המסע לגוקרנה
18.1: 4 אוטובוסים, רכבת, ריקשה והליכה... טירונות! אבל היה שווה. בוקר, ואנחנו צועדים לתחנת האוטובוס הקרובה ובדיוק כשאנחנו מגיעים מגיע גם האוטובוס שייקח אותנו לעיר טליצ`רי. היה צפוף מאוד, אך תוך רבע שעה הגענו ואגב לא ראינו שביתה ולא נעליים, עולם כמנהגו נהג וכל המוניות והריקשות נסעו בכביש. מתחנת האוטובוס של טליצ`רי, מרחק הליכה קצר והגענו לתחנת הרכבת. קופה בלי תור - יש! קניתי לנו זוג כרטיסים למנגלור במחלקה ראשונה - AC1 (המחיר - 241 רופי לכרטיס). הרכבת אמורה להגיע בשעה 9:20 ואכן הרכבת הגיעה בזמן וזו הייתה נסיעה קלילה ונוחה, הקרון היה ריק ולכן השתרענו כל אחד על סליפר עם הספר שלו. הכרטיסן נכנס לקרון שלנו ודרש שנשלם 20 רופי לאדם מס. איזה מס? לא הצלחנו להבין את ההסבר ההודי שלו ושילמנו. בשלב אחר של הטיול כשדיברתי עם קופאי בתחנת רכבת הוברר לי שזו רמאות וכי מעבר למחיר הכרטיס שמשלמים בקופה אין שום סוג של מס שצריך לשלם לכרטיסן ברכבת. שלוש וחצי שעות והגענו לתחנת הרכבת מנגלור.
משם, כדי להגיע לתחנת האוטובוס צריך ריקשה. נוסעים ולפתע נעמדים, מה קרה? הדרך חסומה, יש הפגנה של אחיות ורופאים, השיירה עוברת ועוברת... ולא נגמרת, אבל לכל דבר יש סוף והגענו לתחנה, שם מצאנו אוטובוס מקומי וצפוף מאוד ל- Bhatkal ( מחיר - 70 רופי כרטיס). הטכניקה של ההודים לתפוס מקום באוטובוס מלא עד אפס מקום היא לזרוק דרך החלון שקית או סמרטוט מלוכלך על ספסל, ואז זה אומר שהמקום תפוס בשבילו. בחור הודי חביב שראה שלא נשאר לנו מקום לשבת ביחד קם ונתן לנו את הספסל הזוגי שעליו ישב והצטרף לספסל של שלישייה. זו הייתה מחווה יפה והודיתי לו. ירון הלך לנוח בספסל האחורי שהיה פנוי והתעורר מחבטה בראשו, שלט מספר האוטובוס שהיה תלוי מאחור נחת לו על הראש בלי הודעה מוקדמת, כי היה תלוי ברשלנות. הכרטיסן לא נלחץ, לא התנצל ואף נשאר אדיש, הרים את השלט והחזיר למקומו על כרעי תרנגולת, כשהוא לא מעלה על דעתו שהוא שוב ייפול, והוא שוב נפל, על אותו הראש.
הכרטיסן חזר ורצה שוב לתלות, אבל ירון התמרד הוריד את השלט והניח אותו על הרצפה. זה היה או השלט או הראש. שמתי לב שחלק מהכרטיסנים לא ממהרים להחזיר עודף לתיירים בשיטת המצליח, אולי מישהו ישכח לבקש עודף. הכרטיסן הזה למשל לא החזיר לנו עודף כמעט חצי נסיעה ורק בפעם השנייה שהזכרתי לו הוא הוציא סטיפה של שטרות, עשה טובה והחזיר את העודף. עברו שלוש שעות נסיעה והגענו .Bhatkal -ל השעה 17:30 וצריך אוטובוס נוסף, הפעם לעיר Kumta ( מחיר- 42 רופי כרטיס). לאוטובוס עלו זוג עם ילדים, האישה שרואים בתמונה הייתה לבושה צבעוני ומתוכשטת במיוחד ורציתי לשאול מאיזה אזור הם. הראיתי להם את מפת הודו, אך הזוג לא הבין מילה באנגלית ומה אני רוצה מחייהם החרופים, וויתרתי והסתפקתי בתמונה.
