סיפורן של שתי ערים - מונטפלייה וסיסטרון

פרובנס מלאה כפרים ושדות ואתרי תיירות ועתיקות רומיות. בין הכפרים והאתרים מצויות גם ערים קטנות, ערים שאנשים קודם כל חיים בהם ואחר כך יש שם חנויות לתיירים. יש הרבה כאלו ולא את כולן הספקתי לגלות. סיסטרון ומונפלייה, הן שתי קיצוניויות.
inbal_f
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: סיפורן של שתי ערים - מונטפלייה וסיסטרון
Thinkstock Imagebank ©

מונפלייה

מטודלה זה לא רק רחוב בירושלים -המון חוויות מתרכזות סביב אירועי סוף הסמסטר. גם הנסיעה למונפלייה (Montpellier) קשורה לפסטיבל הפרידות שהחל בסוף חודש יוני ורק לאחרונה הסתיים סופית. לא תכננתי להגיע למונפלייה עד שליסה, חברה מהלימודים, ביקשה שניקח אותה לשדה התעופה, בדרך הביתה. זה נתן לי וללנה, חברה חובבת מסעות ונדודים הזדמנות לטייל יום שלם עם אוטו, ולנסוע לאיפה שאנחנו רק רוצות, אחרי לילה בלי שינה בגלל מסיבת סוף סמסטר. על הבוקר אכלנו שלושה קוראסונים, כדי להישאר ערות. ויצאנו לדרך, בלי הרבה תוכניות, נוסעים למונפלייה, נראה מה נספיק ומה לא. אחרי שנפרדנו מליסה בשדה, עם כמה דמעות לפתיחת היום, הגענו לעיר חדשה. כמה מוזר להגיע לעיר חדשה בלי מזוודות, לא דרך שדה תעופה ולא דרך תחנת רכבת. נחתנו ישר לתוך הכיכר המרכזית של מונפלייה, עיר נהדרת וגם המארחת של פסטיבל נפלא לקולנוע ים תיכוני, בו הסרטים הישראלים שלנו מקפידים לככב כל שנה.

מונפלייה היא עיר של סוחרים ושל אינטלקטואלים. אחד מהם הוא בנימין (בן יונה) מטודלה. יהודי נודד, במלוא מובן המילה. במאה ה-12 הוא טייל באגן הים התיכון במשך כחמש שנים וכתב את הספר בעל השם המקורי "ספר המסעות" על הארצות שהוא ביקר בהן: מצרים, יוון, גאליה (צרפת של היום), ספרד, ג`נובה (שאז היתה מדינה בפני עצמה ולא רק העיר האיטלקית ממנה מרקו מגיע), פיזה וכמובן ארץ זבת חלב. את מונפלייה הוא תיאר כעיר עם המון רחובות צפופים שוקקי חיים ומסחר.

כמו שאמרתי, הרבה תוכניות לא היו, והחלטנו למלא את היום בשיטוטים ברחובות כדי להרגיש את העיר. במדריך הטיולים וגם בעל פה נאמר לנו שמונפלייה היא עיר סטודנטיאלית ומלאת חיים. אני הייתי סקפטית: גם אקס סטודנטיאלית, וחיים לא חסרים בה, מה כבר יכול להיות שונה. מה ששונה זה כנראה הכמות: יותר, הרבה יותר סטודנטים, ופחות (הרבה פחות) תיירים. במונפלייה כמות סטודנטים כמו בבולוניה (כ-60,000), וספר הטיולים שלי מצהיר שיש הטוענים שהגיל הממוצע הוא 25 (על הנתון האחרון אין לי אחריות).

הפסקה מתודית קצרה להסברים: הזמן עובר, אני רואה הרבה מקומות באירופה, וקצת-קצת נעשית לפעמים צינית, עייפה, חסרת סבלנות. אני לפעמים מרגישה שהנשימה שלי, שבספטמבר לפני שנה נעתקה מכל מי שדיבר שפה זרה, מכל כוס קפה ומכל סמטה-רחוב-כנסייה, חזרה להיות די סדירה. יותר קשה לי להתלהב ממש ממקומות. ועם כל זה - מונפלייה עיר מגניבה. אני בדרך כלל לא משתמשת בביטויי סלנג אבל זה מה שהיא. מגניבה. המון בוטיקים, חנויות, בתי קפה, רחובות קטנים, שוק צבעוני, פארק ענק מימדים ועם המון פרחים. לכאורה - כלום לא ממש שונה מאקס, אבל הכל היה שונה - את כל המקומות לא היכרנו, נאבדנו אלף פעמים בתוך העיר הקטנה הזו, והרגשנו כאילו יצאנו לחופש. בתוך החום הבלתי נסבל של הקיץ, השמש מאירה על הבתים באור בהיר בהיר וזה נותן להם גוון מוזהב, מלכותי, שמרגיש באמת כאילו יצאנו לטיול בארץ אחרת ולא כאילו אנחנו בעוד עיר סטודנטיאלית בצרפת.

