בדרך לאוורסט
5/10/00 06:25
אני עכשיו באוטובוס לג`ירי - נקודת ההתחלה שלי אל האוורסט. הגעתי לתחנת האוטובוס הישנה בקטמנדו, ושאלתי היכן האוטובוס, היפנו אותי לאיזה נהג שגבה ממני הרבה יותר מדי, ושלח ילד לקנות לי כרטיס מנהג אחר... עבדו עלי, אבל תודה לאל שבסופו של דבר קיבלתי את הכרטיס. מלבדי באוטובוס יושב רק עוד תייר אחד שמצויד בפורטר. לצידי, התרמיל שלי. קון, הולנדי שגר 20 שנה בנפאל, תדרך אותי לקנות כרטיס ישיבה נוסף לתיק שלי מכיוון שהדרך לג`ירי ידועה כאזור "גנבות". עכשיו, נעמד לידי איזה נפאלי, בניסיון לעורר את רחמי , שאתן לו לשבת. שמרתי על זכויותיי. את מעט הציוד שלקחתי - אני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד.
5/10/00 15:22
טיפסנו עם הכביש מעלה מעלה, וראינו הרבה הרבה ירוק. בכל פעם שנכנסנו לאיזה כפר קטן התנפלו על האוטובוס איש אישה וטף, וניסו למכור לנו את מרכולתם, חתיכות אננס, בננות, תפוחים ושאר ירקות. באחד הכפרים, על אם הדרך ראיתי כמה נפאלים צובאים על פר מת. כנראה נדרס, וניסו להציל את הבשר. עצרנו להפסקת צהרים באחד הכפרים. כל הנוסעים נכנסו למסעדה הסמוכה לאכול דאל באט. על פי המנהג הנפאלי, על בעלי המסעדה למלא לכל אחד מהסועדים את הצלחת לפחות פעם אחת נוספת. הסיבה לכך היא, שהנפאלים נורא עניים ואף פעם אי אפשר לדעת מתי הייתה הסעודה האחרונה של כל אחד מהם. כאשר פסחו עלי, אישה נפאלית מקסימה שהחליטה כנראה לאמץ אותי לכמה שעות, החלה לצעוק עליהם שימלאו לי את הצלחת וציוותה עלי לאכול.
תחושת הזרות החלה להעלם. אפשר לתקשר עם אנשים ללא מילים.
הגעתי לג`ירי בשמונה שעות. זה די מהר. איך שהגעתי התנפל עלי איזה "שרפה" (בני השבט המתגורר במחוז האוורסט) והציע לי לבוא ללון בגסט האוס שלו. נכנסתי, בדקתי, היה נחמד, אבל רציתי לראות גם עוד מקומות. הוא אמר שבמקום 50 רופי ללילה, אשלם רק 10. הוא קנה אותי, אבל אני יודעת שאת הכסף שלהם הם עושים בעיקר מהארוחות. הלכתי להסתובב קצת בעיירה, בדקתי מהי נקודת ההתחלה שלי למחר. במקום, אולי עשרים בתי אב, חנויות של ירקות, סמוסו (מאפה מומלץ!), וציוד טיפוס. רק שלוש בנות ביקשו ממני רופי או שוקולד. התחושה הכללית הייתה שעוצמת העונש של מקבצי נדבות, לא חזקה כמו באזור האנאפורנה. ימים יגידו. אני מרגישה בהחלט את המבטים התמהים על בחורה מערבית, המסתובבת לבדה.. הם לא יודעים שאלוהים איתי .. :)
5/10/00 19:50
ה"שרפה" התקרץ לי לחברה כל הערב. הוא אמר לי שהמסלול נורא נורא קשה, ואולי כדאי שאני אקח איזה פורטר או מדריך. חוץ מזה הרגשתי שהוא עושה את "תרגיל הספסל" הישן של הבנים מאמצע המאה הקודמת. מחר בבוקר אני אברח מוקדם כדי להימנע מהתעלקות נוספת. אני לטרק הזה יוצאת לבד.
