נסיעה לצ'נאי
הגעתי לצ`נאי (Chennai) מגואה לאחר היסוסים רבים. במשך שבועיים ארוכים ולא מתוכננים נשארתי בגן העדן של חוף פאלולים, מבלי יכולת להחליט אם להמשיך דרומה, או לוותר על הרעיון בשל האסון שהתרחש באזור. המשפחה והחברים בארץ ניסו לשכנע אותי לא לנסוע. הדיווחים באתר ארגון הבריאות העולמי חיזקו את טיעוניהם. הארגון המליץ לא להגיע לחופים הדרומיים בהודו, מחשש למחלות ומגיפות העלולות להתפתח באזור בעקבות מותם של עשרת אלפים איש והתקבצותם של עשרות אלפים נוספים במחנות זמניים על חופי הים, ללא תשתיות של מים וביוב.
התקשרתי טלפונית לישראלים המתגוררים בדרום, במקומות אליהם רציתי להגיע, וביקשתי לדעת מה שלומם והאם יש סכנה בטיול בדרום. כל מי שדיברתי איתו אמר שהכל בסדר ואפשר להגיע ואין שום בעיה. סמכתי על תחושותי ועל תשובות אלו והחלטתי לנסוע לצ`נאי, עיר הבירה של טאמיל נאדו, והעיר הגדולה הקרובה ביותר לאורוביל (Auroville), הנמצאת בחוף המזרחי של תת היבשת ההודית. החלטתי גם שאת הדרך לא אעשה ברכבת או באוטובוס במשך עשרות שעות של חציית תת היבשת ממערב למזרח, אלא אפנק את עצמי ואעשה זאת בטיסה.
כוש, סוכן הנסיעות שלי בפאלולים, בדק את לוח הטיסות והודיע שיש מקום על טיסה מגואה לצ`נאי בשבת בבוקר (כמה ימים מאוחר יותר). שמחתי, כי כך אוכל להישאר עוד קצת בגן עדן. אבל כוש לא סיפר לי שהטיסה הזו עושה מסלול די ארוך, עם נחיתת ביניים בקוצ`ין שבקרלה ושייקח לי חצי יום עד שאגיע ליעדי. מילא, בפעם הבאה שאראה אותו (ושלא תחשבו לרגע שלא אגיע עוד לפאלולים), אנזוף בו על כך. קמתי מוקדם (חמש וחצי בבוקר), כדי להספיק להגיע לטיסה היוצאת משדה התעופה ואסקו דה גאמה, הנמצא במרחק של שעה וחצי נסיעה במונית מפאלולים (אין דרך אחרת וזה עולה 700 רופי, בנוסף על מחיר כרטיס הטיסה - 150 דולר). החדר היה חשוך כשקמתי, הדלקתי פנס כדי לא להעיר את אביה שהלכה לישון רק לפני כשעה (אני מניחה, כי כך קרה בכל הלילות הקודמים - אני עזבתי אותה ב"קפה דל מאר" שעל החוף בסביבות חצות, כי הייתי כבר עייפה והיא המשיכה לשבת עם החבר`ה עד השעות הקטנות של הלילה, כל לילה).
לאור הפנס סידרתי את התרמיל, צחצחתי שיניים והתלבשתי, קיפלתי את הסדין והציפית שלי ודחפתי לתרמיל, את המגבת שהייתה קצת רטובה הכנסתי בין התרמיל לכיסוי שלו, ויצאתי החוצה לפגוש את נהג המונית שחיכה בחיוך גדול, כי אתמול בערב הדגשתי בפניו כמה פעמים שיגיע בזמן, כי אני צריכה להגיע לטיסה, והטיסה לא תחכה לי. הוא הבטיח וקיים, ועכשיו היה מאושר להראות לי זאת. הוא פתח את תא המטען, הכניס את התרמיל וסימן לי לשבת לידו ולא מאחוריו. בעליזות אופיינית הוא פתח בשיחה מיד כשיצאנו לדרך. אני הייתי קצת עייפה ולא כל כך רציתי לשוחח, בעיקר לא לענות לשאלות חקרניות כמו: מאיפה את, ואת לא נראית ישראלית, ומה שמך וכמה ילדים יש לך, וכמה פעמים את בהודו, והאם זו פעם ראשונה בגואה והאם את אוהבת את גואה ומה המקצוע שלך. כששמע שאני עיתונאית במקצועי, הוא דמם לפתע. הפסיק לשאול, אין לי מושג למה, אבל זה היה מאוד נוח. כעת יכולתי להרהר בשקט, ללא הפרעות.
