחילה להיות כבדה יותר, ואיבדתי יותר ויותר את הסבלנות למכוניות ולאוטובוסים. בורגנית או לא, השורשים הם בכפר. ועכבר כפר צריך קצת ירוק.
במהלך אותו שבוע, כל יום בהפסקה בבית ספר העליתי את היוזמה: בואו ניסע לטייל. מבין אלו שנשארו בסוף השבוע ההוא בבולוניה, ולא `קפצו` לבקר את ההורים או החבר/ה, ההתלהבות הייתה רבה:`-פירנצה?`,-`רומא?`-`ונציה?". "לא" קבעתי. לטבע. בשלב זה חברי ללימודים חייכו בהבנה ועזבו את השיחה לטובת שיחה מרתקת על המבחן במיקרו כלכלה. בסוף עללא הסכים, כי לא היה לו איכפת, העיקר לטייל, וכשרוזה שאלה מה עושים בסוף השבוע ישר העמסנו אותה גם. איך אמרו אביב ויהונתן? "יש עוד הרים שעליהם לא טיפסתי": הדולומיטים.
שישי בצהרים. הברזנו משיעור. מבוגר ככל שתהיה, ברגע שנמצאים מאחורי ספסל הלימודים מתנהגים שוב כמו בתיכון. שעה בסוכנות רכב, עוד שעה קפה, פתחנו מפות והתחלנו לנהוג. נהיגה שנמשכה שלושה ימים. השמיים היו אפורים ובערך כל הסימנים אמרו שהחורף בא לעשות סופשבוע בצפון איטליה ואולי זה לא רעיון טוב כל כך, אבל אנחנו התעלמנו מהסימנים. עלינו על האוטוסטרדה, ויצאנו את בולוניה לכיוון ונציה ומשם צפונה. בשלב זה התכנית לא הייתה כל כך ברורה, איפה נישן, איפה נעצור ומה נעשה מחר, אבל היה המון מצברוח טוב, והמגבים ברכב הזכירו לנו לשם מה הם קיימים. כמו שהבטיחו לנו - החורף הגיע לבקר. ראינו שבחוץ אמורה להיות דרך יפה, אבל האפור הגשום חסם לנו את כל הנוף.
היום הראשון: מגיעים עד סן מרטינו
כמה שאני אוהבת חורף, אני לא ממש מבינה למה הוא צריך להסתיר את הנוף. רק כשיצאנו מהאוטוסטרדה, כמה קילומטרים לפני העיר בלונו (Belluno), הבנו על מה כל המהומה. כן, ההרים גבוהים שם, ובאירופה כמו באירופה, יש כפרים קטנים פזורים על כל ההרים, ומעל הכפרים יש עננות קטנות של עשן מההסקה.. והריח מגיע לאף וישר עושה חשק לאיזה יין או קפה, תלוי בשעה ובמצברוח. כל נוסעי המכונית התמלאו אופטימיות, ואמרנו שבמקום הבא נעצור לקפה, או יין. תלוי בשעה. העיר עצמה נראית ממש יפה, אבל התעצלנו לעצור, אחרי הכל היה מאוד מאוד גשום בחוץ.
בסוף זה נגמר ביין. במהלך הנסיעה ראיתי על המפה נקודה קטנה, צפונית-מערבית ל-Belluno, העונה לשם סן מרטינו (S. Martino). על המפה של מישלן זה מסומן כמקום מעניין וקטן. ולי התחשק צימר. אז נסענו. היה המון גשם והכבישים היו צרים ותלולים, נסיעה של 100 קילומטרים נמשכה לפחות שעתיים. באחד העיקולים היה בית מעץ עם אור צהוב אז עצרנו. ושתינו יין. מאוששים המשכנו לסן מרטינו, במטרה להעביר שם את הלילה.