התעוררנו בגן עדן
חזרנו לחוף קודלי בדיוק בשקיעה ויצאנו לטיול רגלי לגוקרנה, לעיר. היה כיף להסתובב בשוק הצבעוני ועל הדרך ראינו לא מעט דוכנים שמכרו שרשראות כמו שקנינו מהילד בחוף, כשבשוק המחירים היו הרבה, הרבה, הרבה יותר זולים. ההגזמה שלו הייתה כזו פראית שהחלטנו להתחשבן עם הילד כי הרגשנו מאוד פראיירים ובעיקר טמבלים. טיילתי בין הדוכנים וירון נכנס למקדש גאנש, שנמצא בשוק וכשהוא יצא משם ניגש אליו איש הודי מבוגר ואמר לו שיש עוד מקדש לא רחוק והציע לקחת אותו, ירון קרא לי לבוא. אני, שלא הייתי איתו במקדש, לא ידעתי מה קורה וחשבתי שירון דיבר עם האיש והחליט שזה בן אדם סבבה ויש לו איזה עניין להראות לו אז הלכתי אחריו. הלכנו דרך סמטאות חשוכות והגענו למקדש לאל שיבא, ההודי הראה את סמלי הפריון, הלינגם והנחש והסביר שבאים למקדש הזה כדי לבקש ברכה לילדים. אז נכנסנו פנימה והוא התחיל לעשות כל מיני טקסים, תסתובבו סביב זה, תרימו אורז, תזרקו, התפלל פה ושם ואמר כל מיני אברה קדאברה, בולשיט וקשקושים. עברו אנשים ליד המקדש, אז הוא זז לחושך והתכופף וסימן לנו להיות בשקט. זה לא הריח לי טוב בכלל ואז הוא מסיים את המונקי ביזניס הזה ומבקש 150 רופי "לא בשבילו כמובן, אלא תרומה למקדש". נתתי לו 15 רופי סימלי והוא התמרד ובלי בושה ביקש עוד. עזבנו אותו במהירות כשאנחנו מפנימים שעבד עלינו הודי שניסה למכור רוחניות ברופי. מאוחר, הכל סגור בעיר, חזרנו אל החוף. הרגשתי רע מזה שנפלתי לטריק הזה, בחיים לא הייתי הולכת אחרי שום הודי לשום מקום ולא הבנתי מה קרה לירון שחשב לתומו שזה סתם בן אדם טוב שרוצה להראות לו משהו יפה.
וזה המקום לטיפ הבא:
* הודים שמציעים לכם טקסי פוג`ה תמיד יבקשו בסוף כסף.
* כשנהג או סתם הלך רחוב הודי אומר לכם שמקום מסוים שאתם רוצים להגיע סגור, זה שקר קלאסי כדי לקחת אתכם למקום אחר, כי יצא להם מזה משהו.
חוף קודלי
יום מהגהנום
הלכנו להעביר את הזמן בחוף העירוני וזה לא היה כזה שוס, בעקבות חג כלשהו החוף היה מלא בתיירים הודים, משפחות ובודדים, רובם גברים, כולם עם בגדים, עומדים ומסתכלים על הים, מה נסגר איתם? בשעה חמש חזרנו למשרד, הסוכן סידר לנו אחרי כמה טלפונים שני סליפרים לרכבת המבוקשת, שילמנו ונאמר לנו לחזור אליו מחר לקחת את הכרטיסים. צעדנו חזרה לחוף ובגסט האוס פגשנו את ניל וסיפרנו לו את כל הסאגה היוונית הזאת. סיימנו בארוחת ערב, סיפורים ופנקיק בננה-שוקולד משותף.
יום מעולה
נכון לעכשיו החופים האחרים פחות מפותחים, מעט חושות ללינה ומסעדה קטנה. חוף אום יפה מאוד וכדאי לדעת שלחוף הזה מגיעים הרבה תיירים הודים. הסיבה שמגיעים דווקא אליו היא שנכון לעכשיו רק לשם ניתן להגיע עם ריקשה מהעיר (ועדיין יש קטע של ירידה ברגל). לשאר החופים אפשר להגיע רק בהליכה או בסירה. בחוף הלף מון ובפרדייז היו קבוצות קטנות של תיירים, בפרדייז בעיקר ישראלים וסמים. בירידה לחוף אום ראיתי באופק שהולך ונבנה כפר נופש שלא יושב על חוף הים אלא מאחור, אבל הגיוני ואני מאמינה שיסללו שביל מהכפר אל הים. הוא בנוי בקתות קש עגולות ובריכות מים. יש מצב שזה יהיה מקום שווה! אחרי שבדקנו לגופו ולמסעדתו כל חוף וחוף חזרנו בערב לחוף שלנו עייפים ומרוצים וקינחנו בארוחת ערב ופודינג שוקולד.
24.1: אין כמו לקום בבוקר ולצאת לצחצח שיניים באוויר החופשי בחוץ. רוב האנשים ישנים עדיין והכל שקט ורגוע. מעבר לגדר של הגסט האוס יש שדה גדול ובו אני רואה ציפורים משחקות עם פרות וכלבים, הטבע במיטבו. בילינו את היום בחלקו בגסט האוס עם ניל. כל אחד עסק בענייניו ובצהרים הלכנו לאכול "במקום הספרדי", שזה גסט האוס ומסעדה צמחונית, שמתי לב שהיו במקום הרבה תיירים איטלקיים והמקום הזכיר לי מאוד את האווירה של פונה.
25.1: בשעות היום היינו על החוף ואחה"צ הלכנו שלושתנו לעיר ולשוק. בארוחת ערב ניל נתן לנו מתנת פרידה קטנה וזה ריגש אותנו.
לכל דבר יש סוף, בעיקר לדברים הטובים
רוב התיירים ישנים ומבלים את רוב הזמן בחופים הסמוכים לעיר. הדרך מהעיר אל החוף היא ברובה לא סלולה ולכן לא נוסעים בה, רק הולכים רגלית. ישנה אפשרות נוספת להגיע מהעיר לחופים בסירה מהחוף העירוני (זה לא ממש זול), אפשר גם להתנייד בין החופים עצמם או ברגל או בסירה. ישנם תיירים שנשארים בגוקרנה לתקופה ארוכה, בעיקר זוגות עם ילדים. זה נראה כמו התחליף לגואה מלפני עשרים שנה. החוף הראשון והמפותח ביותר הוא קודלי. ישנם על החוף סוגים שונים של חדרים ומחירים, בנויים ובונגלוס. המחירים לחדר/בונגלו נעים בערך מ- 100 רופי ועד 250 וזה מן הסתם תלוי בעונה ועד כמה מלא או לא מלא. ישנם מקומות מטונפים וזולים, אני לא ממליצה להישאר באחד כזה. לא קל למצוא חדר שווה ביום הראשון בו מגיעים, בעיקר כשזה לילה. בעתיד אני מאמינה שהמקום יתפתח ויהיו יותר ויותר מקומות מסודרים ויקרים יותר, כמו שקרה בחופים בתאילנד, לדוגמא. לאורך החופים מסתובבות פרות שמטיילות ושורצות על החוף בנחת ולא מטרידות איש. היה מקרה מצחיק בו ניגשה פרה לתיירת שרבצה על החוף, והכניסה (הפרה) את הלונלי פלנט שהיה מונח בצד לפיה והתיירת משכה לה (לפרה) אותו החוצה מהפה. הפרות כל הזמן מחפשות במה לנגוס.
בגוקרנה כמו בגואה ובמנאלי יש קטע חזק של סמים, שידוע גם למשטרה. בזמן שהיינו שם שמענו על פשיטות שעשו השוטרים על מסעדות ועל ישראלי שנעצר במסעדה הראשונה על החוף, גם העובד שמכר לו את החומר נעצר. באחד הימים כשהלכנו לעיר עברו מולנו שני שוטרים בדרכם אל החוף. הם עצרו ותיחקרו אותנו, לא הייתה לנו סיבה לפחד כי לא היה לנו מה להסתיר, אבל זה לא היה נעים.
