עולים לגורק-שפ וקרחון קומבו
5/10/06
יצאנו מפירוצ`ה לכיוון לבוצ`ה (Lobuche). המרחק לא גדול מדי אך אנו עולים מ-4270 ל-4980 מטר. כשהתעוררנו בחוץ היו 0 מעלות, בחדר היו כמה מעלות בודדות, התחלנו בקצב טוב של 5.5 קמ"ש, בשעה השנייה ירד הקצב ולאחר עוד כמה עליות ב11:30 הגענו, עמרי מיד נמרח על המיטה ועברה עוד חצי שעה עד שהצליח לצאת ממנה. לצהריים אכלנו צ`יפס שנינו וארגנתי לעמרי מקלחת, כל עוד צהריים וחם יחסית. אני מתקשר לתמי (אשתי היקרה) להרגיע את הגעגועים אך מגלה שהטלפון רק הגביר אותם. בלודג` שלנו יש קבוצת בנים ישראלית , שני שוויצרים שפגשנו בנמצ`ה וזוג קנדי ואנגלי. אני מתעדכן על מזג האוויר מה-sms שנגה שולחת לי לטלפון הלוייני שעל פי ה-CNN יהיה מחר בבייס קמפ -2 עד 11מעלות, שמש??? לאחר כמה משחקי קלפים ושחמט (שוב עמרי מנצח) אנו אוכלים ארוחת ערב של צ`יפס עם ביצה ,ואז אחד הישראלים המליץ לנו לא לאכול אוכל מטוגן כי ניתן לחטוף קלקולי קיבה (אנחנו שאוכלים כך מתחילת הטיול לא חשבנו על זה כלל). הלכנו לישון מוקדם, עמרי נירדם מיד. קצת לא נוח לו בשק שינה והוא מסתובב המון (בממוצע כל לילה אנחנו הולכים לישון ב19:30 ולכן נמצאים במיטות 10 שעות, אך ישנים מתוך זה חצי) והלילה אכן חטפתי קלקול קיבה (למה הוא היה צריך לדבר). לא ישנתי בכלל והתנשמתי כל הלילה כאילו אני חזרתי הרגע מריצת מרתון, אני לא יודע אם ליחס זאת לגובה או לקיבה .
6/10/06
התעוררנו מוקדם כי מחכה לנו יום ארוך, היום שבו אנו אמורים להגיע לבייס קמפ בצהריים, אני מסופק אם נצליח לאור קלקול הקיבה שלי. כל פעולה שלי כמו לקפל את שק השינה גורמת לי להתנשם כאילו מה עשיתי ויושב לנוח כמה דקות. לוקח לי חצי שעה לארוז. אני שותה כוס עם שתי טיפות תרחיץ במקום ארוחת בוקר. גם לעמרי לא מתחשק לאכול. במצב שאני נמצא זה ניראה לי הגיוני לגמרי ולא מדליק אצלי נורה אדומה לגביו. בהליכה אני מרגיש רע אבל נסבל, אנחנו הולכים בקצב טוב. עמרי בתחילת העלייה מקיא ומיד מרגיש אחרי זה יותר טוב. הורדנו את הקצב אך עמרי מתעקש שהוא מרגיש טוב. ולאחר שלוש שעות של טיפוס אנו מגיעים לגורק שפ (Gorak Shep), אנחנו מתיישבים לנוח ולראות לגבי ההמשך. עמרי רוצה לאכול צ`יפס ,אני כמעט מקיא מהמחשבה ומנסה להניאו מכך אך הוא מתעקש. אני מחליט לסמוך על תחושותיו ולבסוף אנחנו מתפשרים על תפוחי אדמה שלמים מבושלים. לאחר התפו"א הראשון הוא יוצא להקיא (אני מצטער שלא התעקשתי) וחוזר זורח כולו "עכשיו אני מרגיש יותר טוב ,שהיה לי מה להקיא " (אני שמח שלא התעקשתי). אני שואל אותו אם אפשר לזרוק את תפוחי האדמה ישירות לפח או שהוא רוצה להקיא אותם קודם, עמרי מחייך ואומר שזה הספיק לו ואפשר לצאת לדרך!
אני קצת מופתע אך בדילמה. ברור לי שאני הולך להיות חולה ואם נתמהמה אז אולי נפספס את הבייס קמפ. מצד שני אני לא בטוח שאני אוכל לעשות זאת היום, מכיוון שהמסלול הוא הלוך חזור. אני מציע לעמרי שננסה ללכת ונחזור באמצע אם לא נוכל. אני יוצא לדרך בהליכה מאד איטית שמתחילה בעליה מתישה וממשיכה על הקרחון קומבו (Koumbu) שהדרך בו כרוכה בעליות ומורדות. אני מנסה לשכנע את עמרי שהקרחון הוא חלק מהר האוורסט וגם מכאן יכלו תיאורטית לצאת משלחות, אך עמרי מצהיר: "לא הלכנו את כל הדרך לכאן בכדי שבסוף לא נגיע לבייס קמפ". אני מפסיק להתווכח בעיקר כי אין לי כוח. כל 10 דקות עוצרים לנוח .