בשעה שמונה הגענו לעיר עזובה. אבל יפה. בניינים ענקיים מעץ והמון מסעדות סגורות. המושג "לא היה כלב ברחוב" קיבל משמעות בהירה יותר, באמת לא היה כלב ברחוב. ואנחנו כבר היינו מותשים מאוד ורק רצינו לאכול ולישון. דפקנו בדלת של המלון היחיד בעיר שהיה בו חלון עם אור. סבתא מבוגרת פתחה את הדלת והייתה המומה לראות שלושה ילדים רטובים בגשם, מחפשים מקום לישון, בשעה תשע וחצי לפנות בוקר. למלון, אגב, קראו Hotel Europa, ורק לכבודנו פתחו אותו ונתנו לנו רדיאטור קטן, שנפשיר. על מסעדה בכלל לא היה מה לדבר. הלילה הסתיים בשיחות נפש, ומשחקי טאקי ו`סט` (משחק מגניב ששותפתי הירושלמית מיכל גילתה לי, ונפסיק כאן עם הקרדיט לפני שישטוף אותי פרץ נוסטלגיה וגעגועים). לארוחת ערב הוגשו תפוחים, שקית צ`יפס ושוקולד מריר. אם האיטלקים היו יודעים - בטוח היו שולחים אלינו קרבניירי (אחד מארבעת סוגי המשטרות באיטליה).
כשקמנו בבוקר הבנו איפה אנחנו. הבנתי למה התעקשתי. התמונות ידברו בעד עצמן בשלב זה, היינו קפואים והמומים. מחוץ לחלון הדולומיטים באפור ולבן, מחודדים ומשוננים, שלמרגלותיהם נחים אלפים אלפים של עצים בהמון גווני ירוק. מתחת למלון נחל עם המון זרם. הסברנו לרוזה, מונצואלה, שבשביל ישראלים השילוב של נחל ומים הוא מפתיע במיוחד. והעיר - באופן מפתיע פתחה עין מנומנמת, ואפילו ראינו איזה חמישה אנשים ברחוב. מסתבר שסן מרטינו היא עיירת סקי אטרקטיבית מאוד, ויקרה מאוד, בעונה כמובן. יש המון יתרונות בטיולים מחוץ לעונה. המחירים יותר זולים, האתרים התיירותיים ריקים, הכל מאוד אותנטי ואוריגינלי, ויש מין הרגשה שמשקיעים בך, כתייר, קצת תשומת לב, שהתייר הוא סוג של אטרקציה. ועם זאת, כמו שראיתם, יש גם לא מעט חסרונות. למשל לחפש שעות מלון, או מסעדה, או לחטוף בשעתיים משקעים שבאר שבע לא ראתה כבר עשור, או שסתם בשביל שלושה ימים צריך לארוז תיק בגודל שארזתי למחנה קיץ בכיתה ד`.
היום השני: בין הערים בדולומיטים
ביום השני לטיולנו הקצר ועדת מזג האוויר החליטה כנראה שסבלנו מספיק מהקור לבינתיים, ושלחה את השמש לבדוק שאנחנו בסדר. היא ליוותה אותנו יום שלם ופוטוגני במיוחד. יום של עשרות צילומים (ככה זה כשאני במשימה עיתונאית חוקרת), ועצירות בקצה של כל הר. וגם בירידה שלו. ובפיתולים. ובאגמים. ובכפרים בדרך. מכל סיבוב הציצה לנו פסגה מושלגת ומושלמת. והעצים קיבלו המון גוונים של סתיו.
ספירת מלאי: נסענו בשלושה עמקים (שהמפה מסרבת לומר איך קוראים להם (אבל הם מצויים לאורכם של כבישים S50, S48, S51, S49). שתי ערים (קורטינה - Cortina DAmpaezzo ובלונו - Belluno), במכונית אחת, ביום אחד. היום היה מאופיין באין ספור פינות יפיפיות ובעצירות בקצה של הרים מושלגים. ראיתי הרים ערומים עם רכבלים עזובים. אבל זה לא היה עצוב. זה היה פוטוגני - תסתכלו בעצמכם!
היום השני למסע לדולומיטים לווה גם בשתי עצירות מתורבתות: בעיר קורטינה (Cortina d'Ampezzo), עוד בירת סקי שנחה את מנוחת הסתיו. העיר מרחוק בכלל לא נראתה כמו עיר - בתים לבנים עם גגות מעץ, פזורים על המון שטח, מדרחובים קטנים עם חנויות יוקרתיות - ו.. ריח של הסקה מעץ כבר אמרנו? לפני הכניסה לעיר עשיתי סיבוב קצר בשדות הירוקים - לראות כמה קרוב אפשר להגיע לשלג - אבל אחרי חצי שעה הוא עדיין היה רחוק, אז חזרתי לעללא ורוזה. בעיר קורטינה, אגב, כל מה שיש לעשות זה לשתות עוד קפה, לספוג עוד אווירה, להסתובב בין החנויות, ולהשקיע חמש דקות עד לכיכר עם הכנסייה המרכזית. במיוחד בסופי שבוע, בתחושה היא שכולם, אבל כולם ברחובות.
מקורטינה עשינו דרך קצרה ויפיפיה בדרך למחוז Alto Adige. הדרך, המתפתלת לאורך כביש S51, החלה אחר הצהרים בעיר דוביאקו (Dobiaco), או טובלאך (Tublach), תלוי מאיזה צד של הגבול מסתכלים על זה - מאוסטריה או מאיטליה. קו-אקסיסטנס במיטבו. ועוד בין גרמנים ואיטלקים! שניהם מדברים את שתי השפות! וגם אנגלית! היינו המומים אך מרוצים... מאוד מרוצים. לדוביאקו (אני מעדיפה לדבוק בשם האיטלקי, מטעמי סולידאריות) יש גוון ירוק - הסביבה, כיאה לדולומיטים ,מאוד מאוד ירוקה, חלק ניכר מהגגות ירוקים, ואפילו הכנסייה במרכז הכפר-עיר ירוקה עם קירות משיש וממש שווה ביקור.
בעיר הזאת גם התגורר ומת המלחין היהודי מאהלר, והבית שלו נותר שם, מוזנח ומשומר, ומלווה בסיפור סקסי. לא, אני לא אספר שהוא התאבד כשגילה שאשתו בוגדת בו עם ארכיטקט. לפני שנעבור להמשך המסע על קו הגבול אוסטריה איטליה, קרדיט קטן לחברים ששלחו אותי לדוביאקו בהתלהבות רבה - ענבר ואיתן יקרים, היה שווה מאוד. בנקודה זו התחיל מסע בארץ אחרת. מן ערבוב מצחיק של אנשים גבוהים ובלונדיניים שמדברים איטלקית - רחובות שבפינה אחת מוכרים נקניקיות עם חרדל ובפינה אחרת פיצה. בר ששותים בו בירה ויין בכמויות שוות. לא משהו איטלקי טהור, לכל הדעות. אחרי דוביאקו העברנו את הלילה בעיר נוספת, מגניבה: ברוניקו (Brunico - Bruneck). כן, מגניבה זו ההגדרה הנכונה - מלא מקומות בילוי ומלא צעירים (אפילו צעירים מדי.. נוער, נוער, נוער, מה שגרם לי להתגעגע לימיי כמדריכה בקיבוץ... שוב הגעגועים), כל השלטים - בשתי השפות המקובלות. שיחה קצרה עם כמה צעירים גילתה לנו שהאזור מנוהל בשלטון מקומי נפרד, ושתי השפות הן לימודי חובה בבית הספר. יש גם שיריונים, לפי מוצא, לתפקידים במגזר הציבורי. כאזרחית מדינה שעושה הכל כדי להכחיש אפליה, אפליה מכוח חוק היא מאוד מוזרה, וגם הדו קיום האמיתי הזה... איך הם מצליחים ואנחנו לא? לאור חוסר הסבלנות שכולנו לקינו בה, אחרי ערב של אלכוהול בדירה מאובזרת בכפר קטן ליד ברוניקו, המשכנו בדרך ולא עצרנו לסיבוב לאור היום בעיר. המשכנו לבולצנו (Bolzano - Bozen).
