אחוות ישראלים בדרך לאגמים הקפואים

עליה לצורך עליה:
המסע אל האגמים הקפואים החל בעליות תלולות משידענו. אבל משהו התחיל להסתדר פתאום.. הנשימה עם הצעדים, המקלות עם ההרגלים, ההולכת עם המהלכים. עליתי בצעדים קטנים, עקב בצד אגודל.. צעד צעד.. אחר כך אפשר לכתוב על זה סימפוניה משגעת... כשראיתי כבר את היעד או כשהמרחק משותפיי למסע צמח, נתקפתי חוסר סבלנות מסוים והאצתי בי. אחרי כמה צעדים מהירים יחסית הפכה הנשימה קשה. קול חתולי פיזם במוחי.. "תטפסי לאט". אני מטפסת מאד לאט עניתי.. תוך כדי התנשמות. המשכתי בלי לעצור כשהתגלית הקטנה נובטת בתוכי. ההבנה שהעצירה הזאת, שנהגתי לעשות כל כמה דקות בעליות היא המקל שתקעתי לעצמי בגלגלים. פתאום הבנתי על מה דיבר הבחור מזן ואומנות. כשאין סבלנות, למהר כשאין נשימה, להאט. נכון, אמרתי לעצמי, הוא לא אמר לעצור. לעצור לוקח ממך המון אנרגיה אח"כ בהתנעה המחודשת. מאותו רגע, כשהייתי מתעייפת הייתי פשוט הולכת לאט מאד. לאט מאד מאד. 21 , 22 ספרתי. שומרת מרחק מהיאוש, שבאמת לא הגיע. מסתבר שגם היאוש בעליות היה מגיע עם העצירות. התחלתי להנות מלעלות. אני (?!).

 "עין אחת מטושטשת / עין אחת כבר אין / פעם צעד לא בטוח / פעם צעד כן / הולך בטרק הולך, הולך בטרק" (ע"פ הולך בטל-מ.אריאל)

ובחוץ השמים מתכסים בעננים :
המונסונים הגיעו לנפאל וגשמים מקומיים הרטיבו אותנו לפרקים. היה אפור והרבה מרקיי נודלס בעצירות צהריים, שלפעמים הפכו לעצירות ערב ולילה גם ולעצירות בכלל. מזג אוויר אידיאלי למרק.. עם ביצה וירקות שהתמעטו עם הגובה ולאט לאט הפכו לסוג אחד של עלים ירוקים שנע בין חסה לתרד. בגלל שלא הצלחנו לקלוט את השם הנפאלי של אותו ירק מסתורי.. קראנו לו Veg כי זה כל מה שקיבלנו כשהזמנו משהו עם ירקות. עלינו בהדרגה בתוך יערות מכושפים, נוטפים מים ועטופי אזוב. עצי הפרחים מפוזרים על הרצפה כאילו עברו שיקשוק רציני ואנחנו שהרגשנו כמו בתוך סצינה מ"גיבור".. רחפנו באוויר עם מקלות במבוק.

 יש פרחים שעד הסוף עם המנגינה (שלכם - דם המכבים):
 הימים היו תלולים וקצרים ונגמרו בצהרים (מיד אחרי המרק). אחרי כמה התקלויות קצרות נוכחנו שהטרק הזה באמת הרבה יותר פופולרי בקרב הישראלים ושאנחנו באירופאיות (אלק) שתירגלנו בלנטנג, קמים מוקדם ומגיעים מוקדם. שאר החבורות הגיעו למחסה שלנו ב- Shing Gompa אחר הצהריים. טיפין טיפין. עוד שלישיה ועוד שלישיה... כל אחת והפורטר שלה, עם התיק העטוף בכיסוי גדול.. נראה כמו כרית ענקית. שרנו לפורטרים שירי געגועים למרות שכבר היינו משוכנעים מאוד שעשינו נכונה שלא שכרנו אחד: "פורטר אתה מתעלם ממני / נעלם באופק / זה מחליש ת` דופק / אני לא סוחבת בעליות./ פורטר הנפאלים שואלים אותי / נו איפה הוא? מה הסיפור? מי סוחב אותי? ומה יהיה איתי? נו בוא תעזזזווור.. פורטר לא תגידו לו / פורטר בוא ת`זור לי פה אאאאאאאאאאאווווווווווווו" (שאריות מהשירון). בערב ארגנה לנו סיירת מטכ"ל טקס יום זיכרון. הם קנו ציפה לבנה וחבורתנו תרמה את הצבע הכחול (תודה למאיה על צבעי העיפרון) ואת הגרפיקאית (אלמור) בשביל המגן-דוד.

בסלון מסביב לאח, התישבו כל הישראלים גם מהגסט האוסים האחרים (היינו 16 במספר) ואוסטרית אחת. השעה היתה בערך שמונה תוצרת נפאל, נראה ראוי מספיק וחגיגי.. (מה גם שאף אחד לא התכוון לחכות שעתיים ושלושת רבעי כדי לגלות סולידריות עם האנשים מהארץ, גם ככה היה מאוחר, התרגלנו ללכת לישון כשהחשיך). נעמדנו דום במעגל ועשינו שקט של דקה על השעון. אפילו האוסטרית עמדה. היה קצת מביך, כמו כשעומדים דום כשקטנים אבל עם זאת, מאוד מרגש מבפנים. על הר בגובה 3,350 מטר, קצת יותר ק"מ בכיוון האופקי מירושלים... נזכרים בדברים רחוקים וקרובים, שומעים שירים של ארץ ישראל ששמים בימים של פיגועים, מרכינים את הראש ונזכרים. א` מסיירת מטכ"ל חלק סיפור עצוב וכולם שתקו כי לא היה לאף אחד אחר מה להגיד. אחרי עוד כמה שתיקות מחוברות שבהן נראתה האבסורדיות של יום הזיכרון דוקרנית ממקודם וכאילו לא מתאימה קינחנו בשירת התקווה (הפעם האוסטרית ויתרה... אולי היא לא ידעה את המילים). למחרת בבוקר, לפני היציאה ליום הבא.. כולם, כמו ילדים אחרי בי"ס, פתחו יומנים ומחברות וסיכמו את הערב האחרון. מטים ככה את הראש הצידה קלות, מעצבים מילים. שלא ישכחו, שיהיה להם (יום) זיכרון.

ולרגל יום העצמאות : שיר פורטר לנטולי הפורטר העצמאיים
"הפורטר שלי הוא כחול ולבן
היום אתמול וגם מחר
הפורטר שלי הוא כחול ולבן
כמו אגם קפוא והר"

 "ובאופק אחר / אחרי ארוחה / נעביר בסיבוב / זר קוצים ריחני.. / שלוות עולמים / סינ-גומפה - גוסאן-קונד / רודודונדרום ברוח שורק בלוז נפאלי נהננהנהנהנהנה "

שירים ישראלים של סיירת מטכ"ל נמהלו באוויר הלח של אחר הצהריים גשום ולבן בגובה 3901 מטר. העברנו את הזמן עד ארוחת הערב החגיגית (דאל בהאט) בלעשות צמידי יד מחוטים על-פי הנחייתה הסובלנית של בת המקום המטורטרת, סוקו. קלינו שיני שום על האח וטיפסנו בדרך הלבנה לבנה אל האגמים שבראש ההר. הם נראו קצת אפורים עם ההשתקפות של העננים ועם האדוות הקטנטנות שהרוח גירדה בהם ועשתה אותה קורדרוי קטיפתי.

