מסלול חוצה ויאטנם
ויאטנם היא מדינה צרה וארוכה, מטיילים בה מצפון לדרום או להיפך. הדרך הנוחה ביותר לחצות את ויאטנם היא בעזרת "Open bus", זה שירות אוטובוסים לתיירים שגם מקומיים רבים נוסעים בהם. האוטובוס מתחיל או מסיים את המסלול באחת מהערים הגדולות האנוי/סייגון ועוצר בדרך ב- 5-6 ערים מרכזיות נוספות. ישנם 3 מסלולים שונים במחירים של 22-28 דולר לכרטיס פתוח לחודשיים. גם אנחנו החלטנו שזו הדרך היעילה לטייל בויאטנם וקנינו כרטיסים בהאנוי והתחלנו להדרים. העצירה הראשונה שלנו הייתה רק שעתיים דרומה מהאנוי בעיר קטנה בשם נינג בינג (Ninh-binh). האוטובוס הוריד אותנו בפתחו של מלון Queen. לרוב אנחנו נפסול כל מלון שירדנו בפתחו בהנחה שהוא יקר יותר מאלו שרחוקים מהאוטובוס, אבל להפתעתנו, מלון Queen זוכה בתואר המלון שמתומחר ומנוהל הכי טוב במזרח. חדר לזוג ב- 5 דולר, מטבח עם מחירים כמו בחוץ ושירות מעולה.
בבוקר קמנו לגשם, התעטפנו במעיל ויצאנו החוצה לגלות שלפחות 30 מעלות בחוץ, מזג אוויר טרופי למהדרין . הגשם אילץ אותנו לשבת יום שלם ולנוח, פעילות מבורכת שאנחנו לא עושים מספיק. באמצע היום כשכבר טיפסנו על הקירות, שלפו לנו בעלי המלון ספרים באנגלית ושלל אינפורמציה על טיולים בסביבה שהשארנו לימים פחות גשומים. במקום זה הלכנו לטייל לאורך הנהר בגשם והסתובבנו בשוק. לא רק אנחנו שבתנו בגלל הגשם, כל העיר נכנסה לתרדמה. נינג בינג היא עיר קטנה ושלווה, יש בה כל מה שצריך, שוק, בנק, מסעדות, מלונות, אוטובוס, רכבת... אבל כל אלו לא פוגעים בתחושת השקט ברחובות והכפר שסביבה משתלט על העיר. הכי חשוב שיש בקרבתה אתרי טבע שמומלץ לבקר בהם.
בקטנוע לשמורת קוק-פואנג (Coc-phuong)
בבוקר השני שלנו בעיירה המשיך לרדת גשם, אבל הפעם התלבשנו היטב. שכרנו מהמלון קטנוע 100 סמ"ק ורכבנו לצפון מערב. 60 קמ"ש, גשם מסביב, הכביש מלא בורות, שלוליות ובחוץ המשאיות צופרות לנו בחוזקה כשהן עוקפות אותנו, אבל... שערותינו מתבדרות ברוח, מסביבנו שדות אורז ירוקים ואנחנו משתלבים לגמרי בתנועת הטוסטוסים שמסביב. ההבדל היחיד בינינו למקומיים הוא מספר האנשים על הקטנוע. בעוד שאנחנו רכבנו שניים, מסביבנו רכבו שלושה וארבעה וויאטנמים על טוסטוס אחד וכולם, מקטנים עד זקנים, רוכבים ממקום למקום על אותם טוסטוסים ב- 60 קמ"ש. מימין עברו שלוש בחורות בדרכן לעבודה ומשמאל אבא ושלושת ילדיו אותם הוא מפזר בין הגנים והביה"ס ואנחנו ביניהם רוכבים שעה וחצי, 45 ק"מ לשמורת הטבע המקסימה קוק-פואנג (Coc-phuong). בדרך ראינו כפריים עובדים בשדות, הגשם סימן את תחילת קציר האורז והכל היה מלא בגבעולים וגרעינים. איך בכלל צומח אורז, כמו החיטה? וכמה מחזורי גידול יש לו בשנה, ואיך מפרידים את הגרגירים מהגבעול ואיך החום הזה יהפוך לאורז לבן? באמת שלא היה לנו מושג אבל היינו עתידים לגלות בקרוב מאוד.
