בבירת ליקיה
קסנתוס (Xanthos), הבירה המפוארת של ליקיה, היא היום עיר הרוסה היושבת במרומי מצוק, מעל הכפר קיניק והשדות הירוקים שלגדות הנהר. מיד כשנכנסים רואים את התיאטרון השמור היטב, ולצידו שני קברים ליקיים בולטים: אלה הם מגדלים עם גילופים וכתובות, וצורתם כל כך מוזרה ומיוחדת, שכבר הפכו לסמל המופיע על כל פרסומי התיירות. מעבר לתיאטרון משתרע האקרופוליס, ומעניין לראות את טכניקות הבניה וניקוז הרחובות המתוחכם. פטארה (Patara), מקום הולדתו של סט. ניקולאס, היא אתר נוסף בעל ענין, בעיקר בגלל מיקומה הנפלא על אחד מהחופים היפים באזור. מלבדה מחכות פה, למי שמעונין, גם לטון (Letoon) ופידנאי (Pydnai).
בעיתוי מושלם אחרי כל החופים והערים העתיקות, מגיע תורו של ערוץ הסקליקנט היפהפה: קצת אחרי קסנתוס עוזבים את כביש 400 ונוסעים 2 ק"מ מזרחה לכפר צ`אבדיר (Cavdir). הדרך פונה פה צפונה ועוברת בשולי עמק הנהר אשן (Esen), בנוף מיוחד שלא דומה כלל לנוף הדרמטי של החוף. נוכחותו של הנהר מורגשת בשפע הירוק של השדות והצמחיה לאורך הדרך. מספר קילומטרים אחרי הכפר פאלאמוט (Palamut) מגיעים לגשר על נהר רחב ורדוד, שמימיו בצבע תכלת חלבית זורמים בעוצמה ומתחתרים בגדות הלבנות.
בתים יושבים על גדת הנהר, והצפצפות הנצחיות נראות פה טוב במיוחד. זהו נהר הקארצ`אי (Karacay), יובל של האשן, שאליו נשפך הסקליקנט. לא עולים על הגשר אלא לוקחים את הדרך שמימינו וממשיכים עוד 7 ק"מ עד לכניסה לאתר. קטע זה הוא היפה ביותר בדרך: מי הנהר וערוצים קטנים יוצרים מישור סחף זרוע אבנים לבנות, גבנון טרשי מופיע ומעליו בית כפרי וכמה עצים, ומקבצים של צמחיית נחלים - גומא והרדופים - ממלאת את האוויר בריח של מים.
ערוץ הסקליקנט (Saklikent) הוא אחד המקומות היפים ביותר בחלק זה של הארץ, ובהחלט שווה את הנסיעה אליו. בכניסה למקום נגלה מראה מושך לב של מסעדות היושבות ממש על מי נחל צדדי קטן, עם שולחנות עץ ומשטחי התפרקדות בשלל צבעי השטיחים הפרושים עליהם, אדניות פרחים ופרגולות צל. כמאתיים מטר מכאן נמצאת הכניסה לערוץ: שביל הליכה מעץ תלוי על הדופן הסלעית של קניון עמוק וצר, שקירותיו אנכיים כמעט. קצת פנימה יש התרחבות קלה, שמפלים נופלים סביבה מן הסלעים, וברחבה שבין המפלים שתולים עצי צל ענקיים, שביניהם עוד מסעדות ובתי קפה. ברגע הראשון זה מרתיע ויש חשק לסלק את כל מעשה-ידי-אדם הזה כדי לראות את הטבע בטהרתו, אבל ככה זה בתורכיה- במקום שיש מים יש גם מקומות לאנשים לשבת ולהנות מהם.
קירות הערוץ סוגרים מסביב, יוצרים חלל מוצלל וקריר, מדיף ריח מים נפלא. המפלים הגועשים מזרימים, בשאון גדול, כמויות מים מעוררות קנאה הישר מתחת למשטחי עץ שעליהם יושבים וסועדים, וכל זה טובל בצמחיה עשירה- קיסוסים ועצי תאנה, ששורשיהם המסועפים יונקים ישירות ממי המפלים. יופי של מקום.
מכאן לא ניתן להמשיך בשביל לתוך הקניון. ההתחפרות של המפל יוצרת פה בריכה בגובה מתניים. מורידים נעליים ומכנסיים, חוצים את הבריכה ועולים בחזרה אל תחתית הערוץ, שרק זרימת מים קטנה מלווה אותו. יופיו המיוחד של המקום הוא בגושי הסלע הצבעוניים הענקיים, שחלקם נטוי בשכבות אלכסוניות, היוצרים פה פסל סביבתי מרהיב. הולכים עד למקום שבו הערוץ נחסם על ידי סלעים וחוזרים.
זה הזמן לשבת לארוחת צהרים על שפת הנחל בכניסה לאתר. האוכל פה פשוט, כמו ברוב מסעדות הדרכים: בעיקר בשר על האש עם סלטים, צ`יפס ואורז, אבל התאבון גדול אחרי כל המים האלה, והמקום מקסים ושקט. אפשר לחתוך לכביש הראשי לא רחוק מכאן, אבל מומלץ להמשיך בכביש הפנימי, דרך כפרים, נופים נעימים ומסעדות על אם הדרך (יש כאן כנראה תיירות פנים גדולה בחודשי הקיץ), עד לצומת החיבור לכביש 400. כעשרה ק"מ אחרי הסקליקנט, בכפר גונשלי (Gunesli), ישנה פניה ימינה לתוך ההרים המובילה אל העיר הליקית החשובה תלוס (Tlos), היושבת כמו מבצר הררי גבוה מעל מישורי הנהר. יש פה אקרופוליס, תיאטרון וקברים ליקיים חצובים בסלע, שהידוע שבה הוא קבר בלרופון, שחזיתו החצובה דמוית מקדש. המבצר בראש האתר הוא עות`מני, אבל לפניו היה פה מבצר ליקי.
לתחילת הכתבה
אזור פתיה
פתיה (Pethiye), לשעבר תלמסוס, עיר ליקית מהמאה ה-3 לפנה"ס, היא כיום עיר מודרנית, שנבנתה מחדש אחרי רעידת אדמה הרסנית ב-1958. היא יושבת מסביב למפרץ רחב ונעים, הסגור למחצה על ידי אי. מעבר למפרץ הפנימי יש עוד מפרץ חיצוני גדול שבו 11 איים נוספים, והשייט בו הוא אחד מהיעדים הפופולריים כאן, כמו גם הפלגות לערוצים חבויים, חופים ואיים נוספים דרומה לפתיה. במרכז העיר נמצא הנמל, וממנו יוצאים רחובות המקיפים את כל חלקי המפרץ.
נכנסים לעיר בשדרת דקלים רחבה, הישר לתוך הנמל. מצדו המזרחי ישנו שטח מישורי עם טיילת רחבה והרבה מלונות זולים, שמיועדים בעיקר לתורכים. בגב הנמל ולאורך כל צידו המערבי של המפרץ, רכס תלול משקיף לים, ועליו בתי מגורים וגם בתי מלון בדרגה בינונית. הנוף יפה, לכל המלונות פה יש בריכה אבל אין בהם שום יחוד. לאורך החלק המערבי של המפרץ שורה של בתים פרטיים מקסימים, טובלים בירק. הפכו לבתי מלון קטנים, שבאחדים מהם יש אפילו בריכות שחיה.
את ארוחת הבוקר אוכלים על המרפסת, מעל המפרץ. המחיר לחדר פה הוא 35-40$. לשלווה אין מחיר. מומלץ. בקצה המפרץ, הסגור על ידי חצי אי מיוער ותלול, מספנה ענקית לבניית יאכטות וספינות גולט. אפשר להסתובב פה חופשי ולהתרשם מאמנות עתיקה זו, שכן אלה ספינות הנבנות ביד, וטכניקות הניסור, הבניה, הקיבוע והצביעה לא השתנו הרבה במאות השנים האחרונות. בהמשך, הכביש מטפס בתוך חורשות אורנים אל חצי האי וניתן לזכות במבט יפהפה אל העיר והמפרץ.
גבוה מעל פתיה, על פניו של קיר סלע אנכי ענק, חצובים מספר קברים ליקיים שהכניסה אליהם מעוצבת כחזית של מקדש דורי. הבולט ביניהם הוא זה המכונה קבר אמינטאס (Tomb of Amyntas) משנת 350 לפנה"ס. הן האתר והן הנוף הנשקף מכאן על העיר וסביבתה מרשימים מאוד.
קאיאקוי (Kayakoy) הוא כפר מדרום לפתיה, שהיה - עד לטרנספר הגדול (חילופי האוכלוסיה בין יוון לתורכיה) שלאחר מלחמת העולם הראשונה - כפר יווני בשם לביסי. 2000 בתי האבן של הכפר עמדו במשך עשרות שנים, כמו כפרים יווניים רבים אחרים, ריקים מתושבים. לפני מספר שנים הוחלט על שימורם והפיכת הכפר למעין מוזיאון תרבותי.
אולודניז (Oludeniz) הוא האתר התיירותי הגדול ביותר בסביבת פתיה, עם מאות בתי מלון וחופים נפלאים. המקום מפורסם בזכות הלגונה הטבעית שלו, מפרץ סגור כמעט לגמרי עם מי טורקיז מדהימים ושקטים. נוסעים דרומה מפתיה, לפי שילוט, בכביש שמטפס לגובה בין פרוורי העיר לבין שרידי חורשות אורנים. מספר קילומטרים לפני החוף מגיעים לעיר של מלונות, כולם קטנים ובינוניים, עם מסעדות ומרכזים מסחריים. הנופשים פה הם רובם ככולם תיירים, שכנראה קנו את חופשתם באולודניז מבלי לדעת שהם במרחק כה רב מהחוף. ממשיכים לנסוע בין מוטלים ומלונות בלי סוף, עד שהכביש יורד בהדרגה אל חוף הים.
