בית המכשף ב-טרוחיו
כתבה זו מתחילה מאותו מקום בו סיימנו את קודמתה, בית משפחת ולדרמה, טרוחילו, צפון חופה של פרו אך מסתיימת בחיפוש אחר מקורותיה של פרו. בוקר שני בבית ולדרמה. נראה שאנו כאן מאז ומעולם. דבורה בת החמש עשרה חותכת מלפפון בקוביות שרק ישראלי יודע לחתוך. שקט בחוץ. תרנגולי השכונה מתחרים ביניהם בקריאות. הרבה יותר פסטורלי מאותו קרב תרנגולים שכונתי שהתקיים ברחוב הסמוך כמו בכול יום ראשון. לאורה תאסוף אותנו שוב הבוקר. בדרך כלל ממשיך הגל היורד (של הטייל הישראלי) להוארז, חבל הטרקים המפורסם של פרו. אנחנו רוצים לטעום עוד יום היסטוריה ואולי קצת יותר.
יצאנו עם לאורה אל העיר. בנינים קולוניאלים מרשימים משתרעים לאורכו של בלוק שלם, מבותרים בפטיו אחד או שניים ומספרים את סיפורם של עשירי טרוחיליו. היום הם רכושם של הבנקים לאחר שמושכנו בתקופות השלטון הצבאי. מכאן הלכנו אחורה בזמן ויצאנו צפונה באוטובוס מקומי אל בית המכשף, אל ברוחיו. זהו סיפור על ארכיאולוגים תאבי פרסום, על שודדי קברים, מחפשי אוצרות ותרבות עתיקה שאיננה עוד. מול הים הפתוח, לצד תל קטן בן חמשת אלפים שנה עומדים שני מקדשים מתקופת המוצ`ה. המתחם כולו נקרא בית המכשף. לא רחוק משם, כפר דיגים, שודדי קברים.
חוף הים משתרע לרוחב מאות מטרים. ישבנו מול גלי האוקיאנוס השקט לפיקניק. מולינו התנשא מקדש מפולח. הספרדים שחיפשו אחר אוצרות חבויים פילחו את המקדש לעומקו אך לא מצאו דבר. ממרומי המקדש יכולנו להשקיף על המקדש השני, המפולח גם הוא. הפעם בידי ארכיאולוגים בני זמננו. ביניהם, על רצועת החול, אלפי מכתשים קטנים וגומות חול, טביעת ידם של שודדי הקברים. אנו חולפים על פני הבורות, בין בדי קבורה לעצמות אדם, שברי כדים ובעיקר הרס רב. דורות של שודדי קברים, כך קיימו עצמם אנשי הכפרים בתקופות קשות. גם היום, למרות שביזת העתיקות איננה חוקית, עדיין יוצאים אנשי הכפר לחפש אוצרות.
אומרים, שבלילה שאחרי חג המתים, יוצא כל הכפר לחפור ולחפש אחר קברים נוספים. המקדש השני סגור למבקרים. זה כמה שנים מחכים לפתיחה הרשמית אך צללים של סודיות, יוקרה ושאיפות למצוא את מסכת הזהב, מונעים את פתיחתו. באישור מהבנק האחראי על החפירות, באישורו של הארכיאולוג המופקד על המקום ובעיקר מהיכרותה את השומר בשער, מצליחה לאורה להראות לנו מעט מסודותיו של המקום. מסכי בד הורמו וציורים ועיטורים נפלאים נחשפו.
ממרום המקדש ניתן להשקיף על המדבר ועל הים ועל רצועת כני הסוכר מהים עד לכפר לאורכו של הנהר. בכל אלו אנו תוהים מי ומי הם שודדי קברים. הספרדים, הכפריים, הארכיאולוגים המוציאים אוצרות עברה של פרו אל מעבר לים...
מקום מרשים שרק מתחיל להחשף. יומיים עם לאורה נטעו בנו את הרצון להכיר קצת יותר את ההיסטוריה של פרו. החלטנו שהוארז תחכה לנו. אנו עולים שוב צפונה ופונים מזרחה לעבר הרי האנדים, לגלות תרבויות נכחדות, תרבות קחמרקה וצפונה ממנה, תרבות צ`אצ`פויה.