כשנכנסנו לשמורה כבר היינו זקוקים להפסקה ברכיבה. גילינו אותה בסיור במרכז להצלת וריבוי קופים נדירים. אזור מוגבר שמירה, המשמש כמקלט לקופים שהוחרמו מסחר לא חוקי, שם מרבים אותם ומתחילים תהליך של שחרור לטבע. מיני הקופים במרכז מיוחדים לעינינו. אלה מינים אנדמיים לויאטנם ולאזור, כמו לנגור לבן מכנסיים - elacaur או לנגור ברכיים אדומות, גיבון זהוב וגיבון לחי לבנה וקוף לוריס שהוא פעיל לילה. כל השמות האלו בטח לא מוכרים לכם וגם לנו הם היו חדשים. היה נהדר לראות מיני קופים מרהיבים שעוד לא ראינו בגן החיות או במרכז אחר. במרכז יש 150 קופים, כ- 40 נולדו אצלם בשבי. הם עכשיו מנסים לשחרר לטבע את לנגור המכנסיים הלבנות שאנדמי לשמירה בקוק-פואנג. פרטים לשחרור נמצאים בכלוב פתוח עם אזור יער מגודר סביבם כבר מעל לשנתיים והם עדיין לא עצמאיים מספיק. למרות שהשחרור לטבע עוד לא הגיע לתוצאה הסופית, מרגש לראות מדינה עניה שמשקיעה משאבים בשימור הטבע שלה.
אחרי מרכז הקופים חזרנו לקטנוע ורכבנו 20 ק"מ לאורך השמורה בדרך נופית סלולה וצרה, מהצדדים ג`ונגל אמיתי וסבוך ומולנו עפים מליוני פרפרים. עונת הפרפרים בשיאה, כ"כ הרבה דגמים וצבעים, פרפרים גדולים וקטנים. תמיד יש משהו יפה לראות אבל אנחנו בחודש מאי זכינו גם בקציר האורז וגם בפרפריאדה יחד. תוך כדי נסיעה, הפרפרים התרסקו לנו על הקטנוע, החולצה והפנים. ממש נסענו בתוך אוויר מלא פרפרים. עצרנו כמה פעמים להקשיב ליער ולחפש ציפורים ובסוף הדרך החנינו את הקטנוע בשורת קטנועים והלכנו קצת ברגל. השמורה בנויה משני מרכזים עיקריים בכניסה ובסוף השביל הסלול, בכל מרכז יש מסלולים, מלונות, אוכל וכו`. אפשר לצאת למסלולים קצרים לבד, למסלולי ג`ונגל ארוכים עם מדריך, להשכיר אופניים וגם להצטרף להדרכות מיוחדות כמו במרכז הקופים, במרכז טורפים קטנים, סיור לילה וכו`. אנחנו חיפשנו מסלול קצר שנוכל ללכת לבד והלכנו במסלול מעגלי של 7 ק"מ בקצה הדרך הסלולה.
עכשיו שאלה: כמה זמן לוקח לרון ובשמת לחצות 7 ק"מ? ובכן, בג`ונגל זה יכול לקחת הרבה זמן. כל צעד הוא הפתעה חדשה. השביל שבחרנו הוא גן עדן לאנטמולוגים כמונו, עכבישים, צרצרים, זחלים ועוד המון חרקים הקיפו אותנו מכל הכיוונים. אם הייתי משמיע לכם את הפסקול שליווה אותנו בדרך, הייתם חושבים שטיילתי באתר בנייה. המשרוקית הוויאטנמית, חרק ממשפחת החגבים באורך אצבע וברוחב שתיים, משמיע קולות צרצור וניסור יותר חזק מטרקטור. לידו חרק שמשמיע קולות ריתוך ברזל ואחד שדופק כמו פטיש. שקט בטח לא היה שם. היתרון הכי גדול הוא שיש כאן מעט יתושים ולא סובלים מעקיצות, לפחות לא של חרקים, אבל אם לא תסתכלו על השביל אתם עלולים לקבל צביטה מסרטן. אחד גדול חסם לנו את השביל עם שתי צבטות מונפות בעמדת שמירה. ראינו גם לטאות קטות שנתנו לנו להתבונן מקרוב וכמה ציפורים יפות. לקראת ערב רכבנו בחזרה לעיר. בדרך התקלקל לנו האופנוע, אך אל ייאוש, הוא התקלקל בדיוק בפתחו של המכונאי. בויאטנם כל חנות רביעית היא מתקן אופניים ואופנועים כך שבאמת זה לא היה כזה מזל גדול. סיימנו את היום בשתי כוסות בירה מול הנהר וצלחת דיונון מעושן עם רוטב חריף מתוק, ממש ממש טעים.
