היו שלום ותודה על הדגים

רמסוואראם

פעם אמר לי חבר חכם: "כשעסוקים בלשרוד יותר קשה להסתכל פנימה וללמוד את עצמך...". שכחתי קצת את עצמי והייתי בהודו. בדרום הודו מתערבבות כל השפות... הטמילית עם הקאנאטה, עם השפה הקראלית ששכחתי את שמה ועם הינדי. כך שכל התיירים, גם ההודים, צריכים לדבר אחד עם השני באנגלית. ההודים עצמם. נראים מאד מתוסכלים מזה שהם לא מבינים מישהו שנראה כמוהם. ולי זה רגיל.

 פתאום היכה בי משב מוכר. לח ומלוח. עברתי את גשר אינדירה גנדהי שמחבר את האי Rameswaram עם תת היבשת. היה לילה, אז חוץ מקצת קצף לא הצלחתי לראות הרבה, אבל זה היה הים הראשון שלי בהודו...ואיזה ים זה היה. רמסוואראם גם היא עיר קדושה, מגיעים אליה מכל צפון הודו, כמין חובה דתית של ירידה לרגל, לפחות פעם בחיים. עושים פוג`ה על הים וחוזרים הביתה למות בנחת.

 עצי הקוקוס על החול, כפרי הדייגים והגשם שפתאום שטף את העיר ועשה לכולם הפסקות חשמל, הזכירו לי שירים ברזילאים עתיקים שמזמן כבר שכחתי: "יש לי... הודו טרופית יפה... שהשמש ליטפה, יש לי ראם סאוואראם כל רגע. בכל שעה (כל שעה) יש פסטיבל (יש פסטיבל) יש פארותה לא רעה... ואהבה בצורת שיוואלינגאם...אהה".

ראמה הוא מעין דמות תנ"כית הודית. שמיתולגיה שלמה נכתבה עליו ונקראת הראמיאנה כמובן. העיר ראמסווארם נקראת על שמו מכיון שאחד מהסיפורים ההרואים ביותר קרו כאן על חוף הודו, גבול סרי לנקה.
ראוואנה, שלא ידע לכבוש את יצרו (וכנראה מערכת היחסים בינו לבין ראמה היתה בעייתית) חטף כנקמה את אשתו של ראמה- סיטה- לסרי לנקה, מקום מושבו. ראמה יצא מיד למלחמה, ולעזרתו כמה מידידיו הטובים ביניהם הנומאן, דמות קופיפית חביבה ומפותחת שרירים, טוב לב ונאמן לראמה בכל ליבו.
גשר אדם, שהוא שרשרת האיים הטבעיים שכמעט מחברת את סרי לנקה והודו, נבנתה, ע"פ האגדות, ע"י הנומאן וחבריו הסנאים שלקחו אבנים גדולות וזרקו אותן רחוק מאוד לתוך האוקיאנוס. האבנים צפו על פני המים וניתן היה ללכת עליהן. כיום לא רואים הרבה מהאיים הללו, רק כשרדוד, ואת סרי לנקה אפשר לראות בימים טובים (כמו את החרמון).
הנומן האמיץ לאחר שגמר לבנות את הגשר, התעופף במהירות להציל את סיטה. אבל סיטה לא טיפשה, היא בקשה מהנומן שרק יודיע לראמה שהכל בסדר, כדי שראמה יבוא להציל אותה בעצמו (בהיותה אישה אידיאלית, היתה בה החכמה למי לתת קרדיטים ועל מה). ראמה בקרב עקוב מדם חיסל את ראוואנה והציל את סיטה.
 מכיוון שראוואנה היה ברהאמיני (בן הקאסטה הגבוהה) כמו ראמה, הרג זה נחשב לראמה כאילו רצח אח. ראמה סיטה והנומן שאלו כמה קדושים על חוף הודו מה יש לעשות כדי לנקות את האשמה והם אמרו שבניית שיוואלינגם (סמל פאלי המייצג את האל שיווא) ותפילה במקום תשכיח מהאל את כל חטאיו של ראמה.
 ראמה בקש מהנומן להביא פסל שיוולינגם מהר קאילאש, מקום מושבו של שיווא. והנומן ישר רץ- עף למלא את מבוקשו של אדונו. סיטה, חסרת הסבלנות אך רבת התושיה, בנתה בינתיים שיוואלינגם בחול. והזוג המלכותי ישב ומידט ליד אותו איבר מין חולי ומקושט פרחים. כשהנומן חזר, ובידיו שני פסלים ששיווא עצמו חצב ממחצבות הריו, הוא מה זה נעלב שלא חיכו לו (הפרצופים בציורים אמינים לחלוטין). ראמה, שרצה לפצותו ישר החליט שמי שיבוא לזבוח לאיזשהו לינגאם יבוא קודם ללינגאמים של הנומן ואח"כ ירד לחוף ויעשה פוג`ה בנוסח סיטה..יעני אחרא. והם חיו בעושר ובאושר.

עלטה, ואני סתם מביטה, איך שהירח שט, כך לאט לאט.... (איזה כיף להיות היחידה בהודו שיש לה את השיר של האחיות פיק :-))
 המשווניות הזו קצת מוזרה. אני יושבת בלילה ומסתכלת בכוכבים כדי להרגיש שיש פה מישהו שאני מכירה כבר ממזמן. והם מראים לי שכמה שאני קרוב אני רחוק..או להפך. זה אותם שמים בשינוי אדרת. אוריון והמזל שלי יושבים לי מעל הראש במקום באופק, כוכב הצפון נמצא כמעט במחצית הגובה מהגובה שלו בארץ וקסיופיאה נראית גדולה יותר. זה מרגיש כאילו מישהו מורח לך את השמיים על הפרצוף. בוא הלילה, בוא יש כוכבים למעלה.

דיגיטאלי כן כן: לא שזה עולה לי פחות, ולא שזה יותר פשוט ואינטיליגנטי. המצלמה הזו היא פשוט מתנה, כי אני יכולה להראות לכל האנשים את התמונה שלהם אחרי הצילום. זה כמו להביא להם רופי. הם מבחינתם הפכו למפורסמים, כוכבי בוליווד ברגע שהם אצלי על המסך. החיוכים מכאן ועד הודעה חדשה, האושר אינסופי. כמו למצוא את עצמך פתאום מוזכר באיזו כתבה. כמו לזכות בלוטו בסכום שמכסה מעט יותר מההוצאות. שמחה. אני פה בשביל זה.

לונגי פלנט: בסוף לא התאפקתי ורכשתי לי במיטב כספי (60 רופי) לונגי מכובד להלך איתו בגשם הטרופי. ביקשתי בכוונה לונגי של בנות, אבל עדיין לא ראיתי בנות לובשות לונגי ברחוב. רק כאלו שצוחקות עלי. זה נהדר, אני צריכה סיכת ביטחון. מה שכן, אני חושבת שאפילו זה לא יעזור לתחת שלי.

לתחילת הכתבה

תחבורה ציבורית בהודו

אין כמו התחבורה הציבורית בהודו. אני נוזלת לי מאוטובוס לאוטובוס בקלות. עומדת או יושבת עם יש מקום, ובעיקר מטלטלת. האוטובוס מלא עשן. המון הודים וכרטיסן. זה מה שיפה בהודו. יש גם נהגים וגם כרטיסנים. הנהג תפקידו לנהוג ולעצור כששורקים לו. או כשיש פרות בדרך. ולדעת לעקוף ממש מהר וברגע האחרון... ולהציע לי בוטנים. הכרטיסן, בקולו הערב, צועק את שם התחנה הפופולרית ביותר בקו במהירות של שלוש פעמים השם בשניה. "מדוריי מדוריי מדוריי....." כך שתמיד תחנות מרכזיות (שנראות כמו התחנה בעפולה בימים טובים) מלאות שירה ושידולים. אחרי שהנוסעים יושבים והאוטובוס בשלב טלטול עדין, עובר הכרטיסן בין כולם ולוקח כסף ומהדק כרטיסים. ככה שהוא יודע אם יש נוסעים שיורדים פה ושם והוא שורק לנהג ומעיר את הנוסעים שנרדמו. שריקרוק אחד זה לעצור ושניים זה לסוע. אין פשוט מזה. וככה מתעכבים פחות, הנהג לא מתעסק עם כסף תוך כדי שהוא מסתכל במראה אם הוא יכול לצאת מהתחנה. טוב שההגה בידיים של אוטובוסי הממשלה ההודית. גם יש לנהג תמיד עם מי לדבר, כי הכרטיסן הוא מהחבר`ה שלו, הם יכולים להעביר חוויות משותפות על הנסיעה, על המדים ועל מזג האוויר. כל זאת אלא אם כן הכרטיסן מחליט להעביר את הדרך בלדבר איתי ולהסביר לי על טבלאות המחירים והקילומטרים, להציע לי תה ולגרש גברברים הודים שנדבקים לי כמו זבובים לכסא.

טרנספורמרס...אוטוניס דינייז....כן, לא טעיתם ..ככה שרים את זה. כשסבים שלי קנו וידאו, עוד היה אפשר להשיג את זה רק בארה"ב (את המכשיר) ואנחנו היינו באים לארוחות שבת ומפליאים בצפייה של כמה קלטות קבועות. לרוב זה היה רובוטריקים. אני בטוחה שאהבתי את זה אז מאוד, יכולותיי לאהוב דברים כאלו של בנים היתה אדירה.. ועד גיל מאוד מאוחר ניצלתי את הידע הטמון באחיי הצעירים בשביל להעשיר ולחזק את משמחי הטוסטסטרון שבקרבי. כך גם הייתי מתעוררת בחדווה בבוקר יום שבת עם מנגינות תחילת המשחקים (המוקלטים) של ה"אן.בי.איי". משחקת כדורסל (עם הגובה מטר וחצי שלי) וצופה נלהבת. לכדורגל לא הגעתי, וטוב שכך. לא, אני לא מצטערת, קרוב לודאי שהחומרים האלו הם שפיתחו בי חוש כיוון וניווט טוב יחסית. אני אפילו בת שיודעת לצייר מפה ולחשוב בתלת מימד. כן כן. וכמו שכבר אמרתי, ראיתי הרבה רובוטריקים. בשביל לדבר עם אח שלי הייתי גם צריכה לדעת את השמות שלהם. מה הם עושים, למה הם הופכים, מי טובים ומי רעים. ידע עשיר שאין לזלזל בו. אני זוכרת במעורפל אפילו שהצלחתי לשחק בכל הבובות האלו המצחיקות שלהם. שמתחברות ומתהפכות ומשנות צורה...ונשברות ושורטות בגלל כל השפיצים האלו מהפלסטיק. כן גם אני הייתי מאוהבת באופטימוס פריים. ברור.

 וכשאני מבלה איזה בוקר או אחר הצהריים באיזה אוטובוס הודי ממשלתי. אז אין לי ספק שיוצרי הסדרה רובוטריקים קבלו פה את ההשראה. האוטובוסים האלו..תוך כדי נסיעה עושים טרנספורמציות שגורמות לפורד, מרצדס ומר סוברו הנכבד להתהפך בקברם. החלונות (אם יש) מתרחקים מרחק משמעותי מהכסאות, הרצפה עולה ויורדת בצורה מעוררת חשד. חום חזק עולה ממגוון נקודות מסויימות והמעקות הדבוקים לכסאות, או נקודות האחיזה יוצאים ונכנסים בחור המלבני המהווה כניסה לאוטובוס (לפעמים יש גם מאחורה וגם מקדימה לפעמים רק אחד... שבחרו שרירותית אם לשים מקדימה או מאחורה). כך שהכל נראה כמו ריקוד שירת הלל לתעשיית הרכב ובאופן כללי כמו משאית ענק שעוד שניה תהפוך לרובוטריק ואני אמצא את עצמי בתוכו.. איברי מחולקים, כמו אחרי קסם לא מוצלח, בין הרגליים והידיים ומגן הבטן של היצור החדש.

אומנות המקרה: באומנות כמו באומנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה אבל יש דבר כזה שאתה מרגיש שעשית רק חלק מכל היצירה ומשהו נוסף התחבר פה ועשה את זה טוב בצורה שלא תכננת. אומנות המקרה, או בלועזית, הפוקס, היא אולי הגדולה באומנויות תבל. היא היא התוספת שתופסת. אפשר להרגיש בזה בעיקר בצילום, כי זו אומנות שזה פשוט קורה בה יותר, אבל זה נוגע לכל דבר באשר הוא.

יוצא שאתה מתכנן תכנון כללי ולוחץ על הכפתור. העיתוי המושלם בדיעבד בלבד יצר תמונה או מצב ששלמותו גבוהה מהמתוכנן ובכלל בלתי נצפית. כמו גנדי באוטוריקשה, כמו המזכירה שלי בפלאפון שכבר ארבע וחצי שנים מעצבנת אנשים במושלמותה הקיומית.
היוצר מתכנן 2 ויוצא לו 5, הוא חושב בדו מימד ויוצא תלת מימד או יותר. פתאום דברים שלא ציפית שיתחברו מתחברים להפתעתך. והכל בגלל לחיצת כפתור מקרית, עיתוי שנקבע כנראה מלמעלה, או מלמטה, או ממקום אחר. קשה להאמין שזה סתם, כי זה כל כך טוב. אולי יש איזו ישות שאחראית על החיבורים, אמנית אמיתית. חיה באיזה כפר אומנים במשולש וככה משחקת לה בלחבר. אולי זו מן שלמות קוסמית אופטימית כללית יקומית שגורמת שדברים יפלו במקום מסוים, כמו משחק כדורים בפקק של עושה בועות סבון. ואז דברים נכנסים לחור האנרגטי הספציפי להם. אולי אני מדברת שטויות. לא אני לא קיפוד.

בגלל שבעיתויים אני דיי גרועה ואני לא מצליחה לשלוט בזה גם כשאני מתכננת היטב, נחמד לי לחשוב שאומנות המקרה מתקיימת גם בלעדי, ומלווה אותי תכופות. פה ושם אני רואה הבזקים.. וצופה בפעימות לב מוגברות כמו בתערוכה.