כשהגענו לואסקו דה גאמה בשבע ועשרים בבוקר, כבר היה אור. לאורך הכביש החדש שנסלל לא מכבר ראינו ילדים וגברים כורעים ועושים את צרכיהם. הנהג התעורר לחיים, לאחר ששתק כל הדרך, והצביע על הכורעים: את רואה, הם עושים את צרכי הבוקר... הם עושים את זה בחוץ... אבל אלה לא אנשים מגואה, הם אאוטסיידרים (כך הוא אמר), הם באים ממדינות אחרות בהודו, הם פועלים פשוטים, עוסקים בבנייה, בסיתות אבנים, בניקוי רחובות, וככה הם חיים... בחוץ. כל החיים שלהם בחוץ. אנחנו, אנשי גואה, לא עובדים כל כך קשה, אנחנו קמים בתשע, עשר, יש לנו מקצועות מכובדים, יש לנו את הפועלים הזרים האלה שעושים את העבודה המלוכלכת... נשמע מוכר?
אותי, כאישה, סיקרן מאוד מה עושות הנשים. בכל מסעותי בהודו ראיתי, במקומות שונים, גברים וילדים כורעים ועושים את צרכיהם, מעולם לא ראיתי נשים. כשנסעתי מבומביי לגואה ברכבת ועברנו בפרברי העיר ראיתי עשרות, אם לא מאות, גברים וילדים עושים את צרכיהם לצד המסילה וגם שם לא ראיתי אף אישה אחת. שאלתי את הנהג: למה אני לא רואה אף פעם נשים בצידי הדרכים? מה קורה איתן? להן אין "צרכים" כל בוקר? האיש חייך והסביר: הן יוצאות כשעוד חושך ואי אפשר לראות אותן, או אם יש להן בעיה והן צריכות כשיש אור, הן הולכות רחוק, שלא ייראו. הבנתם את זה? מערכת העיכול אצל הנשים מתאימה את עצמה לאילוצי החיים בהודו, אבל מה עושים כש"המערכת" מתחילה לזייף ולא עומדת בכללים?
בסופו של דבר הגענו לשדה התעופה. התור לבידוק הביטחוני היה ארוך, וכן התור לצ`ק אין, כך שלמטוס הגעתי כמעט בריצה. רוב הטסים היו אנשי עסקים הודים וכמה משפחות. בקוצ`ין ירדו רבים ואז התמלא המטוס בעוד אנשי עסקים. מערביים כמעט ולא היו על הטיסה, רק מעטים. אמרתי כבר שצ`נאי אינה עיר תיירות?
לתחילת הכתבה
סיוט במלון
ביציאה מהשדה קניתי כרטיס למונית בדוכן ה"Pre-paid", כך אפשר להיות בטוחים שמשלמים מחיר הוגן על הנסיעה וביקשתי להגיע לאזור Egmore, הנחשב לאזור התרמילאים, על פי הלונלי פלאנט. מקורות מידע אחרים לא היו לי. גם את שם המלון הוצאתי מהלונלי, ואז התברר שהשם Imperial ניתן כאן בצירופים שונים למלונות שונים. אז לא בדיוק הגעתי למקום הנכון, אבל גם כך זו לא הייתה מציאה גדולה. פקיד הקבלה אמר לי שהוא נותן לי חדר טוב, ובמקום 400 רופי הוא ייקח רק 350 כי אני לבד, אבל החדר מצוין. יש מים חמים? שאלתי. "בטח", הוא ענה בלי להניד עפעף. רק אחר כך התברר שמים חמים אפשר לקבל רק בבאקט, כלומר בדלי, ואין הם זורמים ישירות מהמקלחת. והוא ידע, כמו שאני ידעתי, שלא זו הייתה הכוונה כששאלתי אותו.