מאמץ בתחילת הטרק
6/10/00 20:35
יצאתי ב6:30 מג` ירי, פגשתי בדרך בחור ובחורה קנדים - צרפתיים. לאחר עשרים דקות של הליכה, פגשנו שני שרפאים שגרמו לנו להבין שבטעות לקחנו את הדרך הישנה, ולכן חזרנו חזרה. חשה כל ק"ג שנמצא בתרמיל טיפסתי מעלה ל"מלי", כשסביבי עצים ירוקים, מפלים והרבה פורטרים שסחבו לפעמים גם 50 ק"ג. נוכחתי לדעת שגם כאן, הקבצנות חוגגת. אני נכנסת לכפר, באים ילדים שאומרים נורא יפה "נמסטה" ואז הם מתחילים בבקשות. אני אומרת "צ`יינה " (אין לי) ואז הם צועקים "גוראה" (קמצנית). באופן אישי, אני חושבת שכל נדבה שאני נותנת להם, רק מעודדת אותם לחזור על המעשה ובכך לפתח תלות בתיירים. אנשים רבים באים עם בוכטות של סוכריות ועטים, רק כדי "שיהיה להם שקט". הרבה יותר קשה לא לתת, במיוחד שבשבילנו מדובר בסכומים באמת מצחיקים, אבל הרבה יותר נכון לכבד אותם כבני אדם שיכולים להסתדר גם בלעדינו.
עצרתי ב"שיווליה" לארוחת צהרים, בגסט האוס ליד נהר עצום. הצטלמתי עם חבורת נפאלים, הטענתי את הגוף שלי במנת דאל באט, וויתרתי על מילוי מחודש של הצלחת, וסיגריה של לאחר הארוחה, מכיוון שציפתה לי עליה של 1000 מטר. הלכתי נורא לאט, והעלייה הייתה מאוד קשה. התחלתי לחשוש שכל הימים יהיה כאלה. גיחכתי כי רציתי להגיע היום ל"בנדר" - איפה אני ואיפה זה. התחלתי לשקול כל מיני אופציות כמו: ללכת פחות בכל יום, לסיים בלוקלה ולוותר על קלה פטאר וגוקיו, לחזור חזרה ועוד.. בסופו של דבר החלטתי לא להחליט ולראות מה יקרה בימים הבאים. הצבע השולט היה ירוק והיה זה בלתי אפשרי למנות את המפלים העשירים שראיתי בדרך. הגעתי ל"דאורלי" ב-17:45, הלודג` המטופח הראשון שניגלה לעיני, נכבש, ולמרות שלא ציפיתי, זכיתי למקלחת חמה. הפנס שרכשתי בפוקרה, שבק חיים ואני כותבת לאור נרות. למרות שכואב הגב מהמטען, והמסלול הרבה יותר קשה מ"האנאפורנה", ההרגשה הכללית טובה מאוד, לא מפריע לי שאין פה מסיבות "חורמה" ואני נהנית ללכת לישון מוקדם. לילה טוב.
7/10/00 20:14
אני גמורה בגוף אך לא בנפש. הייתי בדרכים 12 שעות. בתחילת היום, ירדתי ל-Bhandar וראיתי את הזריחה מההרים. כמו בכל בוקר הלכתי קצת לאיבוד, ונפאלי מקסים לקח אותי במשך 15 דקות ל-Bhandar זו הייתה אחת הפעמים הבודדות שנפאלים עזרו לי מבלי להסכים לקבל תמורה. המשכתי בירידה ל"Kenja" כשאני חולפת על עובדי אדמה, פורטרים והרבה מים. כשהגעתי ל"קנג`ה", החלטתי לאכול בבית נפאלי - ולא ממש במסעדה... מי שאירחה לי לשם לחברה , הייתה אחת מבנות המשפחה בת 15, שלמעשה, גרה בקטמנדו ובאה לבקר את סבה וסבתה לכבוד הפסטיבל. אני חייבת לציין שהאנגלית שלה הייתה לא רעה בכלל. בהרים, קשה לי למצוא אנשים משכילים רבים. אבל בערים הגדולות, קטמנדו ופוקרה להערכתי רוב הילדים מסיימים לפחות עשר שנות לימוד.
העלייה מ-Kenja ל-Sete היא העלייה הכי קשה בטרק (1000 מטר). ה"טרקרים" שהיו סביבי ביצעו את המלאכה בשלוש שעות, לי כחסרת כושר, זה לקח חמש שעות. כנראה שהייתי נראית לא ממש במיטבי, ובאמצע העלייה, אחד הפורטרים הכבדים, (דהיינו - סחב 50 ק"ג), פשוט נתן לי את מקל ההליכה שלו. לעולם לא אזלזל יותר במקל של מטאטא. אין לכם מושג , כמה זה יכול לעזור. הגעתי ב-18:30 ל-Sete עם אור הירח. נכנסתי לגסט-האוס קולני. חבורה ענקית של אנשים ישבה בחדר האוכל. בעל הבית אמר שאין לו מיטה בשבילי. יצאתי החוצה, הרגשתי את הכתפיים, ראיתי את החשכה סביבי, ונכנסתי שוב חזרה. הציעו לי מזרון. סירבתי, בגלל שלא לקחתי איתי שק"ש וזה לא היה נראה לי מפתה לשכב על הרצפה עם מזרון שהיגיינה לא היה הצד החזק שלו. גם לא רציתי לישון עם עוד מיליון וחצי איש בתוך החדר.
החברה הקנדים - שבעה במספר, פשוט פינו את אחד החדרים שבהם לנו, ונתנו לנסיכה מישראל לא רק מיטה, אלא חדר משלה. הייתי עייפה מדי בשביל להרגיש לא נעים. כשהגעתי למקלחת, גיליתי שחוץ מזה שהדמיון בינה לבין הרפת ליד היה פשוט מדהים, לא היה בה ברז וזה היה המקום היחידי כל המסלול שבו התקלחת עם דלי של מים קרים. אחד הקנדים, שכבר עשה פעם אחת את הטרק ,גילה לי שאחרי Namche Bazaar הדרך הרבה יותר קלה. יש לי עוד ארבעה ימים לקרוע את התחת ואח"כ יהיה לי הרבה יותר קל, מכיוון שלא הולכים הרבה בכל יום- כדי להתרגל לגבהים. למעשה, יכולתי לראות את זה לבד אם הייתה לי מפה נורמאלית, אבל הסתובבתי עם המפות שקון ידידי ההולנדי נתן לי, וקנה המידה, של המפה עד ל"נמצ`ה" היה שונה מזו של מ"נמצ`ה" ל"גוקיו".
10/10/00 18:54
הגעתי בניחותא ל-Bupsa. חשה קצת זרות, נמצאת בגסט האוס עם חבורה מאורגנת ענקית של ספרדים. זה הזמן והמקום להראות לעולם שקיימת אומה לא פחות רעשנית מאתנו הישראלים. שוחחתי עם ה"שרפה" וסיפרתי לו קצת על תלאות הדרך ועל מקבצי הנדבות. הוא סיפר לי על העוני הנורא, על אנשים שאין להם אפשרות לקנות אוכל, שלא לדבר על תרופות.. רבים מתים ממחלות שבמערב, כבר מזמן שכחו מהם. ברת מזל משפחתו - שאחותו נישאה לאמריקאי, וכך היא מסייעת למשפחתה הרחוקה. אוכל לציין באופן אישי - שגם אני זכיתי לכמה הצעות נישואין שהיה ברור לי שלא היו קשורות לשום דבר הקשור אלי, מלבד העובדה שאני לא בת למשפחה צבעונית.
11/10/00 18:54
אני ב-Ghat. עשיתי באמת דרך ארוכה היום. אפשר להגיד שהכושר הגופני שלי מתחיל לישר קו עם האחרים הנמצאים בסביבתי. היום, זכיתי לראות באחת מקצוות ההרים יותר מ-2 ס"מ של הרים מושלגים, וזה עשה אותי מאושרת. כמו כן פגשתי זוג אמריקאים , וברגע שהם שמעו שאני ישראלית, נוכחתי לדעת שהחבורה הקנדית מחפשת אותי בטירוף. כזכור, לפני יומיים הלכתי לאיבוד, ומאז לא פגשתי אותם.. הם הפיצו בין כל האנשים על השביל שג`ינג`יה ישראלית איבדה את דרכה.. כשהגעתי ל-Ghat, קלטתי את הקנדים, אבל התחיל ממש למצוא חן בעיני להיות לבד. למזלי, גם לא היה חדר פנוי אלא רק מיטה במקום שבו שכנו, כך שנמנעה ממני אי נעימות הסירוב. האמת, שעוד מקצה הגבעה שלפני Ghat ראיתי שני מבנים שמצאו חן בעיני. אחד אפור ומולו, בורדו. הייתה לי תחושה טובה לגבי האפור. ובאמת, כשהגעתי , הסתבר שקוראים לו Lama Lodge, ומה יכול להיות יותר טוב. בשביל רודפת נזירים ותרבות טיבטית?
אני התיירת - סליחה, טרקרית, יחידה במקום. המבנה האדום ליד, שימש כנראה כמנזר בעבר, ולידו היה מקדש קטן, וגלגל תפילה גדול. איתי בחדר האוכל, ישבו שני נזירים צעירים מאוד והתפללו חרישית. ניסיתי לדבר אתם, אבל הם לא מבינים אנגלית. רציתי לדעת אם הם מעשנים אז הצעתי להם סיגריה והם סרבו כאילו הצעתי להם לרצוח את בעלת הבית. זכיתי לשמנת של הטרק הזה, מקלחת מול החדר שלי. זר לא יבין, את העונג בלצאת מפזזת מהמקלחת עם מגבת ולהתלבש בחדר. הדלקתי את שני הנרות שנותרו לי, מכיוון שמחר תהיה לי כבר הזדמנות לקנות חדשים ב"נמצ`ה". הרגשתי שמסתכלים עלי מבעד לחלון. אחרי שניה וחצי נכנס אחד הנזירים פנימה, לקח את אחד הנרות והלך. יכול להיות שהוא חשב שקיבלתי את הנרות מבעלת הבית או שסתם הוא לא ידע כיצד לבקש באנגלית את הנר. מוכת הלם, נתתי לנזיר השני קטורת שלא יקנא חס וחוסן.
12/10/00 5:00
היה לי לילה זוועתי עד אין קץ. מכיוון שהגסט האוס היה ריק, בעלת הבית אפשרה לנזירים ללון באחד החדרים ולא בחדר האוכל כפי שנהוג. כמה חבל, שהם לנו בחדר הסמוך אלי, ונחרו כמו חזירים..בהתחלה, סיירתי בשירותים, הסתכלתי על הירח שהיה בשלבי השלמה, ניסיתי להאזין לווקמן, אך הנזיר החזיר לא וויתר - צלילי נחירותיו שברו שיאים, הצלחתי לשמוע אותו גם עם אוזניות. אני חייבת לציין שלזה לא ציפיתי. נראה לכם הגיוני נזיר נוחר כמו בהמה? בסופו של דבר, לקחתי יוזמה ואת הציפה שלי, ועברתי לחדר אחר בקצה המסדרון. לא לקחתי איתי את הציוד כי חששתי להקים רעש גדול מדי. לא ממש רציתי שבעלי הבית יקלטו שאני עושה להם בלאגן. אחרי כמה דקות, חזרתי חזרה לחדר שלי, כי חששתי שיגנבו לי את הדברים. עשיתי רעש בכוונה, כדי להעיר את לובשי הבורדו, וקיוויתי שעד שיתחיל גל הנחירות הבא, אני כבר אהיה בתרדמה עמוקה. זה עבד, עד לפני חצי שעה, כשאחד מהנזירים החליט על ביצוע חדשני לסימפוניה החמישית של בטהובן באמצעות אפו.
12/10/00 14:00
הגעתי ל-Namche Bazaar. בחרתי מקום על הגבעה. די מבודד שלא כמו כל הגסט-האוסים כאן שדבוקים אחד לתחת של השני. חייבת לציין ששבעתי היום מלראות אנשים. קבוצות תיירים שנחתו אתמול ב"Lukla" הציפו את השבילים בקנה מידה של כמות החצ`קונים שיש לבת ממוצעת במחזור. נקיים, עם שני מקלות הליכה מברזל, הפורטרים שלהם סוחבים להם את הכל חוץ ממצלמת מליון הדולר שלהם. פפפפפפוויה. פעם ראשונה שפגשתי ישראלים היום. הם היו בדרך למטה. בני עמנו מעדיפים באופן כללי להימנע ממאמצים מיותרים, ולכן לא תפגשו הרבה "תוצרת כחול לבן". אני גאה, שפעם ראשונה שאלתי את השרפאית המקומית כמה שעות ייקח לי להגיע, ליעד הבא, היא אמרה 6 שעות וכך היה. בנוסף לירוק הצבע הלבן של ההרים המושלגים החל לשלוט . ולאורך כל הדרך עד לעליה לנמצ`ה, ליווה את דרכי נהר עצום ממדים הלא הוא Dudh Kosi. העלייה לנמצ`ה בהחלט יכולה להתחרות עם העלייה ל-Sete. ואני לא יודעת אם היא קשה או יותר או לא. אני כבר לא אותה אור עצלנית שעזבה את פוקרה עם ראש בעננים וראות שחורות.
13/10/00 7:30
התעוררתי בבוקר, עצלנית וחסרת מוטיבציה לגבי כל מה שקשור לתזוזה. הגעתי להסכמה עם עצמי, לקום ולפתוח את הוילון. לא הצטערתי. המראה היה מדהים. מולי נח לו Mt Kwangde צחור וטהור. החלפנו מבטים עד שהעננים החליטו להפריד בנינו. באותו רגעים ממש, בעלי הבית רודפי הבצע, באו להעיר אותי משנתי על מנת, שחלילה לא אשכח להזמין ארוחת בוקר. העפתי אותם לכל הרוחות.
13/10/00 אחה"צ.
חלק מהרעיון של להישאר בנמצ`ה ולהסתגל לגבהים הוא גם לטפס ל-Thami ולחזור חזרה. מה שאני אומרת, זה שחלק ממאפייני מחלת הגבהים, הוא תחושת עצלנות משוועת לעזרה. מקוצר זמן, לא יכולתי להישאר יותר מיום אחד בנמצ`ה, ואותו בזבזתי בעיקר על רביצה. כמו כן, הלכתי לאכול קצת זבל מערבי ושכרתי שק"ש ומעיל חם(לא הייתי זקוקה להם קודם לכן). המוזיאון לא ממש שווה משהו, את כל כלי הבישול שתראו שם, תוכלו גם לראות אם תפלשו למטבח נפאלי ממוצע. מאידך, גלריית התמונות לא רעה בכלל. טיבטים רבים מנסים למכור סחורה שהביאו מההרים : תכשיטים, בגדים ססגוניים וכיו"ב. ביום שבת, יש הרבה מציאות.
מנמצ'ה לסיום המסלול
14/10/00 18:04
יצאתי מנמצ`ה ב-5:30 על מנת לפסול כל אפשרות שאפגוש בדרך תיירים מעצבנים.. בשעה כזאת בד"כ ניתן לראות את האוורסט בקטן , אך היה נורא מעונן, ולא ראיתי דבר. דהרתי כל הדרך, והגעתי ל-Phartse thanga מוקדם מאוד. מכיוון שהפרש הגבהים בין נמצ`ה ל- Phartse thangaהוא רק מאה מטר, ובגלל שאפשרויות הלינה במקום לא אטרקטיביות יתר על המידה, החלטתי להמשיך הלאה ל-Gyele למרות המלצותיו של קון. אתGyele פספסתי בגלל שהיה מעונן. והגעתי לdole שכבר הייתה הרבה יותר מדי, ליום אחד מבחינת הפרשי הגובה. התחלתי להרגיש סחרחורת, כאבי ראש, חוסר תאבון וחולשה כללית.
באופן כללי, המחירים בטרק הזה מכפילים בשתיים ויותר את המחירים בטרק אראונד אנאפורנה. אבל, כשניגשתי למקום הראשון והציעו לי חדר זוגי ב150 רופי התחלתי להרגיש שמטפסים עלי, והלכתי לשניים האחרים לבדוק אופציות אחרות. כשהגעתי למסקנה שהראשון עדיף מכולם, ראו זה פלא, חמשת החדרים הפנויים שהיו להם נתפסו בבת אחת, וכעבור שלושים שניות גם כל החדרים הפנויים באחרים. הבנתי שלא אוהבים אותי כאן. אבל הרגשתי באמת רע. בחור צעיר הציע לי לישון באולם שינה משותף ששימש בעבר למגורי מעלי גירה. ברגע הראשון הוא אמר לי שאני אהיה היחידה שאישן שם, ברגע השני הוא אמר שאם יבואו עוד בן אדם או שניים אז הם ישנו איתי גם, ואחרי ששמתי שם את התרמיל שלי, הוא אמר שהוא בכבודו ובעצמו אולי יבוא לארח לי לשינה. לאחר מנת דאל באט לא מסורתית - (הם פעלו בניגוד למנהג הנפאלי וכתבו בתפריט שהתשלום הוא עבור מנה אחת בלבד) וצפייה במבטיהם הערמומיים של מספק מקום הלינה שלי וחבריו, החלטתי למרות הסיכון לא לפרנס את תושבי הכפר החמדנים הללו והמשכתי הלאה.
נאמר לי שאגיע למקום הבא ב-25 דקות. מכיוון שהרגשתי באמת רע, זה לקח לי שעה וחצי. התחלתי לחשוב על לפרוס את השק"ש על האדמה וללכת לישון, אך פורטר חביב שפגשתי, אמר לי "עוד קצת.." אך המצב ב-Lahumara לא האיר לי פנים. בעל המקום אמר לי שאין לו מיטה בשבילי. נכנסתי לפאניקה, חששתי לחיי. מחלת גבהים זה קטע רציני. התחלתי לילל, כשנרגעתי, פניתי שוב לבע"ב וביקשתי ממנו לישון במטבח, כמו פורטר - הוא הסכים. לאחר כמה דקות, הוא פתח דלת לחדר שלא הבחנתי בו קודם, כעבור דקה שיחה הוא אמר שיהיה בסדר, והוא מצא לי מיטה בתוך חדר. נכנסתי למקום שבו אני נמצאת עכשיו, קבוצה של בערך 20 צ`כים - דוברי אנגלית לקויה בחסר סובבים אותי. בכמה דקות הראשונות הם לא פנו אלי בכלל. אני מרגישה זרה. אני מרגישה שהם מוזרים.
15/10/00 12:15
אני עכשיו ב-Luza. היום הייתי בדרכים רק שעה ורבע. כשהגעתי לכאן, היססתי אם להישאר או להמשיך - כי באמת היה נורא מוקדם. אז, ראיתי מצבת זיכרון לזכר איש שמת כתוצאה ממחלת גבהים והגעתי למסקנה שאלוהים רומז לי רמז דק.. בעלי הבית כאן ממש ממש מקסימים ואפילו פגשתי בחור אנגלי חביב, שהוציא לי את הפילים הריק שנתפס במצלמה, והצליח להכניס אותו בחזרה. זה היה מזל משמיים מכיוון, שאין לי עוד פילים ואין איפה לקנות כאן אחד חדש. אתמול בלילה, ברכתי את הנטייה המעצבנת שלי לקום להטלת נוזלים באישון ליל. המראה היה מדהים. ירד שלג, הירח היה מלא, וההרים שמסביב בהקו מלובן. נשארתי בחוץ כמה דקות, עד שהגוף שלי החל להראות סימני איבוד טמפרטורה, ונכנסתי חזרה לישון. לחשוב שעלה בדעתי לישון בחוץ, על שק"ש.. חה חה חה.
16/10/00 11:16
הגעתי היום ל-Phanga דרך קצרה וחביבה מלווה בנוף הרים מושלגים, עדרים של בהמות משא, ותיירים שבחרו ללון באוהלים בחוץ - במילים אחרות - אידיוטים. פגשתי איש אירני משוויץ, שהתיידדתי אתו עוד בנמצ`ה. השרפה שלו רץ לגוקיו על מנת לשמור לו מקום לינה למחר. הוא עשה טובה גם לי ומחר אני אוכל לזחול לי לאיטי לעבר המקום הכי מקסים בעולם.
17/10/00 15:00
אני מרגישה נורא מסוממת ומסוחררת, ואני לא היחידה. הגובה כאן הוא 4700-4800 וכולם כאן במצב רוח עצלני מאוד. מתגנבות לראשי מחשבות לא לטפס מחר לפסגה של גוקיו מרוב שבא לי לרבוץ לנצח. אני יושבת בגסט האוס עם מרפסת שמש המשקיפה לאגם המהמם של גוקיו. מכל עבר אני רואה הרים מושלגים ענקיים. וציפורים פורשות כנפיים לפסגות. הגעתי לגן עדן בעודי בחיים. יש כאן המון תיירים וטרקרים. למעשה, המקומיים כאן לא מתפרנסים משום דבר מלבד התיירות. אנשים שלא דאגו לעצמם למקום מראש, נאלצו לקום ב- 4:00 לפנות בוקר, על מנת לדאוג לעצמם למקום לינה. רבים ישנים בחדרי אוכל עם פורטרים. שני נגרים שבאו לעבוד פה, במקום בו אני נמצאת, ישנו הלילה במקלחת. המשפחה תישן בחוץ באוהל. טירוווווף.
18/10/00 08:30
התעוררתי היום ברבע לארבע, והחלטתי לעלות לגוקיו-רי. היה חושך, הנעליים ותחתית המכנסיים שלי טבלו בבוץ וקרח. המשכתי ללכת, לא בטוחה שאני בדרך הנכונה. הסתבר שהתחלתי נכון, אבל במקום לטפס מעלה המשכתי בנתיב שסובב את האגם. בסה"כ, טיפסתי אולי 25 מטר מעלה. הרגשתי נורא ואיום, היה קור אימים והייתי בקריזה שאני לא יכולה לסבול יותר את המעיל הזה שיוצאות ממנו נוצות ואת המראה העני שלי. רציתי לחזור לציביליזציה, ללבוש בגדים שמתאימים לי ולהרגיש יפה. הרגשתי לוזרית, אבל חזרתי. אפילו לא הקפדתי לא לגעת במים (יותר נכון בקרח), צללתי בתוך הנוזלים או הקפואים עם כל הנעל ולא עניין שום דבר, רק להתעופף משם. חזרתי לגסט האוס. לקח לי אולי שעה לחזור לעצמי, ולהרגיש שרגלי עשויות בשר ודם, ולא קרח.
19/10/00 7:41
לאחר הטראומה של בוקר יום אתמול, אכלתי, שתיתי המון, נחתי. הגיעו שלושה ישראלים שחיממו לי את הלב, וב-15:15 מצאתי את עצמי בדרך לגוקיו-רי. זה היה כל כך קל ופשוט - לעומת הניסיון הכושל בבוקר. לקח לי שעתיים להגיע לפסגה והייתי ברקיע השביעי. כל כך שמחתי שהצלחתי להתגבר על כל הקשיים ולעלות, אך הנפלא מכל היה המראות שזכיתי להם. הגעתי בשקיעה, ראיתי את האוורסט בלבן, בצהוב, באדמדם. השקפתי על כל האזור של גוקיו מלמעלה, ראיתי את כל האגמים, ההרים, קרני השמש האחרונות. זו תהיה קלישאה, אבל באמת שום תמונה לא תתאר.
הייתי נורא רוצה לסיים כאן, אבל, יש עוד סיפור חשוב: בעוד השמש שוקעת, שמתי לב ששכחתי את הפנס. התחלתי לרדת מטה ב-17:45, כמה מטיילים אחרונים חלפו על פני בריצה. התחלתי לחשוש. חמש דקות לחושך מוחלט, הופיע מאחורי צלם צרפתי, שנשאר עד להבהוב האחרון של השמש. כשהבין שאין לי פנס, הלך לפני עם פנס ראש, וכל צעד שעשה הסתובב אחורנית, על מנת להראות לי את הדרך. רבע שעה לפני שהגענו חזרה לגוקיו, חבר שלו בא מלמטה, מכיוון שדאג לו. את שארית הדרך, עשיתי בין שני הצרפתים ופנסי הראש שלהם. הם הביאו אותי עד לגסט האוס.למעשה, הם הצילו אותי. כי למצוא את הדרך בחושך, למרות שהיה אור ירח, היה כמעט בלתי אפשרי. ואני לא רוצה לחשוב אפילו מה הייתה יכולה להיות הטמפרטורה של הגוף שלי אחרי לילה שלם באפס מעלות או פחות.
זהו, עכשיו אני רגועה. אני יכולה לסיים.