היום השלישי: בוצלאנו ודרך היין
בוקר יום ראשון. יום גשום חלקית (הנה הגדרה טובה וחדשה למזג האוויר). עללא התעקש להעלות זיכרונות מטיול עם ההורים לפני 15 שנה, ולעצור בבולצנו. הסכמנו. כי כרגיל לא היו לנו תוכניות מדויקות. איך מתארים את בולצנו בלי להשתמש בהומור שחור? מממ.. הנוכחות הדו-לאומית מאוד מורגשת. הרחובות נקיים, מסודרים, משולטים. אזור המדרחוב נטול מכוניות, ואין קבצנים וניאו-פנקיסטים (תופעה חדשה-ישנה בבולוניה, שיש לה שם אחר ששכחתי אותו כרגע) ברחובות. התאהבתי בבלוצנו. שוטטנו בכיכר הדואומו (לא חוכמה, לכל עיר יש את הדואומו שלה), ב-via dei Porticei המקורה והסגגוני, ובסמטאות שדרך.
הלכנו מאתיים מטר לנהר ה-Taverna. בין שתי הגדות רואים שוב את הדולומיטים, ואת הגפנים בצבע סתיו, שלרגע לא נשכח איפה אנחנו. עיר אמיתית בריח אירופאי, בתים צבעוניים עם חלונות ופיתוחים שממש מבלבלים - רגע, באיזה ארץ אנחנו? גם המחירים יחסית לעיר גדולה היו זולים משמעותית מבולוניה, מה שרק הוסיף לתחושת החגיגה. האמת - אני חושבת שכל כך התלהבנו כי בפעם הראשונה בהרפתקאת הדולומיטים הגענו לעיר גדולה, חיה, באור יום. ואפילו בזכות הגשם פתחנו את היום באופן רשמי, בשוקולטריה בכיכר Caraducci, מקום אפל עם מוזיקת ג`אז ותקליטים למכירה, שיושבות בו זקנות אלגנטיות וצעירים בג`ינס, וכולם שותים גם שוקולד וגם מרטיני, לפני ארוחת הצהרים. אמא שלי לא הייתה מרשה להם אלכוהול באמצע היום, זה בטוח.
את הטיול בדולומיטים ובאלטו-אדיג`ה קינחנו בנסיעה מרגשת בדרך היין. בלונלי פלנט לא הזכירו דבר כזה, ב-Rough Guide הבריטי - כמה שורות - אבל כל הדרך הייתה משולטת Starada dell vino. השלטים היו מבלבלים ולא כל כך הבנו איפה מתחילה ואיפה נגמרת דרך היין. אחרי שעה של ניסויים וטעיות (הטעות מכוונת) הבנו שלמעשה כל הדרך בין בולצנו לבין טרנטו (Trento) היא דרך היין ולכל אורכה יש עשרות יקבים קטנים. הנסיעה בדרך היין היא לאורכו של S-12, הכביש המקביל לאוטוסטרדה. ובכל מקום מוכרים, כראוי לאיטליה, יין ושמן זית. כן - וגם תפוחים. יש לי המון זיכרונות טובים ממטעי תפוחים, ולכן בשעת אחרי הצהרים לנסוע בין מטעי תפוחים, וגפנים בגוונים של סתיו, הדרך הביתה מילאה את כולנו נינוחות, ו..חוסר שביעות רצון מהשיעור באוניברסיטה מחר בבוקר.
אז היה לי קר, וחם, ופוטוגני, וחברתי, ומעייף. וחזרתי מלאת תמונות ופתקים וכרטיסי ביקור ורעיונות, והצורך שלי בטבע ונוף הושבע לבנתיים. עם תיק על הגב ושקית עם שני עציצים, הגעתי לבית החדש שלי. עכשיו אפשר להתארגן, לצבוע, לתלות תמונות, לנוח, ו..אולי אפילו קצת ללמוד. עד העונג הבא.