כשעליתי לחדר וראיתי אותו ניסיתי עוד להתווכח עם הפקיד על המחיר ואמרתי לו שלא ידעתי שכל כך יקר בצ`נאי, אז הוא אמר בחיוך מתקתק: "יש לי חדרים זולים, את רוצה? ב-180 רופי, חדר קטן, ליחיד (אני יחידה, רציתי לצעוק), אבל הם מלוכלכים מאוד, הוא המשיך, לא כמו החדר הזה. החדר הזה נקי....". חשבתי שהוא צוחק. הסתכלתי סביבי, ראיתי את הג`יפה האיומה השוררת בחדר, הסתכלתי עליו לראות אם הוא מתבדח או רציני ולא ידעתי מה להחליט. איך לעזאזל צריך להראות חדר מלוכלך מאוד, אם זה נחשב לנקי? הג`וקים ממש מטפסים עליך? הלכלוך קופץ עליך מהקיר? איך? טוב, ויתרתי. אמרתי לעצמי שאני מתכוונת להישאר כאן מקסימום שניים - שלושה לילות, אז ניחא.
מאוחר יותר, בעודי מסיימת את מקלחת הבאקט שעשיתי, ראיתי על המשקוף של דלת המקלחת ג`וק ענק, שגם עכשיו, כשאני כותבת עליו סומרות שערותי. הוא טייל על המשקוף ואני פחדתי לצאת מהחדר, שמא הוא יקפוץ עלי. אזרתי את כל האומץ שיש בי, רצתי החוצה, לקחתי סנדל וזרקתי עליו. הוא נפל על הרצפה והתחיל לרוץ, זרקתי את הסנדל שוב והוא התהפך ואז דחפתי אותו אל מתחת לדלת המרפסת ושם הוא נשאר כמה שעות, עד שפתחתי את הדלת והוא נגרר הצידה.
בשלב זה התקשרתי ליפעת ויותם, זוג ישראלי שמתגורר בצ`נאי ואשר את מספר הטלפון שלהם קיבלתי מבחורה בשם סוזי, קוראת באתר האינטרנט שלי, שהמליצה לי מאוד להתקשר אליהם כשאני מגיעה לעיר. אז עשיתי זאת. כי כשמגיעים לעיר זרה, גדולה, רועשת ומאיימת, זה נחמד לפגוש אנשים, שגם אם הם לא מוכרים, הם לפחות מדברים בשפתך. מה גם שהם וודאי מכירים את העיר והאזור טוב ויהיו מוכנים להמליץ על מקומות לטייל בהם.
בשעות הערב הגיעה יפעת עם הנהג שלהם ועם עלמה, הבת הגדולה (בת 3), לאסוף אותי. נסענו אליהן הביתה, לקצה האחר של העיר, ובדרך דיברנו, סיפרנו, הכרנו. עוד בדרך אמרה לי יפעת: למה שלא תבואי לישון אצלנו? מה את צריכה את המלון הזה? (אני באמת לא צריכה), וכשהגענו לבית המקסים שלהם, אי אפשר היה שלא לחוש באווירה הכייפית שבו, של בית חמים נעים ומזמין. כשיותם חזר מהעבודה והיה נחרץ: "בואי, נשלח אותך עם הנהג, תארזי את החפצים שלך, הוא יחכה ותחזרי לכאן...".
לא יכולתי לסרב, למרות שאני כל כך לא אוהבת לנצל הכנסת אורחים של אנשים החיים בחו"ל, כי תמיד אני מנסה להעמיד את עצמי במקומם: תארו לכם שבכל חודש לפחות מישהו מגיע מהארץ. אם זה משפחה (אז בסדר) וחברים קרובים, וחברים רחוקים, וכולם חושבים שהם היחידים שהגיעו בשנה האחרונה וצריך לארח אותם, מתי יהיו למארח חיים פרטיים? תמיד הקפדתי לא להיענות להזמנות כאלה, גם אם הן היו כנות ומכל הלב. אבל הפעם לא יכולתי לסרב. אולי משום שיותם אמר לי: "עזבי, אנחנו כאן כל כך לבד, אין כמעט ישראלים ואנחנו שמחים על כל ישראלי שמגיע..." ואכן, לפני שאני הגעתי הם ארחו חבורה של חמש בנות, פליטות איי אנדמן וניקובר, שעברו את הצונמי, החלימו, נחו קצת אצל הזוג יפעת ויותם והמשיכו בדרכן לתאילנד.