עתיקות ב-קחמרקה
אוטובוס יום לקחמרקה. לאורך החוף המדברי, חוצים מידי פעם אזורים ירוקים, מעובדים ומושקים בידי תעלות השקיה, כדוגמת תעלות בני הצ`ימו שנחסמו בידי בני האינקה. כשהאוטובוס חוצה מזרחה ומתחיל לטפס, משתנה הנוף בהדרגה. קקטוסים גבוהים על רקע אדמת טרשים מפנים מקום לגדות נהר מעובדות, שדות אורז מוצפים המתחלפים בצמחייה שטוחה מותאמת לגבהים. לבסוף אנו גולשים אל העמק בואך קחמרקה.
כאן מתחיל מסענו בעקבות השרידים. בקחמרקה עומד הבית בו נכלא אטוואלפה, אחרון מלכי האינקה שנלכד על ידי פיסרו והוצא להורג לאחר שנתיניו מילאו שני חדרים בכסף וחדר נוסף בזהב. הרבה סיבות היו להוצאה להורג של אחרון מלכי האינקה. על אכזריותו שעה שביתר, כך אומרים, את כרסיהן ההרות של מאה נשותיו של אחיו והרג את הוולדות עוד בטרם הרג את הנשים, על שהרג את אחיו הכלוא כי פחד שהאחרון יומלך תחתיו בידי פיסרו, על שלא מילא עד תום את החדרים בכסף וזהב ככופר חייו. יש האומרים שפיסרו ואנשיו דאגו לרוקן בכל יום מחדש את החדרים...
עד היום, נכרים במכרות קחמרקה זהב וכסף לרוב, גם היום מוצא האוצר את דרכו אל מעבר לים, רחוק מפרו העניה שעתידה ממושכן לבנק הבינלאומי. תגיעו למסעדה של דון ליאון, הם כבר מחכים לכם, אמרה לנו דבורה לבית ולדרמה. מסעדת המשפחה נקראת el zarco, כינוי שדבק בדון ליאון בשל עיני הברקן שלו. דון לאון, אולגה אשתו היפה, קרן בתם שפינקה אותנו וגיא בעלה, המון תודה על שלושה ימים ביחד. יצאנו לקומבמיו. הדרך המתפתלת מעלה חושפת את עמק קחמרקה ומרחוק נראים סלעי ענק. לשם, להרים הקדושים, מועדות פנינו.
תעלת מים שנחצבה בהרים הרבה לפני בואם של בני האינקה הזרימה מים קדושים למרכזיה של תרבות קחמרקה. מתאר הנוף אותו חוצה התעלה לאורך עשרות קילומטר, נותן את התחושה שהמים עולים. מדידות בנות זמננו גילו שהשיפוע עליו שמרו הבנאים הקדמונים הינו חצי מטר לכל קילומטר. מבצע הנדסי בתוואי שטח הררי שגם היום לא היה מבייש את מקימיו. את פנינו קידמו צ`ולות וילדיהן. חלקן מכרו תפוחי אדמה מבושלים וגרעיני תירס קלויים, חלקן בקול בכייני ומעצבן הושיטו יד מבקשת. ניגון שעובר מאם לילדיה, מתחיל מיד כשאתה מופיע ונגמר כשאתה חולף ושוב ממהרים לפניך אל מעבר לעיקול וחוזר הניגון.
הצ`ולות לבושות שמלות בכמה שכבות וחולצות כפתורים. לבוש שנולד כחלק מדריסת התרבות על ידי הספרדים. רובן חובשות שני כובעים רחבי שוליים זה על גבי זה. היינו יכולים לנסות ולתת בזה סימנים של מעמד או יוקרה אך התשובה פשוטה. חפשו את הילד. זהו כובעו של ילד הנתלה מאחוריהן או מזנב בכבשים. חילקנו בננות, תירס שזה עתה קנינו, ותהינו האם גם אלו צאצאי הקחמרקה? האם הופעתנו הפכה אנשים גאים לקבצנים?
להתראות בכתבה הבאה. אנו עולים צפונה לאזור צ`אצ`פויה.
