בר מצווה בהאנוי
הגענו להאנוי ב-5 לפנות בוקר מהרכבת של לאו קאי ובמהרה הבנו על מה כל הישראלים שפגשנו בדרום וויאטנם דיברו. הוויאטנמים של האנוי ממש לא נחמדים! קודם כל אני חייבת לציין שהוויאטנמים בחלקים אחרים של צפון וויאטנם כמו בנין בין, בסאפה ובהלונג ביי הם מאוד נחמדים. אלו רק הוויאטנמים של האנוי! רק לא להכליל ולהגיד שכל ה"צפוניים" מגעילים. וכדאי גם להסביר למה הכוונה במגעילים... הם פשוט מרמים מלא כל הזמן! לדוגמא, נהג המונית שהסיע אותנו מתחנת הרכבת עד למלון אמנם הפעיל את המונה (אפילו בלי שביקשנו), אבל הוא נסע בעיקוף וגם כשידענו כשהמרחק אמור להיות חצי ק"מ- הנהג טען שזה שלושה! אחרי כמה זמן למדנו את השיטה להתמודד עם נהגי המוניות- תמיד נסענו עם מפה ועקבנו אחרי המסלול. אם ראינו שהוא האריך את הדרך צעקנו עליו קצת ואחרי זה הוא נסע ישירות למקום הנכון... עוד דוגמא לאי נחמדות היא המחירים שהמוכרים נקבו. אחרי חודשיים בוויאטנם ידענו בדיוק כמה עולים קילו מנגו, בננות ובגטים, ולמרות זאת המוכרים לא התביישו לשלש את המחיר -; וגם לא תמיד הסכימו לרדת!! בקיצור לא משהו בכלל...
האנוי אמנם מחזיקה בתואר "עיר" אבל היא די קטנה... הרחובות של העיר העתיקה "מסודרים" בתסבוכת והכבישים שעוברים בהם מאוד צרים. יש המון אופנועים ביחס לרוחב הכביש, אבל לדעתנו סייגון מנצחת בגדול בתואר "עיר האופנועים". הרחובות בעיר מסודרים לפי נושאים אז נהננו להסתובב ולמצוא בכל פעם רחוב חדש. מצאנו רחוב עם חנויות של דברי תפירה (כפתורים, חוטים ותחרה), רחוב חנויות בגדים, רחוב חנויות של כלי מתכת, רחוב חנויות מוצרי נייר ויצירה, רחוב חנויות של כלי נגינה והכי חשוב -; רחוב הצעצועים! לקראת יום הולדת 5 של יובל ממש חגגנו שם ונהננו לחקור את החנויות והמשחקים הזולים... הבנים זרחו מאושר.
ועכשיו לסיפור קצת הזוי ומאוד משמח על מה שהיה לנו בבירת וויאטנם... אולי כדאי שעומרי יספר: "מתחילת וייטנאם ההורים חשבו איך נעשה לי בר מצווה לפני שנחזור לארץ... הם רצו שאני אעלה לתורה בחו"ל בגלל שנראה להם שזה יהיה משהו מיוחד (וזה באמת ככה).. בסייגון היה בית חב"ד אבל לא רצינו להישאר שם עוד שבועיים (אחרי שכבר הינו שם שלושה שבועות בזמן שחיכינו לליל הסדר). הרב נחום בסייגון לימד אותי איך לשיר את התפילה לפני ואחרי העלייה לתורה, אבל לא יכולנו ללמוד יותר מזה, בגלל שלא ידענו באיזה תאריך אני אעלה לתורה- אז איזה פרשה אני אקרא... בזמן שהיינו בסאפה, כבר היינו די בטוחים שניסע ללאוס (המקום הכי קרוב עם בית חב"ד)- שם אני אוכל לעלות לתורה.
ביום רביעי (2.5.2007) אמא ואבא נכנסו באינטרנט לאתר של השגרירות בהאנוי, ושאלו אותם במייל אם יש בהאנוי בית כנסת (למרות שהיינו כמעט בטוחים שאין) והם באמת ענו שלא. אבל הקונסול, נתי, סיפר לנו שהוא דתי ושנוכל לנסות לייצר עלייה לתורה (יש לו ספר תורה) וננסה גם למצוא מניין ויכול להיות טוב.. חשבנו על זה והחלטנו שזה רעיון טוב. במקום לנסוע עד לאוס, נעשה בר מצוה בוויאטנם ומיד אחרי זה ניסע לסין. ולמחרת, ביום חמישי (3.5.07) נתי סיפר לנו על הרעיון הגאוני שלו -; ביום שישי שר החקלאות שלום שמחון ופמלייתו אמורים להגיע לביקור בהאנוי וכך נוכל לשלב אותם ואז בטוח יהיה מניין ונוכל לפתוח את ספר התורה. כשהגענו להאנוי, מיד הלכנו לשגרירות ישראל ושם פגשנו את נתי. הוא הראה לנו את ספר התורה והביא לי את הקטע שלי כדי שאני אתאמן במלון. הם כבר ארגנו את כל היהודים שגרים בעיר (בין 15- 20 אבל חלק לא נמצאים בעיר וחלק נשים שלא נספרות כמניין). התאמנתי קצת ולמחרת כבר עשינו את העלייה. בבוקר נסענו למלון Horison (מלון ממש יפה שהשר ישן בו), בו שכרנו אולם קטן לעשות את הטקס. קראתי רק את הברכות עם המנגינה בגלל שלא היה מי שילמד אותי לקרוא את החלק בתורה עם מנגינה. לא קראתי את ההפטרה בגלל שהיא הייתה משעממת וארוכה וגם אותה היה קשה ללמוד ביום.. כשגמרתי זרקו עלי סוכריות והמשפחה הקריאו לי ברכות שהם רשמו לי... הבר מצווה היתה ממש כיפית והוכתרה כהצלחה גדולה!"
ב-9.5, אחרי 5 ימים בהאנוי (זה לא שבאמת עשינו שם הרבה... אמא ואבא היו קצת חולים...), חגגנו ליובל יומולדת והוא היה ממש מאושר מכל המתנות המגניבות (התמזל מזלו... יומולדת בהאנוי -; עם רחוב הצעצועים -; זה ממש כיף!). הלכנו לאכול ב-KFC, באמת שווה תיעוד! התענגנו על כל ביס... אחר כך ביקרנו במוזיאון האמנות שנמצא בקרבת מקום. הוא ממש הצליח להפתיע אותי- אחרי מוזיאוני האמנות בפנום פן וסייגון לא ציפיתי להרבה ומוזיאון האמנות הזה היה יחסית גדול ומטופח, עם מוצגים יחסית מעניינים. הרגשנו שאנחנו במדינה קומוניסטית -; רוב היצירות עסקו בחיילים, בדגלים אדומים עם כוכב צהוב (דגל וויאטנם) ובתיאור של "סבא הו צ`י מין החמוד והטוב".
הלונג ביי
איזה יופי! למחרת נסענו לטיול מאורגן בן יומיים דרך אחת הסוכנויות בעיר להאלונג ביי, מפרץ יפהפה ומיוחד שמוכרז כנכס עולמי על ידי האו"ם. עובדה זו (בנוסף לקרבה של האלונג להאנוי -; רק כשלוש שעות נסיעה) כנראה רק מוסיפה לכמות הענקית של התיירים שמגיעים הנה. הגענו לנמל שהיה מפוצץ בספינות עץ לא גדולות, ברובן קומה תחתונה עם חדרים לשינה, קומה מעליה מעין מסעדה וקומה עליונה שהיא מרפסת. לא נראה שאכפת להם במיוחד על הספינות -; עובדה שהם עוגנים קרוב מאד אחד לשני עד שהספינות שוחקות אחת את השנייה. מסתבר שהם משיטים סירה כמו שהם נוהגים באופנוע....
בגלל שהיינו ב- Low Season קיבלנו סירה לעצמנו ולעוד שלושה אנשים (אנחנו שני שליש מהקבוצה!)- כשהיא מיועדת ל-16 איש. התחלנו בהפלגה, בים שקט במיוחד, ממש פלטה. ארוחת הצהריים הייתה על הסיפון, והאוכל העיקרי שמוגש הוא Sea Food כך שאם מישהו לא אוכל כזה סוג של אוכל (כמונו למשל..) צריך לבקש ולהבהיר בסוכנות הנסיעות כשמזמינים שיט. אנחנו עשינו זאת, אך בגלל אי הבנה וויאטנמית טיפשית גם אמא ואבא קיבלו כיכר לחם וחביתות בכל הארוחות...