פרטים טכניים בגוקרנה
לינה: בחוף קודלי בגסט האוס: See view .
עלות לינה: חדר בנוי - 150 רופי לחדר ללילה - מיטה, מאוורר וחלון, המקלחת והשירותים בחוץ (מים קרים). במסעדה היה אוכל טוב. במקום: טלפון, אינטרנט - 40 רופי לשעה. יש במקום אפשרות לצריבת דיסקים.
סוכנות לכרטיסים (טיסה/רכבת): Chintamani prasad proprietor
hotel new prasas nilay
near new bus stand gokarna
TEL 08286 257135
הגעה לתחנת הרכבת: בריקשה: 100 רופי לכיוון. יש מהעיר אוטובוס שנוסע לכיוון, אך הוא עוצר על הכביש הראשי והתחנה נמצאת פנימה עוד כמה ק"מ ברגל לרכבת.
הדרך המקובלת להגיע לגוקרנה היא מגואה, ברכבת או אוטובוס. אני ממליצה ברכבת - כ- 4 שעות נסיעה.
מחיר כרטיס רכבת (בסליפר) לבומביי: 1,025 רופי לאדם - כולל עמלה לסוכן במחלקתAC1 סליפר (מקבלים מצעים). זו רכבת לילה שיוצאת בשעה שש וחצי בערב ומגיעה בבוקר, כ- 12 שעות נסיעה. עוברים מוכרים של תה/קפה ואוכל לפני השינה.
חומר דוחה יתושים: יש צורך בשעות הערב, יש לקנות בעיר וגם במסעדות החוף השונות.
מזג האוויר הגענו בסוף ינואר, ביומיים הראשונים היה הים חם ונוח ובמשך הימים בהדרגה נעשה הים סוער והייתה רוח. ביום היה חם ובלילה קריר.
בוקר טוב בומביי
בחרנו נהג ועקבנו אחריו לכיוון המונית כשהוא בודק כל רגע בחשש שאנחנו אחריו ולא זנחנו אותו לטובת נהג אחר. הנהגים בתחנת הרכבת מנסים להוציא מהתייר כמה שיותר, סגרתי איתו על 400 רופי (350 רופי זה המחיר ה"מקובל" מאזור הקולאבה לשדה התעופה שהוא רחוק יותר, ולכן מתחנת הרכבת נראה לי שצריך לעלות פחות, אבל הוא היה עקשן).
בנסיעה חלפנו דרך רחובות שלאורכם היו מאות מבנים ארעיים מכל מיני ג`אנק, מבנים נמוכים כאלה בלי תנאים. הנהג אמר ששם גרים פליטים שהגיעו לבומביי מבנגלדש בשנת 1971. כשהגענו הושטתי לנהג את 400 הרופי עליהם סיכמנו, אבל הוא הוציא את הדף הידוע שלהם והראה לי את הק"מ ודרש 500 וממש התעצבן. גם אנחנו התעצבנו כי הוא הגזים, הודו הודו, אבל יש גבול. החמור לא רצה לקחת ודרש יותר, אז ירון הניח לו 400 רופי על הרצפה והלכנו, שיתפוצץ.
