כפר הילדים הטיבטיים
נכנסנו כשהילדים היו בהפסקה- עשרות שיחקו במתקני שעשועים, סולמות, מגלשות וכדומה. אורי ולביא הצטרפו אליהם ותוך שניות התערו, כאילו היו כאן מעולם. הילדים הטיבטים הקופצניים, ברגישות מדהימה, פינו ללביא כל מתקן שבחר לשחק בו ועקבו בהשתאות אחר ניסיונותיו העיקשים (איטיים אך מוצלחים מאוד) לבצע את אותם התרגילים, שהם ביצעו קודם. עלינו למשרד והצגנו תעודת כתב "למטייל". מאותו רגע זכינו לליווי והדרכה צמודה (הטיבטים עושים כל מאמץ לשווק את בעייתם. לשירות דומה יזכה כל מי שיגיע לביקור). ביקרנו בגן לילדים בגילאי שלוש עד ארבע. על כל חמישה ילדים ישנה מטפלת/גננת (ההתנהלות הזכירה לנו מאוד את השיטה הקיבוצית) והילדים עצמם חדורי מוטיבציה לדעת וללמוד. עברנו לכיתת המקהלה. המורה מלווה בכלי מיתר עליו הוא מכה במקשים (דמוי סנטור) והילדים שרים בקול סופרני שמימי. השיר עצמו מספר על הטיבטים, שנמצאים באופן זמני בגלות כפויה, אך ליבם נמצא בטיבט אליה עוד ישובו, ישחררו אותה ויתאחדו עם משפחתם. כל זאת תוך שבועה להימנע מכל אלימות, בדרך להגשמת החלום (כמה רחוק ותלוש מהמציאות אותה אנו מכירים). המשכנו לאחת ה"פנימיות", מבנה כולל המכיל חדרי שינה, מטבח, מקום להכנת שעורים ומועדון. פגשנו את אם הבית (המתכונת דומה להפליא לצורת העבודה בפנימיות בארץ) וזכינו לסיור והסבר כללי.
הילדים השוהים בכפר הם בגילאי שנה עד עשרים והוברחו מטיבט להודו (מרצון ההורים, כמובן, ואשרת כניסה על ידי ממשלת הודו) על מנת לאפשר להם עתיד טוב יותר. הסיכוי שיפגשו בעתיד את הוריהם קלוש עד אפסי. בכפר הם זוכים לטיפול מסור ואוהב, לחינוך ולתנאים כמעט מערביים (למעט העובדה שהם ישנים שניים במיטה). בהודו קיימים שבעה כפרי ילדים כאלה ובהם כ-11,000 ילדים ניצולים. הבנות דיברו על מאמציו הבלתי נלאים של הדלאי למה להביא לפתרון הבעיה הטיבטית בדרכי שלום, ועל שתיקתו הרועמת (כן, שוב אותה שתיקה) של העולם. את הכפרים הללו מתחזקות מדינות מערביות (ספונסרים כלשונם). דווקא מדינת ישראל שלנו (אולי בגלל הרקע הדומה ואותה השתיקה האיומה), לשמחתנו הרבה, מעבירה קצבה חודשית נדיבה למדי. בכפר שמחים לקבל מתנדבים בתחומים שונים ומגוונים, בתנאי שהתקופה לא תיפול מחצי שנה, היות ומדובר ביצירת קשר עם נשמות רכות. לנו לא נותר אלה להודות על הליווי ועל החוויה המדהימה לה זכינו. הדבר היחידי שרצינו, היה למצוא פינה שקטה ולבכות.
בקצה של באגסו, בדרך למפלים, ישנו מקדש צנוע ובחצרו בריכה ציבורית קטנה ונחמדה. המקום חביב מאוד על הילדים, שמתעקשים על טבילה ושחיה בכל פעם שהענין מתאפשר. המים יחסית נקיים היות והם זורמים הישר מהמעיין הקרוב לבריכה ומהבריכה, במורד ההר, לנחל הקרוב וכך מתקיימת תחלופת מים קבועה. לא ברור מדוע (אולי טמפרטורת המים) אבל אנחנו התיירים היחידים שמשתמשים בשרותיה של הבריכה.
