שמורת הטבע בה בה
אחת הדרכים היפות ביותר בצפון וייטנאם הנה הדרך לשמורת הטבע בה בה (Ba Be National Park) אליה הגענו בלווית מדריך מקומי, רכב ונהג צמוד (משך הטיול שישה ימים). הסידור הזה כלל הכל פרט למזון ובדיעבד ברור לנו הטיול בפארק מצריך מדריך מקומי.
הכפרים, הגבעות הירוקות, חורשות הבמבוק ושדות האורז, תירס, קנה הסוכר והתה הירוק, מלווים אותך במסלול מפותל וקופצני אל הרי האזור. בשלב זה או אחר כל אחד מאתנו חש ברע מהסיבובים והקפיצות של האוטו, אך הנופים הפיזיים והאנושיים ריתקו את כולנו לאורך הדרך כולה, ובסופו של דבר הגענו לקראת ערב לעיירה Ba Be (המדריך שלנו התעקש שמדובר בעיירה ולא כפר).
שמורת הטבע שונה מהותית מאלה בארץ, מכיוון שמתגוררים בה אנשים, בני שבט ה-Tay, מעבדים שדות, מגדלים חיות בית ואפילו דגים וצדים בה. אזור האגמים יפיפה, והיום בו בילינו בשמורה בשייט וסיור היה בין הימים המהנים ביותר שהיו לנו בוייטנאם. השטח המרכזי של הפארק מורכב משלושה אגמים מחוברים ונהר אחד החוצה אותם. הנהר הנו עורק התחבורה העיקרי בשמורה, ובמשך השיט שערכנו נתקלנו ברפסודות במבוק, בסירות העשויות גזע עץ ובסירות מנוע קטנות המובילות תלמידי תיכון עם אופניהם, חקלאים עם שוורים ונשים עם סלים.
לאחר הביקור בכפר חזרנו לסירה ושטנו לכיוון המפלים. הליכה קצרה הובילה אותנו למפלים די אופיינים לאזור, אך מרשימים עבור ישראלים שלא רגילים לראות כל כך הרבה מים. התחנה הבאה, (לאחר ארוחת צהרים וייטנאמית שלמדנו להתרגל אליה במהלך הטיול), היתה מערת נטיפים שדרכה עובר הנהר, יצאנו לרגע מהסירה מצוידים בפנסים בכדי להביט באלפי עטלפים אדומי עיניים שמתעופפים להם במערה. במהלך כל הטיול ב-Ba Be (שני לילות) ראינו זוג תיירים אחד בלבד. השמורה עדין איננה נקודת תיירות מרכזית ויתכן שבחורף מספר המבקרים יורד אף יותר, (באמת היה קר), אך שמנו לב שהאזור בתנופת בנייה רצינית ואין לדעת כמה זמן יישאר הפארק נטול תיירות ומסחר.
מרחק הנסיעה מ-Ba Be ל-Sapa הינו 250 ק"מ אך הנסיעה בדרכים המפותלות לקחה לנו יומיים. בדרך עצרנו מספר פעמים, אחת מהן חווייתית במיוחד. כשעברנו עיירה קטנה כ-50 ק"מ דרומית ל-Sapa נכנסנו לשוק המקומי. השוק היה צפוף למדי והאנשים בו כנראה אינם רגילים לראות ילדים לבנים. תוך דקות השתרך אחרינו שובל ארוך של ילדים, כשגברו המבטים והלטיפות יצאנו מהשוק כשבראש שיכורה מתשומת הלב צועדת מעיין ושרה בעברית וכמו בחלילן מהמלין מאחוריה צועדים כל ילדי הכפר. (הבעת פניו של הנהג אמרה בהלה למראה ההמון שמתקרב לרכבו החדש).... לסיום ערכו הבנות הופעה קצרה בניסיון ללמד את הילדים שיר, אך הם פעורי פה לא שיתפו פעולה.