אנחנו בקולאבה וקשה למצוא חדר פנוי. המחירים יקרים והתמורה לא מצדיקה את זה. הגענו ל - Maria lodge (בעקבות גולש באתר שהמליץ על המקום, כתב שזה נקי ושהוא שילם 450 רופי ללילה), היה חדר פנוי בקומה ראשונה, מלוכלך, עם מקלחת די מגעילה ובלי שירותים (יש מחוץ לחדר). המחיר שביקש ההודי היה לא פחות מ - 750 רופי. התבאסנו מזה, אבל חשבנו לעצמנו שאנחנו נשארים כאן יומיים סך הכל ומתכוונים להסתובב הרבה בחוץ וחבל לנו לשרוף חצי יום על לחפש חדר. ניסינו להתמקח, כי כאמור כתבו לי על מחיר נמוך בהרבה, אבל לא הצלחנו, אלא בקטנה לקבל הנחה ל - 650 והלכנו על זה. עשינו את המעשה הנכון לסיטואציה, כי בחוץ היו תיירים שעדיין חיפשו חדר ולא מצאו ואחרי שלקחנו את החדר הזה נכנסו עוד ועוד תיירים שחיפשו חדר וזה שלקחנו היה האחרון להיום. התחלנו את היום בשיטוט בשוק הגדול קאלבאודווי, לשם הגענו בריקשה. (50 רופי, הערה: 30 רופי זה המחיר שישלם מקומי לנסיעה כזו)
השוק גדול ומסועף, מוסלמי ברובו ובעל סמטאות צרים, מורכב מבזארים שונים ולא בדיוק אפשר לזכור מאיפה באת ולאן אתה הולך. יש בשוק רחובות שלמים המוקדשים למוצר אחד מסוים: לאביזרי אמבטיה, לצנרת, לכלי עבודה, תכשיטים, אזור של אוכל, משחטת רכב ועוד. זאברי בזאר (תכשיטים), מאנגאלדאס מרקט (בדים), דהאבו סטריט (פריטי עור) וצ`ור בזאר. במאטון סטריט שבצ`ור בזאר, מתמחים בעתיקות. לאחר מספר שעות של שיטוט בשמש החמה הרגשנו שמיצינו והמשכנו ברגל צפונה.
הגענו לשוק קרופורד, שהוא שוק מזון מקורה, מצפון לתחנת הרכבת ויקטוריה. באים לשם תושבים מקומיים לקניית פירות, ירקות, בשר ועוד. לבניין השוק חזית בסגנון נורמנדי - גותי, המעוטרת בתגליפים שעשה לוקווד קיפלינג שחי בבומביי וניהל את המוזיאון (הוא מוכר כאביו של הסופר והמשורר הבריטי רודיארד קיפלינג, שכתב את "ספר הג`ונגל") והוא גם זה שעיצב את המזרקה, שניצבת במרכז השוק. השוק לא עניין אותנו במיוחד והמשכנו ממנו לכיוון בניין תחנת הרכבת ויקטוריה, מבנה ענק שאי אפשר לתפוס, הבנוי בסגנון גותי עם כיפות, צריחים, חלונות ויטראג` וקירות אבן, העשירים בתגליפים של בעלי חיים. ראינו והמשכנו. בדרך ראיתי בניין משטרה מפואר (במשך היומיים בבומביי ראיתי עוד 2 כאלה) וחשבתי לעצמי שההודים נוהגים לומר שהמדינה שלהם ענייה ויש הרבה מסכנים, אבל כנראה שלמשטרה לא ממש חסר כסף. חזרנו לאזור המלון. ירון הלך לנוח ואני יצאתי לבדוק את השוק בקולאבה קוזויי, שהוא הרחוב הראשי של האזור התיירותי. מקבץ של רוכלי רחוב, חנויות ודוכנים וכל זה נמצא לאורך המדרכה, בצד ימין של הרחוב מתחילתו ועד סופו. נחמד להסתובב וצבעוני, אבל לא יותר מזה. השוק עצמו לא מציע משהו מיוחד/ייחודי ורוב הדוכנים מוכרים את אותם דברים. בערב יצאנו לטיול רגלי (מאוד קרוב לאזור המלונות) לאורך הטיילת שמקבילה לחוף הים עד Gateway of India, שער ניצחון משנת 1924. מולו נמצא מלון טאג` המפואר, שנבנה בשנת 1903 על ידי ג`יי.אן. טאטא, אחד מגדולי התורמים הפרסים (מאמיני דת הזאראתוסטרה) בעיר. מספרים שטאטא החליט על הקמתו לאחר שסירבו להתיר לו כניסה אל אחד המלונות האירופיים בעיר, בטענה שהוא `ניטיב`.