לתחילת הכתבה
המרכז לשימור אומנויות הבמה הטיבטיות
באחד מטיולי היום שלנו (אנחנו קוראים לו "עוקף דאראמקוט") בירידה מדאראמקוט למקלוד גאנג`, ראינו בצד הדרך מגרש כדור סל ענק וסביבו מערכת מבנים, במרכזם במה גדולה ומקצועית ולצידה מבנה מהודר עם גג מוזהב דמוי מקדש. הסקרנות הובילה אותנו פנימה למגרש ומשם המשכנו בעקבות צלילי כלי נגינה שונים, בהם זיהה אריה גם צלילים מערביים הבוקעים ממערכת הגברה. נכנסנו לחדר גדול, מצויד במיטב כלי הנגינה וההגברה המודרניים. במקום היתה חבורת צעירים, שניגנה שירים טיבטים מסורתיים בעיבודים מערביים. מדי פעם החליפו ביניהם הצעירים כלי נגינה. ניכר היה שהם משופשפים ושולטים היטב במלאכה. החוליה החלשה היתה התופים- זה הכלי היחידי בו הם לא הפגינו בקיאות. בשלב מסוים הציע אריה את שרותיו בענין, קיבל זוג מקלות (אחד שלם ואחד רק חצי) ומאותו הרגע הפך לחלק בלתי נפרד מאותה החבורה ומאותו בית הספר. מעבר לכיף האדיר שהפיק מלנגן אתם, התנדב אריה ללמד (עד כמה שהוא יודע) תופים בבית הספר, וכך בשבועיים הבאים מצא את עצמו יושב מדי יום עם תלמידים ועובד אתם על מקצבים מערביים.
בהמשך קיבלנו מבית הספר הצעה לגור במקום כאשר הם מממנים את הלינה והכלכלה תמורת אותם שיעורי תופים. דחינו את ההצעה בנימוס. כך יכולנו להביא את רצוננו האדיר לתרום לאותה קהילה טיבטית נפלאה ולו במעט. המקום, על כל פנים, הפך מוקד משיכה לכל המשפחה, כאשר כל אחד מוצא לעצמו תחום ענין כמו כדור סל, קריקט, ריקודים ושירה. אחד המדריכים הצעירים ולמעשה מנהיג החבורה הצעירה, בחור בשם טאנזין (על שמו של הדלאי למה), יצר קשר נפלא עם אריה. יחד עבדו על שירים שכתב, שרו וניגנו. אותו בחור סיפר כי הדלאי למה הוא שהקים את המרכז והמקדש הנמצא במרכזו הוא למעשה ביתו, למשך יום אחד בשנה, אז הוא נושא את ברכתו לפני כחמשת אלפים מאמינים (מה שמסביר את מידותיו הענקיות של מגרש הכדור-סל).
אחד השירים המקוריים אותם כתב והלחין טנזין נקלט אצל ילדינו ולאחר התעקשות מצידה של רעות, למדנו את המילים (שאיך לא, מדברות על הגעגועים והערגה לטיבט היפה והאהובה) ותרגמנו אותם. השיר הפך ללהיט אמיתי, אותו אנו מרבים לשיר בכל הזדמנות. תפקידו העיקרי של המרכז הוא לשמר את אומנויות הבמה, המוסיקה והתרבות הטיבטית ולמנוע היטמעות והתבוללות של העם הטיבטי (מזכיר לכם משהו?...). המרכז הזכיר לנו את תוכנית הטלוויזיה "תהילה": מכל חדר בוקע צליל אחר, כלי מיתר שונים, כלי הקשה, ריקוד ושירה. בענין השירה, אגב, הם לומדים מגיל צעיר לשיר גבוה מאוד (פלצהט), ברמות שאנחנו שומעים רק באופרה. כשהם שרים בחבורה זה אחד הדברים המדהימים שניתן לשמוע. את המוסיקה לריקודים (דומים מאוד לריקודי העם שלנו, רק קצת יותר מסורבלים) מספקים הרקדנים עצמם, בנים ובנות כאחד, ששרים בקולם הסופרני על געגועים לטיבט ועל החזרה אליה. התלמידים/הסטודנטים רשאים להמשיך ללמוד ולהצטרף לצוות ההדרכה עד לגיל 37, ועל ידי כך לזכות לחממה יצירתית וחברתית, כאשר כל לימודיהם ושהייתם ממומנים על ידי גיוס הכספים של הדלאי למה, חלום אמיתי.
החוויה הזו מילאה את נפשנו ואילולא געגועינו הדומים, רק למדינה אחרת ולאנשים אחרים והצורך לחזור ולנדוד, הינו מוכנים להזדקן שם. נפרדנו בנשיקות וחיבוקים תוך הבטחה לשמור על קשר, ולא לפני שאריה הצליח למצוא מתופף, בחור ישראלי בשם איתן, שהבטיח להמשיך במלאכת ההוראה.
לתחילת הכתבה
מקדשו של הדלאי לאמה והמוזיאון הטיבטי
הביקור במקדשו של הדלאי למה הוא בגדר חובה למבקרים באזור אך האמת היא, שהמתחם הענק הוא די צנוע ואינו מעורר השראה. הבית עצמו מוגן ושמור על ידי מאבטחים חמושים והכניסה אליו אסורה. ביקרנו במקדש וברחבה בה נושא הדלאי למה (כשהוא לא מסייר ברחבי העולם) את דרשותיו. צפינו בנזירים (ונזירות) המבצעים מעין מדיטציה: הנזירים עומדים על מזרון קטן ולצדם פיסות בד. הם מתכופפים ועוברים למצב שכיבות שמיכה (מצב 2), כשהם מחליקים את ידיהם על פיסות הבד המונחות לידם. ממצב השכיבה הם עוברים למצב שמזכיר מקצה 400 מטר מעורב חופשי תוך שהם משלבים אלמנטים של שחיית פרפר, חזה וחתירה, ואז הם חוזרים לעמוד. נשמע מצחיק? נראה אתכם מבצעים זאת במשך שעה וחצי ברציפות וללא הפוגה. נילי אומרת שעכשיו היא מבינה למה קשה להבדיל בין הבנים לבנות...
מתחת למקדש נמצא מוזיאון קטן המתעד את סבלם של הטיבטים ואת תלאות מסע הבריחה, שהביא את חלקם בסופו של דבר להודו. מצאנו את עצמנו מרותקים למסך הטלוויזיה, שם הוקרנו תמונות וקטעי וידאו המנציחים את האכזריות של הסינים והתעללותם בטיבטים. חלק מהצילומים נערכו בשנים האחרונות, מה שמוכיח כי השואה הטיבטית עדין נמשכת. בתמונות ראינו מחנות עבודה בכפיה, חיסולים שיטתיים, התעללות סדרתית ועוד. בעוד אתה בוהה בתמונות המוח לא מצליח לקלוט, מדוע כל העולם המערבי מתעקש לעסוק בענין הישראלי פלסטיני, וכאן אף אחד לא בוחר לטמון את ידו (אולי בגלל שסין "קצת" יותר גדולה מישראל). לבסוף כתבנו בספר האורחים, השארנו תרומה נאה והמשכנו מהורהרים, חששנו כי המראות קשים מדי עבור הילדים.
ממטרים קיבלו את פנינו עת הגענו לבאגסו ואחרי שבועיים של מזג אויר אביבי וממכר, ליווה את עזיבתנו גשם שלא נח לרגע במשך יומיים תמימים. המראות והנופים נגלו לעינינו כאשר שכח הגשם, כאילו לקוחים מהדמיון: עשרות מפלים ונחלים זורמים מכל עבר, קו האופק חד וברור. עלינו על הג`יפ וחשנו שאנו עוזבים מקום מוכר, מקום מסביר פנים, וצר היה לנו לחשוב שאולי זו הפעם האחרונה בה ניתקל בקהילה הטיבטית.
חוויות שלא מן המניין - יעל ומתן, מיכל וגיא
את יעל בן צבי (מקבוץ בארי, עבדה עם אריה והיתה מדריכת שנת הברמ"צ של רעות) ומתן, בן זוגה, פגשנו לראשונה בלה ומאז דרכינו מצטלבות ולמעשה אנו עושים כמעט את אותו המסלול, דבר המסב לנו אושר רב. אל הזוג המלכותי הצטרף זוג נוסף, מלכותי לא פחות- מיכל וגיא, שני סטודנטים צעירים, שמעבירים את הזמן עד לפתיחת שנת הלימודים כאן בהודו. צעירים אלו היוו עבורנו ועבור הילדים (מספר פעמים אף התעקשו לשמש כשמרטפים לדרדקים) חברותא מצוינת והיו שותפים לחלק ניכר מחוויותנו. יום אחד סיפר לנו גיא כי הוא מעונין להציע נישואים למיכל ומבקש את עזרתנו. כך הפכנו שותפים למזימה נאה: נילי ואורי הכינו שלט ענק. מתן, יעל ורעות עסקו בהסחת דעתה של מיכל. בשעת השין ארבנו כולנו למיכל וגיא ליד המפלים בבאגסו, שהיוו תפאורה מושלמת לרגע הרומנטי. השלט פרוש ומתוח וכולנו אומרים חגיגה, מתן ואריה ארבו עם המצלמות... ההפתעה היתה מושלמת. מיכל היתה המומה והתלבטה עם לבכות או לצחוק, גיא (חנוק מדמעות אושר) שלף טבעת שרכש שעה קלה קודם. יעל נצפתה כשהיא מוחה דמעה ויותר... היה מאוד מרגש, ולנו אין ספק ששני הזוגות הצעירים והמצוינים האלה ידעו עוד הרבה שנים טובות יחד.