כמו כל מקום בצרפת, המדינה הכי מתויירת בעולם, אי אפשר בלי איזה משבר, בלי איזו דרמה. מונפלייה נמכרה לצרפת בשנת 1359 (לפני כן היא היתה בידי הקטלונים), כמעט נהרסה כליל בשנת 1622, וסבלה ממשבר כלכלי חמור בראשית המאה ה-20 בגלל ירידה דרסטית במכירות היין בעולם. בשנת 1537 פרסם המלך פרנסואה הראשון את "חוק מונפלייה", המחייב מסירת עותקים ממסמכים שנכתבו בצרפת, על מנת ליצור אוסף לאומי. החוק הועתק למדינות רבות ככלי חשוב לשימור ולתיעוד המסורת, השורשים והתרבות הכתובה של עם.

יש הרבה מה לראות במונפלייה: טיילת פיירו, טיילת יפיפיה באמצע פארק מלא חיים, שבמרחק 5 דקות מהמרכז מרגישה לגמרי לגמרי בטבע; Place de la Comedie הגדול והמרשים, שכל הזמן קורים בו דברים- נגנים, הופעות תיאטרון, קבצנים, ועוד ועוד; רבעים יפים בעיר העתיקה ומחוץ לה; והמון המון בוטיקים. וכפי שהסברתי, כל הטיול התאפשר הודות לליזה שדאגה לנו לאוטו. אז החלטנו שיום חם כזה מצדיק לגמרי טבילה במקור מים, עם או בלי בגד ים. יצאנו צפונה כי המפה הראתה כביש נופי, ומצאנו את עצמנו באזור קסום- the Ganges Route. איך כל אזור שקשור למילה גנגה (או גנגס, תלוי מי קורא וכמה הוא יודע צרפתית) נעשה ישר אקזוטי. שום מדריך טיולים לא ממש מפליג בהסברים על האזור שמחוץ למונפלייה, אבל מסתבר שתפאורה של נחל רחב כאשר לגדותיו, אחת לכמה קילומטרים יש עיר עתיקה עם בתי אבן ועוד שני בתי קפה, יכולה להיות לא רעה בכלל.

לאורך נהר ה-Ganges ראינו אנשים מתרחצים, וחותרים בקייאקים, ועושים פיקניק ועפים במצנחי רחיפה וחשבנו לעצמנו שאם הצרפתים יכולים אז אין סיבה שאנחנו לא. עוד חשבנו שזה די משעשע שיש נהר עם שם דומה לזה שיש בהודו, אבל הוא פחות מלוכלך, פחות קדוש, לא שורפים בו גופות אבל משיטים סירות נייר על המים.. אז נכנסנו לטבילה בנחל עם זרם לא רע אפילו שקיץ, ומים נקיים, ומעט מאוד בגדים. כשיצאנו החוצה פטפטנו קצת על מקומות עם נחלים ולאט לאט נכנסנו למוד שינה/נמנום של יום שרבי. כשהתעוררנו גילינו שהשעה חמש וחצי, ואת האוטו צריך להחזיר באקס בשבע, מרחק 250 קילומטרים, וניסיוננו מראה שתחינות לצרפתים לא ממש מזיזות להם, אז שברנו את השלווה ואחרי מירוץ מטורף נגד השעון, ועוד קצת מזל שהסוכנות סגרה טיפה יותר מאוחר כי היה לנו עבודה, סיימנו יופי של יום.