 כשהתחלנו, למחרת לטפס לכיוון הפס (4600) אחרי לילה של שלג, שהפך אפילו את האוויר ללבן, זה באמת נראה כמו טלוויזיה כשאין תוכניות.. רק שהרוח עשתה את זה באלכסון. הלכנו הלוך ושקוע בשלג הרך עד שאני (השפנפנה) וסיירת מטכ"ל החלטנו שלא ממשיכים. שאין טעם. שזה לא כיף. שהירידה מהצד השני שאמורה להיות 1000 מ` (!!!) ומכוסה שלג .. היא לא הכי בטוחה בעולם. בסופו של דבר נתקעתי במצב של חוסר החלטה. כי אני, מה אכפת לי להסתכן.. אני אוכלת שלג בפסים לארוחות בוקר. וגם לא היה לי שום רצון להשאר שם באגמים עוד יום כי הסתכסכנו עם כל בעלי הגסטהאוסים שיש שם... כמעט.. ולא ידעתי אם אני מעדיפה לחכות יום, לרדת בדרך שעלינו, לעלות בשלג.. לחכות ולקוות שבגלל שאתמול היה אולי יהיה גם מחר, ואז נטפס (בשלג עמוק יותר). לא ידעתי כלום והייתי אובדת עצות והחלטות. ישבתי בפרצוף חמוץ ומיוגע. בסוף ירדנו משם. לא זוכרת איך זה קרה כי אף אחד ממש לא עשה החלטה, לרדת חזרה. נראה לי שזה היה השלג. לא נראה כאילו בא לא להפסיק מתישהו.

לתחילת הכתבה

מחשבות בפיסגה

גזוז:
 אומרת אני, ואמרו גם רבים לפני.. ובעיקרון זו תופעה ידועה. ככל שעולים בגובה תופעת הגזים מחמירה. כאילו אתה הופך ליצרן של אוויר בשביל הסביבה. מכשיר להשוואת לחצים. או שאולי זה בגלל שככל שעולים יש לך יותר ויותר כרוב באוכל... תעלומה. בכל מקרה אפשר לנצל את זה היטב בהליכה. נותנים גז ועולים.

חוג הקרח הצפוני:
עד שהטמפרטורות לא ירדו קצת למספרים חד ספרתיים, אבנר לא היה רגוע.. כבר בשבוע הקודם זכינו להשתלמות איך מייבשים עצים בפינלנד איך כורתים עצים בפינלנד ואיך מכניסים אותם לאש בפינלנד. איך עושים סאונות וטבילות במי קרח לסירוגין (בפינלנד) ואיך אוכלים סלמונים בפינלנד. כשאנחנו קפאנו מקור, אבנר (חציו פיני) הצטחק מאחור, כשאנחנו צעקנו "יו... יורד שלג!!!!" אבנר אמר לנו "זו לטאה". בפינלנד יש כל-כך הרבה סוגים של שלג..עם כל-כך הרבה הבדלים ברטיבות וכל-כך הרבה שמות בפינית, שזה היה באמת קצת יותר מידי לשכמותי שמכירה את הסוג הלבן שיש על הרצפה בחרמון.

 כשהלכנו בשלג הוא הלך לפנינו כאילו כלום, כמו שאני הולכת במדבר, מפלס לנו עקבות, יוצר מדרגות.. מחכה כדי שלא נאבד אותו אי שם בלבן. ואני הולכת מאחור בשביל ברוחב חצי מטר שגדל קצת מהשלג. משמאלי תהום של 200 מטר שבסופה.. אגם קפוא. מחליקה עצמי ימינה יותר, או על התחת... משתדלת לא לחשוב מה היה קורה אילו.. מסתכלת קדימה לראות שעוד דואגים לי ומזמזמת לי שיר בכיף, מוקדש לאיש השלג שבזכותו...אני בטח אסע מתישהו לפינלד :-)

Finland, Finland, Finland. The country where I want to be, Pony trekking or camping, Or just watching TV. Finland, Finland, Finland, It`s the country for me. You`re so near to Russia, So far from Japan. Quite a long way from Cairo, Lots of miles from Vietnam. Finland, Finland, Finland. The country where I want to be, Eating breakfast or dinner, Or snack lunch in the hall. Finland, Finland, Finland, Finland has it all. You`re so sadly neglected, And often ignored, A poor second to Belgium, When going abroad. Finland, Finland, Finland.
 The country where I quite want to be, Your mountains so lofty, Your treetops so tall. Finland, Finland, Finland, Finland has it all. (monthy pyton)