בבומביי יש זיהום אויר חזק מאוד, השוק בקולאבה שווה ביקור, מה גם שהוא ליד המלונות, אבל לא לבנות עליו בתור מציאה, לא מבחינת הסחורה ובעיקר לא מבחינת המחירים. המלצתי למי שמטייל בהודו ומתכנן לקנות גם לעצמו וגם לאחרים מתנות, לקנות בעיקר בדלהי וכמובן במקומות אחרים כשהוא רואה משהו שחפצה נפשו לקנות. לפעמים רואים משהו במקום אחד ובמקום אחר אי אפשר להשיגו. אל תשאירו קניות לבומביי מ-2 סיבות: אחת - הסוחרים בשווקים בבומביי הם גרידים בהגזמה ומבקשים מחירים לא רלוונטים להודו (פי שש ויותר על כל דבר שראיתי במקום אחר). שתיים - בדלהי, במיין באזאר, ישנם דברים שלא תמצאו בבומביי כגון תיקים לצעירים, תיקים, שאלים מחממים וזולים, כיסויי מיטה צבעוניים ושימושיים, צמידי זכוכית ועוד והמחירים בדלהי זולים, גם אם לא יודעים להתמקח (ואנחנו הכי לא יודעים).
בומביי - יום אחרון
מקריאה הבנתי שזו שכונת מגוריי יוקרה ושבמאה ה- 18 היו בנויים שם בונגלוס קולוניאליים. כיום לצערי לא נשאר לזה זכר ומה שיש שם אלו בנייני דירות סתמיים של המעמד הנובו - רישי של בומביי וגם וילות פרטיות. מבלי לדעת או לתכנן יצא שירדנו מול מקדש גא`היני. כמובן שנכנסו והתבוננו במעשיהם. בני דת הג`ייניזם מאמינים שהיקום הוא אינסופי ולא נוצר על ידי אל כלשהו. הפולחן שהם עושים הוא הערצה ל - 24 מפלסי הדרך = מדריכים רוחניים שהצליחו לשחרר את נפשותיהם משעבוד גופני. קראתי שהדת הזו נוסדה במקביל לבודהיזם, עקב נסיבות דומות של ניסיון לעריכת רפורמה בהינדואיזם. כשסיימנו לטייל על הגבעה עצרנו מונית (50 רופי) וביקשנו להגיע לצ`ור בזאר, שם בילינו מספר שעות בהנאה גדולה עד שהתעייפנו וחזרנו למלון.
חזרנו לחדר, ארזנו, התקלחנו ויצאנו לאכול. לא לפני שדאגנו להזמין מונית מראש (במחיר 350 רופי) דרך פקיד הקבלה. המונית הגיעה בזמן ובשעה 22:45 יצאנו לשדה התעופה. כשהגענו הנהג ביקש עוד כסף עבור המזוודות, אנחנו שילמנו את מה שהפקיד שסגר איתו. לדלפק הכרטוס היה תור ארוך ותקוע מאוד. הלכתי לרחרח מה מתרחש והבנתי בעברית שהפקק נוצר בעקבות קבוצת נשים ישראליות (איך לא?) שהגיעו לטיסה עם משקל יתר ונדרשו לשלם לא מעט כסף על משקל עודף. לא נעים ולא מומלץ.
* טיפ: מותר לשלוח עד 20 קילו לאדם.
29.1: שלוש לפנות בוקר, טיסה לעמאן. האוויר מצחין וההודים בשדה מתנהגים אליך כמו לזבל. תודה לאל. אחרי 6 שעות טיסה הגענו לעמאן ושם בלגאן גדול, כל הנוסעים הולכים לא יודעים לאן, עומדים בתורים לא יודעים בדיוק למה ובאיזה שהוא שלב נוצר תור למי שממשיך לקונקשין לישראל ותור נוסף לקונקשן למדינות אחרות. על כל אלה פיקד פקיד ירדני אחד בלי שיניים והתור היה עצבני ולא מאורגן. טסנו בתוך עננות כבדה וכהה והייתי בטוחה שנגיע ליום אפור וגשום. נחתנו בשלום ליום עתיר שמש. בוקר טוב ישראל.