אני לא יודעת אם הייתי מחזיקה מעמד בעיר הזו חמישה ימים, אילו הייתי צריכה להמשיך ולהתגורר במלון שבו התגוררתי. כמה שעות של שיטוטים באזור המלון, שנראה כמו אזור המיין באזאר בדלהי, הבהירו לי שכאן אין אינטרנט כמו שצריך (יש, אבל מאוד פרימיטיבי), אין מסעדות הגונות לאכול (ולי קשה עם האוכל ההודי החריף), למרות שהלונלי פלאנט בהחלט ממליץ על כמה. אני נאספתי אל תוכו של בית חם, אל חיים אחרים שמנהלים כאן אנשי המערב. בערב הראשון ישבנו בסלון של בני הזוג עם חברה שלהם, בחורה שוודית שעובדת ביוניצף, שסיפרה על עבודתה עם פליטי הצונמי. היא ביטלה מכל וכל את השמועות שיש מגיפות ומחלות. סיפרה שישנם סיפורים קשים של אובדן משפחות ורכוש, אבל הפליטים משתקמים לאט לאט.
למחרת, יום ראשון, נסעתי עם יותם ועלמה (הבת הגדולה) לסיור לאורך החופים הדרומיים שנפגעו. יותם רצה לראות מה קורה עם החוף שבו בדרך כלל הוא יוצא לגלישה. נסענו לשם וראינו הרס חלקי, של חומת אבנים שקרסה. שוטרים שומרים במקום ואף לא גולש או מתרחץ אחד בחוף, חוץ מכמה סקרנים. לאורך הדרך דרומה ראינו מחנות פליטים, אוהלים ובתי קש שהוקמו במהירות. משאיות של חלוקת מזון בתוך המחנה ותור ארוך של פליטים לפניהן. יותם אמר שבדרך כלל בימי סוף השבוע כמו היום, ישנו פקק ארוך של מכוניות ומתרחצים לאורך החוף הזה. הפעם הכביש היה פנוי וריק.
המשכנו עד לעיירה מאמאליפורם, 60 ק"מ דרומית לצ`נאי, הידועה במקדשיה החצובים באבן. שם נראה כאילו הכל כרגיל, אבל כמעט ורק תיירים הודים פקדו את המקום. האזהרות של ארגון הבריאות העולמי עשו את שלהן, ותיירים מערביים נזהרים שלא להגיע. בערב לקחו אותי בני הזוג, עם התינוקת ליה ועם עלמה ה"גדולה" לאזור הפאריס` קורנר, שהוא אחד השווקים התוססים של העיר. בשעת ערב של יום ראשון היו רוב החנויות סגורות ובעצם אנחנו היינו האטרקציה: ליה קשורה על החזה של אימה, תינוקת לבנה מנופפת ברגליה, ועלמה, עם תלתליה הזהובים, הייתה מטרה לצביטות לחי של מקומיים סקרניים. הם הלכו אחרינו, הצביעו על התינוקת, סובבו אותנו, צחקו, נופפו בידיהם לילדות הקטנות, עד שחילצנו עצמנו משם וסיימנו את הערב במסעדה איטלקית יוקרתית (Little Italy), עם אוכל- ללקק את האצבעות.
לתחילת הכתבה
אתרים בעיר
ביום השני הסתובבתי עם יפעת במרכזי הקניות המערביים של העיר. קניונים שכל עיר בארץ יכולה להתקנא בהם. המחירים אינם זולים, לא במושגים של הודו, אבל זולים יותר מהארץ. בערב הזמין אותנו ידידו של יותם, איל נפט הודי המתגורר בקנדה, לארוחת ערב במסעדה ההודית של מלון שרתון המקומי. היו שם הוא ואשתו ובנה הבוגר של אשתו מנישואיה הראשונים. האיש התנהג כיאה למיליונר, הזמין עבורנו את הארוחה, ולאחר שנלחש על אוזנו שאני צמחונית, הזמין גם מנות צמחוניות. התיישבנו לשולחן, לפחות ארבעה מלצרים שרתו אותנו ושלושה נגנים עם כלי מיתר נדחקו לידינו וניגנו נעימות שונות. על השולחן שלפנינו הונחו צלחות ועליהן סינרים.
סינרים גדולים, משובצים באדום-לבן, שצריך לקשור אותם על הצוואר, כמו ילדים בגן. עשיתי זאת, כמו שעשו כל המסובים לשולחן. ואז, אחרי שהוגשו החטיפים שלפני הארוחה, הגיע מלצר עם צלחת אחרת ובתוכה סינר משובץ בירוק-לבן וביקש ממני להחליף. לא הבנתי למה, אבל איל הנפט הסביר לי שמאחר ואני צמחונית, אני צריכה ללבוש סינר בצבעים אחרים, כדי שהמלצרים יידעו להבחין. כך ישבתי לי, בולטת בירוק-לבן, לעומת האדומים-לבנים שלבשו כל הסובבים אותי.