דווקא כאן מחכה הפתעה. המקום, שנראה כל כך ממוסחר בכניסה העליונה, דווקא נחמד ולא עמוס כל כך ליד הים. מרכז מסחרי קטן ונעים עם חנויות ומספר לא גדול של מסעדות ובתי קפה, מגונן ומטופח. בתי הקפה יושבים ממש בגובה החול, והשטח המרוצף בחזיתם הוא גם הטיילת המקומית. רצועת החול בחוף הפתוח רחבה ולבנה, בניגוד לחופים רבים שהם חופי אבנים או שאינם לבנים. הים שקט ולא עמוק ובנוסף לרוחצים יש קצת מרחפים, וכמה ספינות יוצאות מכאן לשייט חופים בסביבה. בקצה החוף הפתוח סוגרת על המפרץ מין שלוחה עטופה בירק, שמאחוריה מסתתר עוד חוף רחצה הפונה אל הלגונה. זהו חוף מקסים ושקט עוד יותר, שהכניסה אליו היא בתשלום. אפשר להכנס עם הרכב.
אם ממשיכים בכביש הצר והלא מתוכנן שבין הלגונה לבין ההר מגיעים לעוד חופים לאורך הלגונה, עם או בלי אפשרות לינה/קמפינג, וגם מלון או שניים. כשנגמר הכביש ליד מלון מרי הנחמד, מתחיל שביל עפר שלוקח עד לקצה הלגונה ושם מחכה החניון המקסים ביותר, מגונן ומוצל, עם משטח דשא מלא עצי שיטה וכסאות נוח, וגם עם טרסות אחדות מעל המים במקום שבו ההר נושק ממש למים. המים פה נפלאים- שקטים, ירוקים וצלולים, וההר המקיף את הלגונה ירוק ומשובב נפש. באוקטובר כל זה לא מוצף תיירים, למעט מספר משפחות אנגליות, ואפשר לשרוץ כאן שעות (יש גם מזנון) ולשכוח מהעולם.
לתחילת הכתבה
אגם קויצ'איז
חוזרים לכביש 400, קצת צפונה מפתיה, ונוסעים מערבה לכוון דליאן. הכביש כאן עמוס במקצת וללא מוקדי משיכה, אך עד מהרה נכנסים שוב לאזור הררי עם מבטים לים, ובמרחק של כ-35 ק"מ מפתיה מגיעים לגוצ`ק. גוצ`ק (Gocek) היא עיירה קטנה ומיוחדת, שכן הפריחה החדשה יחסית שלה לא נובעת מהחופים, אלא מנמל היאכטות המשוכלל שלה. צורת נופש זו הולכת וצוברת פופולריות בשנים האחרונות, וגוצ`ק - על הנמל הנוח שלה והריחוק ממרכזי חבילות הנופש ההומות - מושכת אוכלוסיית תיירים מסוג קצת אחר.
לאורך הנמל הכל חדש: טיילת רחבה מאוד ומעוצבת, עם עצים ופינות ישיבה רבות, שבחלקה הפנימי מסודרים יפה שולחנות וכסאות קש של בתי הקפה והמסעדות. מאחורי כל זה בנויים בתי המלון היפים אך הצנועים למראה, עם הרבה עץ ובניה בנוסח קצת שוויצרי. המקום כל כך נקי ומתוכנן, שהוא נראה אירופאי יותר מאשר תורכי. מאחורי המלונות ישנו רחוב שוק צנוע למדי במונחים תורכיים, ועוד כמה בתי הארחה עממיים יותר. אם מגיעים לכאן בסוף היום זה בהחלט מקום נעים ביותר ללון בו.
הנוף המיוער נמשך עוד הלאה אחרי גוצ`ק, אך הוא נהיה פתוח יותר ויותר. הרכס ההררי שתחם עד עתה את כביש החוף מתרחק, ואיתו מסתיימת ליקיה. חולפים על פני הפניה לשדה התעופה הבינלאומי דלמאן, שאליו מגיעות טיסות השכר המיועדות למרמריס ולפתיה, עוברים את העיר אורטקה (Ortaka) ולפי השילוט פונים לכביש צדדי לדליאן. דליאן (Dalyan) היא הפנינה שעל הנהר, עיירה קטנה שתפחה מאלפי תיירים הבאים לכאן לשייט על הנהר ולביקור בקאונוס, עיר קארית עתיקה היושבת לא רחוק מכאן.
ספינות מגיעות אפילו מאתרים רחוקים כמו מרמריס ופתיה. הטיול המקובל פה כולל שייט על הנהר, ביקור בקאונוס, כניסה לאגם קויצ`איז, שאותו מחבר הנהר עם הים, רחצה בחמי המרפא שלו ולסיום- רחצה בחוף הים בשפך הנהר. אפשר גם לשכור סירה קטנה או גדולה באופן עצמאי, זה רק עניין של מחיר (כ-70-60$ לטיול של 3-4 שעות).
רוב המלונות פה גובלים בנהר, ולכולם יש על המים מסעדה ומשטח ישיבה ממנו אפשר לרדת לשחיה. המלונות קטנים ולמעט אלה שבמרכז העיירה הם משפחתיים ונעימים. המגרשים צרים, כי כולם מתחרים על קטע זה או אחר של הנהר, והמראה מהנהר משעשע- מרפסות מרפסות בנויות מעל המים, בגדלים וסגנונות שונים, צמודות זו לזו, כשאל כל אחת מהן קשורה סירה. יש הרבה מסעדות בעיר אבל כל המלונות המשפחתיים מספקים גם הם ארוחת ערב, בנוסף לארוחת הבוקר הכלולה במחיר. המקומות האטרקטיביים ביותר הם אלה הנשקפים אל סדרה של קברים חצובים בתוך קיר סלע, ממש מול העיירה. עם שקיעת השמש נדלקים פנסי תאורה, שהופכים את המראה לתפאורה מן הסרטים.
השייט בנהר נפלא. שטחים גדולים של מימיו מכוסים בקבוצות של גומא גבוה וצפוף, והסירות מפלסות את דרכן בינהן בפיתולים שמגלים כל פעם זווית אחרת של המצוקים מצדו המערבי של הנהר. אחרי קאונוס מגיעות הסירות עד חוף הים ורבים נשארים שם למספר שעות. יש פה שרטון חול לבן ונעים ואם הים שקט זה אמנם מקום רחצה טוב. אסור להשאר בחוף בשעות הערב, שכן זהו מקום קינון לצבי ים. רוב ההפלגות מגיעות גם לתוך אגם קויצ`איז (Koicegiz Golu) שמצפון לדליאן, כדי לאפשר למבקרים לרחוץ במעיינות המרפא שבמימיו.
קאונוס (Caunus) היתה עיר בממלכת קאריה, קרובה בתרבותה לתרבות הליקית השכנה (כולל אופן הקבורה הזהה), שקיבלה עליה בשמחה השפעות הלניסטיות שונות. בעבר, לפני שסחף אדמת הטין הפוריה מילא את השטח שבו זורם היום הנהר, זה היה מפרץ גדול פתוח אל הים. ניתן לבקר בתיאטרון השמור היטב, בו עזים לבנות וחומות משעשעות את המבקרים, מספר כנסיות ביזנטיות, מקדש ומרחצאות. השטח גדול למדי, ובחלקיו הנמוכים ישנן כמה אלות אטלנטיות בממדים עצומים. יוצאים מדליאן בחזרה אל כביש 400, מקיפים את האגם ואחרי מרחק קצר מגיעים לקויצ`איז.
קויצ`איז (Koicegiz) היא עיר טורקית מקסימה לחופו הצפוני של האגם. בשלב כלשהו היו ציפיות גדולות לתיירות שתתפתח סביב האגם ומעיינות המרפא. זה לא קרה והעיר המשיכה לה בחייה הרגילים. לאורך כל הרחוב הראשי (כמו בערים רבות אחרות) קיימת שדרה רחבה, שסביבה מתרחשים רוב חיי המסחר של המקומיים. בטיילת היפה לחופי האגם אפשר לפגוש במקומיים וגם בקומץ תיירים שנקלעו למקום.
המסעדות הספורות הנטועות בתוך פס הירק לאורך הטיילת לא ממש שוקקות אדם, ובכל זאת יש למקום מין קסם סהרורי שבא, אולי, מן האגם האפור-תכלכל, עם שפע הקזוארינות והבוגנוויליות, או אולי מבתי המלון הנראים נטושים במקצת, או פשוט מפני שכל כך ריק פה. מסעדות נוספות, מוצלחות יותר, מצויות ברחוב המקביל, שלבסוף נושק לחוף הים. כך או כך, מקום מצוין לנוח בו קצת (ובזול) מהמולת תיירות החופים, לתפוס ערב של שלווה במלון מול הים או לשבת על הכורסאות הנוחות שעל הטיילת ולצפות בשקיעה נהדרת.
לתחילת הכתבה
מרמריס
ממשיכים על כביש 400. 32 ק"מ אחרי קויצ`איז מגיעים לצומת: ימינה מתפצל כביש 550 ההולך צפונה, ושמאלה ממשיך כביש 400, הפונה דרומה לכוון מרמריס, ובה הוא גם מסתיים. מרמריס (Marmaris), עיר נופש ותיקה היושבת על מישור גדול בין הרים גבוהים מיוערים, לחופו של מפרץ יפה ורחב ידים, מציינת את קצהו המערבי של החוף הים תיכוני. מכאן והלאה מתחיל הים האגאי. אמנם תולדותיה של העיר הולכים לאחור עד לימי ממלכת קאריה, אולם העיר החדשה בנויה על המישור, ללא גרעין עתיק, ולכן היא עיר מודרנית ללא עודף של סמטאות רומנטיות. הכביש הראשי מוביל ישירות אל הים, בו שדרה יפה ורחבה מהווה הן רחוב חנויות והן מרכז תיירותי, שכן רוב הבניינים כאן הם בתי מלון.
לכיוון הים- המדרכה הרחבה גובלת ממש בחוף הרחצה, ובה ספסלים וקיוסקים אחדים המשרתים את המתרחצים. החוף חולי, רחב ונעים, מעין ריביירה טורקית נעימה ומאוד ים-תיכונית. בקצה השמאלי של החוף הכביש פונה פנימה, אל אזור של בזאר- מספר רחובות מקורים עם חנויות בלי סוף, בעיקר של ביגוד והנעלה, ולאורך הים מתחיל נמל גדול של סירות ויאכטות, העוגנות ישירות על הטיילת. מספר מבני אבן ישנים שופצו כאן, והמסעדות המקסימות יושבות ממש מול הסירות המתנדנדות במים. נחמד.
סירות רבות עומדות כאן להשכרה, ומוצעים גם טיולי נופש והפלגות ליעדים שונים, החל משייט לדליאן במזרח ועד למפרץ גוקובה (Gokova), מפרץ יפה עם איים וחופים נסתרים, במערב. ביחוד פופולריים טיולי הנופש בגולט, הידועים בכינוי "הטיולים הכחולים"(Blue Voyages), היוצאים מכאן ומיעדים נוספים לאורך החוף. אלה הן הפלגות של שבוע, בהן ישנים ואוכלים על הספינה, בסגנון זרוק אך בתנאים טובים, בעודה משייטת לאורך החופים ועוצרת בסמוך לאתרים חשובים לסיורי יום. עיקר ההנאה פה היא בהגעה למפרצים שכוחי אל שהים הוא דרך הגישה היחידה אליהם, ובהסתלבטות הגמורה בין ים לשמים, בין שחיה במי התכלת לבין זלילה על הסיפון.
מרמריס יושבת בכניסה לשלוחת יבשה ארוכה מאוד, החודרת אל תוך הים ממזרח למערב, שחלקיה המערביים עדיין בתוליים למדי במונחי תיירות ורק עיירה קטנה אחת - דטצ`ה - שתולה בין שדות חקלאיים, מספקת בה שרותי תיירות. מדרום למרמריס ישנו חצי-אי נוסף, גדול מאוד, שכפריו הרבים עוברים כעת תהליך מזורז של הפיכתם לאתרי נופש. מי שמרמריס גדולה מדי לטעמו יכול לבחור באיצ`מלר (Icmeker), כפר דייגים מדרום מערב לעיר, או באחד מהכפרים האחרים, כבסיס הנופש שלו.
מעבורת יומית יוצאת מהנמל של מרמריס בשעות הבוקר להפלגה בת שעתיים וחצי לרודוס. ההפלגה בכיוון ההפוך היא בשעות אחר הצהריים המאוחרות, מה שמאפשר ביקור יום, לחוץ אמנם, בבירה הנפלאה של רודוס. מי שנשאר ללון ברודוס יכול לשוב במעבורת הבוקר היוונית (שחוזרת לרודוס אחר הצהריים).
ממרמריס והלאה קו החוף של תורכיה משתנה באופן דרמטי. עד פתיה כביש החוף עקב אחרי צורתה המעוגלת של בליטה גדולה אל תוך הים התיכון, הלא היא ליקיה הקלאסית, שהרים תוחמים אותה מצד אחד וחוף מפורץ מהצד השני. בין פתיה למרמריס החוף הזה הלך ונעשה מפורץ יותר ויותר, אבל ממרמריס והלאה אין עוד קו חוף רצוף כלל אלא שורה של חצאי איים גדולים, מעין אצבעות ארוכות ומאוד מפורצות, הנשלחות עמוק לתוך הים. אצבעות אלה ארוכות כל כך שהן חודרות אל בין האיים היווניים שלחופי תורכיה ולעתים הן סמוכות אליהם כל כך (האי היווני המקסים סימי, למשל, נמצא ממש מול חופי הפנינסולה של מרמריס, אולם ניתן להגיע אליו רק מרודוס), שדי בנסיעה קצרה במעבורת כדי לעבור ליוון. הבולטות ביותר בין האצבעות האלה הן הפנינסולה של מרמריס וזו של בודרום, שיתוארו להלן.
דטצ`ה (Datca), עיר קטנה בפנינסולה של מרמריס ובמרחק 75 ק"מ ממנה, מושכת אליה בשנים האחרונות יותר ויותר נופשים, בעיקר את אלה שלא מחפשים מלונות פאר ואוהבים את השקט והאווירה הכמעט יוונית שיש פה. הדרך המפותלת (והאיטית) עוברת באזור הררי מיוער וריק כמעט מתושבים. חצי האי צר כל כך שהמבט נפתח פעם לחוף הצפוני ופעם לדרומי.
קצת לקראת דטצ`ה יורדים למישור החוף הפורה עם כפרים אחדים, שדות מעובדים ומטעים, ונכנסים לרחוב הראשי של העיירה הקטנה, המתפתל עד לככר מרכזית היושבת על מפרץ רחב. למעט לשכת התיירות, צריף עץ קטן, אין פה דבר, אבל המפרץ המעוגל עטור מסעדות נעימות, וליד המים גברים מעבירים את הזמן על כוס משקה ליד שולחנות פשוטים. הטיילת המקיפה אותו מגיעה לגבעה, עליה נמצאים מספר בתי מלון ומלונות דירות, וממשיכה - במקביל לרחוב הראשי - לאורך החלק הפתוח של החוף.
מעבר לכיכר המרכזית הכביש הראשי ממשיך הלאה אל גבעה נוספת, שעליה שתולים בצפיפות מלונות קטנים ובתי הארחה לצעירים, ויורד בתלילות אל מין שלוחה ארוכה של יבשה בין שני מפרצים נוספים. על השלוחה יושב מלון גדול ומולו אמפיתאטרון בתוך גן נחמד, שנראה כאילו הוחלט לבנות אותו כמחווה לתיירות. המפרץ השמאלי, עם סירות דייגים, מתחבר למפרץ שליד הרחבה המרכזית על ידי טיילת. המפרץ שמימין הוא הנמל העיקרי, שבו עוגנות סירות דייגים ויאכטות רבות, ולאורכו ישנן מסעדות נוספות, מתוחכמות ויפות. קטע זה הוא ההומה יותר, ובשעות הערב, כאשר המסעדות מוארות בשרשרות תאורה ומתמלאות באנשים, זהו מרכז הבילויים של הכפר.
מעבר לדטצ`ה הכביש ממשיך הלאה, עמוק יותר לתוך שלוחת האדמה הצרה הזאת, עד לקצה המערבי התקוע ממש בין איים יווניים. בקצה זה נמצאת העיר העתיקה קנידוס (Knidos), ששלטה פעם על המיצר החשוב הזה אולם היום לא נותר ממנה הרבה. המקום יפה ופראי למחצה, בין הרים מיוערים עם שני מפרצים מושלמים להתרעננות קלה.
מעבורת לבודרום, בצדו השני של מפרץ קוקובה, יוצאת ממעגן קטן בחוף הצפוני של הפנינסולה ליד דטצ`ה. משך ההפלגה כשעה ומחצה. תכיפות המעבורות משתנה מיומית לשלוש פעמים בשבוע, לפי העונה, ויש לבדוק מועדים במרכז המידע העירוני או במשרד של חברת המעבורות, הנמצאים במרכז הכפר. כרטיסים ניתן לרכוש בשניהם. ההפלגה חוסכת נסיעה מייגעת למדי בחזרה למרמריס ולאורך חצי האי של בודרום (קטע שאותו עוברים ממילא בדרך החוצה מבודרום), סך הכל 200 ק"מ.
לתחילת הכתבה
בודרום
בודרום (Budrum), עיר עתיקה עם מבצר צלבני, היא מרכז הנופש החשוב ביותר בחוף האגאי. ההגעה אליה מכיוון הים מרשימה ביותר, כי העיר וסביבתה חבויים מן הים הפתוח על ידי שורת איים ומפרצים, והמראה של העיר נגלה בהדרגה בין צלליותיהן היפהפיות של יאכטות ענקיות וספינות שייט: בתחילה מלונות הפאר והנופש שמחוץ לעיר, אחר כך העיר על בתיה הלבנים, הגולשים במדרונות אל הים, ולבסוף המבצר השומר על הכניסה לנמל. נכנסים אל תוך המפרץ המערבי- מפרץ מעוגל בשלמות, שסלע גדול סוגר אותו ומפריד בינו לבין המפרץ הפתוח שממזרח לו. מפרץ זה הוא הנמל הגדול של בודרום, והמבצר שעל הסלע הוא מבצר סט. פטר, אתר התיירות הראשון במעלה של העיר.
ההיסטוריה של בודרום כעיר נמל חשובה הולכת הרחק לעבר, אל ממלכת קאריה: המלך מאוזולוס העביר את בירתו לכאן בעקבות הפלישה הפרסית במאה ה-4 לפנה"ס וקרא את שמה הליקרנאסוס (Halicarnassus). כשמת, בנתה אשתו לזכרו קבר מפואר כל כך, ששמו יצא למרחוק כאחד משבעת פלאי העולם, והמילה `מאוזוליאום` מציינת עד היום מבנה קבר מפואר. מבנה הקבר החזיק מעמד 1900 שנה, עד שהגיעו הצלבנים וברוב נאורותם פרקו את העסק לטובת אספקת חומרי בנין.
צלבנים אלה, אבירי המסדר ההוספיטלרי, הגיעו מרודוס, שם קבעו את בסיסם לאחר התבוסה בארץ ישראל. בנצלם רגע של חולשה (פלישת המונגולים לרמת אנטוליה) כבשו את בודרום והקימו בה את מבצר סט. פטר, אשר הגן על הנמל עד סוף מלחמת העולם הראשונה. כיום זוהי התזכורת הבולטת ביותר לעבר בעיר שהיא כולה הווה.
המעבורת המגיעה לחוף עוגנת ממש על הרחוב הראשי (עם שדרת הדקלים הבלתי נמנעת), ונותר רק לגלוש עם הרכב הישר אל התנועה ברחוב. שמאלה מנקודת העגינה הרחוב מקיף את המפרץ בקשת רחבה, לאורך שורה אינסופית של מסעדות, משרדי נסיעות, חנויות ומקומות בילוי שונים. ימינה ממנה נפתחת הכיכר המרכזית של העיר, שמאחוריה בזאר חנויות מעולה ובמרכזה לשכת תיירות ומסעדות פתוחות. לאורך הכיכר והטיילת שממשיכה אותה נמצא נמל היאכטות, והמקום שוקק חיים בכל שעות היום. מעל כל אלה עומד המבצר, שהכניסה אליו היא מעבר לשורת המסעדות.
מבצר סט. פטר הוא מבצר צלבני מרשים, שחומות האבן הזהובה שלו צומחות מתוך הסלע. מתוך חצר הכניסה הנעימה, עם מזנון ושולחנות בצל העצים, עולים ברמפה ומדרגות בין שתי סדרות חומות עד לשער הכניסה הראשי, שהיה מוגן פעם על ידי דלתות ענק. ממבואת השער יוצאים לחצר יפה שבה יש מוזיאון פתוח עם ממצאים ימיים שונים, בעיקר כדים ועוגנים, בית קפה נחמד ומבנה שהיה פעם כנסיה ועכשיו הוא מאכסן שיחזור של חלק מספינה שנחשפה פה, על שלל מכולתה.
עולים עוד טרסה אל גנים מקסימים בסגנון מיושן, ומהם מטפסים אל חלקיו הגבוהים ביותר של המבצר. שערים מובילים למבואות ואלה לאולמות עם תקרות מקומרות, סבך מרשים של חדר בתוך חדר, עד שיוצאים למרפסת המהווה נקודת תצפית יוצאת מהכלל על הנמל ועל כל העיר המקיפה אותו. עולים, יורדים, מגיעים לביתן מרשים ביותר של מסדר בריטי, על כל דגליו ושלטי האבירים שלו, יורדים - אם עוד נותר כוח - למוזיאון נוסף תת-קרקעי, או ממשיכים אל חלקו המזרחי של המבצר, מקום שהחומות מתמרות לגובה עצום מעל מי הטורקיז של המפרץ המזרחי. המראה פה מרתק- החומות עולות ויורדות, ניצבות בין הים לבין העיר, בתוך סדרה נוספת של גנים. לבסוף חוזרים לגן הגדול בכניסה למבצר העליון ויורדים אט אט למטה, אל חצר הכניסה.
טיול לאורך הרחוב הראשי מביא למסגד קטן לבן העומד ממש על שפת הים באמצע הנמל. עוברים דרך הגן הנחמד הצמוד אליו ונכנסים למרכז קניות חדיש לחלוטין הנמצא במבנה בן קומה אחת, לבין כולו. בין שתי שורות חנויות היוקרה שלו עובר מעין רחוב מרוצף ומלמעלה מתוח מפרש לבן לצל. מפעם לפעם, ברווחים שבין החנויות הלבנות, נגלה הים הכחול. העיר הישנה, המשתרעת מעבר לרחוב הראשי על המדרון המתון, נראית בדיוק כמו כפר יווני שגדל לממדים של עיר. כל הבתים מסוידים לבן, והרחובות בינהם הם סמטאות צרות מעוקלות, שופעות בוגנוויליות. פה ושם בתי הארחה קטנים, קיוסקים וחנויות מכולת וגם הרחוב הראשי (המקביל לרחוב שעל החוף), רוחבו פחות מחמישה מטר.
על הגבעה החשופה שממערב לנמל עומדות, עזובות ונטולות כנפים, מספר טחנות רוח. מקום טוב לתצפית על הנמל ועל מפרץ נחמד נוסף- מפרץ גומבט (Gumbet), מצדה השני של הגבעה שבו מלונות נופש מהסוג המשפחתי הנעים (בניה נמוכה, חצרות פנימיות, הרבה צמחיה) וגם חוף רחצה נקי ושקט העומד לרשותכם. מבנים בולטים נוספים הם מאגרי המים העגולים מהתקופה העות`מנית, על כיפותיהם הלבנות, הפזורים בכל חלקי העיר.
מעבורת לאי קוס שביוון יוצאת מהנמל הראשי בבוקר וחוזרת אחר הצהריים, בתכיפות משתנה לפי העונה. משך הנסיעה פחות משעה. מקוס אפשר לעבור לאי הסמוך קאלימנוס.