שיט בטאם-קוק (Tam-coc)
בבוקר למחרת השמש זרחה ואנחנו בחרנו בחוויה מקומית בסגנון שונה, אופניים. דיוושנו מחוץ לעיר כ- 3 ק"מ דרומה לאזור טאם-קוק (Tam-coc). ירוק מסביב, שקט, כולם עובדים בשדה, כביש שטוח ורחב עד לשפת הנחל. החנינו את האופניים בחניה, יש כאן חניונים רק לקטנועים ואופניים ועלינו על סירת משוטים קטנה שהושטה על ידי שתי בחורות מקומיות. הן חתרו במרץ לא רק עם הידיים, אלא גם בעזרת כפות הרגליים. הסירה שטה מתחת לגשרים נמוכים ורון היה צריך להתכופף כדי לשמור על הראש. הנחל צר ורדוד ומוקף בשדות אורז ירוקים - זהובים, שממש עכשיו נקצרים. המקומיים מובילים גבעולי אורז בסירות אל מקום איסוף מרכזי ושם יש מכונה גדולה שנראית כמו מטחנת אורז - נכנסים גבעולים ויוצאים גרעינים. אבל איך בדיוק היא עובדת? לא הצלחנו מהסירה להבין איך מפרידים את הגרגיר מהגבעול ואיך הגרעינים החומים יהפכו ללבנים, אבל המחזה של עבודה משותפת ומאומצת מסביבנו היה מקסים.
הנחל לקח אותנו מתחת לסלעי קיר עם חללים קראסטיים, שטנו מתחת לתקרות נטיפים שטפטפו עלינו מים. אלה היו מערות הנטיפים היפות ביותר שראינו עד עכשיו בויאטנם והן היו קרירות להפליא. אחרי שעתיים של שייט שקט חזרנו לאופניים, עדיין היה מוקדם בבוקר אז דיוושנו לנו בכפר שמסביב בתוך הסמטאות, שם זכינו סוף סוף לעמוד על סודות האורז מקרוב: את הגבעולים הקצורים מרכזים בערמות ומביאים אליהם מכונה עגולה עם מנוע שמנערת את הגבעולים כך שהגרעינים נופלים למטה לתוך משטח משופע וגולשים לצד אחד, ישר לתוך סל נצרים ומשם מועברים לתוך שק. הגבעולים יוצאים מהצד השני של המכונה והופכים לאוכל לפרות. את הגרעינים פורשים בשמש לייבוש של כמה ימים כשכל כמה שעות הופכים אותם ומנקים אותם בעזרת כפות הרגליים ומטאטא. רון גוייס למשימה, חלץ נעליים והתחיל לדשדש בתוך הגרעינים כאילו שהוא הופך גרעיני אורז עוד מהקיבוץ, הגברות מסביב בכל אופן הריעו לו. כשהאורז מתייבש, הקליפה שלו נושרת והגרגירים החומים הופכים לאורז לבן כמו שאנחנו מכירים. לפעמים הסטיות מהמסלול התיירותי הן שמזמנות חוויות נחמדות יותר. רק כמה דקות רכיבה מרציף הסירות של טאם-קוק. כשלמדנו לעבד אורז, הרגשנו כל כך קרוב לאנשים הכפריים האלו, בדיוק כמו שאנחנו כל הזמן רוצים. בדרך חזרה לנינג בינג עצרנו במרפסת מוצלת ללגום עוד בירה. כן חברים, החיים מחייכים אלינו בימים אלו.