הקרחון נהיה קשה יותר להליכה וחלקלק. עמרי מעודד אותי שהנה אנחנו כבר מגיעים ואני רק חושב שצריך את כל זה גם לחזור. לאחר עוד חצי שעה הגענו לנקודה (לקח לנו שלוש וחצי שעות). שכבתי לנוח והייתי זקוק ל-20 דקות בכדי להסדיר את הנשימה שנוכל לפחות להצטלם ליד המשלחת התורנית (מקנדה), ברור לי שצריך לצאת חזרה מיד אחרת נגיע בחושך ועמרי טוען שהחזרה תהיה הרבה יותר קלה.
לאחר שהצטלמנו, יצאנו בחזרה. עמרי צדק באופן מפתיע, תוך שעתיים אנחנו חוזרים כולל ארבע מנוחות בדרך. אני עדיין מרגיש תשוש לגמרי וכשהגענו לחדר אני עולה על המיטה ושוכב לנוח. עמרי שואל אותי: "נו אבא, אתה לא שמח שעשינו את זה" אני מהנהן לו בראש, כי אין לי אוויר (ובליבי אני שמח שהוא דומה לי). אני מרגיש כל כך תשוש שלאחר חצי שעה של נשימות אין לי עדיין כוח לחלוץ נעלים ואני מבקש מעמרי שיחלוץ לי אותם. לאחר עוד שעה של נשימות כבדות, קר לי וברור לי שצריך רדת למטה לאכול משהו (לא אכלתי מאתמול) ולשתות משהו חם ולהתחמם. ברור לי שאם אני ממשיך לשכב אני נהיה חולה, עמרי שמח מאד לאכול ומזמין צלחת מלאה תפוחי אדמה (לאחר שסירבתי לו לספגטי בולונז) ואכל כאילו כלום. אני אוכל בקושי שני טוסטים עם דבש, משקה אותי ואת עמרי בכמה טיפות של התרחיץ של סנריידר מורח שמן שלהם על המצח ומרגיש יותר טוב, עכשיו אפשר להתקשר לתמי לדווח שהגענו. אני יוצא להתקשר (בחוץ 2 מעלות) ואני מקצר את השיחה.
עלינו לחדר ב-19:30 ואני מתארגן לשינה (כלומר ניכנס כמו שאני לשק השינה), לוקח אופטלגין וכדור נגד מחלת גבהים, מורח שמן על המצח ועוצם עיניים. מקווה לטוב. ב-12 בלילה אני מתעורר כמו חדש ודי מבסוט. נירדם שוב עד 4:00 ואז שומע את כולם מתארגנים לעלות לראות את הזריחה מקלה פטר. אני מחליט לתת לשמש להגיע לפני שאני מעיר את עמרי ומרוצה מזה ששמעתי בקולו אתמול להגיע בכל זאת לבייס קמפ. אני מחליט לדבוק בעמדה שעמרי מחליט מה נעשה ומה לא. אך בשביל להחליט הוא צריך להיות ער. אז אני מעיר אותו ב5:30 ושואל אם הוא רוצה לצאת לקלה פטר או להמשיך לישון. הוא אומר לי שהוא רוצה להמשיך לישון, מסתובב לצד שני ונירדם. אני די מופתע מהתשובה ועד שאני מעכל אותה אני ניזכר שלא שאלתי אותו כמה זמן הוא רוצה עוד לישון (הוא ישן כבר איזה 10 שעות ) ואני מעיר אותו שוב ושואל, הוא עונה לי חצי שעה ונרדם שוב. חצי שעה ממתי אני חושב לעצמי ויורד למטה. בחוץ -5 מעלות והכול קפוא אפילו הפרווה של היאק.