 איפשהו בנבכי הרגשתי אני בטוחה שגם למצוא בן זוג לחיים זה סוג של אומנות המקרה. אתה מתכנן, משאיר כוונה פתוחה ומתישהו ברגע שרק בדיעבד תדע שהוא הנכון ביותר, אתה לוחץ על הכפתור. התוצאה הרבה יותר מושלמת ממה שיכולת לדמיין ואתה יושב, מסתכל וחושב לעצמך... איזה אחלה עולם. and I think to myself... what a wonderfull world

לתחילת הכתבה

קניאקומארי 

שם יש בנות בצבע שוקו ואוכל על עלי בננה, סירות של דיג על החול שם, בחוף בינות עצי הקוקוס. כאן בקצה מאוד נעים לי, ורוח ים בטעם ביסלי, נאכל עם נאיר ועם שיבלי והם מורחים לי על האידלי.... סמבר וצ`טני חריפים מאוד..... מתים מזה? תוך שתי שניות!!! ולי ניסע לפונדיצ`רי.. - קניאקומארי! קניאקומארי! - אני רוצה לפונדיצ`רי! - קניאקומארי קניאקומארי!...קניאקומארי קלמארי אולה! טאם ט- טאם טאם טאם איי..."

בשפיצן של הודו אין הרבה מה לעשות. כשהגעתי ירד להם היורה.... אני נוטה לקחת את מזג האוויר Everyway I go. כמו אילת קטנטנה. המון מלונות ותיירות פנים יושבת לה קניאקומארי על סלעי גרניט שנכנסים אל תוך שלושת הימים שמתחברים פה בסוף. אוקיאנוס ההודי מדרום, הים הערבי ממערב והים הבנגלי ממזרח. יושבים על הקצה.. מחזיקים ידיים (אם לבד אז יד מחזיקה יד). מסתכלים רחוק ורואים שקוף, אין יותר הודו דרומה (למרות שלמיטב הבנתי יש להודו איזה חתיכה מאנטארקטיקה לזכר המיליוני שנים שהן היו ביחד).

 הנזיר המואר ויוקנאנדה, רכש את גדולתו ולימודיו בעצם נדודיו (עיין ערך קרנף בתחילת הכתבה). בסוף המאה ה-19 הוא נדד בכל הודו כמו שאני ורבים וטובים עושים איתי. הוא הטיף הרבה לאיחוד הודו ולביטול המעמדות (קאסטות) והיה מורה חשוב וצנוע (כמו שמספרים). את ההארה וההבנה הוא קבל כשישב בקניאקומארי על המים והרגיש רחוק, ככה הוא הסתכל על הודו כאילו מבחוץ ויצא בספינה למסע הסברה על הודו בגולה, בתקוה שאנשים יבינו שבלי הודו לא יתקיים העולם, ושבהודו קיימים הסודות שהאנושות צריכה לחיים טובים ומאושרים. אמן.

קלבת שבת: מנהל המלון לא עמד בפיתוי והזמין אותי לארוחת ערב עם הצוות. "אנחנו נעשה לך אוכל הודי אמיתי" הוא אמר. כמובן שהסכמתי והגעתי בשעה היעודה. בעל המלון שלח אותי בחזרה לחדרי ודאג להזכיר לי לא לאכול דברים אחרים ושהוא כבר יקרא לי. בשמונה לערך, הובלתי אחר כבוד לאחד מהחדרים הריקים של המלון. החבר`ה הורידו את המזרונים מהמיטה הזוגית וערכו פרישה צנועה של מאכלים הודיים דרומיים וטובים. תוצרת בית. ישבנו והרגשתי כמו ערב יום שישי בבית. רק שלא היה מי שיעשה קידוש. לעומת זאת היה מי שהתנדב לקנות לי תה ועוגית.

עכשיו יוצאת לחלון לראות את האור הראשון: אני לא פיווריטית גדולה של זריחות. זה נחמד.. לפעמים זה מאוד יפה. אבל לקום בשביל זה כל כך מוקדם בבוקר? בשביל מה אם אחר כך יש שקיעה, שממילא ממוקמת זמנית הרבה יותר טוב בהמשך היום. זה לא שאני לא רואה באופן עקרוני. זה לא שכשאני כבר רואה אני לא מברכת את השמש בהתלהבות בשלום ובוקר טוב. אני כן. אפילו נאלמת דום. אבל מתי אני אשן אם לא בחמש לפנות בוקר? יש פה אנשים שקמים במיוחד לראות זריחות...כאילו זה מוזיאון שפתוח רק מוקדם בבוקר. אני חושבת שזריחות זה אם כבר ערים ושקיעות זה כל יום בשביל לעשות הרגשה נוגה של סוף. לסכם. "מה יש לדבר... אני שוקעת כאן אבל זורחת במקום אחר"...