עם שלג צח ראשו בערפל:
שוב חזרנו בדרך שהלכנו בה כבר ושוב היא היתה שונה לגמרי, השלג כיסה את הכל ואפילו העקבות שלנו לא הצליחו להכניס בו גוונים של חומים, כמו פעם. לבן בולע כזה, מחזיר כזה, מסנוור בעיניים.. צעקתי בלב "קטמנדו!!!!" והשלג ענה לי בלבן מכל פינה, מתעלם באלגנטיות צחורה. אני שומעת אותו נדחס חס חס מתחת לרגליים שלי. נשבר קצת כמו קליפת ביצה ואז עוטף אותך חזק מהצדדים. וכשעומדים לרגע הכל שקט, כאילו שכשהשלג יורד הוא עושה mute להכל.

 אני חושבת שסטטיסטית אני נפלתי על התחת הכי הרבה... נעליי שסוליותיהן חלקות כמו תחת של תינוק והן עתיקות וקרועות כמתושלח, לא הסכימו עדיין לשיר את שירת הברבור שלהן. ממשיכות בשלהן, טוענות לעומתי בתוקף (וכנראה בצדק) שאני לא אמצא משהו יותר טוב.. ואני, שרק דברים טובים יש לי לומר עליהן... ואני לא אגיד כדי שלא יעלה להן לשרוכים.. אמרתי להן שאני סומכת עליהן ושנעליים לא קונים מהר.. למרות השיר. הן הביאו אותי בשלום אל יעדי..כרגיל. אפילו שלפעמים הן היו באוויר ואני על התחת. סמוך על סמוך.

"אנו נפאלים אנו נפאלים" (שיר עממי):
 נפאל כבר מכורה. מכורה קשות לכסף. קשה מאד למצוא את המקומות שמתייחסים לרופי בשיוויון נפש. קשה מאד למצוא את המקומות שהילדים שם לא צועקים לך "שלום, עט אחד" (hello, one pen), "שלום צ`וקלט".. מעודדים על-ידי הוריהם. קשה מאד למצוא את המקומות שאנשים לא יתביישו להגיד לך שהם בעצם מתחרטים על המחיר שהם אמרו קודם. שאנשים לא יעצרו לחשוב כמה דקות כמה הם רוצים שתשלם להם, למרות שהמחיר כתוב על המוצר, או שראית כמה המקומיים משלמים רגע לפני. שהם לא יצחקו עליך כשאתה מנסה להתווכח בשביל העיקרון כי הם לוקחים מחיר מופקע לבננות. יש הרגשה שהנפאלים שכחו שתודה וחיוך שווים יותר מרופי נפאלי, יציבים יותר מהדולר, עתיקים יותר מהאגורה.

איך שאתה זה איך שהמדינה שלך:
אחרי כל הטרק הזה.. ובמהלכו. כי הרי יש הרבה זמן לחשוב בעליות.. גיליתי שאני מאוד מתרשמת מצעירים חסרי מנוח וחדורי רוח שינוי. ו"האנחנו נעשה את המדינה שלנו מקום טוב יותר" סוחף אותי מאוד רחוק, כמו שכשפוגשים מישהו וישר חושבים על חתונה. אבל יש לי הרגשה כזאת, שהצעירים, המשוחררים, מציגים השקפת עולם טרייה וצחה כזאת, שאף אחד עוד לא לכלך להם, שמחליקה על קרח דק מאוד שרק התחיל להסדק. המציאות עוד לא ממש החטיפה להם סטירת לחי. לפעמים זה מרגיש לי לא מפוקח ונעים לי לצלול לשם... להתעטף באשליה של הצלחה נטולת ספקות. גלגל הצלה למים הקרים של מה שקורה באמת. מ