הסבתות והסבא: כשהיינו בלה היתה לנו הזכות להכיר שלושה אנשים נפלאים, עליזה ואלי מקבוץ אפיקים וריבקלה מירושלים, שלושתם בגיל הפנסיה אך מקיימים טיול בסגנון בוגרי צבא. הכימיה היתה מיידית ומושלמת, כל כך שמחנו לפגוש אותם שוב בבאגסו. השלישיה ממש אימצה אותנו וכך זכו הילדים לחוויות שלא מן המניין בהודו. רעות הרוויחה קורס סריגה אינטנסיבי אצל עליזה, אורי מצא שותף למשחקי הרביעיות ושמע סיפורים מאלפים מאלי, על ההסטוריה של עמק הירדן, ימי הקבוץ הראשונים, הנסיעה לדמשק, אתר אי השלום ועוד ועוד, ולביא זכה לשותפים למשחקיו ולשיגיונותיו. הערצנו אותם על הסבלנות והאהבה הענקית שהרעיפו על הילדים ואנו, מצדנו, הרווחנו חברים אמיתיים ואי של שפיות בתוך הבלגן. מפגשים מסוג זה הם בהחלט מסוג הדברים שממלאים את הנפש ומעלים הרהורים וגעגועים למחוזות רחוקים.
לביא: לצד ההתקדמות המהירה בתחומים השונים, ישנם קשיים עליהם אנחנו עובדים ביחד ומנסים להתגבר. למשל, ישנם ימים בהם הוא מסרב לשתף פעולה בענין ההליכה וכבר מהמטרים הראשונים הוא טוען (מילה עדינה לתיאור סיטואציה קשה) כי הוא עייף ולא יכול להמשיך. לאחר מספר נסיונות דרבון ושכנוע שלא עלו יפה חשבה נילי על רעיון מצוין: היא שמה לב שמאז הגענו להודו, בכל טיול בטבע, לביא מחפש צב. ומאז, במקרה ולביא מתחיל לקטר, אנו מיד נזעקים כולנו לחיפוש משפחתי אחר הצב הנעלם. לביא יכול ללכת ולטפס על הרים במשך קילומטרים מבלי להתלונן אפילו פעם אחת, רק שלאחרונה העלה את השאלה אם יש בכלל צבים בהודו...
כשנפרדנו מידידנו אלי, שיצר קשר מדהים עם לביא, התעקש לביא לכתוב לו מכתב פרידה במחשב. בעוד הוא מג`ברש במקלדת הוא "מקריא" בקול רם ובקצב ההקלדה: "שלום אלי, אני מתגעגע אליך, אני שמח שבאת לאכול אתנו ואני רוצה שתשלח לי עוד הרבה סיפורים...". לאחר שתיקת הלם קצרה התנפלנו עליו וטרפנו אותו.
לביא מגלה סימני עצמאות, מתעקש ללכת לבד, ללא יד, מתנגד לעזרה במדרגות ועולה ללא עזרת המעקה. פעמים רבות הוא מבצע פעולות מורכבות יותר ויותר בקצב שאנו לא מספיקים להתרגל אליו. לביא סופר עד עשר כמעט ברציפות אך נתקע משום מה עם הספרה שבע. אנו שמים דגש כרגע בעיקר על נושא הסבלנות- יש לו נטייה שלא להביא בחשבון צרכים של אחרים ושום יכולת לדחיית סיפוקים. העבודה היא סיזיפית ודורשת מאמץ משפחתי, אנו מקוים כי התוצאה תצדיק את המאמץ.
לאחר התלבטויות החלטנו לפנות ולנסות את הרפואה הטיבטית, עליה שמענו רבות וידענו שרע לא יכול לצאת, היות וכל התרופות הטיבטיות מבוססות על מוצרים טבעיים בלבד. לאחר שקבלנו המלצות מכפר הילדים פנינו לד"ר יישי, רופא טיבטי בעל שם ונחשב המוביל בתחומו, בקליניקה (שם קצת מפוצץ ביחס למקום, שהזכיר לנו מרפאה של קופת חולים לפני 30 שנה, שפשוט שחכו לצבוע), עמלו סביבו תלמידים ורופאים רבים, אשר כולם חולקים לו כבוד רב ומתייחסים אליו בהערצה. בחדר יושב אתו, כמתרגם כנראה, רופאו האישי של הדלאי למה ופקידה. ד"ר יישי עצמו אדם מבוגר וכבד תנועה ודיבור, עטוי בגדי נזיר, מתנגד לכל גינוני כבוד ומתעקש להזמין את הפציינטים בעצמו. מחוץ לחדר המתינו מספר חולים, חלקם הגיעו מכל קצוות תת היבשת לפגוש את ד"ר יישי כאופציה אחרונה לפני יאוש. כעבור זמן הזמין אותנו הרופא לחדרו ושאל אותנו לרצוננו, תוך שהוא נעזר בשרותיו של הרופא המתרגם. סיכמנו בינינו שאנו מדברים רק על ענין הרעב המתמיד של לביא, מכיוון שממילא לא ניתן יהיה להרחיב ולספר על כל הסימפטומים של תסמונת פראדר ווילי הנדירה.