קרחון צ'ולה ופסגות מושלגות
לאור זאת אני מחליט לתת לעמרי לישון עוד שעה וניגש להעיר אותו כשמזג האוויר יתחמם קצת. אכלנו ארוחת בוקר, עמרי תפוחי אדמה וחביתה ואני טוסטים עם דבש ותוספים של ויטמינים. יצאנו לטפס על קלה פטר (Kala Patthar) לראות את האוורסט משם. באמצע העלייה כששנינו מתנשמים, אני מזהה את האוורסט, ומראה לעמרי. עמרי שואל "אז בעצם למה להמשיך ולעלות?" אני שאין לי תשובה (וגם לא אוויר) אומר לעמרי כי זו החלטה שלו האם להמשיך לטפס או לא. עמרי אומר שפסגת האוורסט נראית יפה גם מכאן. "אתה בטוח?" אני שואל, הוא עונה לי כן. אני מקשה שוב, "אתה בטוח? שלא תצטער אחר כך" ,"לא" עמרי עונה ואני מאמין לו (ואני ממש שמח שהוא לא ממש דומה לי). בדרך למטה לעמרי יש תופעה חדשה של טשטוש בראיה לכמה שניות, לי ברור שאנו נוותר על הצ`ולה פס (Cho La Pass המעבר לאגמים הקפואים) ונחזור בחזרה למטה. לאורך הדרך התופעה חוזרת על עצמה כמה פעמים. אני לא יודע למה ליחס את זה. זה ניראה לי מעייפות אך בראש בהחלט חולפות לי מחשבות מפחידות.
הגענו ללבוצ`ה בחזרה ועצרנו לאכול צהריים. אני מציג בפני עמרי את האפשרויות (או לישון כאן עדיין בגובה אבל הגענו או להמשיך לדוגלה בדרך חזרה ואולי מחר לפנות לכיוון הצ`ולה פס אם תרצה, או ללכת היום עד לדזנגולה לכיוון הצ`ולה פס ומחר אם נהיה עייפים יהיה אפשר לחזור ולוותר על הפס). עמרי אומר שכבר שעה זה לא חזר לו והוא רוצה להמשיך לכיוון הצ`ולה פס, מקסימום מחר נוותר על הפס ונחזור. אני נאמן להחלטתי לתת לעמרי להחליט, מקבל את החלטתו. בדרך, התופעה חוזרת על עצמה כמה פעמים, אני מיחס את זה לעייפות כללית ומאמין שזה יסתדר (כמו שכל אחד מגיב שונה לעייפות. איילת כשהיא עייפה בוכה, אני בעייפות עצבני, תמי כשהיא עייפה הולכת לישון אז עמרי רואה מטושטש). ובכל זאת מחליט שאם זה חוזר מחר אז אנחנו מוותרים על הצ`ולה פס .
בדרך הנופים מדהימים ואנו עוברים מעל קרחון צ`ולה ואגם צ`ולה מתחתינו ומרחוק למטה אנו רואים את הכפרים שעברנו בהם לפני כמה ימים. הגענו לדזנוגולה (Dzonglha) ב14:00. אני די מותש, עמרי דווקא די מבסוט ורוצה לשחק שח (מאז שהוא ניצח אותי הוא ממש מתלהב וממשיך לנצח, אבל אני עדיין אלוף הבית בגובה פני הים !) וכמה משחקי קלפים. אני עושה תרגילי שחרור ומתיחה לשרירים ולוחץ על עמרי לעשות גם. הוא אומר לי שהוא כבר עשה. "מתי?" אני קופץ והוא אומר לי בחיוך " הנה הרגע מתחתי אותך ..". משחקים קלפים, ארוחת ערב ולישון. קיבלנו חדר קטן עם מיטה זוגית והוא בהחלט מספק אותנו, אני שכבר מכיר את ההתהפכות בלילה של עמרי מבקש עוד שמיכה בשבילי. אנחנו מורידים רק נעלים ונכנסים לשקי השינה. אני אפילו בשלב הראשון עם מעיל. לעמרי חם והוא מוריד מעליו את השמיכה ונרדם. אני ישן שעתיים מצוינות, עמרי לידי ישן מצוין וצובר כוח בשביל להתווכח איתי בבוקר שהוא לא ישן מספיק.
8/10/06
קמתי מהמיטה ב4:30 לצאת לשירותיים (שבחוץ) בחוץ קר אך אני לבוש טוב והירח המלא מאיר את הפסגות המושלגות מסביב, ממש מקסים. ב-5:00 לפי סיכום מראש אני מעיר את עמרי, וב5:30 יש לנו כבר את ארוחת הבוקר מוכנה (טוסטים). שנינו, שעדיין לא מסוגלים לאכול מבקשים שיארזו לנו את זה. אנחנו שותים תה של סאנריידר ושוקו ויוצאים לדרך. אני במתח לגבי הראיה של עמרי אך בינתיים הכול בסדר. הנוף מדהים, פסגתו של ההר אמה דאבלם תלויה באוויר מעל העננים. העלייה לגובה של 5330 מטר קשה ומעייפת ובעידודי את עמרי אני מצליח לשכוח את עצמי. הטיפוס לא ניגמר ואנחנו עוצרים לנוח כל רבע שעה. לקראת החלק המושלג אנחנו עוצרים ואני מלביש את עמרי במכנסי הסנובורד שלי, כובע גרב מלא ונעלים חמות מיוחדות לשלג. עמרי נהנה ללכת בשלג ועם המכנסים הוא גם יכול לשבת מתי שבא לו. אני לעומת זאת יכול לשבת רק על הסלעים שיש (ובמעבר אין). הנוף המדהים משכיח ממני את הקור ברגלים ובכלל (-12) ולאחר חצי שעה שאנחנו באוכף המושלג מתחילים לרדת. אני יורד ראשון עם מקלות נזהר לא להחליק ועמרי פשוט יושב מבסוט על המכנסיים ומחליק למטה לכיווני. לאחר עוד חצי שעה אנו יוצאים מהשלג ומתחילים בירידה תלולה לכיוון האכסניה שלנו ללילה הזה. השרירים שלי בירידה נותנים סימני כיווץ ועמרי מדלג למטה כמו הידי בת ההרים. סך הכל לקח לנו 6 שעות והגענו לדרונאג (Dragnag). רבע שעה לאחר מכן התחיל לרדת שלג בחוץ ואנחנו מרוצים מהעיתוי. צ`יפס (עמרי שתי צלחות הפעם), טלפון הביתה, קלפים, שיחה עם כמה תיירים על המעבר שצפוי להם מחר ולמיטה (לעמרי לא חזרה בעיית הראייה עד סוף הטיול !).
9/10/06
הפעם אנחנו לא ממהרים ויוצאים ב8:00 לדרך אחרי ארוחת בוקר של פנקייק תפוחים ושתייה חמה ועד שעמרי התעורר סיימתי את הספר "קווי רוחב כחולים -; מסע עכשווי בעקבות קפטן קוק " ספר נהדר מעורר מחשבות. הפורטרים מובילים אותנו לשביל שלדעתי הוא טעות, ואני מתקן אותם לפי המפה. כעיקרון צפוי לנו מהיום ועד סוף הטיול רק ירידות (מ4700 ל2800) אך לאחר רבע שעה אנחנו מתחילים לתפור את הקרחון של האגמים הקפואים בעליה ירידה עליה וירידה. בדרך פוגשים אגמים קפואים בצבעים שונים מאפור ועד כחול שם עצרנו להקפיץ אבנים (על הקרח יותר קל) ולאחר שעה וחצי סיימנו לחצות את הקרחון לרוחבו. הדרך מכאן יכולה להמשיך לגוקיו (Gokyo) אך עמרי מוותר בטיעון של (נופים ראינו בלי סוף וגם את האוורסט כבר ראינו מקרוב יותר) ואנו פונים שמאלה ולמטה. עמרי רץ בירידה ובמישורים והנוף בהחלט מרשים. לקראת הצהריים אנו עוצרים. בבית שנימצא ממש על השביל (בגובה 4200) מול הנוף מדהים לאכול צהריים (Gyele). עמרי מזמין ספגטי וצ`יפס, אני צ`יפס , לידנו עוצרים לאכול גם חמישה נזירים באדום. אני בינתיים מציץ בשירותים ובחדרים ומציע שנישאר כאן לישון.
אנו מקבלים חדר בלי תאורה (אבל עם נר) ואני נח בחדר עם האוזניות. עמרי יוצא החוצה לדרדר אבנים מהמדרון התלול. לאחר חצי שעה אני יוצא אחריו ומקבל לידי את משימת הצילום. היד קופאת לי מיד, ואני מודיע לעמרי שהוא יכול להיות בחוץ רק עם מעיל כובע וכפפות. עמרי מתווכח שלא קר לו , אני מתעקש ועמרי מתבאס ומחליט שכבר לא בא לו לצאת החוצה . אני מחליט לפייס אותו בכמה משחקי קלפים וזה עובד .
לפנות ערב ישבנו מול האח במרפסת הסגורה שלהם, שזה גם חדר האוכל. עמרי קורא את ספר הבדיחות ומדי פעם מקריא לי בדיחה שמצחיקה אותו. אני מתחיל ספר חדש ומנסה לנהל שיחה עם הנפאלים (הפורטרים והמארחים). הם יודעים מעט מאד אנגלית ולכן השיחה לא נמשכת הרבה. בכלל חוסר השליטה של הפורטרים שלנו באנגלית נוצר מצב של ניתוק מסוים שמאפשר לי ולעמרי להיות כאילו לבד ונוכחותם כמעט לא מורגשת. לארוחת ערב הזמנתי נודלס ועמרי תפוחי אדמה עם ביצה, והלכנו לישון מוקדם.