לא ספרתי את המנות שהגיעו לשולחן, אבל הן היו רבות. היו שם חטיפים שונים שלפני הארוחה, אחר כך הוגשו שרימפסים ואפרוחים צלויים, וטלה בתנור, ודאל (עדשים) וכל סוגי ה"לחם" ההודי, ואני קיבלתי גבינת פאניר אפויה ופלפלים ממולאים באורז, ובאמת, שאני כבר לא זוכרת מה עוד, אבל היו עוד מנות. לאחר כל זאת קיבלנו גם קולפי - גלידה הודית מיוחדת, שציננה את הלהט של הצ`ילי שעוד היה לי בפה, למרות שמכל דבר לקחתי רק ביס אחד, עד שהבנתי שאם אנסה לאכול את כל המנה, אפשר יהיה להדליק גפרור מהבערה שתהיה לי בפה.
צ`נאי עצמה, כאמור, אינה עיר של תיירים, אבל יש הרבה מה לראות בה. היא נחשבת לעיר של תרבות, מחול ומוסיקה. יש בה אולפני סרטים, שאמנם לא מגיעים בהיקפם וגודלם לאלה שבבומביי, אבל עדיין מפיקים מספר רב של סרטים בשנה. ב"עונה", כלומר עכשיו, בחודשים דצמבר ינואר, נערכים פסטיבלים שונים בעיר הקשורים באמנות, פסטיבל מחול, מוסיקה, יריד ספרים ענק ועוד.
מאחר וידעתי שיש בעיר כמה אתרים יפים שכדאי לראות, החלטתי בוקר אחד להניח ליפעת ולצאת לטייל לבדי. הנהג של בני הזוג לקח אותי למרכז החברה התיאוסופית בעיר ושם התחלתי את הסיור. הסתובבתי בגן הענק של המרכז, ראיתי את הבניינים המרשימים, את המקדש של בודהה ואת עץ הבניאן שאומרים עליו שהוא בין הגדולים ביותר בעולם. משם יצאתי ולקחתי ריקשה לאזור פאריס` קורנר, שם ממוקמים בניני בית המשפט העליון, הבנויים מאבן אדומה ו"נגמרים" במגדלים כמו הקרמלין במוסקבה. סיבוב במתחם בתי המשפט מגלה בניינים ישנים מאוד, המסדרונות ריקים ולא מורגשת כאן תנועת עורכי דין, נאשמים, והמולת בית משפט רגילה, ביקרתי רק בחלק מהמבנים ואולי ישנם כאלה שבהם הפעילות תוססת יותר. הקירות הפנימיים צבועים גם הם אדום, והתחושה היא של בניני רפאים.
בדרך לבנייני בית המשפט עברתי את הטיילת של צ`נאי, על חוף הים שנפגע בצונמי וכעת נראה רחב והים רחוק, סירות מונחות על החול, רשתות דייגים מגולגלות והאנשים המסתובבים על החוף לא נראים כמי שבאו לכאן לבלות.
לא ביקרתי באתרים רבים בעיר כמו המוזיאון הממשלתי, מבצר סנט ג`ורג`, או בקתדרלות ובכנסיות שיש כאן לרוב. אבל בעיתון המקומי קראתי על מוקד משיכה רציני מאוד שיש לצ`נאי: בעיר יש מרכזים רפואיים ברמה גבוהה בקנה מידה עולמי, אליהם מגיעים תיירים מכל העולם כדי להתאשפז. העיתון המקומי מספר שבשנה האחרונה הגיעו כ-150,000 תיירי-רפואה לעיר ועברו בה ניתוחים וטיפולים שונים. העיתון משווה בין מחירי הניתוחים ונותן כדוגמא ניתוח לב פתוח שבבריטניה עולה כ-70,000 דולר, בארה"ב כ-150,000 דולר ובצ`נאי בין 3,000 ל-10,000 דולר. בין המרכזים הרפואיים נמנה גם מרכז לרפואה איורוודית, שהיא הרפואה ההודית המסורתית, הנחשבת במערב לרפואה אלטרנטיבית. גם זו דרך לעודד תיירות, אבל יש להניח שכולנו נעדיף לטייל ברחובות העיר ולא במסדרונות בית החולים שלה.
לתחילת הכתבה