לתחילת הכתבה
ב-סאפה
ב-Sapa היה קר. בלילה הראשון מדדנו 11 מעלות בחדר "מחומם", ובחוץ הטמפרטורה שאפה לאפס, אבל ל- Sapa יש קסם מחמם, וראינו אותו בבוקר. אם הולכים בכביש היוצא מזרחית מהעיירה מתחילה ירידה לכפרים של שבט Hmoung . בפי הילדים מכונה יום זה "הטיול בטרסות האורז", מכיוון שבמהלכו צעדנו על קירות האדמה הצרים שמפרידים בין חלקות האורז.( אוריה אמר, "כמעט מתתי שלוש פעמים". האמת היא שהוא כמעט נפל לשלולית בוץ שלוש פעמים, כי גם נפילה משני מטר גובה היתה רק מלכלכת אותו כהוגן), אבל ההליכה בשדות האורז היתה רק חלק מהטרק. עיקרו היה לראות את הכפרים ואת אורך החיים של ה- Black Hmoung שגרים על שיפולי ההר בין חלקות האורז. אבותיהם של בני השבט ברחו מסין והתפזרו בהרי דרום-מזרח אסיה. בני השבט מתאפיינים בבגדים בצבע כחול כהה/שחור מקושטים ברקמות צבעוניות,( ידיהן של הנשים מכוסות תמיד בצבע הכחול שיורד מהבגדים).
התיירות ב-Sapa הפכה חלק מבנות הכפר למוכרות מזכרות, למרות חינוך החינם שמוענק לבני המיעוטים בויאטנם הם נוהגים לשלוח לבית הספר המקומי רק את הבנים כך שרבות מהמוכרות הן ילדות צעירות. לפעמים קשה לסרב לילדה בת 4 המושיטה יד ומחזיקה חופן של צמידים ואומרת "Ten Baht, Ten Baht". נאלצנו פשוט להגיד לא. למעיין היתה שיטה אחרת להתמודד עם שובל הילדות שליווה אותנו במורד ההר, היא החליטה להכיר אותם אישית, היא אספה קבוצה של ילדות ובעזרת הויטנאמית שלמדה ביררה את גילן ואת שמן הפרטי - לה, מו, קה, צ`ין, צ`ן... (ואוריה הוסיף פו, דיפסי, ולה לה).
מעברו השני של הנהר, מול שבט ה- Hmoung חיים בני שבט Dzao. שיטות החקלאות של ה-Dzao מפותחת יותר, וניתן לראות זאת בשדות שלהם. שני השבטים נבדלים גם בלבושם. טרסות האורז (בהם טיילנו) היורדות במורד ההרים סביב בתי הכפר נוספו לאט לאט במהלך הדורות, והיום הן מכסות חלקים ניכרים מהאזור שהיו מיוערים בעבר, דבר הגורם לסחף ואף למפולות במדרונות התלולים. בניסיון למנוע את אובדן הקרקע פתחה הממשלה במבצע של הסברה וייעור מחדש. בסוף היום הגענו עייפים לחדר הקפוא בעיירה Hac Ba לשינה קצרה. ב-5:30 בבוקר למחרת קמנו בכדי להגיע לשוק הפרחים (The Flower Hmoung) מחוץ ל- Hac Ba.
השוק של שבט Flower Hmoung ב-Can Cau הינו אירוע רב חושי מרתק. הוא מתקיים 18 ק"מ מהעיירה Hac Ba (כ-45 דקות נסיעה בכביש צר) ביום בשבת בלבד. שוק זה מהווה מפגש חברתי ומסחרי לכפריים שפזורים בהרים בסביבה. בשל קירבתו לגבול הסיני (8 ק"מ) מגיעים אליו סוחרים סינים רבים. המסחר בשוק מתחלק לכמה אזורים, שבכל אחד מהם מוכרים דבר אחר (מזון, בגדים, תכשיטים, יין, שוורים ופינה מרוחקת מוקדשת לכלבים).