הרופא הצמיד למצחו פסלון בודהה קטן, סובב אותו תוך מלמולים ואז שאל אם הענין מלווה בהתקפי זעם. השבנו בחיוב. תוך הגנבת מבט אחת לשני חשנו שהרופא מבין ענין. ד"ר יישי רשם לנו מרשם ובחדר הסמוך קיבלנו כדורים שונים, שנראים בדיוק אותו הדבר אך מגיעים מקופסאות שונות ובטעם שונה. לפני שיצאנו קיבלנו העתק של המרשם כך שנוכל למשוך את הכדורים גם בדלהי ואפילו בדואר מהארץ. לקיחת הכדורים היא פרויקט בפני עצמו: לביא טוען שהם מגעילים ובלתי אכילים (שזה כבר הישג בפני עצמו). הוא כותש אותם ומערבב עם משהו אכיל ומיד שותה הרבה מים. לגבי טיבם והשפעתם- ימים יגידו. אין לנו ספק שהדבר תלוי לא מעט באמונתנו (הרפואה הטיבטית מבוססת על האמונה כי תחלואי הגוף נובעים ממועקות נפשיות וכל תפקידן של התרופות הוא ביצירת איזון בין הגוף לנפש) ובתחושות שנעביר ללביא.
רעות: סוף סוף הגיע הרגע לו ציפיתי- הקורסים. הקורס הראשון בו השתתפתי היה קורס בישול טיבטי מסורתי במטבח של סנג`י, בחור טיבטי צעיר וחביב, שהחליט שאת שארית חיו (בערך) הוא מקדיש ללימוד בישול טיבטי. בקורס השתתפנו רק המשפחה. היום הראשון הוקדש ללימוד (ובעיקר אכילת) לחמים ועוגיות בטעמים מדהימים ובצורות שונות באמצעים פשוטים ביותר. בסוף הקורס אכלנו את כל הלחמים שהכנו. היה מאוד טעים ומפוצץ, שווה כל דקה. אחד המתכונים הטובים ביותר היה לחם בהלק - לשימושכם:
מתכון ללחם בהלק (Bhalek)
מצרכים ואופן הכנת הבצק:
1 כפית אבקת אפיה
1 כוס מים
אחרי שערבבנו את אבקת האפיה והמים, יש להוסיף רבע קילו קמח וללוש קלות (סנג`י, הטבח לא ממליץ ללוש כל כך הרבה אלה רק לערבב את החומרים באופן קל). את הבצק סוגרים בניילון ונותנים לו לנוח למספר דקות. לאחר המנוחה לשים טוב טוב עד ליצירת מרקם אחיד ולא מתפורר, ומרדדים.
למילוי:
2 בצלים קטנים
1 כפית מלח
חצי כפית כורכום
ק פלפלים גדולים
חצי כפית פלפל שחור
1 כף שמן
לאחר שמרחנו את הבצק המרודד במילוי הרצוי, מגלגלים כרולדה (נחש) ויוצרים צורה כלשהי, כיד הדמיון הטובה. את שני הקצוות של הרולדה יש לקשור, כדי שהמילוי לא יברח. משמנים את הבצק ומכניסים בזהירות לתוך סיר עם מכסה, שמים על אש נמוכה, יש להפוך את המאפה כל מספר דקות כדי שלא ישרף. לאחר כארבעים דקות ופעילות מוגברת של בלוטות הרוק, אמור הלחם להיות מוכן ומזומן. אבא קורא לזה סהיל"ש (סוף הדרך, ישר לפה שלי).
אפשרויות נוספות למילוי: רוטב עגבניות עם גבינה (פיצה), גבינות שונות, בזיליקום (פסטו), פירות, ירקות, בננות עם תמרים וקינמון, בשר מבושל, עוף מבושל ובעצם כל מה שבא. בתאבון!