 צד שני ולמרות כל הסדקים והמים הקרים, החלטנו (אני, התולעים.. וחבריי למסע המפוקחים ומוכי המציאות) שאין לנו ארץ אחרת ואת העתיד הרחוק והממוסד נעשה שם (ולא באוסטרליה). ושחייבים לעשות משהו טוב בשביל המדינה. שכשישאלו אותנו מה אתם עשיתם בשביל מדינה נוכל להגיד... מהפכה קטנה באיכות הסביבה.. אולי בנייה ירוקה. מהפיכה קטנה בשיטות חינוך. קטנה. קטנה. רק איפה שאנחנו באמת יכולים. אפילו שנראה כאילו האדם הקטן לא יכול לעשות כלום. נתחיל בעצמנו, בבתים שלנו, בילדים ובהורים שלנו ומשם..אולי.. זה יגדל. אולי. כי "איך שאתה מדבר, זה איך שאתה אוכל, ואיך שאתה אוכל, זה איך שאתה לבוש, ואיך שאתה לבוש זה איך שאתה נראה, ואיך שאתה נראה ככה אתה גר, ואיך שאתה גר ככה הבית שלך, ואיך שהבית שלך ככה הרחוב שלך, ואיך שהרחוב שלך ככה השכונה שלך, ואיך שהשכונה שלך ככה העיר שלך, ואיך שהעיר שלך ככה האזור שלך, ואיך שהאזור שלך ככה המדינה שלך, ואיך שהמדינה שלך ככה המלחמות שלך, ואיך שהמלחמות שלך ככה השלום שלך, ואיך שהשלום שלך - ככה אתה, ככה אתה מדבר, ככה אתה אוכל, ככה אתה לבוש, ככה אתה נראה, ככה הבית שלך, ככה הרחוב שלך, ככה השכונה שלך, ככה העיר שלך, האזור שלך, המדינה שלך, ככה המלחמות שלך, ככה השלום שלך". (רמי הויברגר ודב נבון. מתוך "שתי טיפות מים"/יוסף אל-דרור).

לתחילת הכתבה

טיפים

האגמים הקפואים הוא טרק שאפשר להתחיל ולסיים במספר נקודות. הוא מאד יפה ודורש הדרגה והתאקלמות לגהים כי מגיעים עד 4400 לפחות. לרוב מתחילים בעיירה Dhunche משם יש יום אחד של עלייה מטורפת. ניתן לחסוך אם מאריכים ליומיים והולכים ל Tholu Syabru. או אם מתחילים ב- Syabru Besi. לילה ההמשך של שני המסלולים הוא ב- Shing Gompa אח"כ בשביל להתרגל לגבהים יש ימים קצרים: Laurebina Yak (3901) והאגמים עצמם (Gosain Kund - 4380). מהאגמים אפשר לעבור את הפס ולעבור דרך אזורים כפריים ונמוכים להגיע עד כשעה נסיעה מקטמנדו. או לחזור בחזרה ל- Dhunche.
מי שרוצה יכול גם להתחיל את הטרק מ-Sundarijal (שעה וחצי נסיעה מקטמנדו) ולעלות לאגמים מהצד השני.

הקטע הישראלי: הנפאלים שרצו לשבור את השוק החליטו להעניק לחלק מהאנשים לינה חינם בגסטהאוסים לאורך הטרק תוך הסכם שאוכלים אצלם ומשלמים על האוכל. ככה זה היה בלנטנג והיה טוב ונעים. (תשלום על חדרים זה כסף קטן). במסלול של האגמים משום מה וכנגד כל החוקים חמד לו איזה נפאלי לצון ועושה לישראלים אחוזי הנחה על אוכל... (20-50% על מה שכתוב בתפריט). הישראלים מקבלים את ההצעות בשמחה וכחלק ממסע ומתן, אבל הרבה מאד נפאלים הוכרחו בעצם לתת הנחות, אחרת אף אחד לא היה מגיע לבית שלהם והם מאד מעוצבנים על הישראלים. מאוד מעוצבנים. מאוד זה לא מילה. בקיצור לא נעים, אבל חסכני.

*בקלסרים של בית חב"ד מופיעה טבלה ויש בה מחירים (רופי נפאלי) והמלצות לטרק האגמים הקפואים. לצפיה בטבלה- לחצו כאן.
 (אני אישית לא עברתי את הפס כך שאין לי ביקורת על מה שכתוב מהיום החמישי והלאה) טיול נעים).

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה