בני מיעוטים בצפון ויאטנם
כמו באיזורים מרוחקים נוספים במזרח הרחוק גם בצפון ויאטנם אין חיי לילה ענפים והתושבים פשוט נרדמים בשעה מוקדמת ומתחילים את יומם עם שחר. עתה היינו כבר במחוז הרחב סון-לה (Son La). הכביש התפתל בין הגבעות המיוערות ואט אט התפזרו העננים. במקומות מסוימים העצים כיסו על הכביש הישן, שורשיהם חרצו באספלט ונחלי מים זרמו לכל עבר. שוב ושוב עצרנו את האופנוע בנקודות תצפית מרהיבות שהשקיפו לעבר עמקים ירוקים ומעובדים סביב הנהר דה, מול גבעות שהשתפלו אל השדות והרים רחוקים וגבוהים ממזרח לנו. סמוך למימי הנהר בנו הכפריים בתי עץ וקש במרחק כמה מאות מטרים האחד מהשני. דרכי עפר קישרו בין הבתים, השדות ותעלות ההשקיה. שדות האורז הוצפו במים והבהיקו בשמש.
ואז לפתע, ללא הכנה מוקדמת החלו להופיע בכל מקום בני שבטים בבגדיהם הצבעוניים והמסורתיים. משבילי היער ומהשדות הם יצאו, הילכו על הכביש, פסעו באיטיות לעבודתם, יחידים ומשפחות, בכל הגילאים. אם עד אז ראינו אותם פה ושם עתה הוצפנו בעשרות שהצביעו לכיווננו או סימנו לנו לשלום בחיוכם הביישני. בבית-תה סמוך לכביש ישבנו להביט ולנסות לשוחח עם משפחה שישבה לנוח. המשפחה כללה אב צעיר ואם יפה וחייכנית שאחזה כל העת בידו של בנה. הם לבשו בגדים שחורים ורחבים שבלטו בהם פסים כחולים עזים ושרוולי בגדיהם היו רקומים בצבעים חמים ואדומים. האישה חבשה מצנפת צבעונית, על גבה נשאה סל נצרים, הגבר החזיק חבל בידו האחת ובשניה מקל וכולם נעלו כפכפים. לא יכולתי להוריד את עיני מהם, מלבושם המיוחד ומיופיים. אולי היה זה רק בגלל ששונים הם ובולטים בנוף הירוק-עז שעטף אותנו, אולי חיכינו למפגש האותנטי הזה כבר ימים אבל רק כעבור כמה שעות כשהסתתרנו מפני הגשם תחת ענפיו הרחבים של עץ ותיק הבנתי מה הקסים ומשך אותי אליהם. בני המיעוטים בנוף הטבעי נראו לי כגן-עדן קטן וצנוע, שמורת טבע מתקופה רחוקה שלא תשוב, בה החיים היו פשוטים והרבה יותר תמימים.
לאחר כ - 50 קילומטרים נכנסנו אל העיירה יאן-צ`או (Yen-Chau). השמש עמדה גבוה בשמיים ובמרחק התקבצו עננים רבים. בדרך ראינו מטעים רבים וחקלאי האיזור מתגאים בפירות המשובחים המובלים מן המחוז לצפון כולו. מטעי בננה ותפוחים ליוו אותנו בכניסה לעיירה אבל ברחוב הראשי מלך בגאון פרי המנגו. בכניסה לכל הדוכנים הוצבו סלי קש גדולים ובהם המנגו שנחשב לטוב בויאטנם כולה וריחו המוכר נישא באויר. אך לא היה זה המנגו הטרופי הצהבהב והגדול. התקרבתי לאחד הרוכלים והרמתי את הפרי הקטן והירוק בחשדנות. הרוכל האיץ בי לחתוך אותו ולבדוק וכך עשיתי. צבעו הירוק לא העיד על תוכנו שהיה עסיסי, מעט חמוץ ובעל ניחוח מיוחד.
הלאה, הלאה המשכנו אל דרך העפר שכבר התרגלנו אליה .למדנו להזהר שלא להחליק בין אבניה. ביציאה מן העיירה עמדה זקנה בלבושה המסורתי וסימנה לנו לעצור. היא לבשה שמלה כהה, חולצה ירוקה ועליה ריקמה בחוטי כסף, על ראשה חבשה מצנפת צבעונית וידיה היו ארוכות ביותר והשתלשלו כמעט עד ברכיה. האטנו ובירכנוה לשלום, היא הביטה בנו ומתוך מבוכת חוסר התקשורת המילולית התפרץ לפתע צחוק עמוק מגרונה וחיוך התפשט על פניה המקומטות. לסיום המפגש ההיסטורי היא ביקשה מאיתנו את אחד מבקבוקי הפלסטיק מלאי המים שתליתי על האופנוע ואני מסרתי לה אותו בשמחה. התחלנו כבר לזהות את בני המיעוטים על פי לבושם והגברת האחרונה היתה משבטי התאי (Tai). בני שבטים אלו נדדו מדרום סין ומשתמשים בכתב שהתפתח במאה החמישית לספירה. בפסטיבלים שלהם נשמעת השפה המיוחדת להם בשירה, בסיפורי אהבה וסיפורי עם. הם התיישבו בעמקים פוריים לאורך נהרות מהם כיוונו תעלות השקיה לשדות האורז, התירס והכותנה שהם מעבדים.
האם היא נסיכת השבט ?
עננים כהים עטפו אותנו וגשם החל לרדת ואילץ אותנו לעצור מידי פעם בסככות חקלאיות, בבתיהם של כפריים נעימים או במחסה הסלעים. את 70 הקילומטרים עד לעיר סון-לה (Son-La) עברנו בשש שעות (ארוכות !!!), ורק בשעת ערב עצרנו ברחובה הראשי. היה זה הזמן המתאים ביותר לרחיצה חמה והגונה ולכן פנינו ישירות למעיינות החמים שנובעים בה. כמה ילדים השתעשעו עירומים במים וכשראו אותנו בבגדי ים נבהלו והשקיפו עלינו ממרחק סביר. כל כאבי הרכיבה פגו ושרירי גופנו קיבלו את המסז` הטוב ביותר בצפון-מערב ויאטנם. מאוחר יותר העפלנו למגדל התצפית המקומי. קרני השמש המועטות והרחוקות האירו בקשת ארוכה דרך גושי העננים, האויר היה צח ורוח ערבית נשבה ממזרח. צפינו על העיר וסביבותיה וכמעט שלא הרגשנו בחושך שהשתלט על האיזור כולו.
בתי המלון בעיר היו ריקים ומיותמים. מגרשי החניה של בתי המלון היו שוממים ואף לא אורח אחד עצר בעיר ביום בו הגענו (ובשבועיים האחרונים) על פי ספר האורחים. צוות בית המלון כלל צעירה נאה בקבלה ותו לא. חשתי שתייר מערבי בסון-לה משול כמעט לחייזר שיחנה בטבעיות את צלחתו המעופפת בחניית בית מלון בתל אביב. למרות זאת בנקודות ישוב מרוחקות אלו חסרות התיירות, דורשים מחירים מופרזים עבור לינת לילה כאילו תיירים הם דבר שבשגרה בעוד שהמציאות שונה לחלוטין.
סון-לה בירת המחוז, היא עיר גדולה ומעט הומה בין הרים ובה בניני הממשל. ברחובותיה מעט חנויות, הילדים משחקים בכדור נוצה בכל פינת רחוב, גברים חובשים כובעי "בארט" זכר לשלטון הצרפתי ונשות השבטים מאריכות את שיערן השחור והחלק, אוספות אותו למעין כדור במרכז ראשן ועליו מניחות את "כובע השפיץ" הויאטנמי שעשוי קש. במאה ה - 18 החלה להבנות העיר בה חיים בעיקר בני שבטי התאי, מאו (Meo), והמואנג (Muong) שנראים יותר ויותר כויאטנמים לכל דבר. הוכחה לשינוי שחל בדור הצעיר של בני המיעוטים האתניים קיבלתי בבית המלון כששיחקתי פינג פונג עם בחור צעיר בג`ינס וטי-שרט שהעיד על עצמו כתאי ו"חתך" את הכדורים שוב ושוב בסגנון מיוחד וכמעט חסר מענה.
בשעת בוקר מוקדמת יצאנו לסייר ב "בית הכלא הצרפתי הישן" שניצב על גבעה בעיר מאז שנת -1908. סון-לה היתה בעבר מושבה קולוניאלית צרפתית ובבית הכלא המושמץ הושמו מתנגדי השלטון. לאחר שעזבו הצרפתים, בני השבטים שלחמו לצידם הוכרזו כבוגדים והושמו בבית הכלא. מטוסי האמריקאים ששבו לבסיסם אחרי הפצצות האנוי רוקנו את יתרת הפצצות על בית הכלא וכיום לאחר ששוחזר ניתן לראות את מגדלי השמירה, מעט תאים ועץ אפרסק נאה. כשעזבנו את העיר העלימה השמש את ערפילי הבוקר ומזג האויר נראה מבטיח.
האם אפשר להתרגל למראם של עשרות בני שבטים בלבושם הצבעוני והמסורתי מחייכים אליך בדרכם ליום עבודתם? התשובה היא כמובן שלא. בסוף שנות האלפיים כשהטכנולוגיה, התיירות וחברת קוקה קולה פלשו גם לכפרים הנידחים ביותר במזרח הרחוק ובני שבטים הם בבחינת "עולם הולך ונעלם" היה מראה הצועדים לאורך הדרך היוצאת מסון-לה מרטיט וממלא. והנה, מבין המוני העם נשמע טירטור קצבי ומולנו הופיעה גברת משבטי "התאי הלבנים". היא לא דמתה לאף אחת מהנשים שראינו עד כה היא היתה גברת צעירה ונאה ביותר. שיערה הארוך והשחור נאסף לצמה עבה, לגופה לבשה חולצת משי לבנה והדוקה ושמלה שחורה, צרה וארוכה. היא רכבה על אופנוע חדיש ועל עיניה הרכיבה משקפיי שמש אופנתיות. במהירות חלפה על פנינו ואנו נדהמים בחרנו בה מיד לביתו הצעירה של ראש אחד השבטים האמיד. הרי ידוע שאין חברה ללא מעמדות, ודאי קיים מי שמוביל ומטבע האנושות הוא מבוסס כלכלית ובעל נכסים. יתכן והיא היתה עוד צעירה רגילה ואנו סתם מחפשי הרפתקאות רומנטים ומפליגים בדמיונות.
נסענו כמה עשרות קילומטרים בכביש שטיפס ואיבד גובה חליפות, בין שדות וחקלאים שנשענים על מחרשה רתומה לשור לבין מסך עננים סמיך וקריר בגבהים. בביתם של כפריים אורגנה עבורנו ארוחת בוקר מאולתרת. הבית הרחב נבנה כולו מעץ על עמודים, שמיכות וכריות גדולות פוזרו סמוך לקירות. בקומת הקרקע בין העמודים הסתובבו חזירים ותרנגולות. האישה הזמינה רק את חברתי אל מטבחה ויחד ללא מילים הן אילתרו כמה מצרכים לארוחת הבוקר. הבטתי סביבי על הפשטות, על קירות וחלונות העץ הלא מגולף, המדפים העבים, מדרגות וסולמות העץ שהובילו לקומת הגג, השולחן הרחב והיחיד וסביבו הכסאות הפשוטים. לאן שהבטתי הכל "עבודת יד", כמעט דבר לא נרכש הכל מעשי ידי הכפרי שישב וחיכה עימי מעשן תפרחת ועלים במקטרת במבוק ארוכה תוך כדי משחק עם כמה מילדיו.
נפרדנו מהמשפחה וחזרנו לכביש 6. כ - 20 קילומטרים מהעיירה טואן-ג`יאו (Tuan-Giao) עלינו לרכס הרים גבוהים, מזג האויר הורע במהירות ותוך דקות תקף אותנו גשם סוחף. ערפל כבד כיסה את האיזור כולו ולא היה היכן להסתתר. במשך חצי שעה התקדמנו באיטיות רטובים בין שלוליות ענק, נזהרים שלא להחליק. לפתע בשיא הגובה והגשם, מתוך הערפל ראינו בית לבן בצד הדרך. הפנתי את האופנוע אל דרך העפר הבוצית ועצרתי תחת סככת קש. היה זה בית בודד באמצע היער וקולות רדיו בקעו ממנו. ספוגים לגמרי דפקנו על דלת הברזל שנפתחה מיד ובפתח הבית עמד חייל במדים ולו רובה ארוך ומיושן. הוא נדהם למראנו ומיד הכניס אותנו אל הבית ששימש כעמדה שלו. בבית היה מעט ציוד צבאי, מכשיר קשר, רדיו שהשמיע שירים, כמה ארונות מזון וערסל שנתלה במרכז החדר. הוא פנה אלינו באנגלית רצוצה והבין לאן מועדות פנינו. הוא החל להכין תה ואנו התייבשנו ליד התנור, והחלפנו בגדים. נראה ש"נפלנו" על החייל הבודד ביותר במזרח הרחוק ובודאי שבויאטנם. בשעה ששהינו במחיצתו הוא יצא מגדרו עבורנו. עד שפסק הגשם שתינו תה ושיחקנו דומינו, צחקנו על חוסר התקשורת בינינו וגם הצטיידנו בדלק עבור האופנוע. השארנו לו שני בקבוקי קוקה קולה וחפיסת סיגריות וזכינו בתמונה משותפת עם המלאך המושיע שהופיע באמצע הערפל.