ההפלגה בין גושי הסלע הייתה פשוט מדהימה! זו אותה תופעה שראינו בנין בין, רק הפעם במקום שההרים יצאו מתוך שדות האורז הם יצאו מתוך הים. אפילו שערפל עטף את הכל (ואולי בגלל ש)- היה מקסים!! כיף לשכב למעלה, על כיסאות הנוח, לקרוא ספר טוב וגם להסתכל על הנוף. עצרנו במערת נטיפים גדולה שאף ספינת תיירים לא מפספסת, והאמת שהיא ממש הרשימה אותנו. הוויאטנמים אפילו הצליחו לשמור עליה די נקייה, והאירו אותה באורות צבעוניים ויפים. משם שטנו 5 דקות עד למזח צף שבו קיבלנו שלושה קייקים זוגיים ושייטנו במשך ¾ שעה בין ההרים הגדולים. ממש מדהים לראות אותם מקרוב!
ישנו בספינה, חוויה שהייתה ממש נהדרת. יש גם אפשרות ללון במלון על אחד האיים אבל לדעתנו זה פספוס גדול של החלק העיקרי בשיט- הבוקר על הים!! לשבת על כיסא העץ ב`מרפסת` למעלה, לשמוע מוזיקה ב- mp3, רוח קרירה, נוף של ים והרים תכולים שיוצאים ממנו... איזה כיף! בדרך חזרה לחוף נעצרנו בין האיים וכולם (לפחות האמיצים...) קפצו מהמרפסת אל תוך המים! היה אדיר! ולסיכום - למרות שהלונג ביי זה מקום תיירותי למדי, אנחנו ממליצים לא לפספס!! ספינות העץ ששטות מסביבך הן אמנם רבות- אבל משתלבות יחסית יפה עם הנוף (מזל שהן לא צבעוניות אלא בצבע עץ...). כדאי לא לישון על האי אלא בסירה- כי החדרים סבירים (כל עוד לא ישנים ליד המנוע) והבוקר על הסיפון שווה הכל! הסירה בכללללל לא מתנדנדת אין סכנה למחלת ים! מרגישים כמו בשיט על נהר שקט! תהנו!
עוד קצת בילויים לפני שעוזבים, חזרנו להאנוי, אבל הפעם במקום לנסוע בחזרה למלון הקודם שלנו שם (Ocean Stars Hotel), שהשאיר טעם לא טוב בכלל, נסענו לבית של מכרים ישראלים שהיו באותו הזמן בישראל אז השאילו לנו בית לארבעה ימים. היה נהדרררר וזו ההזדמנות לומר תודה שוב! נחנו הרבה, בילינו עם חברים ישראלים נוספים ואכלנו אוכל טעים שאמא בשלה (!). בנוסף ביקרנו גם בפארק מים/ לונה פארק שנמצא בקרבת מקום, וגם לא ממש מוכר בקרב תיירים. פארק המים והלונה פארק הם שני פארקים נפרדים. הכניסה לפארק המים עולה 70,000 דונג, ולעומת זאת הלונה פארק בנוי בשיטה של תשלום על כל מתקן בנפרד (ו- 3,000 דונג על כניסה לפארק). אנחנו הלכנו על פארק מים (למרות שלא היה חם בחוץ) ואני יכולה לספר שהצבע של המתקנים דהוי למדי, הדמויות שמפוסלות הן של פופאי ואוליב (מישהו שם נשאר באלף הקודם?) והוויאטנמים שבאים לבלות שוכרים שם את בגדי הים שלהם כך שכולם היו לבושים בבגדי ים מפוספסים/ מנוקדים משנות ה-70. פשוט הזוי! אבל למרות המגרעות הצלחנו להנות מאוד מהפארק כולו- המגלשות התלולות, האבובים ובריכת הגלים. ביציאה מפארק המים עוברים בתוך הלונה פארק והחלטנו שאם אנחנו כבר שם, כל ילד יכול לבחור מתקן אחד שהוא רוצה לעשות + הגלגל הענק (הוא באמת ענק!) שעשינו כולנו יחד. בקיצור, יצא יום מוצלח!
פרידה מויאטנם
ב-14 למאי, לפנות ערב, הגענו לתחנת הרכבת שבהאנוי. עלינו על רכבת SP3 שמובילה לעיר Lao Cai ממנה בדרך כלל נוסעים לסאפה, אבל לא היום- אנחנו היינו בדרכנו ללאו קאי בגלל שהיא גם עיירת הגבול של וויאטנם עם סין! התחנה הבאה בטיול שלנו! הגענו לתחנת הרכבת שבלאו קאי בסביבות 6 בבוקר. ישר התנפלו עלינו כל נהגי המוניות שרצו שניסע איתם לסאפה, הם לא יודעים שאנחנו בכלל בדרך לסין! התחלנו מארוחת בוקר בעיר- למזלנו כבר היינו בה (בדרך מסאפה להאנוי) כך שהכרנו את המסעדות הקרובות לתחנה ואכלנו שם. אחרי 7 דקות נסיעה במונית הגענו מהמסעדה אל הגבול! איזה התרגשות! הגבול הפתיע לטובה, בניין חדש יחסית ודי מאורגן. חיכתה לנו שם משימה קצת מסובכת- הוויזה שלנו לוויאטנם נגמרה ב-13 למאי, ותאריך היציאה שלנו היה 15 למאי. או אוו.. הסיבוך הזה נוצר בגלל שהיינו חייבים לחכות עד שהוויזה שלנו לסין תהיה מוכנה (והיא הייתה מוכנה רק ב-14 למאי בבוקר).
הוויזה שלנו לסין הייתה מוכנה כל כך מאוחר בגלל השגרירות הסינית בהאנוי שעשתה שינוי נהלים. עד אפריל היה אפשר להוציא וויזה לסין דרך סוכנויות הנסיעות בעיר. לא עוד! השגרירות בהאנוי אינה מקבלת את הסוכנויות וכדי להוציא וויזה הן חייבות לשלוח את הדרכונים עד לסייגון ובחזרה -; תהליך שמייקר את הוויזה וגם מאריך אותה לשבוע מיום מסירת הדרכונים (במקום 4 ימים). האפשרות השנייה להוצאת הוויזה היתה לגשת עצמאית לשגרירות סין בהאנוי ולעשות את הוויזה לבד, ללא תיווך של משרד נסיעות. זה יצר לחץ נוראי- בכל יום חיכו מחוץ לשגרירות יותר מ-100 איש שרצו לקבל וויזה, אבל השגרירות הייתה נפתחת ב-8:30 בבוקר וכבר ב-10:30 סוגרת שערים! ממש קצת אנשים היו נכנסים ואנשים היו מתייצבים מחוץ לשער כבר ב-5 בבוקר כדי להיות ראשונים בתור ולהצליח להכנס! טירוף של ממש! אבא ניסה להיכנס ביום שלישי ואחרי שלא הצליח, התייצב מוקדם יותר ביום רביעי. כבר היינו די בטוחים שניאלץ לוותר על סין ולמצוא יעד טיול אחר. במזל הוא נכנס ב-10 דקות האחרונות שבהן השגרירות הייתה פתוחה ואחרי 4 "ימי עבודה" קיבלנו את הויזה! רק שזה כבר היה, כמו שסיפרתי, באיחור לוויזה של וויאטנם... אז בגבול עשו לנו קצת בעיות, והנזק הכספי הסופי אחרי התמקחות היה 100 דולר, שזה פחות מהוצאת ויזה לסין בהליך מזורז לכולנו.
זמן לסכם:
על סין יסופר כבר בכתבה הבאה... אבל קודם כל אני צריכה לסכם את וויאטנם, ארץ האופנועים המקסימה. אז וויאטנם הייתה בשבילנו חוויה מדהימה! זו מדינה פשוט מדהימה! וגם מאוד מאוד מיוחדת! כשאתה נכנס לוויאטנם, אפילו בלי לדעת אתה חוזר 40 שנה אחורה... האנשים לובשים `כובעי מלחמה` ירוקים כאילו שהם בוויאטקונג, והמשאיות המתפרקות נוסעות ברחובות כאילו שזה נורמלי לחלוטין. את הכביסה הם מכבסים בנהר, בו גם מתרחצים ואליו גם מרוקנים את הזבל. רובם עוסקים בחקלאות (גידול אורז כמובן!) שמתבססת על שיטת הצפה (ארצם התברכה בהרבה מים). ברגעי הפנאי האנשים הוויאטנמים יושבים על המדרכה ב"ישיבת מוצא וויאטנמית" שהכי הזכירה לי ישיבה של קוף. מדהים לראות אותם בברכיים כפופות ומבט סתום, סתם בוהים ברחוב... הסרטים שלהם מסתכמים בקריוקי מזייף במיוחד וסרטי מכות אותם מדובב קול אחד בלבד במשך כל הסרט. ובקיצור הם פשוט מגניבים!
חייבים לזכור שהטיול בויאטנם למשפחה תרמילאית קצת מעייף - הלכלוך ברחובות, עומס האופנועים בערים, הרעש הבלתי פוסק של צפצופי המכוניות, העדר אוכל מערבי (פרט לערים הגדולות). יחד עם זאת תנאי הלינה בגסטהאוסים והמלונות הקטנים שישנו בהם היו טובים וזולים. בחודשיים שהיינו פגשנו הרבה ויאטנמים נחמדים, יצרנו איתם קשרים והרגשנו שהצלחנו לפגוש את וויאטנם האמיתית והמעניינת. הגענו למסקנה שכדאי לטייל בויאטנם באיזי -; לא פחות מחודש שלם- אחרת לא מצליחים להכיר את האנשים ואת מה שיש למדינה להציע באמת! אסור לרוץ בין יעדים, וכדאי להגיע גם למקומות שמחוץ למסלול האוטובוס הקבוע ע"י שכירת אופנוע או מכונית. בסה"כ קל לטייל בוויאטנם, גם כמשפחה וגם בכלליות. כדאי להגיע! יופי של מקום!
ולסיכום הסיכום, כמה עובדות לא רשמיות על הוויאטנמים אותן גילינו במהלך הטיול... :
- הם נהגו לעצור אותנו ברחוב, לספור בפנינו עד 4 באנגלית, ולהתלהב מזה שאנחנו ארבעה Be-be (ילדים)!
- הם אהבו במיוחד לגעת ביובל הבלונדיני הקטן (לפחות לנסות לגעת בו, כי אנחנו היינו שומרי הראש שלו ולא הרשנו להם להתקרב יתר על המידה).
- הנשים הוויאטנמיות בטוחות שהאופנה כרגע היא ללכת עם פיג`מות משי פרחוניות ברחוב.
- הם נוהגים לאסור על כניסה לשירותים הציבוריים עם נעליים -; צריך לנעול את כפכפי הפלסטיק הויאטנמים מהסוג הזול ביותר שמחכים בכניסה.
- בשירותים הציבוריים, על יד המראה, עומדים בדרך כלל מסרקי פלסטיק ציבוריים צבעוניים בהם הגברים הוויאטנמים נוהגים להשתמש (!).
- לא משנה כמה שהבית הוויאטנמי נראה עני ומתפרק, תמיד תצא ממנו אנטנת טלוויזיה!
- ובקשר לעובדה הקודמת- שני הדברים החשובים ביותר בבית וויאטנמי הם רצפה גדולה (כדי שיהיה איפה לישון) וטלוויזיה שתמיד דולקת, גם כשאף אחד לא צופה בה.
- רכב בלי צופר בוויאטנם לא שווה בכלל! ותזהרו- אם נוסעים בלי צופר סיכויי התאונה גבוהים במיוחד.
- הכיסא שהכי נוח לוויאטנמים בדרך כלל אדום, עשוי מפלסטיק, ובגובה 20 ס"מ.
- רוב הוויאטנמיות לובשות כובע קש בצורת חרוט, מדהים כמה שהוא מצטלם יפה. והוא גם יעיל במיוחד- מגן מפני השמש ומפני הגשם!
- הם אוכלים לארוחות בוקר, צהרים וערב רק אורז ומרק נודל`ס (Pho), בלי שום גיוון!
- הם סוחבים על האופנועים שלהם הכלללל- 30 תרנגולות, 3 חזירים, 5 מלבני קרח ענקיים, 20 מכשירי וידאו ( + טלוויזיה מקולקלת), 50 כיסאות פלסטיק (אדומים וגמדיים), חנות כפכפים ויאטנמים... ועוד ועוד.
- המשפט שהם תמיד אומרים על שני דברים דומים... Same Same!
והכי חשוב- ארץ כייפית! חשוב להגיע!