הפנינסולה של בודרום: מעבר לבודרום משתרע חצי האי של בודרום, אזור חקלאי שרבים מכפריו, בעיקר אלה היושבים לאורך החופים, נמצאים בשלבים שונים של מעבר לתיירות. בצידה השני של מפת העיר הניתנת בלשכת התיירות מסומנים כל הכפרים האלה והדרכים אליהם. הגדולים ביניהם הם אקיארלאר (Akyarlar) וטורגוטראוס (Turgutreus) בדרום, ויאליקאבאק (Yalikavak) וטורבוקו (Turbuku) בצפון. ראו קישור בסוף המסלול.
טורבה (Torba), אחד המקומות המקסימים בסביבות בודרום, נמצא ממש מעבר לפינה: עשרה ק"מ מצפון לבודרום יושב כפר יפה על מורדות ההרים וצופה על נוף המפרץ שמצפון לחצי האי. בשולי הכפר, על כל המורדות, יושבות וילות יפות בתוך גנים וניכר שחלקן לפחות הן בתי נופש לעשירי תורכיה או לזרים. גם כשנכנסים לכפר עצמו רואים הרבה בתים בתהליכי שיפוץ שונים, והרחובות עטורי העצים נעימים ומושכים. ליד הים יש נמל קטן, מלון נופש אחד ומדרכה נחמדה, שסובבת את המפרץ והולכת למפרצים סמוכים. במרכז החוף מספר מסעדות עממיות עם אווירה משפחתית וסביבן 2-3 מלונות פשוטים ובתים פרטיים, שגינותיהן פונות אל הטיילת. אחלה מקום.
לתחילת הכתבה
אגמים ומקדשים
ביציאה מחצי האי על כביש 330 עוברים ליד גולוק (Gulluk), בעבר כפר דייגים על מפרץ יפה ושכוח אל והיום מרכז תיירותי מתפתח. קצת לפני מילאס (Milas), העיר הראשית בסביבה (שהיתה פעם בירת קאריה והיום היא מרכז חקלאי) יש פניה שמאלה לכביש 525 ההולך לסלג`וק וקושאדאסי. סביב העמק החקלאי שבו עוברת הדרך יש כמה אתרים של ערים עתיקות: פניה שמאלה מעט אחרי הצומת מובילה לאורך דרך משנית ליאסוס (Iasos), עיר קדומה על מורדות ההר ואוסף של מסעדות ופנסיונים על שני המפרצים המושלמים.
החוף פה לא משהו, אבל רבים באים לכאן בגלל הריחוק מהמהומה של חופים מרכזיים יותר. פניה נוספת מובילה לעיר החשובה לברנדה (Labranda), הרחק במרומי ההרים, שהיתה עיר מקלט מקודשת לזאוס עוד לפני כ-2700 שנה. המקום אינו מסודר אולם מצבם של המקדשים טוב והמבט מכאן אל העמק עוצר נשימה.
קצת נוח יותר לגישה הוא מקדש זאוס הנפלא באורומוס (Euromos), ממש על הכביש הראשי, מספר קילומטרים מעבר לפניה ללברנדה. המקדש יושב בין עצי זית ענקיים ועמודיו האפורים ניצבים בין הפרווה הכסופה של הזיתים כמו התגשמותה של סצנה קלאסית בציור רומנטי מהמאה ה-19. יפהפה.
בהמשך הכביש מופיע מצד ימין אגם גדול שמעבר לו רכס הרים. זהו אגם באפה (Bafa Golu), אגם יפה וכמעט בלתי מיושב, שלאורכו מספר מקומות לינה ובינהם גם מלון `נטורה`, שחדריו בנויים בתוך החורש הטבעי כמעט בלי לגעת בו. בקצה הימני של האגם מצויים שרידיה של עיר עתיקה נוספת, לטמוס (Latmos), שהגישה אליה היא בסירה בלבד. העובדה המעניינת בקשר לאגם היא שהוא היה פעם חלק מהחוף האגאי, ורק סחף הדורות שמילא את המפרץ הותיר אותו כלוא בתוך היבשה.
בקצה האגם הכביש מתעקל צפונה, אל סלג`וק. השטח שבין הכביש לים הוא מישור חקלאי גדול, אותו חוצה הנהר הגדול מנדרס (מיאנדר- Meander ביוונית, שם שנותר במילון ככינוי לפיתולי נהר מזדקן). מצפון מתרומם רכס הררי גבוה מאוד. כל האזור הזה, על מפרציו וחצאי האיים שלו, היה פעם איוניה העתיקה. איוניה נוסדה לפני 3000 שנה בידי מתישבים יווניים שנמלטו לכאן מהתקפותיהם של הדורים, בני עמם. הם בנו פה תרבות מפוארת והקימו את ליגת הערים היוניות, שנכבשה לסרוגין בידי לידיה, פרס ואלכסנדר מוקדון. בגלל מיקומו במרכז האימפריה ובזכות נמליו ההומים, האזור הפך לאחד מהמרכזים הגדולים של התרבות הרומאית. מה שנותר הוא שלושה אתרים מהמעלה הראשונה: דידימה, מילטוס ופריאנה, שלושה אתרים שונים לחלוטין זה מזה וכולם בגדר חובה.
לתחילת הכתבה
