הביקור באושוויץ - בירקנאו
הפעם מדובר מבחינתי בכתבה שונה. אחרת. כתבה שהיא קצת חשבון נפש ובעיקר התבוננות עמוקה כאן מסביבי. מסביב לעיר והמדינה בה אני חיה כרגע, ומסביב לאירופה כולה ועמוק ככל שניתן מבחינתי, כדי לנסות ולהבין מה בעצם קרה כאן לפני ששים שנה.
התבוננות שנעורה במקרה (או לא?) בעקבות הצטרפות למסע לאושוויץ שאורגן על ידי הקהילה המקומית, נמשכה בשלל ארועים שנחגגו בכל אירופה לציון 60 שנה לסיום המלחמה, ומסתכמת בעובדה שכשמתבוננים על פני השטח, העבר צץ מכל פינה: מוזיאונים בנורמנדי הממחישים את הפלישה ולהבדיל בתי הקברות הניצבים כאנדרטאות; ברלין- שכל כולה היא שיעור מרתק בהסטוריה; בתי כנסת יהודיים בכל רחבי גרמניה, המספרים את סיפורה של הקהילה היהודית הגדולה שאיננה עוד; מוזיאונים בחבל הארדנים בבלגיה המתארים את הקרב האחרון והשחרור; אנדרטאות לזכר המלחמה ככלל והשואה כפרט ועוד.
60 שנה אחרי, חוגגת אירופה כולה ברצף ארועים מתמשך את סיומה של מלחמת העולם השניה. טקסי זכרון חגיגיים במיוחד בנורמנדי; פריס, שבמשך כל הקיץ האחרון קיימה טקס עם משמר כבוד של הנחת זר והדלקת משואה ערב ערב לרגלי שער הנצחון; תערוכה שנתקלתי בה במקרה ברומא, המספרת את סיפור הקהילה היהודית; תערוכה זמנית בבריסל, ועוד אחת המתקיימת עד סוף השנה בארדנים; וקונצרט חגיגי שהתקיים השבוע בלונדון ביום בו מלאו בדיוק 60 שנה לכניעתה של גרמניה. לכל אלו מצטרפות עשרות תוכניות טלוויזיה המתעדות ומנתחות את העבר בכל רשתות הטלוויזיה הארופאיות. כל אלו ועוד מספר ביקורים ספציפיים במוזיאונים, או ליתר דיוק - באתרי הנצחה, סוגרים עבורי שנה של "פקיחת עיניים", לימוד עובדות חדשות רבות הקשורות למלחמת העולם השנייה בכלל ולשואה בפרט, והתבוננות מעוד זווית ראייה, לצערי מחמיאה פחות על אירופה היפה והאנשים התרבותיים החיים בה.
הודעה ברדיו ג`ודייקה - הערוץ היהודי של בריסל, דיווחה על התארגנות ראשונה מסוגה מטעם הקהילה, נסיעה יומית לאושוויץ והשתתפות במצעד החיים. 10 דקות בדיוק לקח לי לארגן 6 חברות, ועוד שבועיים להמתין ברשימת ההמתנה, עד לקבלת האישור. ההענות היתה גבוהה מן הצפוי. ביום השואה, מצאנו את עצמנו ישובות במטוס צבאי אשר נתרם על ידי מדינת בלגיה, מטוס שהוחלף כל שבוע בגדול יותר על מנת להענות לביקוש הרב ולאפשר לכמה שיותר אנשים לצאת למסע. הקבוצה כללה מגוון אנשים בגילאים שונים החל מניצולים או בני ניצולים שחוו את החוויה המזעזעת, בני הקהילה היהודית המקומית, וכלה בנו, קבוצת הישראלים שחיה כאן באופן זמני, ונקרתה בפנינו הזדמנות להצטרף למסע. יצאנו לדרך לאחר שעתיים של טיסה - ארבעה אוטובוסים, 200 יהודים ושני עיתונאים בלגים, מלווים במדריכים שהם עצמם ניצולים תושבי הקהילה.
אושוויץ 1
אושוויץ 1 הוא מחנה שנבנה באפריל 1940 ונכלאו בו בעיקר אסירים פוליטים פולנים. בו גם נערכו הניסויים הראשונים להמתה המונית בגז, תוך כדי בדיקת עוצמות הגז הנדרשות על מנת שהתהליך "יעבוד חלק". באוקטובר 1941 נוסד "אושוויץ 2", שכלל גם את בירקנאו. בינואר 1942 החל תהליך ההשמדה ההמונית והוא נכנס ל"קצב עבודה קבוע" במרץ, כשהחלו להגיע רכבות היהודים. המקום הפך לבית חרושת להשמדה המונית.
אושוויץ של היום אינה אושוויץ המקורית. הביתנים המקוריים הושמדו ברובם ואת מקומם תפסו ביתנים שנבנו מחדש ו"עוצבו" כקודמיהם. אושוויץ של היום היא יותר מוזיאון הנצחה מאשר מקום שנשמר כשהיה. בביתן אחד נבנו מחדש דרגשי השינה ל"מיוחסים" ובאחר פוזר קש על הרצפה, ששימש כמיטות למי שהיו פחות מיוחסים. המשרפות - הקרמטוריום, עדיין עומדות בחלקם, והכניסה אליהן היא אחד הרגעים הקשים בביקור. צעדנו מפתחם ולאורכם, אל תוך חלל "המקלחת" ומשם אל המשרפות עצמן שהן מעין תנורי אפייה גדולים, מעין "טאבון" גדול עם דלת, שמתחתיו גחלים המלבות את האש והחום.
ביתן נוסף שהיווה שיא בעוצמת החוויה הוא ביתן בו מרוכז בתאי זכוכית ציוד שנאסף מהיהודים. תא אחד מכיל את כלי האוכל בהם השתמשו האסירים, אחר כולל ערמות של נעליים, עוד אחד מכיל מזוודות עם שמות האנשים שנשאו אותן בעבר, ערמות של משקפיים, טליתות מסודרות בשורות, ערמות של שערות, פרוטזות - והכל מונח בערמות-ערמות. הררי ציוד אלמוני, ללא שם. דווקא אופן הסידור הזה של התאים הוא שמאפשר לקלוט את הדברים יותר מכל.. העוצמה של ערמות חפצים, ללא שום בידול ויחוד. מסה ענקית אחת ללא שום זהות אישית, שהיא סופו של תהליך אליו הגיעו אנשים כבודדים, איש איש עם שם, זהות ויחוד. שם איבדו זהות וצלם אנוש, ומה שנותר הוא ערמות של חפצים המסודרים כהררי אשפה ומשמשים כגל-עד למי שנשאו אותם.
לצד כל אלו עומד תא זכוכית נוסף, עדות אילמת נוספת לגודל הזוועה. תא עם בגדי ונעלי התינוקות. לאלו בוודאות לא נמצאו דורשים לאחר המלחמה. מי שהופשט ובגדיו מוצגים בתא זה בוודאות לא חזר משם. ביתן נוסף משמש כמוזיאון, המציג תמונות של יהודים לפני הגעתם למחנה ובמקום רחבה בה מודלקים נרות. קבוצות נוער רבות נעצרו במקום וערכו טקסי זכרון קטנים. באחר מוצג הצינוק- מקום בו ניתן לעמוד בלבד. האסירים הוכנסו לשם, שישה בכל תא, בעמידה, וכך גססו לאט לאט. לביתן מספר 10, הצריף של מנגלה, לא נותנים להכנס.
אנו מהלכים בדממה בין ארונות הזכוכית בתחושת מחנק כבדה. המראות אינם ניתנים לעיכול. הם יעוכלו במהלך הימים והשבועות הבאים. את עוצמת החוויה שחווינו במקום קשה לתאר במילים. ההליכה בצמוד לניצולים המוחים דמעה, עוצרים, מלטפים, ממששים, מביטים בעיניים קרועות לרווחה ומתעקשים לשחזר היכן היו הביתנים המקוריים ומה היה בכל אחד מהם, לצד סיפורו האישי של המדריך, מביאים את החוויה לעוצמה של "הכי קרוב שאפשר" לגעת בעבר.
המדריך אינו מדריך מקצועי. איש יקר, ניצול המחנה, שמכיר בו כל פינה, תושב אנטוורפן, שנענה לבקשת הקהילה והצטרף כמדריך. זהו לו ביקורו החמישי במקום, שמשמש עבורו בית קברות למשפחתו שנספתה. ביקוריו במקום מחזקים אותו ומהווים מעין עליה לרגל לקברים שלא קיימים. במהלך הסיור הוא מתעכב ומסביר. מה היה בכל ביתן, מעלה זכרונות ושוזר את סיפורו האישי של נער שהגיע מהונגריה עם כל בני משפחתו ונותר לבד. ההתמודדות היום יומית עם כמויות האוכל הזעומות, הסתרת המחלות, הדילמה של אכילה ביום כיפור, הצעדה אל מחוץ למחנה ביום השחרור, וההלם וחוסר האונים של קימה בבוקר, לאחר שעתיים של שינה, והגילוי כי הגרמנים, שהוציאו את הניצולים למסע, פשוט נעלמו. וכדי להמחיש את גודל הבלבול והאבסורד - הנאיביות בה הם, הניצולים, הלכו לחפשם...
המקום מלא בני נוער במסגרת משלחות של בתי ספר מכל העולם. גם בני נוער פולנים נמצאים במקום, רומנים, ואפילו מארגנטינה. הפולנים מספקים מדריכים דוברי אנגלית לכל דורש. לקראת השעה שלוש אנו נדרשים להגיע לנקודת המפגש ממנה מתחילה צעדת החיים. הצעדה מתקיימת לאורך כ-2 ק"מ עד למחנה בירקנאו הצמוד. אנו צועדים באותה הדרך בה צעדו המובלים למחנות כשירדו מהרכבת. נחיל ארוך של צועדים מניפים דגלים או עטופים בדגל ישראל. קבוצתנו מצורפת למשלחות בתי הספר היהודיים שיצאו מאנטוורפן ובריסל. אלפי אנשים צועדים. שירה נשמעת מכל עבר. "עם ישראל חי" "אני ואתה נשנה את העולם" "אלי אלי"...
אט אט מתחלפות התחושות. ההלם והחלחלה מפנים את מקומם לגאווה והתרסה. אנחנו כאן! למרות ועל אף הכל!!! אנו צועדים לאורך מסילת הרכבת. התמונות מכל הסיפורים והסרטים קמות לתחייה במלוא העוצמה מול הפסים. לצד הדרך עומדים ילדים פולנים ומתבוננים בשיירה הארוכה של אלפי הצועדים. עוד משהו שמשתקף בעיני כאילו ההיסטוריה חוזרת על עצמה. בדיוק כמו אז. עמדו, ראו ושתקו. ואולי לא. אולי הם סתם מפיגים את שגרת היום בהתבוננות, כי אין משהו מעניין יותר לעשות...
בירקנאו - אושוויץ 2
בירקנאו - אושוויץ 2 - מימין נראים שרידי הצריפים ש"גולחו" ולא נבנו מחדש. משמאל שרידי המשרפה. כאן לא שיחזרו דבר. אנו צועדים בדרך בה נעשתה הסלקציה על ידי ד"ר מנגלה ואנשיו. כאן מתקיים הטקס על רחבת דשא שצמחה במקום. כאן אנו נתקלים בישראלי המכוער - חלק מבני הנוער צוחקים, מדברים ומנסים לקשור שיחה עם נערות ממקומות אחרים... עוד אחד שאיכזב היה טומי לפיד, שליח הממשלה ואדם שאיבד עשרה מבני משפחתו במקום. כרגיל הוא בחר להתחשבן עם היהדות ולשאול יותר מדי פעמים בנאומו איפה היה אז אלוהים. לי הוא רק גרם לחשוב איפה האלוהים שלו, או במילים אחרות - הגבולות שלו...
בתום הטקס אנו חוזרים לאוטובוס שלוקח אותנו לשדה התעופה. נסיעה שקטה. כל אחד ומחשבותיו. מנסים לעכל את כל מה שראינו וחווינו. החל מהטיסה במטוס צבאי, ושרות דיילים במדי חיל האויר הבלגי (מעניין איך במושגים שלהם נתפסים הדברים), היציאה כישראלים, אך צעדה תחת דגל ישראל ובלגיה, וכמובן חווית הביקור במחנה. באתי לסגור מעגל. מתוך חובה לראות בעיניים ולנסות להבין.
אבי ניצול, ואני קרויה על שם סבי שלא חזר מהמחנות. לא בטוחה שסגרתי. ההפך - נותרתי עם שאלות פתוחות וחדשות שהצטרפו. אין ספק שאנו עדיין לא מעכלים. שיחה בין הבנות מעלה תחושה נוספת שחשנו כולנו. למרות מה שראינו, יש משהו סטרילי בחוויה הזו. זהו מוזיאון שנבנה על שרידי המקום. הכל נקי. הקירות אינם אותם קירות וגם המיטות אינן אותם מיטות עליהן ישנו האסירים. רק כשהגענו לשדה התעופה, נזכרנו שלא אכלנו דבר מאז ארוחת הבוקר שהוגשה ב-07:00 בבוקר במטוס. שקית עם סנדוויץ כשר שקיבלנו נשכחה באוטובוס, ובמחנה עצמו לא ממש חשנו בתחושת הרעב...