השוק הוא גם אירוע חברתי בו מחפשים בני זוג, מעבירים רכילות, ומשתכרים. כפי שהסבירו לנו, הצלחת השוק נמדדת בכמות השיכורים שמובלים הביתה ע"י נשותיהם רכובים על סוסים. בכניסה לשוק הבחנו בשלוש נערות האוחזות טייפ ממנה בקע מוזיקה עממית, שהן מצחקקות ועוברות ממקום למקום. זה גילגול מודרני של מנהג עתיק בו נערות שחיפשו חתן היו עמדות בכניסה לשוק ושרות כדי למשוך חתנים פוטנציאלים.
השוק ב-Hac Ba שאותו לא זכינו לראות, מושך יותר תיירים מכיוון שקל יותר להגיע אליו מהעיירה. השוק ב-Can Cau דורש נסיעה לא פשוטה של כשעה, אך למי שעושה את המאמץ מזומן מפגש עם שוק אותנטי שמעל הכל בולט בצבעוניות המדהימה של בגדי הנשים.
לתחילת הכתבה
מעט טיפים
כמה דברים קטנים שכדאי לדעת על וייטנאם, בעיקר אם מטיילים עם ילדים:
- בכל הערים והכפרים בוייטנאם ישנה תעלה (ברוב המקרים פתוחה) אליה מתנקזים כל המים, הלכלוך והביוב של העיר. לעתים ניתן לראות אם מחזיקה ילד מעל התעלה והוא פשוט עושה שם את צרכיו. לרוב התעלה מתחברת בין המדרכה לכביש, ויש להיזהר.
- בכל המלונות ובמסעדות המקומיות מוגש תה ירוק שטעמו מר, ולא מקובל לשתות אותו עם סוכר. למזלנו בכל מקום שהיינו בוייטנאם נתנו לנו תרמוס גדול עם מים רותחים, כך שיכולנו להכין לעצמנו "תה רגיל".פרט לפירות ולחם, הילדים לא אהבו את האוכל המקומי, וכל ניסיון לנחש את טעמם של החטיפים המקומיים עפ"י האריזה גרם למפח נפש. המלצה נוספת, לא להזמין אוכל מערבי, דוגמת פיצה או ספגטי במסעדות, אלא אם הבעלים הם מערביים. פרט לחנויות בהאנוי, לא נתקלנו במוצרי חלב, וכשמזמינים קפה עם חלב, החלב ממותק. הילדים התמקדו באכילת מרק איטריות אינסטנט (דמויי מנה חמה), וקנה סוכר. עניין האוכל בעיקר לצמחונים בעייתי במקצת מפני שהאוכל העיקרי הוא מרק אטריות עם בשר. בהאנוי יותר פשוט, ובצפון היה איתנו מדריך, כך שיכולנו לבקש כל מני דברים פשוטים, כגון ביצה, במסעדות הקטנות והעממיות שבהן אכלנו. אנחנו מעריכים שללא מתרגם לא היינו מסתדרים בהרבה מהמקומות, אך יש להניח שגם לא היינו מגיעים אליהם. איפה שיש הרבה תיירים, כמו בהלונג ביי, הם מגוונים את האוכל שיתאים למערביים.
- לגבי סידורי הלינה, מההתרשמות שלנו יש הרבה יותר אפשרויות ללינה במקומות בדרגה בינונית שנחשבים מלון. המקום היחיד שאנחנו בחרנו היה מלון קטן ונחמד בהאנוי עליו קיבלנו המלצות מראש. שאר המקומות בהם ישנו היו חלק מחבילות תיור זולות יחסית. כולם כללו שירותים צמודים עם מים חמים. בהלונג ביי המלון גם כלל ארוחת בוקר.
לסיכום, החוויה הוייטנאמית שלנו היתה חיובית ביותר. נפגשנו עם אנשים נעימים ולבביים שהתפעלו כל פעם מחדש ממשפחה ובה שלושה ילדים. הצטערנו שלא הגענו לדרום וייטנאם ושהביקור נגמר מהר כל כך. היינו שמחים להישאר יותר. הבעיה היתה שקנינו כרטיסי טיסה מראש וגם תאריך היציאה של הויזה לוייטנאם היתה קבוע מראש, וכן רכשנו כרטיסי רכבת לצ`אנג מאי ביום החזרה לתאילנד.
לתחילת הכתבה