לתחילת הכתבה

מדוריי

כבר פעם שלישית שאני בעיר הזאת ושוב רק עוברת בשביל לפגוש ולא נשארת... היתה לי הכתובת המדוייקת כולל מספר החדר. ועוד זכרתי את צירוף המספרים של המנעול. אחרי כמה זמן הוא דפק בדלת. ואני פתחתי מבפנים. "חשבתי שאתה בהודו" אמרתי לו "אני בהודו" הוא אמר (אח, אם אהוד בנאי לא היה, היינו צריכים להמציא אותו). גידו ואני השלמנו חוסרים על צ`יקן טיקה במסעדת הנון-ווג` הקרובה למלוננו. היה מרגש. זרקו אותנו בסוף מהמסעדה כי תפסנו סתם מקום.

תופסים רכבת בורחים אל ההרים: קרונות צעצוע...מהמאה שלפני זאת שעברה. קטר מעלה עשן ..סוף סוף מצדיק את שמו. ודוחף את הרכבת מאחור, כן, מהטוסיק של הרכבת. לכיוון העיירה Ooty, שנמצאת בגובה 2240 מטר מעל פני הים. הדחיפות מנענעות אותך קדימה ואחורה כאילו מישהו שהולך מהר ממך מחזיק אותך מאחור בעלייה. נסיעה, שבאוטובוס רגיל וקרוב לודאי מאוד מאוד קופצני לוקחת שעתיים, לקחה לנו חמש שעות קסומות שבהם היה לנו יופי גם מבחוץ וגם מבפנים. איתנו בתא ישבה באבו הקטנה (שמה האמיתי הוא טיטלי, שזה פרפר בהינדי). אם היה לי פילם הייתי מבזבזת עליה פיל שלם. ובחוץ היה כל כך יפה שרק בשביל זה היה שווה לבוא. התמלאנו עד שאי אפשר היה יותר להגיד וואוו איזה יופי ופשוט שתקנו והחזקנו ידיים. רכבת ההפתעות.

שוב הוא כאן ושוב הכל מאבד צורה: גידו שוב היה והיה ברור שיהיו בגלל זה עוד שיעורים לעבור... ולאו דווקא קלים. שוב הסתכלתי על עצמי וראיתי שאני מצפה מכולם להתנהג כמוני, באותה דרך ועל פי אותה מערכת חוקים מסתורית שאני אף פעם לא כתבתי ממש. אבל אני פועלת על פיה בצורה עיוורת, וגם נראה לי שכל העולם צריך לפעול על פיה. כמו כשרואים סרט טוב בוידאו ובטוחים אחר כך שכולם ראו את זה בטלויזיה. צריך להזכר שלכל אחד יש חוקים משל עצמו ודרך של עצמו להגיד שלום. ואין טעם לחטוף מזה קריזות, צריך רק להתארגן עם המון סבלנות (ולך תמצא איפה קונים את זה בהודו?) אחרת זה יכול להוביל למצוקות נוראיות (dire straits) אפילו אם אנשים מבחוץ חושבים שאתם בירח דבש:

 בדקות המעטות שלא התווכחנו כיסחתי את גידו בטאקי.. (טוב, הוא ניצח כמה פעמים, אבל אני הייתי יותר טובה באחוזים...משמעותית). זה כנראה מה שעושים בירח דבש.

בד אנד ברקפסט: כמה דברים השתנו לנו בדרך. נראה כאילו יש מחוז שלם בהודו שלא ברור לו מה ההבדל בין מלון למסעדה. בהתחלה לא הבנתי איך זה מלון בלי חדרים. אבל הנה.. מלון צמחוני. מלון עוף. מלון של מתוקים ושתייה חמה. אם אתה רוצה, אפשר להלין אותך במטבח. מישהו פה התבלבל. נראה כאילו מישהו העתיק בטעות שלט ממקום אחר וכל המסעדות העתיקו ממנו. מוזר.

שיר נבואי קוסמי עליז: אמנם דיברתי על תנועות הצוואר ההודיות אבל בסופו של דבר לא נראה לי שזה היה מזה. אולי מהקור. אולי סתם לא זזתי כל הלילה וקמתי בבוקר עם צוואר תפוס כאילו הוא חתיכת שריר מכווץ. כאלו כאבים שלא יכולתי להסתכל שמאלה. לא יכולתי לזוז כמעט. להסתכל מהחלון ולראות פילים כאב לי. מזל שלקחנו אוטובוס דלוקס... אז קפצנו כמחצית מהקפיצות בלבד.

לתחילת הכתבה

מייסור

כשהגענו למייסור (שוב מדינת קרנאטקה) ונהג הריקשה פגש אותנו אחרי הסיבוב של בתי המלון, הוא אמר שהוא מכיר מישהו שיעשה לי מסז` איורוודי נורא בזול. 300 רופי. אמרתי לו תודה. גידו עושה לי מסז` מצוין ובחינם. הכי טוב בו גאי בארון.

דוקטור קליני: הלכתי עם גידו לרופא אף אוזן גרון. סתם לא משהו רציני, רצינו להיות אצל רופא, זה הכל. והיה לגידו פולק באוזן מהשחיה בגואה. ישבנו בתור ונכנסנו כמעט ראשונים (גידו שיש לו קצת יותר נסיון רופאים ממני אמר שבדרך כלל מקדמים ככה תיירים לפני כולם). הוא רשם מרשם. הסביר איך לעשות וכמה פעמים ביום. אני ישבתי והקשבתי. מדהים. זה עובד כמו בארץ. בודק. רושם. יפה. 60 רופי וכרטיס ביקור חינם.
 (*פולק=יצור בלתי מוגדר הנכנס לאף או לאוזן ומפריע באופן כללי...).

בוא נעשה שאני פקידת קבלה ואתה ערום סרוויס: גם בהודו כמו בהודו, אפשר למצוא מקומות שמשחקים כאילו הם בתי מלון, ומבחוץ זה באמת נראה בית מלון. אפילו כתוב מלון, ולא מסעדה. ובפנים הם מעיזים לשים..סדינים עם חורים (על מיטה שנראית מפוארת יחסית) ושלא יהיה ברז לדוש... (אולי מישהו גנב להם?) ושלא יהיו מים חמים בשעות שהם אומרים שיש.. הם שולחים בל בוי שיסדר וכל פעם הוא עומד לנו במקלחת ומסדר... אי אפשר לדעת מה הוא עושה שם בדיוק.. אבל הוא שר.. אצלנו באמבטיה ???!!!... ופעמון הדלת שלנו הוא קטע מטריד. ה"בל בויים" (שצריכים להיות ישובים ליד איזו מרכזיה ולקבל צילצולים) מסתובבים בכל המלון ומצלצלים לאנשים בפעמונים. כאילו זה איזשהו משחק טיפשי.. "אוי.. זה לא אתם עם המים החמים?", "תרצו ארוחת ערב... אולי?" ועוד יש להם חוצפה (כנראה לימדו אותם בקורס) להתעכב עם פרצוף של טיפ בבקשה.

 לראשונה עברתי מלון בתוך עיר. לא בגלל הקשיים, גם לא בגלל המחיר. והמלון השני פתאום מתנהג כמו שצריך. בחדר יש הכל והחדר פשוט וקטן. כילה ומאוורר וסבון ונייר טואלט (לשים נייר טואלט במלון זה ממש להכיר בעובדה שיש אנשים שמנגבים בזה את התחת... זה מאוד מתקדם). ויש מים חמים כשאמורים להיות. וחצר ע-נ-קית עם אוכל על האש (המנגל יושב על הדלת שלי אבל זה לא נורא) וטוסטים של שום. ומנורות קטנות ואדומות מעל השולחנות שאתה מדליק וניגש אליך מלצר ומוסיקה הודית עדינה (שאסור לבקש להחליף - גם אם זה נגן שנשמע שהוא משחק בקלידים של האורגן בפעם הראשונה בחייו).

קרנבל בנחל קרנבל: פסטיבלים זה כמו שטפונות. יש אנשים שרודפים אחרי זה וכל פעם כשהולך להיות ישר קופצים לאוטו (ריקשה) ונוסעים לכיוון. ואז שומעים שזה בכיוון אחר והולכים לשם ואז שזה בעצם מבוטל. אין גשם. או שפשוט יושבים ומחכים הרבה זמן על איזה צוק. אני פשוט מגיעה למקום ואז זה שוטף אותי בהפתעה. הכי טוב.

 פסטיבל שיוואראתרי נערך ב-Darkmoon באזור פברואר.. הוא גדול במיוחד במרכזים הדתיים ובכל הערים שיש להן איזשהו קשר לשיווא. זהו חג שקשור בהרבה אורות ונרות ודברים זוהרים (בגלל זה מחכים שהירח יחסר). אנחנו היינו במייסור (מדינת קרנאטאקה) וכל הארמונות הוארו באלפי נורות.

 עשינו "אוווו..." ארוך ומתפעל ואף אחד אחר לא עשה... (רק אח"כ התברר שהם מדליקים את זה כל יום ראשון..).

Jesous criste super star: כמו יהודים טובים הלכנו לכנסייה ביום שישי בערב לקבל אווירה דתית. הודים נוצרים נראים כמו דמויות מסרט מוזר. ניצבים בהצגה שלא שלהם. כאילו הם בעוד מקדש וישו הוא עוד אל מהחבריה העליזה. (יש כבר איזה 4000 מה אכפת לנו שיהיה עוד אחד). הם מקבלים את מרותו ההירואית ומוסיפים לפסליו הצלובים עוד דם בברכיים ובמרפקים. שיהיה. כנראה שישו היה מן סאי באבא כזה בזמנו והרומאים פשוט סגרו לו את האשראם... תמונותיו נופל וקם עם הצלב מפארות את העמודים. והכנסיה נראית לקוחה מסיפור אחר לגמרי. כאילו הודי אחד בא לאיזה ארכיטקט עם תמונה מספר ואמר לו..."כזה אני רוצה". לעת שקיעה .. השירה מהכנסייה מתערבבת עם קולות המסגד שמבחוץ.. לפעמים יש הרגשה שהם שרים את אותו שיר. לפעמים שהם בתחרות.

איך הייתי מופע של איש אחד: יושבת לי ככה לבד בלי להתבייש, בשולחן זוגי, שותה בירה קרה כקרח.. ישר מהבקבוק (!!!) איזו נועזות. הגבר ההודי שלידי תוקע בי מבטים מחוררים באוזן ובצלחת, לא גברבר, בן-אדם מבוגר, פלאפון וזה. לקח לו עשרים דקות וכמה החלפות מילים באנגלית רעועה עם החבר שלו עד שהוא אזר אומץ ואמר: אסקיוס מי..מאיפה את? עניתי ו..אממ שוב לא היה לו מה להגיד איזה 10 דקות. ואז הוא שב לחורר לי את ההילה. פתאום הוא ביקש חתימה. מה חתימה? בשביל מה? - אה.. אני עושה לי חברים. אמרתי לו שאני מסתובבת בהודו וקצת קשה לעשות איתי חברים. אז הוא שאל בעילגית מה? את מהנדסת?. המבטא שלי באנגלית כנראה לא מובן (זה לבן על לבן?) אולי אני אנסה בערבית...

 ההודים בטוחים שישראל היא מעצמת חקלאות מדרגה ראשונה (הרי כל האנשים שלמדו בחקולטה מדעי הבוץ מגיעים לכאן לסדר להודים את השדות). תמיד כשאומרים ישראל, הם אומרים שזו מדינה חזקה, אנשים חזקים ומוסיפים תנועה אגרופית שאינה משתמעת לשתי פנים. כשיש לי סבלנות אני מסבירה להם שזה רק הקוצים החיצוניים... שבפנים זה רך ומתוק, פגיע ולפעמים קצת רקוב. כשאין לי סבלנות אני פשוט לוקחת את הלגיטימציה להרגיש ישראלית חזקה ומסוקסת ולשבת, רגליים למעלה, בקבוק בירה ביד ולהתעלם מהעולם בהפגנתיות.

גידו בבנגקוק הוא טס לשם בצ`רטר ..צ`רטר צרטר: אחרי שגידו המשיך לו לבד בדרכו קרו כמה דברים. דבר ראשון נזכרתי שאני בהודו. דבר שני ירדו כל המחירים בשליש. פתאום נהג הריקשה שהתמקח איתי על רופי וחצי נענה מייד להצעה הנמוכה שלי. מוכרי הענבים נותנים לי 750 גרם במחיר של חצי קילו... באינטרנט הורידו לי חצי שעה (למרות שזה זניח יחסית לזמן ששרפתי שם) והתעלמו באלגנטיות מזה שהשתמשתי להם בשני מחשבים בו זמנית ...מה זה פה? שיקאגו? דבר שלישי נעלם לי התיאבון. דבר רביעי הוא חזר כעבור זמן קצר.

 לקחתי לי סיגריה כדי לא להיות לבד. אצבעותי מצטהבות מניקוטין... וככה הסתכלתי לי על העשן והתגעגעתי במרוכז. לעשן עם החבר`ה בכניסה לבניין שלנו באוניברסיטה. לצאת לטייל בשבת, לראות קצת שלג בגליל. להקלע לשיטפון בנגב, או לאיזו סופת רעמים משמעותית. לאכול את הצ`ולנט של אמא..לשמוע גשם על הרעפים בחדר ולהתכרבל בפוכזוגי 24 שעות. איזה כיף זה להתגעגע. לפעמים אני מתגעגעת ללהתגעגע. נגמרה לי הסיגריה (הסיגריות פה קצרות), חייכתי לעצמי במראה. יש לי עוד המון לטייל... מזל שאני עם מישהי שאני אוהבת.

לתחילת הכתבה

המלצות

rameswararm

• אוטובוס עירוני (מס` 3) לכיוון דנסקודי (כפר דייגים בקצה הרחוק של האי). משם לקחת משאית ארבע על ארבע לכיוון גשר אדם.
  
• כמובן שלהכנס לים. בשביל מה יש ים.
  
• לאכול דגים בדנסקודי. תחנת האוטובוס האחרונה.
  
• לטייל בעיר לאורך החוף, לראות את ההודים מתרחצים עם כל הבגדים.

Kanyakumary

• ללכת לשפיץ (הזריחה והשקיעה הן לעיתים קרובות בתוך אובך.. מספרים שבאפריל יפה לראות שם את הירח זורח בדיוק כשהשמש שוקעת).
  
• מוזיאון הנזיר הנודד על מסעותיו של ויואקנאנדה. יפה אבל דורש הרבה סבלנות (וגם להזכיר לשומר להדליק את האורות מדי פעם כשעוברים אגפים).
  
• מגורים: hotel מסעדה במלון סנגם- נמצא לא רחוק מבית החולים.

madurai

• גידו המליץ לראות את מוזיאון גנדי. הכניסה חינם.
  
• תחנות האוטובוס עליהן אני יכולה לדבר בהרחבה:
  הגדולה mattuthavani נמצאת 4 ק"מ צפון לעיר. משם יוצאים רוב האוטובוסים לדרום rameswaram ו kanyakumari.
   מתחנת arapalayam שמצאת בתוך העיר יוצאים האוטובוסים לקודאיקאנאל ולעוד יעדים בצפון ובמערב, אבל היא הרבה יותר קטנה מהראשונה.

Ooty
לא לפספס את הרכבת לאוטי. יוצאת כל יום מ matupalayam ב 7:10 כך שיש לישון בעיר. או להגיע מוקדם. (יש רכבת שמגיע בדיוק בזמן מצ`נאי.. אם מתחשק למישהו).
 באופן כללי אוטי היא עיר רועשת במקצת ואתרי הטיול רחוקים מרחק נסיעה מהמרכז כך שאם מעדיפים לבלות בהרים ויש לחץ של זמן, קודאיקאנאל.. תהיה בחירה יותר טובה. וזולה. וטעימה. בכל מקרה אם אתה כבר באוטי לכו לטייל על שפת האגם ומסביבו. לא על הכביש אלא איפה שהיתה פעם מסילת רכבת של לונה פארק. תכנסו קצת בין השיחים .. מה קרה?

Mysore

• ארמון ארמון... ארמון מדהים.. עושר אינסופי. היינו המומים.
  
• לעלות לגבעת צ`אמונדי רק בשביל הנוף. המקדש די רגיל ויש תור תמיד.
  
• נהג הריקשה vicky ישמח לעזור. ולהסיע בזול ובנחמדות (גם אם תאכזבו אותו ולא תבואו לקנות סארים ממשי במקום מצוין). הוא מספר סיפורים משעשעים בדרך ויש לו מוסיקה בריקשה. עברנו ליד האגם של מייסור והוא ספר שזה אגם ההתאבדויות... אה..והנה הספסל שעליו הם יושבים ומתלבטים אם לחזור הביתה או לא. אחר כך עוברים ליד מסלול המירוצים של הסוסים (כנראה כל יום שני). ויקי מספר שפה.. הרבה הודים מפסידים מיליוני רופים. מזל שהאגם של ההתאבדויות ..לא רחוק. טלפון: 3114376 (אפשר גם תמיד למצוא אותו במאפיה מדרום למלום roopa).
  
• מיץ פירות משובח ב 5 רופי. בצומת שמצפון לתחנה המרכזית.
  
• המסעדה של מלון parakline בשביל האווירה והאוכל הטוב. יקר במקצת אבל נעים.
  
• לישון בparaklane hotel (למרות שבדרכ מלא שם כי יש להם רק שמונה חדרים) חדר יחיד עולה 100 רופי (ליד המנגל) ו 125 בקומה השניהזה יופי של מקום לאכול בכל מקרה סוף סוף מישהו שיודע לתת שירות.
  
• למשתמשי האינטרנט.. עדיף לחכות עם הדיפדוף למייסור כי גם יותר מהר פה וגם יותר זול פה מכל מקום אחר בדרום.

אוכל: להזמין sizzler מנת בשר ועוף ברטבים משובבי בטן, ירקות מאודים וצ`יפס.
 צ`טני - ממרח הודי מצוין עשוי קוקוס שום וחריף (קצת מזכיר טחינה) ונאכל עם כל הבא ליד.
שתיה: amul kool המרענן הרשמי. חלב קר בטעמים פיסטוק, בננה, קפה (לפעמים אפילו יש קרום).

ערים מומלצות לפסטיבל שיווהראתרי: Golcarna, Rameswaram, Varanasy.

נסיעות: 

• קניאקומארי - מדוריי: 6 שעות. 76 רופי אוטובוס מקומי.
  
• מדוריי-קוימבטור: 5 וחצי שעות 66 רופי. רכבת.
  
• קוימבטור-מטופליאם: שעה אוטובס מקומי.
  
• מטופאליאם-אוטי (הרכבת של ההפתעות): 144 רופי מחלקה ראשונה (כדאי!)
  
• אוטי-מייסור: 5 שעות 95 רופי. אוטובוס דלוקס.

לתחילת הכתבה