לתחילת הכתבה

סיסטרון

"זו לא היתה התקופה היפה ביותר, גם לא הגרועה ביותר, זה היה זמן של התאוששות, זמן של אבטלה, זמן של חדשנות, זמן של שחיתות" (צ`ארלס דיקנס, בין שתים ערים, על המהפכה הצרפתית, 1859). סיסטרון (Sisteron) היא גחמה של אחרי הצהרים. יש מקומות שפשוט יודעים, רק מהשם או מהמיקום על המפה, שיהיה שם נחמד, בלי לקרוא יותר מדי, בלי לחקור. בימים שעוד לא היו מבחנים ועבודות, אלא רק לכאורה היינו סטודנטים, לא הרבה אחרי שהתחיל הסמסטר, חיפשנו מה לעשות ביום שלא היה צריך ללכת בו לבית ספר. החלטנו על טיול אחרי הצהרים צפונה. שעה וחצי מאקס, אם אין תקלות ברכבת, ואתה בחלק הכמעט הכי צפוני בפרובנס.

המון אנשים עברו בעיר הזו, המון התחבאו בה, השתמשו בה, מעט נשארו בה. במהלך מלחמת הדתות, סיסטרון היתה קו הגבול בין גאליה וסאבוי. כדי שלא יהיה משעמם- גם פוגרום ביהודים היה כאן, במאה ה-13 (בדיוק בזמן שמטודלה מיודענו דיווח לו בכיף על החיים במונפלייה). סיסטרון היא אבן דרך במסעו של נפוליאון חזרה לפריז בשנת 1815, אחרי הגלות באי אלבה שבאיטליה. חוץ מזה היא היתה נתונה תמיד להשתלטויות, ובשנת 1944 האמריקאים והאנגלים הפציצו את העיר.

עשינו סיבוב קצר, ביקרנו בעיר ימי-ביינימית נעימה, עם רחובות צרים, כנסיות ושלושה מגדלים יפים ומשומרים היטב. אפילו טיפסנו (500 מטר, בעליה!) למבצר (אבל לא נכנסו כי לא התחשק לנו לשלם וגם התחיל לטפטף) - המבצר הוא הסמל של העיר, ונושא בין שאריות קירותיו את כל הטרגדיות שעברו כאן. אבל כשיורדים מהמבצר, ועוברים ברחובות הצרים, שותים קפה קטן (ומגעיל, הצרפתים לא יודעים לעשות קפה..), והולכים עוד חמש דקות עד לאגם המלאכותי והחמוד להפליא שמצוי בעיר, אין יותר טרגדיות, רק אחר הצהרים שקט ונעים, שמגוון את השהייה באקס, ומכניס לריאות קצת אויר הרים, נחל אחד, אגם מלאכותי וטיפ טיפה היסטוריה. סיסטרון עיר שמשמשת מקלט לעוברים דרכה - אין חובה להגיע במיוחד, אבל די כיף אם מגיעים.

יפים, יפים המקומות שאני רואה. אני נהנית לאסוף עוד תמונות לאלבום שבראש שלי, אני עדיין כל הזמן חושבת לאיפה אפשר לנסוע. אמא שלי תמיד קוראת לי בנימין מטודלה כשאני מספרת לה בטלפון בהתלהבות על רעיון להרפתקה חדשה (היא גם זאת שאספה בשבילי את המידע על מי היה האיש, ומגיעה לה המון המון תודה על כך ועל עוד איזה אלף דברים אחרים). אני רק שמחה שניתנת לי האפשרות לספר ולדווח. אני לא הראשונה שמדווחת על מסעותיה, ואני גם לא מגלה דברים חדשים שעוד מישהו לא סיפר לפני, אבל יש לי את ההזדמנות המופלאה לחשוב בקול רם על מה שכבר עברתי כאן בדרכים שלי באירופה. אבל לדיווחים שלי חסר לפעמים איזה מימד אנושי - סיפור על מישהו שגר, כמו שאני מכירה את המקומות שאני גרה בהם ונקשרת אליהם, מוצאת לי את הפינות שאני אוהבת, ועושה פסטיבל מלוקיישנים מטופשים כמו טלפון ציבורי, מזרקה, שלט בכניסה לרחוב. עשיתי בפנקס הירוק רשימה של מקומות שאני עוד רוצה לבקר בהם. בלי דד-ליינים, סתם אסופה מקרית של אינטואיציות, של מקומות שאני חושבת שאוהב. עוד כמה כאלו מקומות יהיו בכתבה הבאה, מקומות בצרפת עם ניחוח של ארץ אחרת.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

הזמנת חופשה לצרפת

כתבות מומלצות עבורך על צרפת

קצת השראה לטיול הבא

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם