סיכום נסיעה – יפן ספטמבר 2018
נסיעה של חודש, סיכום ארוך. אשתדל לדבוק בעובדות, אך בין לבין כנראה אחטא ואכניס דעה אישית. יפן היא ארץ של ניגודים. מרהיבה, נקיה, נוחה, אך אנשים קצת סתומים.
ראשית: סוף מעשה במחשבת תחילה. תכנון, תכנון, תכנון, עד לרמה של הדקות ועד לרמה של חלופה במידה ומזג האוויר משבש תוכניות.
בחרנו ביפן, כי חיפשנו יעד לטיול לתקופה של חודש ומאידך יעד שיהיו בו שירותי רפואה סבירים פלוס ויחסית נקי. מגבלה שבאה לצד מצב בריאותי של היסטוריה אונקולוגית.
רכשנו כרטיסי טיסה לאחר חיפוש מעמיק ויסודי. במשך שבועות ישבנו על אתרי אינטרנט של הזמנת טיסות, עד שמצאנו כרטיס טיסה של חברת התעופה היפנית ANA. תל-אביב – פריז על מטוס של אלעל, המתנה של שעתיים וחצי בפריז. פריז – טוקיו האנדה על מטוס של ANA. חזרה מטוקיו האנדה למינכן על מטוס של לופטהנזה וממינכן לתל אביב על מטוס של אלעל, המתנה של כמעט 5 שעות במינכן. כרטיס שעלה 775 דולר לאדם.
הטיסות של אלעל היו החלק הקצר ועברו באופן תקין, חוץ מאשר 2 מזוודות שבורות שקיבלנו חזרה בארץ. ביקשתי מראש סיוע בשדות התעופה. בפריז היה נורא, ישבנו במשך 30 דקות בתוך רכב הסעות של נכים. פשוט יושבים ומחכים לנציגה שתלווה אותנו לשער של הטיסה הבאה. התחננו ללכת לשירותים, כמעט כבר עשינו פיפי במכנסיים. על פניו, עדיף להימנע מקונקשן בפריז. זאת לא הפעם הראשונה שנתקלנו בשירות הזוי בשדה התעופה של CDG. הטיסה לטוקיו היתה נעימה, 12 שעות. מערכת בידור אישית, מושבים סבירים, מרווח. אוכל טעים ושירות אדיב. עם הנחיתה בטוקיו התברר לנו כי מזוודה אחת נשארה בפריז (למה? למה מזוודה אחת כן הגיעה איתנו לטוקיו ואחת נשארה בפריז?) אחרי הסבר שאנחנו לא נשארים בכתובת אחת, אלא מטיילים, קיבלנו סכום של 5000 ין עבור רכישות אישיות בתקווה שאכן המזוודה תגיע תוך יומיים-שלושה. אכן, כעבור 3 ימים, כאשר הגענו למלון, המזוודה חיכתה לנו. חבוטה ועייפה, אך שלנו עם כל התכולה בפנים. בטיסה חזרה דרך מינכן היינו צריכים לבצע ביקורת דרכונים להיכנס לגרמניה, ללכת לטרמינל הנפרד של הטיסות לישראל ואז לבצע ביקורת דרכונים ולצאת מגרמניה. קטע הזוי שכזה. הטיסה חזרה מטוקיו למינכן 11.5 שעות, על מטוס של לופטהנזה. שירות הרבה יותר טוב עם היצע מזון ומשקאות הרבה יותר מגוון.
לפני הנסיעה רכשנו כרטיס JR של 14 ימים. את הכרטיס הזמנו באינטרנט. מתברר שאין להם מחיר עבור אנשים נכים. מה שכנראה הוא לא מדוייק כי ביפן עצמה יש הנחה בתחבורה הציבורית עבור נכים/עיוורים. כדאי לבדוק היטב לפני שקונים. את השובר קיבלנו באמצעות שליח של פדאקס. השליח היה חצוף וניסה לא לעלות 3 קומות עד לדירה שלנו. שימו לב, כרטיס JR טוב לנסיעות בינעירוניות. בתוך הערים עצמן צריך לשלם עוד על תחבורה ציבורית. הכרטיס של JR לא סוגר לכם את הפינה של תחבורה ציבורית ביפן !!!
לשבוע הראשון הזמנו רכב שכור של חברת 24 TIMES. בהזמנה היה כתוב שיש מערכת ניווט מובנית ברכב, באנגלית. מה שהתברר כממש לא מדוייק. המערכת מדברת באנגלית, נותנת הוראות נסיעה באנגלית, אך הכנסת כתובת וכל כיתוב אחר רק ביפנית (איך תייר אמור להשתמש במערכת הזאת?). הצוות במשרד של השכרת הרכב לא ידע מה לעשות וגם לא דיבר אנגלית. רק אחרי שהתקשרו למוקד הראשי שלהם עם נציג דובר אנגלית, התברר שניתן להזין כתובת במערכת על ידי הכנסת מספר הטלפון של היעד. אז, תיכננו מראש מספרי טלפון של מוזיאונים, אתרי ביקור, בתי מלון וכן הלאה. גם אז לא בטוח שהמערכת תביא אתכם בדיוק למקום, אלא רק ליד, או רק לאזור של המקום. קחו בחשבון שאי אפשר לסמוך על מערכת הניווט המותקנת בתוך הרכבים. לא יודע איך WAZE ביפן. גוגל מפות הציל אותנו כמה פעמים.
ככלל, ביפן מדברים יפנית. בבתי מלון, מוזיאונים, מקדשים, תחנות רכבת וכן הלאה. מדברים יפנית. היפנים לא ממש מסבירים פנים לתייר הזר. יש כל כך הרבה יפנים שמסתובבים ביפן, הן כתיירי פנים והן בענייני עבודה. כך שהיפנים לא ממש צריכים וכנראה שגם לא כל כך רוצים את התיירים הלא-יפנים. היפנים מאוד מנומסים, לא אומרים את המילה "לא". אלא רק יגידו I'm sorry, או שיעשו קול של "אווו" וכאילו הם חושבים מה לעשות, כאשר בפועל הם רק יושבים ולא עושים כלום. כדי להשיג משהו שהוא מחוץ לתפריט, מחוץ לנוהל, צריך להפעיל אותם. התנהגות של רובוט אנושי.
אם מסתובבים עם יותר ממזוודה אחת בתחבורה ציבורית בתוך העיר, תעשו היטב שיעורי בית כדי לדעת איפה נמצאת המעלית. תחנות הרכבת הן גדולות ואין מעליות בכל מקום.
מודיעין תיירים – לקחת בערבון מוגבל את המידע שנמסר לכם. צאו מתוך נקודת הנחה שיש עוד מידע שלא נאמר לכם. יענו לכם על שאלה ספציפית מבלי להתייחס למכלול (ראש קטן). דוגמא, תשאלו על אפשרות טיול בשמורת טבע. יענו לכם, אבל לא יגידו לכם שמחר צפוי גשם נוראי.
יש קטע כזה שיש מודיעין תיירים ליפנים בלבד ומודיעין תיירים לזרים.
אין פחי אשפה. תכינו שקית מראש כדי לסחוב את הזבל שלכם איתכם עד שמגיעים לחנות נוחות עם פח, או חזרה למלון.
יום 1 – נחיתה בטוקיו האנדה
בטוקיו יש 2 שדות תעופה גדולים שמשרתים טיסות בינ"ל. האנדה ונאריטה. נאריטה רחוקה יותר , חדשה יותר וכנראה גם עמוסה יותר. האנדה קרובה יותר לטוקיו עצמה. לא היתה לנו העדפה לכאן או לכאן, כך יצא בכרטיס טיסה שקנינו. נחיתה בטוקיו האנדה, חוץ ממזוודה שנשארה בקונקשן בפריז, הכל הלך חלק. ניגשנו למשרד של JR כדי להנפיק את כרטיס הרכבת בהתאם לשובר שהיה לנו. אחר כך לקיוסק שבו חיכה לנו כרטיס סים יפני, הזמנו מראש כרטיס סים לגלישת אינטרנט בלבד. היה ממש הצלה במקומות שמערכת הניווט ברכב פישלה וגם בתוך הערים הגדולות כשהלכנו ברגל. אחר כך פנינו לתחנת הרכבת. להאנדה יש 2 סוגים של רכבות, בררו מראש לאן אתם צריכים להגיע כדי לדעת מה כדאי. מונורייל ורכבת רגילה. אנחנו היינו צריכים את הרגילה בקו קייקיו. בעזרת חברה שגרה בטוקיו , בחרנו מלון שנמצא קרוב לתחנת רכבת שיושבת על הקו שמגיע ישירות להאנדה וכך בעצם לא היינו צריכים להחליף רכבות עם המזוודות ישר על ההתחלה כשהגענו לטוקיו. בתחנת הרכבת בהאנדה הנציגה דיברה אנגלית. הצגנו תעודת עיוור וביקשנו לרכוש כרטיס במחיר מותאם. נאמר לנו כי הם מקבלים רק תעודות עיוור שמונפקות ביפן. תשובה מוזרה, היות ותעודת העיוור הישראלית היא בינ"ל, עם כיתוב באנגלית, סמל המדינה, הסמל הבינ"ל של אדם עיוור. רכשנו 2 כרטיסים במחיר מלא. הגענו לתחנת היעד, יצאנו וכל האזור בשיפוצים. לא מצאנו את המלון. רק בעזרת אשה ברחוב שהיתה מוכנה להפסיק את כל מה שהיא עושה ולעזור לנו לחפש את המלון. מתברר שהמלון פשוט היה ברחוב מקביל. ביקורת על המלון וכל המלונות בהמשך כבר פורסמו באתר TRIPADVISOR. הצוות בקבלה במלון לא ממש דיבר אנגלית, אך ניסה בכל זאת. מקלחת, להחליף בגדים ולצאת לחפש קצת אוכל ולקנות דברים שחסרים לנו מהמזוודה שלא הגיעה. התוודענו למושג של CONVIENENT STORE. דבר נפלא, בכל פינה כמעט יש חנות כזאת. כולל אוכל מוכן ברמה טעימה וטרייה (יחסית למה שאנו מכירים בארץ). האזור שבחרנו, GINZA, אזור עסקים ולא איזה אזור של בילויים או מגורים. כך שעם רדת הלילה, המקום הופך להיות שקט. מסעדות נסגרות כבר בשעה 20:00-21:00. מצאנו מסעדה מקומית שגם היה לה תפריט באנגלית. הזמנו סט ארוחת ערב, כולל קינוח. היה טעים ומחיר סביר. אחרי ארוחת הערב ועוד סיבוב ברחובות הסמוכים (חנויות מותגים בעיקר), פרשנו לישון.
יום 2 – טוקיו
את הבוקר התחלנו בצעידה לשוק הדגים המפורסם. וויתרנו על הניסיון לעמוד בתור בשעה 3 בבוקר כדי להיכנס בשעה 6 לראות את המכירה הפומבית של דגי הטונה הקפואים. מקריאה באינטרנט הבנו שזה בהחלט משהו שניתן לוותר עליו. כבר היום האחרון של אוגוסט, מזג האוויר היה חם, שמש יוקדת, לחות גבוהה. חולצות דרי-פיט, כובע רחב, משקפי שמש, חובה! שיטוט מהיר בסמטאות השוק בין דגים, פירות ים, ירקות כבושים, מומלחים, מוחמצים, משומרים בוואסאבי וכן הלאה. בין לבין מסעדות קטנות שמגישות דגים ופירות ים טריים. ויתרנו על המסעדות והתחלנו לצאת מהשוק. נתקלנו בדוכן שמוכר מתוקים יפנים. עוגיה יפנית עשויה בצק אורז רך, ממולאת בקרם פירות ואיזה קרם מלמעלה לקישוט. רכשנו כמה כאלה וישבנו בצד ליד החנות. המרקם הוא רך, כמו ג'לי. המון סוכר. מאוד מעניין. ביציאה לרחוב הראשי הרחנו קפה טרי. פשוט הלכנו בעקבות הריח עד שהגענו לחנות שמוכרת פולי קפה קלויים במקום וכן מציעה קפה לשתיה במקום. ישבנו על כוס קפה אורגני, חזק וטעים. בדיוק מושלם אחרי העוגיות המתוקות שאכלנו בשוק. המשכנו בהליכה נמרצת לכיוון תחנת הרכבת המרכזית של טוקיו, כדי למצוא את המקום של השכרת הרכב ליום שלמחרת. ההליכה היתה חוויתית, כי רוב המכוניות והמשאיות פועלים על מנוע חשמל ולכן הכל שקט. עובר לידך מערבל בטון ולא שומעים כמעט כלום. גם אין את הריח הנורא של פיח מכוניות. הרחובות נקיים, אין פחי אשפה! צריך להכין שקית מראש ולהסתובב עם הזבל האישי שלך עד שמגיעים לחנות נוחות או מקום שיש בו פחי אשפה. אחרי שהבנו איפה השכרת הרכב ואיך מגיעים למחרת, פגשנו את חברתנו היקרה שגרה בטוקיו. לקחנו מטרו לאזור אחר של העיר, שדרה שנקראת בסלנג "שאנז אליזה" של טוקיו, בגלל שזאת שדרה ובגלל ריבוי חנויות המותגים היוקרתיים שהנמצאים בה. היינו צריכים לקנות כרטיסים למטרו, שאלנו אם יש כרטיס ייעודי עבור אדם עיוור ואכן התברר כי אדם עיוור רוכש כרטיס ילד. אז הבנו שביום הקודם ברכבת בשדה התעופה סתם תקעו לנו מחיר רגיל. כנראה שגם בכרטיס ה JR היה צריך להתעקש ולרכוש כרטיס ייעודי לאדם עיוור. ככה היפנים, מאוד מנומסים, מאוד אדיבים, אבל רובוטים אנושיים. החברה לקחה אותנו לאזור של האראג'וקו. סמטאות של אזור יותר צעיר ושיקי. ביקרנו במבנה שמהווה חללי עבודה לאמנים. היה מעניין לראות את האמנות העכשווית הצעירה בטוקיו ואת האמנים עצמם בפעולה. במקום פועלת מסעדה שמציעה אוקונומיאקי בהכנה אישית. נראה מעניין וחוויה, לא הספקנו. המשכנו למקדש מיג'י ואחר כך לפארק יוגוגי הסמוך. הערב כבר ירד וחזרנו למלון. אחרי מנוחה קצרה יצאנו לארוחת ערב. הפעם במסעדה סינית שמגישה איטריות ראמן. היה טעים ומעניין. בעלת הבית היתה מוכנה לבצע התאמות קטנות במנה כדי שיהיה צמחוני. כלל, ביפן יש תבלין שנקרא "דאשי" מתבסס על דגים מיובשים וכן הלאה. מי שרוצה צמחוני או טבעוני, צריך לוודאי שהאוכל לא מכיל דאשי. לפעמים זה יכול להיות קצת מתסכל, אבל בסוף מוצאים.
יום 3 – האקונה
בבוקר לקחנו את הרכב השכור בטוקיו. התעכבנו ביציאה בגלל הנושא של מערכת הניווט שמופעלת רק ביפנית. שמנו את דרכנו למוזיאון הפתוח בהאקונה. על ההתחלה כבר היו פקקים ביציאה מטוקיו וכבר כביש אגרה שצריך לשלם עליו. קטע מטורף. בערך שעה נסיעה בכבישי אגרה, כי כל מקטע שייך לחברת כבישים אחרת, עלה בערך 100 ₪ לשעה. לא נורמלי. החניה גם כן יקרה מאוד. אבל פשוט אין ברירה, אין מקומות חניה מסביב. האקונה בנויה על מדרונות הר סביב אגם. חשבנו שנספיק עוד משהו אחרי המוזיאון, אבל בסוף יצא שיחד עם הפקקים, כל היום הלך לנו על המוזיאון עצמו. חוויה. מאוד יפה, מאוד מעניין, כולל הביתן של פיקאסו. המשכנו למלון עם אונסון – בית מרחץ שמוזן ממי מעיין געשיים. זה המקום היחיד שהצלחתי לקבל אישור מראש שאני יכול להיכנס עם פלסטר שמסתיר את הקעקוע על הזרוע שלי. במקומות אחרים, אונסנים אחרים, פשוט לא היו מוכנים לתת לי להיכנס עם הקעקוע, אפילו עם פלסטר שמסתיר אותו. האונסן היה נחמד, בסדר. על פניו נראה לי ששלמנו הרבה מאוד. תנסו אונסנים במקומות שונים ביפן. עדיף באזורים שיודעים שיש בהם פעילות געשית טבעית.
המלון שהזמנו היה מחוץ להאקונה, על הדרך מתוך מטרה שזאת תהיה נקודת יציאה טובה ליום שלמחרת. רק שמערכת הניווט לא בדיוק מצאה את המלון וחלפנו על פניו 3 פעמים עד שהצלחנו להגיע. המלון היה בעיר NUMAZU. ממש צמוד לכניסה לכביש אגרה ודרך מהירה. ארוחת ערב אכלנו בחדר המלון, אחרי שקנינו אוכל חם בחנות נוחות סמוכה.
יום 4 – נקסנדו, דרך הדואר העתיקה
המלון כלל ארוחת בוקר. היה מעניין לראות מה זה ארוחת בוקר יפנית. באופן כללי, האוכל היפני מלא סוכר. לפחות היה קפה טוב. יצאנו לדרך לעיירה מאגומה במטרה ללכת ברגל את הנקסנדו, דרך הדואר העתיקה. הקטע שנגיש למטיילים עובר בין מאגומה לעיירה טסומאגו. חניית רכבים חינם (מפתיע) במרכז העיירה מאגומה. תחילת הליכה בשביל מסודר, המון חנויות מזכרות, בתי קפה וגלידות לאורך השביל. לאט לאט, במעלה השביל, החנויות נעלמות ומתחילים ללכת בתוך היער. השביל מסודר וברור וכל כמה מאות מטרים יש עמוד עם פעמון. לצלצל כדי להבריח את הדובים (או מאידך, הדובים שומעים את הפעמון ויודעים שארוחת הצהרים הגיעה?). למזלנו ולמזל הדובים, לא יצא לנו להיפגש. חלף על פנינו נחש חום דק וזריז. ההליכה ביער בין עצי במבוק וצמחיה צפופה אחרת, נקיקי מים זורמים... פסטורליה באופן כללי. מזג האוויר היה חם ולח. בין לבין חוצים כביש. באמצע הדרך בערך יש בקתה של יפני זקן שמארח את המטיילים לכוס תה ופרוסת אבטיח וסלסלת סוכריות. מי שרוצה יכול להשאיר תרומה ולכתוב ברכה בספר האורחים. . התבוננות קצרה בספר הראתה מטיילים מספרד, הולנד, אנגליה ועוד. אנחנו כתבנו גם בעברית וגם באנגלית. קצת אחרי שיצאנו מהפסקת התה, התחיל גשם זלעפות. ממש גשם חזק. מהר לבשנו את מעילי הגשם שרכשנו בארץ מראש. זה היה בעצם הדבר היחיד שהשאיר אצלנו משהו יבש. כל מה שלא היה מכוסה במעיל, נרטב לחלוטין. ברמה של תחתונים רטובים, גרביים ונעליים רטובים לחלוטין. עד שהגענו לתחנה הסופית בטסומאגו, הגשם פסק, אך אנחנו נותרנו רטובים. בזמן המתנה לאוטובוס חזרה למאגומה, ישבנו בבית קפה/חנות מזכרות ושתינו קפה חם, יחד עם לחמנה מאודה ממולאת בתפוחים ואחרת ממולאת בדלעת מתוקה. היה טעים ומעניין. הנסיעה באוטובוס חזרה למאגומה ארכה בערך 20 דקות. ירדנו ממש ליד מגרש החניה. המשך נסיעה ברכב למלון ללינת לילה. בחרנו מלון על הדרך, בעמק קיסו. מלון מסורתי יפני על כל המשתמע מכך. מורידים נעליים בכניסה למלון. בחדרים אין שירותים ומקלחת. שירותים משותפים לקומה. מתקלחים באונסן של המלון. ישנים על מזרוני פוטון. חוויה. ארוחת ערב אכלנו במסעדת ראמן שעוד היתה פתוחה. המלצרית סירבה להגיש לי בירה בטענה שאני נוהג. מתברר שביפן אסור למכור אלכהול אם יודעים מראש שמישהו/מישהי נוהגים. התפשרנו על בירה נטולת אלכהול. היה בסדר.
יום 5 – מטסומוטו – חוות וואסאבי – טאקאימה
עזבנו את המלון בבוקר, אחרי שסידרנו איזו אי הבנה בקשר לדמי/מס רחצה שהם גובים. שימו לב בהזמנות שלכם און-ליין, אם ההזמנה כוללת הכל, או שישנם עוד שירותים בתוספת תשלום. התחלנו בנסיעה לכיוון העיר מטסומטו. המטרה היתה לבקר בטירה, אחר כך במפעל לייצור מסורתי של רוטב סויה ובסוף בחווה לגידול וואסבי. בפועל לא מצאנו את המפעל של הרוטב סויה (מערכת ניווט מאתגרת, כבר אמרנו?). מזג האוויר היה חם, הגענו לעיר מטסומטו והתחלנו לחפש חניה. מגרשי חניה סביב הטירה מאוד יקרים ואין יותר מדי אפשרויות אחרות. באיחור של לו"ז, הגענו לטירה והתחלנו את הסיור תוך כדי שיטוט בגן שמקיף את הטירה. ניגשה אלינו אשה דוברת אנגלית ושאלה אם היא תוכל להדריך אותנו. היא מתנדבת במקום ומדריכה תיירים בטירה בהתנדבות. היא התנצלה מראש שזמנה קצר כי היא צריכה להספיק להגיע לעבודה. זאת היתה חוויה נעימה, ללמוד קצת ולהכיר את ההיסטוריה של המקום. אין מצב שהיינו מצליחים לבד לדעת את כל מה שהיא סיפרה לנו בזמן הקצר שהדריכה אותנו. היא עזבה והמשכנו את הסיור בטירה לבד. הרבה מדרגות לעלות ולרדת. הכל מעץ. נוף יפה מראש הטירה. בנוסף גם קיבלנו כרטיס למוזיאון העירוני של מטסומוטו שנמצא בסמיכות לטירה. המטרה היתה לראות תלבושות קרב של הסמוראי שהיו חיים בטירה וסביבתה. לא מרהיב, ניתן לוותר על המוזיאון הזה. ברכב היתה לנו חבילת תמרים שהבאנו מהארץ. חזרנו לאוטו, כתבנו פתק תודה לגברת והשארנו עבורה במשרד של המדריכים המתנדבים. כעבור שבוע קיבלנו ממנה מייל תודה שהיא קיבלה את התמרים וזאת בעצם הפעם הראשונה בחיים שלה שהיא ומשפחתה אוכלים תמרים. את מפעל רוטב הסויה לא מצאנו ולכן נסענו ישר לחווה לגידול וואסבי, מהר לפני שיסגרו את המקום. כמו כל דבר ביפן, גם בחווה הכל ביפנית. החנייה חינם והכניסה חינם. יש מוזיאון קטן שמסביר את ההבדל בין 2 סוגי הוואסבי העיקריים ומציג שלבים שונים במהלך גידול הוואסבי. במקום מציעים מבחר מנות עתירות וואסבי. עד שסיימנו את המסלול הרגלי, רובן כבר היו סגורים. הסתפקנו בגלידת וואסבי (אכזבה) ורכישה של כמה מוצרים בחנות: שוקולד לבן ממולא קרם ווסבי (מעניין), משחה מיסו למרק עתירת וואסבי (סביר), חטיף צ'יפס או דמוי ביסלי עתיר וואסבי (ככה). היינו ממש האחרונים לצאת מהמקום ואחרינו סגרו. התחלנו בנסיעה לכיוון העיר טאקיאמה. הגענו למלון עם מגרש חניה נוח. הצוות היה אדיב. יצאנו לארוחת ערב. המסעדה שרצינו, התמחות בטמפורה, השתמשה עם תבלין "דאשי" בכל דבר ולכן הלכנו לחפש מקום אחר. נכנסנו למסעדה קטנה שמתמחה בבשר בקר הידה. בנוסף היו להם מנות של אורז בגריל ממולא בשזיף. משהו מעניין. האוכל טעים, טרי ומוגש בקפידה. מאוד נהננו. חזרה למלון לרחצה באונסן של המלון ושינת לילה.
יום 6 – טאקאימה – הכפר אינואקורה – קאנאזאווה
השכמנו כדי לצאת להספיק לשווקי הבוקר של טאקאימה. אכן שווקי בוקר, לא הדבר הכי מעניין. טעמנו ג'ינג'ר יפני אדום טרי, נחמד. ממתק עשוי ביצים וסוכר ורכשנו תפוחי עץ טריים. השוק עצמו מציע תוצרת טרייה של ירקות ופירות ועוד חנויות ומסעדות שמיועדות יותר לתיירים, הן יפנים והן זרים. העיר עצמה באופן כללי עושה רושם מאוד מתויירת. השוק השני היה רדום עד כמעט ולא קיים בכלל. בדרך למלון עצרנו בחנות סאקה. טעמנו סאקה ולא התלהבנו. ניסינו לברר אם אפשר לבקר במפעל לייצור סאקה וקיבלנו תשובה שלילית. חבל, זה מה שעניין אותנו. התחיל גשם בינתיים. החלטנו לוותר על העיר העתיקה. ההפתעה שלנו היתה בלובי של המלון. מיכל גדול של תה לשתיה חופשית. מזגתי 2 כוסות וזה היה נראה כמו תה שחור "רגיל" אבל... זה היה תה קר עם טעם שונה ומרענן. מתברר שזה תה שעועית שחורה, כדאי לנסות. יצאנו עם הרכב בנסיעה לכיוון הכפר אינואוקרה, שזה אמור להיות כפר אותנטי יותר מאשר שריקאוה-גו. זה היה היום שבו הטייפון היה צפוי להכות. השומר בחניה אמר לנו שהכל סגור ואין לנו מה לטיייל בכפר, אך זה לא מנע ממנו לדרוש 500 ין עבור חניה במגרש חניה ריק. נסענו למקום שבו אומר להיות מקום של הכנת נייר מסורתי. היה סגור. לא ברור אם בגלל הטייפון או בגלל שהיה יום שלישי. בעזרת חברה מצאנו מקום אחר שמציע סדנה להכנת נייר מסורתי. בינתיים שמענו צפירות אזהרה של מכבי האש שנסע בכל הכפר והתריע מפני הטייפון. הגברות שעשו איתנו את הסדנה היו חרדות לשלומנו כשהבינו שאנחנו ממשיכים בנסיעה בדיוק בזמן של הטייפון. היתה חוויה מאוד מעניינת ונחמדה להכין נייר מסורתי יפני – כדאי, מומלץ! www.washi.city.nanto.toyama.jp
המשכנו בנסיעה לעיר קאנאזאווה. רוב הדרך היתה במנהרות, כך שלא ממש הרגשנו את הטייפון. בעיר קאנאזאווה עצמה הכל היה סגור ונטוש ורוח מאוד חזקה עם גשם זלעפות. סימנו וי על טייפון בטיול הזה. המלון היה מחריד, ביקורת באתר TRIPADVISOR.
יום 7 – ALPEN ROUTE
השכמנו קום, רכשנו צידה לדרך בחנות נוחות הסמוכה למלון ויצאנו לדרך לכיוון העיר טויומה במטרה לעשות המסלול של ה- ALPEN ROUTE. המסלול מורכב מכמה מקטעים ותחנות שבהן ניתן לעצור ולטייל ולחזור או להמשיך במסלול עצמו. המקטע הראשון של הרכבל היה סגור בעקבות הטייפון ובמקומו הופעל שירות של אוטובוס שאטל עד לתחנה השלישית, פסגה של לוע הר געש שעדיין פולט גזים געשיים. בתחנה הזאת יש כמה מסלולי טיול רגליים. החל מחצי שעה ועד כמה שעות. בחרנו במסלול שמקיף את הבריכה/אגם ונותן תצפית טובה על כל האזור. חזרנו לבניין הראשי של התחנה ומשם לקחנו אוטובוס חשמלי שנוסע במנהרה שחצובה מתחת להר. אוטובוס שחוצה לצד השני של ההר. ההמשך ההוא עם רכבל שיורד לנקודה נוספת ומשם בחשמלית/מעלית שיורדת במנהרה חצובה בצלע ההר, עד שמגיעים לסכר הגדול. הליכה מהירה לצידו השני של הסכר, עליה לנקודת התצפית הגבוהה. המון תמונות נוף מרהיבות וריצה חזרה למעלית/חשמלית כדי לעשות את הדרך חזרה עד לפסגה עם האוטובוס. בפסגה לקחנו את האוטובוס לתחנה השניה, אזור של ביצות עם שביל ייעודי מוגבה מעל הביצה. בחרנו את המסלול הקצר כדי להספיק לאוטובוס הבא ולעשות את התחנה הראשונה של המסלול (זאת שהרכבל לא מגיע אליה). ההליכה בביצות מעניינת ונעימה ומאפשרת הרבה הזדמנויות לצילומי טבע. חזרנו לתחנת האוטובוס, עלינו, כאשר אנו מוודאים שאכן עוצרים בתחנה הראשונה. האוטובוס הגיע לתחנה הראשונה ושם הסדרן פשוט כיוון את הנהג להמשיך עד למטה לנקודת ההתחלה/סיום. כנראה שכל האזור היה סגור בגלל נזקי הטייפון. התבאסנו קצת. חזרנו לרכב ובחרנו בנסיעה בכביש רגיל (לא אגרה) חזרה לקאנאזאווה. סיוט. נוסעים מרמזור לרמזור עם מגבלת מהירות של 40 קמ"ש וללא שוליים לחתוך וללא אפשרות לעקוף. על פניו את הרכב השכור היינו יכולים לקחת רק ליומיים כי כמעט כל המקומות שביקרנו בהם נגישים ברכבות מהירות מקיוטו או טוקיו. לא היתה סיבה באמת לקחת את הרכב לשבוע שלם. בקאנזאווה לקח הרבה זמן למצוא מסעדה עם אפשרות של אוכל צמחוני. לבסוף ישבנו בבר שמגיש מנות כמו טאפאס יפניות, מבוססות טמפורה או גריל. הזמנו בערך את כל האפשרויות הצמחוניות שלהם. היה טעים ומעניין. שורש לוטוס, פלפלים צרובים על שיפוד וכן הלאה. לא מדברים אנגלית, בשום מקום!
יום 8 – קאנאזאווה
את הבוקר פתחנו עם תקרית בבית המלון. ניסו לחייב אותנו על חניה של המלון שהזמנו מראש ווידאנו עם ההגעה למלון שהכל בסדר. אחרי שהשתכנעו שזאת טעות שלהם או אי הבנה, פשוט דרשו שנזיז מיד את הרכב ולא איפשרו לנו להשאיר את הרכב בחניה עד לזמן שנבוא לקחת את המזוודות. למרות שהיו 3 מקומות חניה ריקים. התשובה שקיבלנו היתה "זה החוק" נורא יפני מצידם. התנהגות מגעילה לחלוטין במלון הזה. פשוט שירות דוחה. הביקורת באתר TRIPADVISOR. נסענו לתוך העיר קאנאזאווה ומצאנו מגרש חניה אוטומטי, במיקום שנוכל ללכת ממנו לשני אתרים שרצינו לבקר. בית סמוראי והגן היפני המפורסם של קאנאזאווה. בית הסמוראי היה מעניין, גם בזכות הגן שבו. הגן היפני שנמצא במרכז העיר, סמוך לטירה, היה יותר מאכזב. ההליכה היא רק בשבילים מוגדרים. אי אפשר לחוש, להריח, ובקושי לגעת בצמחיה. התחושה היתה של "ללכת רק על הקווים". פגשנו זוג שהצטלם לחתונה ועוד זוג שהתהלך לבושים בקימונו מסורתי. היה נחמד. מול הכניסה לגן יש חנות מזכרות שמוכרת הכל עם זהב, כולל גלידה עם עלה זהב, סתם מלכודת תיירים. הגלידה עצמה, גלידת וניל, טעימה וטובה, אבל אין שום הצדקה לשלם על גלידה 500 ין, עם חתיכת עלה זהב עליה. אידיוטי לחלוטין. חזרנו לרכב ויצאנו לחפש בית תה שהומלץ לנו. אחרי נסיעה ארוכה ומתישה בתוך סמטאות אינסופיות (קצת תחושה של קאסבה, רק נקי), התייאשנו כי לא מצאנו חניה לשים את הרכב וללכת לבית התה. ויתרנו על התענוג ויצאנו מקאנזאווה בנסיעה לעיר נגאנו. את המלון בנגאנו מצאנו בלי שום בעיה. החניה היתה בבניין סמוך, חניה בקומות. ארוחת הערב אכלנו במסעדה בתחנת הרכבת של נגאנו, איטריות סובה (כוסמת). מאוד טעים ומומלץ. המסעדה ממוקמת בקומה 3 של בניין תחנת הרכב, בתוך מתחם המסעדות של MIDORI. השם של המסעדה ביפנית, מצאנו את האתר שלהם: kusabue-nagano.owst.jp
יום 9 – הרים מסביב לנגאנו – טוקיו
בבוקר רכשנו צידה לדרך ויצאנו בנסיעה למוזיאון הנינג'ות שנמצא ליד אגם TOGAKUSHI הדרך לשם היתה יפה ומעניינת. מעת לעת היינו צריכים לעצור כי היו עבודות בכביש לתיקון נזקי הטייפון. כל האזור של האגם מלא ביערות ומקדשים, אזור מאוד יפה ונעים לטיולים ברגל. לא יודע עד כמה האזור נגיש מבחינת תחבורה ציבורית. גם במוזיאון הנינג'ות תשלום חניה בנפרד במחיר מאוד גבוה. הצלחנו למצוא חניה במעלה הרחוב במקום שהיה חינם. המוזיאון עצמו מציג את חיי הנינג'ות בכפר וביערות, כולל בית עם מעברי סתרים וחדר עם רצפה בשיפוע. היה ממש מעניין וחוויה כיפית, לא רק לילדים. אחרי המוזיאון המשכנו ברגל בתוך היער לאיזה מקדש. פשוט הלכנו אחרי הזרם. הלכנו והלכנו והלכנו והיה ממש ארוך. ההליכה ביער היתה נעימה. עצים ענקיים, אוויר נקי, נקיקי מים שזורמים בצדי השביל. בדרך עצרנו לקנות גלידות: גליגה תה סובה (תה כוסמת) וגלידת עלי במבוק. שתיהן היו טעימות מאוד, מומלץ. הדרך הלוך וחזור לקחו יותר זמן מכפי שחשבנו ולכן עם החזרה לרכב כבר התחלנו את הנסיעה חזרה לטוקיו. עושק מוחלט בכבישי אגרה. 4 שעות עלו לנו בערך 7300 ין. בנוסף, בתוך טוקיו כבר היו פקקים ואנחנו היינו בלחץ להחזיר את הרכב השכור. הספקנו לעבור דרך המלון, להוריד את המזוודות ולהמשיך להחזיר את הרכב השכור. המלון באזור גוטנדה, בכוונה כדי שיהיה קרוב לתחנת הרכבת שימאברה. ארוחת הערב ניסינו במסעדה יפנית שצריך לקנות את שובר הארוחה במכונה להציג בדלפק. ביקשנו מנה אחת ללא דגים. אכן הגיעה מנה של נודלס במרק... מרק דגים. החזרנו את המנה והמשכנו למסעדה של רשת COCO. קארי נגיש, טעים ובכלל לא יקר. היה נחמד מאוד. חזרה ללינה במלון קפסולות (תוותרו על התענוג).
יום 10 – קומאמוטו
השכמנו קום ויצאנו עם המזוודות לתחנת הרכבת של גוטנדה. תיקפנו את כרטיסי ה JR. עלינו על רכבת JR פנימית של קו יאמומוטו עד לתחנת שימברה. עלינו על השינקנסן לקובה ומשם החלפנו לשינקנסן לקומאמוטו. סך הכל בערך 6 שעות נסיעה מטוקיו וכבר היינו כמעט בקצה הדרומי של יפן. המלון בקומאמוטו היה צמוד לתחנת הרכבת. ככה בכוונה כי יצאנו לטיול כוכב. אחרי קבלת החדר במלון, יצאנו ברגל לטירה של קומאמוטו. היינו יכולים לקחת חשמלית. אך זמן ההמתנה לחשמלית ועוד זמן הנסיעה בחשמלית, היו יוצאים אותו הדבר כמו הליכה ברגל. אחרי יום שלם של ישיבה ברכבות, בחרנו ללכת. היה טוב לחלץ עצמות באוויר נקי שאחרי הגשם (או בין הגשם). מתברר שהטירה סגורה למבקרים עקב עבודות שיפוץ ושימור נרחבות שמתבצעות במקום. בצר לנו, נכנסו למקדש סמוך ובו נקודת תצפית טובה על הטירה. המשכנו ברגל למרכז העיר קומאמוטו למדרחוב המקורה והתחלנו לחפש מקום לאכול ארוחת ערב. בקומאמוטו מתמחים בבשר סוס. אנחנו הסתפקנו במסעדה יפנית שהגישה סט ארוחת ערב עם מרק מיסו ללא דאשי. קינוח כבר אכלנו בחנות של רשת מיסטר דונאטס. שבעים ומרוצים חזרנו ברגל למלון.
יום 11 – נגסקי
ערב ראש השנה. יצאנו ברכבות לנגסקי. המטרה העיקרית היתה לבקר בפארק השלום ובמוזיאון האטום. אחרי 2 החלפות רכבות, הגענו לנגסקי והתחלנו ללכת עד לפארק השלום. המזרקה, הפעמון, החתימה על עצומה להפסקת שימוש בנשק אטומי. כל אלה מראים עד כמה העיר חיה את הפצצה הגרעינית שהוטלה עליה. ביקרנו במוזיאון, מומלץ. מציג את החיים של לפני ואחרי הפצצה. כמובן שהכל מאוד מגמתי ומוציא את האמריקאים כאילו בוקר אחד החליטו סתם להטיל את הפצצה על נגסקי. אין איזכור לפשעי המלחמה הנוראים שהיפנים אחראים להם, אין איזכור למפעלי הנשק והפלדה שהיו בנגסקי ולכן נבחרה כיעד לפצצה. בכל זאת, אחרי שיצאנו מהמוזיאון, ישבנו בפארק עגול. ישבנו על ספסל, נושמים אוויר ונרגעים מהמוזיאון. אט אט התחילו להתקבץ אנשים, כולם לבושים אלגנט בשחור. התחלתי לרחרח מסביב (כי מי כמוני יתן להתרחשות סביבו לחמוק בלי שידע מה קורה). מתברר שזאת כת מסויימת של שינטו שעורכים תפילה פעם בחודש, לריפוי הנשמות שנהרגו במהלך מלחמת העולם השניה. אחת ממשתתפות הטקס, מורה לאנגלית, עמדה לידנו והסבירה לנו מה קורה. שאלתי אם אני יכול לצלם וקיבלתי תשובה שאנחנו מוזמים להשתתף בטקס. על אף שלא היינו לבושים אלגנט ולא ממש יפנים. הסברתי לה שאנחנו מישראל ובדיוק היום ערב ראש השנה וקצת על התפילות של ראש השנה ועל התפילות לשלום. היא כנראה העבירה את המידע מפה לאוזן בשרשרת עד לנזיר שערך את הטקס. במהלך הטקס מזגנו מים לכוסות והנחנו בהן פרחים. בסוף הטקס, הנזיר עמד ונתן את הנאום לאומה. פתאום, כולם, איזה 200-300 יפנים, מסתובבים אלינו, קדים קידה ומוחאים כפיים. עמדנו נבוכים בלי לדעת מה קורה וקדנו חזרה וגם מחאנו כפיים. מתברר שהנזיר אמר תודה לאורחים מישראל שהשתתפו בטקס ואיחל לנו שנה טובה. לא יודע מי התרגש יותר אנחנו או הם. בסוף הם עמדו בתור ללחוץ לנו ידיים. קטע כזה. לקחנו 2 חשמליות ונסענו לאזור הנמל של נגסקי ועלינו ברגל עד לגני גלובר. יפה, מעניין, מומלץ. גלובר, איש סקוטי, שפתח עסקים ביפן. בנה את ביתו בנגסקי מעל הנמל בשכונה של האירופאים. הגנים מאוד יפים ונעימים. לשם שינוי לא מרגישים "פלסטיק" אלא גן אמיתי, פרחים עם ריח. אחרי הגנים הלכנו עוד קצת באזור של שכונת הזרים עד שעלינו על חשמלית לתחנת הרכבת ומשם התחלנו את דרכנו חזרה לקומאמוטו. ארוחת ערב היה המבורגר פשוט ורגיל ברשת המבורגר מקומית ביפן. היה טעים ונחמד, לא זוכר את השם של הרשת.
יום 12 – קגושימה – איבוסוקי
יצאנו בבוקר לעיר הדרומית קגושימה. החלפנו לרכבת מקומית שעוצרת ליד הנמל. הלכנו עד לנמל ועלינו על המעבורת לאי סאקוראג'ימה, שבו הר געש פעיל. רכשנו כרטיס הופ-און לאוטובוס תיירים. מה שהתגלה כחוויה מאוד מפוקפקת, כי האוטובוס היה מפוצץ במטיילים ובמזל היה לנו מקום לשבת. לא ממש רעיון טוב. עוד קטע של היפנים, הם רואים שיש הרבה מאוד מטיילים. הם לא יוציאו עוד אוטובוס. זה פשוט לא כתוב להם בהנחיות. אחרי הסיבוב הזה עם האוטובוס, התחלנו את המסלול הרגלי שכולל כניסה למרכז המבקרים וטבילת רגליים בבריכת מי מעיין געשיים. עשינו חלק מהמסלול כי היה חם מאוד ולח מאוד ורצינו להמשיך בתוכנית שלנו להגיע למרחצאות החול החם באיבוסוקי, שזה בערך הסוף של יפן. עד כמה זה סוף העולם, אפילו אין שם חנות נוחות!. מקאגושימה לאיבוסוקי יש רכבת פרברית שמרגישה כמו לונה פארק. סוג של רכבת ישראל משנות השבעים. באיבוסוקי הלכנו בערך 20 דקות עד שהגענו למקום שבו פשוט קוברים אותך בתוך חול געשי חם על חוף הים. מעניין, חוויה. הצלחנו להחזיק 10-15 דקות ויצאנו. כנראה שאמורים לשכב שם איזה 20 דקות בערך. אחרי חווית החול, נכנסים לרחצה באונסן. באמת שהיה מעניין, מומלץ. עשינו את הדרך חזרה ברגל לתחנת הרכבת ושוב רכבת אקסטרים עד לקאגושימה ומשם רכבת לקומאמוטו. בקאגושימה הספקנו מהר לאכול במסעדה איטלקית בתחנת הרכבת. אכזבה טוטאלית. אין קשר בין מה שאכלנו לבין אוכל איטלקי. הגענו למלון ונשפכנו מעייפות.
יום 13 – אונזן
ביומיים הקודמים ניסינו להבין איך כדאי להגיע להר אונזן. מעבורת מהירה או מעבורת איטית. אוטובוס עירוני או שאטל חינם. בסופו של דבר, מבחינת חישוב זמן בחרנו במעבורת האיטית שמפעילה שאטל חינם מתחנת הרכבת של קומקמוטו עד לנמל של קומאמוטו. נסיעה של בערך חצי שעה. הפלגה של שעה. מגיעים לנמל של העיר שימבארה ומשם לוקחים אוטובוס שמטפס במעלה ההר עד לעיירה אונזן. אך להר אונזן עצמו אפשר להגיע רק עם רכב. לכן, הסתפקנו בטיול בעיר אונזן מבלי להגיע עד להר עצמו. העיר מספקת מסלולי הליכה מעניינים ויפים. התחלנו עם קריאה הפוכה של המפה, שהובילה אותנו להליכה בתוך יער בכיוון הנגדי. היה מעניין ונעים. מזג האוויר היה חם ולח ודאגנו בעיקר מעקיצות של חרקים. פרפרים מרהיבים ביופיים ובגודלם וכך גם שפריריות עצומות ויפות. אחרי שהבנו את הטעות בקריאת המפה, חזרנו לאזור שרצינו לטייל בו שמתברר כשמורת טבע פתוחה חינם למטיילים. פשוט הולכים בין מקבצי בוץ מבעבע ושלוליות מים עכורים געשיים ובכל הזמן יש אדים שיוצאים מהאדמה. מרתק. כולל תחנה אחת בדרך של בחור שמבשל ביצים קשות בתוך בורות שמגיעים ישירות לתוך המים הגעשיים. הוא משתמש בסל ייעודי שנתפסת על מוט או חבל ונכנס לבטן האדמה לתוך המים הגעשיים וכך מבשל את הביצים. אכלנו ביצה קשה, היה נחמד. הספקנו לעבור בעוד איזה מקדש, לקנות גלידת שומשום שחור ולתפוס את האוטובוס חזרה לנמל. מעבורת לנמל קומאמוטו ושאטל חזרה למלון. ארוחת ערב אכלנו בתחנת הרכבת של קומאמוטו. מסעדה קטנה שמתמחה בנודלס. היה ממש טעים, מומלץ. אירגנו את המזוודות ואת תיקי הגב שלנו ומסרנו את המזוודות בקבלה של המלון כדי לשלוח אותן למלון הבא בקיוטו.
יום 14 – בפו – פוקואוקה
בבוקר יצאנו ממלון רק עם תיקי הגב. לקחנו את הרכבת לעיר בפו, הידועה במגוון תופעות הגעשיות שקיימות בה. בבפו עלינו על רכבת נוספת וממנה התחלנו ללכת ברגל לכיוון ההפוך לסדר האתרים הגעשיים. טוב שקנינו את הכרטיס המשולב באתר הראשון שביקרנו בו ולא במודיעין תיירים של תחנת הרכבת, אחרת לא בטוח שהיינו מקבלים את ההנחה לעיוור. תוך כדי הליכה התחיל גשם ויצא שהלכנו ככה איזה 20 דקות בגשם עד שהגענו למקום הראשון. ישנם 7 אתרים של תופעות געשיות שונות בבפו. חלקן מעניינות וחלקן מצאנו מיותרות. למשל, גידול תנינים מאלזים בבריכות מים חמים געשיים. הכל כתוב רק ביפנית, כולם מדברים רק ביפנית ולא ממש הבנו מה הקטע של להסתובב בין בריכות עם סורגים שבתוכן תנינים בגילאים שונים. מאידך, אתר אחד הציע תופעות שונות של בוץ געשי בצבעים ובצורות שונות. זה היה יותר מעניין. חיפשנו מסעדה שנותנת חוויה של בישול האוכל לבד. אחרי שיטוט בגשם הלוך וחזור, התיאשנו ולקחנו את האוטובוס ממרכז העיר אל תחנת הרכבת ומשם רכבת לפוקואוקה.
הגענו לפוקואוקה לפנות ערב, עם אור אחרון של היום. העיר עשתה לנו רושם טוב יותר ממקומות אחרים ביפן. את המלון ללינת הלילה בחרנו שיהיה קרוב יותר לאזור הבילוי ולכן הלכנו כמעט חצי שעה מתחנת הרכבת עד למלון. פשוט לא היה לנו סבלנות לנסות ולהבין איך פועלת מערכת התחבורה של העיר. המלון היה סביר ללינה של לילה אחד וללא מזוודות. הנחנו את התיקים ויצאנו לאי שבמרכז הנהר כדי לחפש את הטיילת עם דוכני המזון שנפתחים רק בשעות הערב. הדוכנים מציעים מנות מבוססות פירות ים, דגים ובשר. לא היתה אפשרות צמחונית או טבעונית ולכן המשכנו הלאה עד שמצאנו מסעדה מהממת עם צוות מקסים שהיה קשוב לבקשות שלנו למנות ללא תיבול דאשי וללא דגים ופירות ים. אכלנו ארוחה של מגוון מנות קטנות וגם שתינו סאקה טעים. סוף סוף הצלחנו לשתות סאקה שגם אהבנו. מיד צילמנו את הבקבוק כדי שנדע מה לקנות אחר כך. חזרנו למלון ללינת לילה. היה נחמד.
יום 15 – פוקואוקה-מיאג'ימה-הירושימה-קיוטו
בבוקר מוקדם יצאנו בהליכה נמרצת מהמלון בפוקואוקה אל תחנת הרכבת. עלינו על הרכבת הישירה להירושימה ואז החלפת רכבת פנימית למסוף המעבורת של מיאג'ימה. שימו לב, פועלות 2 חברות מעבורות. אחת מהן שייכת ל JR ואחת מהן פרטית. המעבורת של JR כלולה בכרטיס JR הכללי. עם ההגעה לאי מיאג'ימה, נכנסנו למודיעין תיירים כדי להבין מה כדאי ואיפה לבקר. פתחנו בהליכה דרך העיירה/מדרחוב שמוביל לכל האתרים האחרים באי. בדרך נכנסנו לגלידריה מצויינת שמייצרת גלידה איטלקית במקום. אכלנו גלידות בטעמים מיוחדים, היה נפלא. האי כולו הוא שמורת טבע ומסתובבים בו איילים חופשי. כולל איילת אחת שהחליטה לתת ביס במפה שהחזקנו ביד. החלטנו להתחיל עם העליה לרכבל ולטפס לראש ההר. הדרך לרכבל לוקחת קצת זמן של הליכה במדרון כלפי מעלה. הרכבל עצמו עולה תוך כמה דקות לתחנה העליונה ומשם אפשר לבחור בכמה מסלולים. בחרנו להגיע למקדש שנמצא בראש ההר ואחר כך להמשיך לטפס לנקודת התצפית הכי גבוהה שמשקיפה על כל מפרץ הירושימה. השביל בחלקו נוח וברובו יכול להיות חלקלק ומדורג בצורה שיכולה להיות מאתגרת למי שרגילים בהליכה מנהלתית. לנו היה קצת מאתגר בכמה קטעים, כולל לדפוק את הראש בתקרה של סלע. התצפית שווה את המאמץ. הנוף משגע ומרגיע ולמי שיש זמן, כדאי לשבת ולנוח ברוגע. יש שביל שיורד את כל ההר חזרה לעיירה. החלטנו לוותר על הנסיון ועל הזמן ולחזור למטה עם הרכבל. היעד הבא שלנו היה המקדש הצף. האטרקציה של האי. מיותר, מומלץ לוותר. הדבר שכולם רוצים לראות זה שער המקדש שנמצא בתוך הים. את השער הזה אפשר לראות ולצלם ממגוון עמדות לאורך הטיילת מבלי להיכנס למקדש עצמו. המקדש מיותר כי הולכים בשביל עץ על קלונסאות. אין כניסה לאולמות המקדש. מעט פסלים לא מרשימים, הכל כתוב רק ביפנית. בקיצור, סתם. ממש בזבוז של כמה יינים ושל זמן. למקדש הבא החלטנו לא ללכת כי פשוט כבר לא התחשק לנו. העדפנו לנצל את הזמן כדי להספיק להגיע להירושימה עצמה. חזרה עם המעבורת ועם הרכבת להירושימה. לא הצלחנו להבין את הנושא עם התחבורה הציבורית בתוך הירושימה ולא רצינו לבזבז זמן מיותר בתקשורת שבורה עם היפנים. אז פשוט הלכנו לאזור של נפילת הפצצה האטומית. זה אזור שלם משתי הגדות של הנהר עם כמה אנדרטאות שונות. פסל לזכר הילדים שנספו, פעמון, בית לשכת המסחר שנותר כפי שהוא מאז הפצצה, אש התמיד והמוזיאון. המוזיאון היה סגור לרגל עבודות תחזוקה, פיספסנו. במקום של האנדרטה לזכר הילדים, עמדה קבוצה של ילדים מבית ספר, בטיול שנתי או פעילות אחרת וערכו טקס במקום. הגענו לקראת סיום הטקס. עמדנו בצד והקשבנו לילדים שרים. התחלנו את החיפוש הקולינרי בעקבות המלצה על המנה המיוחדת של האוקונומיאקי של הירושימה. המסעדה שנשלחנו אליה ממודיעין התיירים, היתה מלאה עם רשימת המתנה. היות והיתה לנו עוד רכבת לקיוטו, החלטנו לנסות מסעדה אחרת פחות מתויירת. היה מצויין. שוב, צוות אדיב שהכין לנו מנה אחת ללא דאשי וללא פירות ים ודגים. היה נפלא. אחרי הארוחה, חזרנו לתחנת הרכבת, גם כן ברגל, אבל במסלול אחר. כך שיצא לנו ללכת ולהתרשם מהעיר. רכבת לקיוטו ובתוך קיוטו רכבת פנימית, גם כן בכרטיס JR, עד לאזור המלון שהזמנו.
הרבה מלונות ביפן פועלים בשיטה של קבלה מצומצמת בשעות מסויימות או ללא קבלה בכלל ורק סיוע טלפוני כי הכל מתבצע בעזרת מכונות, רובוטים או איפאד ייעודי שנמצא בכניסה. תשתדלו להגיע בשעות שיש צוות במלון או לפחות בשעות שיש תמיכה סבירה. אנחנו הגענו למלון בשעת לילה והסתבכנו עם תהליך הקבלה ועם הקוד שפותח את דלת הכניסה ואת דלת החדר. התמיכה הטלפונית היתה מגוחכת לחלוטין. לא היה מי שדיבר באנגלית וגם לא היה ברור אם המזוודות שלנו אכן הגיעו ומחכות לנו בחדר. כל המצב הזה גרר תסכול וכעסים. אורחים אירופאים אחרים שהיו במלון נחלצו לעזרתנו רק דרכם הצלחנו להבין איך העסק בכלל עובד. לפחות המזוודות היו כבר בחדר כשסוף סוף הצלחנו להיכנס אליו. המלון היה במרחק של בערך 6 דקות הליכה מתחנת הרכבת, באותו הרחוב של המלון היה סופרמרקט ומאפיה. בחדר היה מטבחון מאובזר וגם מכונת כביסה. עובדות חשובות כי בחרנו את קיוטו כבסיס לטיולי יום. חשוב רק לשים לב לנושא של מכונת כביסה, אם מזג האוויר לח, הכביסה מתייבשת ממש לאט וגם אין יותר מדי איפה לתלות את הכביסה. כלל ההוראות על מכונת הכביסה הם ביפנית, אז לכו תבינו על איזו תוכנית באמת הפעלתם את המכונה. גם שימו לב לחוקים והנחיות של בית המלון *לפני* שאתם מבצעים את ההמנה. במלון הזה החליפו מגבות כל 3 ימים וגם זה אחרי שהייתי צריך להזכיר להם..
יום 16 – קיוטו
הקדשנו את היום לטייל בעיר ובמקדש האורז. מומלץ להקדיש חצי יום, או יום שלם למקדש האורז ולסביבה. מקום מאוד מעניין ויפה. כולל ההליכה עד לקצה ההר בין כל מאות ואלפי שערי העץ שיוצרי את השבילים של המקום. נראה לי שזה בית קברות אחד גדול, אבל אני לא בטוח כי הכל היה רק ביפנית וכל מי שפגשנו דיבר רק יפנית. סיימנו בשיטוט בשוק של קיוטו בחיפוש אחר אוכל מעניין. מצאנו גלידת שעועית שחורה על בסיס חלב סויה וללא סוכר. מעניין.
יום 17 – אוסקה-קיוטו
בבוקר לקחנו רכבת לאוסקה במטרה לחפש קניות. מרוב אפשרויות, פשוט התבלבלנו ולא קנינו כלום. צמוד לתחנה הרכבת של אוסקה יש מרכזי קניות אדירים. כדאי לחשוב מראש מה רוצים לקנות ואז להגיע וללכת באופן ממוקד. חזרנו לקיוטו לבקר במקדש הזהב. הכי מיותר שבעולם. ממש מקום מטופש, חסר כל טעם ותועלת. הולכים כמו עדר כדי להסתכל על פגודה צבועה בזהב. אסור להיכנס, אי אפשר להתקרב. מה מיוחד במקום? הכל כתוב ביפנית וכל ההסברים ניתנים ביפנית. בזבוז של זמן ודמי כניסה יקרים. ממש סתם. החלטנו לחזור לאוסקה כדי לבקר באזור אחר של העיר. גם שם המון מרכזי קניות. אבל הפעם ישבנו לארוחת ערב במסעדה שהכינו לנו את האוכל על פלטה חמה במרכז השולחן. לחלוטין חוויה מתקנת לביקור האומלל במקדש הזהב.
יום 18 – נארה-קיוטו
בבוקר לקחנו רכבת לנארה. כל העיר והסביבה הם שמורת טבע לאיילים שמסתובבים חופשי בעיר. אפשר לקנות קרקרים מיוחדים ולהאכיל אותם. הם עושים סוג של קידה עם הראש כדי לבקש אוכל. קטע מעניין. בעיר עצמה כמה מקדשים, כולל המקדש שבו יש את הבודהה גדול ביותר. מאוד יפה ומאוד מרשים. יש גם סיורים באנגלית ושפות נוספות. בדרך חזרה גם מצאנו גלידה בטעמים מפתיעים. בקיצור, מומלץ מאוד להקדיש יום שלם לביקור בנארה ובאתרים בה.
יום 19 – קויאסאן – קיוטו
חשוב מאוד לבדוק לפרטי פרטים את מסלול הנסיעה ברגע שמדובר על שילוב של רכבות JR וחברת רכבות פרטית. אנחנו היינו כבר בזמן של שבועיים אחרי טייפון רציני שפקד את יפן. הדרך להר קויאסאן מורכבת מרכבת JR עד אוסקה ואז חברת רכבות פרטית שמפעילה גם רכבל ועוד שירות אוטובוס פנימי בהר עצמו. אבל מתברר שהרכבל עדיין היה סגור לשימוש ולכן חברת הרכבות העמידה אוטובוס שאטל במקום. העניין הוא שהאוטובוס יוצא ממקום שלוקח להגיע אליו 50 דקות ברכבת פרטית ואז עוד איזה שעה או יותר בטיפוס במעלה ההר ואז עוד אוטובוס פנימי לעיירה. חתיכת נסיעה. כשהגענו לעיירה שאלנו במודיעין תיירים בקשר לשבילי הליכה ביערות. נאמר לנו שהכל סגור כי עוד לא נפתח מאז הטייפון. התבאסנו כי רצינו לטייל ביערות שעל ההר וללכת בין המנזרים הפזורים. במקום זה, הלכנו ברגל לבית הקברות הגדול ובו קבר ומקדש של מייסד אחת הכתות שמרכזה בהר. זאת היתה הליכה מעניינת מאוד ומומלצת למי שלא רוצה סתם עוד מקדש (כי חלאס, כמה מקדשים כבר אפשר), אלא שילוב של הליכה נעימה בתוך טבע. עשינו את הדרך חזרה לעיירה ברגל ונכנסנו לאכול ארוחה טבעונית במסעדה ממש פלצנית. התכנון המקורי היה לאכול באחד המקדשים תוך כדי טיול ברגל בהר, אבל זה לא יצא לפועל. ביקור במקדשים אחרים כבר לא התחשק לנו, אז התחלנו את כל הדרך חזרה לקיוטו. על פניו, אם היינו יודעים מראש שזה המצב, היינו מוותרים על קויאסאן. נשארנו עם טעם של פיספוס ואנחנו רוצים לחזור לשם בהזדמנות הבאה ביפן.
יום 20 – קיוטו (יער הבמבוק, גשר מעבר הירח, טקס תה, פנקייק ענקי)
פתחנו את הבוקר בנסיעה לאזור יער הבמבוק. לפני היער, הלכנו לגשר מעבר הירח. לא מצאנו משהו מיוחד במקום. אולי פיספסנו משהו, אבל זה היה קצת מיותר. הלכנו ליער הבמבוק. שבילים בין גדרות ומכל צד במבוקים. אי אפשר לגעת, רק לראות, רק ללכת בתוך השביל המגודר. הרגיש לנו מאוד מאולץ, מאוד מלאכותי, מאוד פלסטיקי. ההליכה כהליכה היתה נחמדה. היה לנו יותר נחמד בהליכה ביער במסלול של הנקסנדו (מאגומה-טסומאגו). המשכנו ברכבת חזרה לעיר קיוטו לבית תה שהיה מוכן ללמד אותנו על טקס התה באנגלית. היה מקסים. ממש נפלא. מעניין. המאסטר שהכין את התה לא דיבר אנגלית. הסייעת שלו כן דיברה אנגלית והיא היתה ממש נחמדה וסבלנית. הסבירו לנו הכל בצורה מקסימה. מומלץ בחום, www.bikouen.com אחרי טקס התה, שכלל אכילת ממתק מסורתי לפני התה, הסבר על סידור הפרחים, צורת החדר, סידור הפחם, הקומקום, מידות המים ולבסוף הקצפת התה ולגימתו. אחרי כל היופי הזה, צעדנו חזרה למרכז העיר והתיישבנו למנה של פנקייקס ענקיים. כל צלחת הגיעה עם 3 פנקייקס מפלצתיים. היה מדהים. שבעים ומאושרים, שמנו פעמינו לעבר רובע הגיישות. הלכנו בסמטאות וחוץ מהרבה תיירים והרבה יפניות בתחפושת לבושות בקימונו להשכרה, לא מצאנו גיישות. בכל מקרה היה יפה ומעניין. חזרנו למלון לקראת כניסת יום הכיפורים.
יום 21 – קיוטו (הארמון הקיסרי)
יום כיפור. התחלנו את היום בשלווה רגועה של קראת ספר במיטה. בצהרים יצאנו ברגל לעבר הארמון הקיסרי של קיוטו. בערך חצי שעה הליכה מהמלון. הביקור בארמון אינו כרוך בתשלום ויש חוברות הדרכה באנגלית וגם סיור מודרך בשעות מסויימות. המקום יפה ומעניין, מומלץ, כולל הפארק שסביב הארמון. חזרנו ברגל למלון למנוחה לשארית היום. בערב שברנו את הצום עם מבחר ממתקי אורז ממולאים בקרם שעועית "דיאפוקו". בלילה שלחנו את המזוודות לטוקיו ונשארנו עם תיקים ללילה אחד.
יום 22 – ניקו
עזבנו את קיוטו מוקדם בבוקר, חוויה ראשונה של רכבת פרברית צפופה ודחוסה על הבוקר. מזל שהיינו ללא מזוודות (בסוף הטיול נעבור את החוויה עם מזוודות). החלפת רכבות פעמיים והגענו לניקו בשעת צהרים. המטרה שלנו היתה לטייל באזור הביצות. לעשות מסלול הליכה ברגל ולחזור באוטובוס לעיירה. הזמנו מראש גסטהאוס סמוך לתחנת הרכבת של ניקו וסמוך לתחנת האוטובוס. מראש, נכנסנו למודיעין תיירים וביררנו בקשר לאוטובוסים שנוסעים לראש ההר, לאגם ולביצות. הכל היה נראה בסדר גמור ויחד עם האיש במודיעין תיירים, עברנו על לוחות הזמנים של האוטובוסים ועל התחנות. הגענו לגסטהאוס להשאיר את התיקים ויצאנו לאוטובוס. היה כבר קריר ומעונן. 50 דקות נסיעה באוטובוס ממרכז ניקו עד למפל הראשון ליד האגם. שכחתי, חיכה לנו פאס אוטובוס עם ההגעה לניקו. זה פאס של יומיים, אבל אף אחד לא מציין שזה טוב רק לחלק מהדרך ולא לכל האזור של ההר ושמורות הטבע. סוג של לדפוק את התייר בצורה אלגנטית. אחרי המפל הראשון, חזרנו לתחנת האוטובוס והתפלאנו שאנחנו היחידים שמחכים לאוטובוס למעלה ההר, למפל השני ולאזור הביצות. חיש מהר התברר שאנחנו כבר לא יכולים לעשות את המסלול כי בשעה 16:00 הפקחים סוגרים את השמורה מחשש לדובי פרא. לא עזרו כל ההסברים שלי שכבר עברתי על הלו"ז והמסלול עם המודיעין תיירים בניקו. פשוט לא. מאוכזבים מאוד, עשינו סיור ברגל סביב האגם, כולל כניסה למקדש עם שער יפה ובו תבליטי דגים בצבעים. באסה. פשוט באסה. חזרנו באוטובוס עוד 50 דקות למרכז העיר. כבר היה גשם שוטף. ארוחת הערב היתה נחמדה, במסעדה יחסית יקרה, אוכל צמחוני ופלצני. חוויה.
יום 23 – ניקו –-נודה - טוקיו
בבוקר יצאנו למקדש של 3 הקופים החכמים. היה גשם ובעלת המקום היתה נחמדה והקפיצה אותנו ברכב שלה. יש מתחם של כמה מקדשים ומוזיאון. אותנו עניין רק המקדש של 3 הקופים החכמים (המקור לתבליט של "לא ראיתי, לא שמעתי, לא אמרתי"). המקום היה עמוס בקבוצות של ילדים מבתי ספר. כל הזמן ניגשו אלינו ילדים במטרה לתרגל את האנגלית שלהם. היו ממש מנומסים ושאלו אם אפשר לראיין אותנו. מאיפה אנחנו, למה אנחנו מבקרים בניקו, יום טוב ואוריגמי של עגור. אני חושב שיצאנו מניקו עם אוסף עגורים. מה שבטוח, כל הילדים יודעים להגיד "שלום" ויודעים איך נראה הדגל של ישראל. טיפ חשוב נוסף, קחו איתכם דגלונים של ישראל ותתנו או תניחו במקומות רלוונטים. אחרי המנזר חזרנו ברגל לכיוון הגסטהאוס. היה גשם לסירוגין. עברנו ליד הגשר היפה בניקו והצטלמנו קצת. אספנו את התיקים מהגסטהאוס ועלינו על רכבת לכיוון טוקיו, עם עצירה בעיר נודה, לביקור במפעל ובמוזיאון של קיקומן, יצרנית רוטב הסויה. מומלץ ממש. הסיור הוא עצמי עם אוזניה והסברים באנגלית בכל תחנה. בדרך יש נקודות המחשה גם של צבע ובמיוחד של ריח. היה מאוד מעניין ושבירת שגרה של מקדשים ופגודות. הצוות היה אדיב ודיבר מעט אנגלית. בסוף הסיור נכנסו למסעדה של המקום. רכשנו קרקרים מארוז שהיינו צריכים לקלות בעצמנו על פלטה חמה ואחר כך למרוח עליהם רוטב סויה ולקינוח גלידה עם רוטב סויה. טעים טעים טעים, חייבים להגיע למקום הזה. פשוט נפלא. כמובן שרכשנו כמה מוצרים מעניינים בחנות המפעל. חזרה לרכבת ולטוקיו. יש קטע כזה ביפן, או בטוקיו. יושבים על רכבת של קו מסויים או חברה מסויימת ויורדים ממנה ומגלים שתוך כדי המסלול הוחלף וזה עבר לבעלות של חברה אחרת וצריך לשלם תוספת ביציאה מהרכבת. אבל מה, לפחות זה חסך לנו החלפת רכבות. יצא לנו רכבת אחת ממפעל קיקומן ועד ליד המלון שלנו בטוקיו. חוויה. המלון עצמו עבד בשיטה של רובוטים. מגיעים לקבלה ויש 2 בובות שהם הרובוטים שמאיישים את הקבלה. את הצ'ק-אין עושים במכונה. מזל שאיתרנו עובדת של המקום, כי המזוודות שלנו חיכו לנו בחדר האחורי שפתוח רק לצוות. כך שיכלנו לעלות לחדר עם המזוודות. כלל חשוב ביפן, תבקשו חדרים בקומות גבוהות, אחרת יכנס לכם ריח של הרחוב שכולל במיוחד ריח של המסעדות. התארגנות קצרה במלון ויצאנו לארוחת ערב במסעדה הודית מעולה. להפתעתנו, זה היה היום האחרון שהמסעדה היתה פתוחה. הרגשנו ברי מזל שיצא לנו לאכול שם, האוכל היה מעולה והשירות היה אדיב והמחירים ממש סבירים. אני מקווה שהם אכן פתחו מחדש כמו שהבעלים אמר לי שהוא מתכנן.
יום 24 – טוקיו
יצאנו למוזיאון סנופי. למרבה ההפתעה התברר שאזלו כל הכרטיסים למוזיאון וכי בעוד 4 ימים המוזיאון ייסגר לצמיתות ויועבר לקליפורניה. הפעלנו את מירב כוח ההסברה והשכנוע שלנו. עם דגש שבאנו במיוחד מישראל והדרך ארוכה וכן הלאה. לאחר רבע שעה של הסברים ותחנונים, הצלחנו להיכנס. מה רבה היתה השמחה. את הבוקר העברנו במוזיאון סנופי והיה לנו ממש כיף גדול. חזרנו למלון ולקחנו חבילת תמרים, חזרנו איתה למוזיאון ונתנו במתנה לסדרנית שהצליחה להכניס אותנו. היא היתה בשוק מוחלט. אחרי חיבוקים ואיחולי נסיעה טובה, המשכנו ברגל ברחבי טוקיו. צעדנו דרך איזה קניון סופר פלצני עם מחרים לא הגיוניים בעליל, באזור רופונגי (או משהו כזה). הגענו לפנות ערב לאזור של האראג'וקו. אזור של צעירים, אופנה עכשווית, מלא דוכנים של קרפים (נא לוותר, ממש לא להיט). עצרנו לגלידה מגולגלת שהיתה נחמדה וגם החבר'ה בחנות היו ממש חמודים. את הדרך חזרה למלון כבר עשינו ברכבת התחתית ובדרך נכנסנו למסעדה הודית אחרת לארוחת ערב. היה נחמד.
יום 25 – טוקיו
התחלנו את הבוקר בנסיעה לפארק אואנו במטרה להגיע למוזיאון המטרופוליטן לאומנות של טוקיו. היה יום ראשון ומלא בילדים ומשפחות שיצאו לפארק. בילינו כמעט את כל היום במוזיאון בשיטוט בין 3 תערוכות. התערוכה הראשונה של ציירים מהקהילה שהעתיקו תמונות או ציורים אחרים, התפרשה על פני 4 אולמות. היה מתיש ומייגע, חסר כל רגש וטעם. התערוכה השניה היתה מוקדשת לבנטו – קופסאות אוכל מסורתיות ביפן. תערוכה שמתאימה בעיקר לילדים. על אף שהיו כמה דברים מיוחדים כמו התנסות בהרכבה ופירוק של בנטו שונים. התערוכה השלישית שהיתה מעולה, רטרוספקטיבה לצייר לאונרד פוגי'טה. מדהים. היה שווה את הכל רק בשביל התערוכה הזאת. יצאנו מהמוזאון ממש עם הסגירה שלו. ארוחת ערב היתה במסעדה-בר בסגנון טקס-מקס, עם אפשרויות למנות צמחוניות וטבעוניות. אפשר לוותר.
יום 26 – טוקיו
יצאנו למקדש ASAKUSA. מקדש מפורסם שכדי להגיע אליו עוברים בשדרה של חנויות ודוכנים. היה עמוס במבקרים מכל העולם. מקום נחמד ויפה. המשכנו לבניין הממשלה לעלות לתצפית. מיותר. ממש שום דבר לא וואוו, בזבוז זמן. נכנסנו לחנות כולבו גדולה ליד תחנת הרכבת וקנינו תה כוסמת ותה שעועית שחורה. נסענו למרכז טוקיו, לרובע שיבויה עם מעבר החציה המפורסם והפסל של הכלב האצ'יקו. חיש מהר המשכנו לרובע שינג'וקו שהיה עמוס לעייפה בתיירים ויפנים, רועש ומלוכלך, כולל חולדות בסמטאות. פשוט לא אהבנו בכלל ולא הבנו מה מיוחד באזור הזה. אכלנו שניצל גבינה על מקל וחזרנו למלון. יצאנו בערב לבר שמגיש גיוזה. מקום עם שיק צרפתי-יפני. מגיש שמפניה צרפתית ומנות של גיוזה יפניות במילוי שונים. היה מעניין.
יום 27 – טוקיו
התחלנו את הבוקר שוב בפארק אואנו במטרה לבקר במקום בצורה רגועה ולא עמוסה. הפארק עצמו נחמד ויש מרחב של מסלולי הליכה ורציה. עברנו דרך מקדש שבנוי בצורה עגולה. בדיוק התקיימה תפילה עם תיפוף על גבי תופים ענקיים במקצבים שונים תוך כדי זמזום פסוקי תפילה. היה מעניין. המשכנו לבריכה או אגם של הפארק עם צמחי מים ענקיים, שזה בעצם מה שעניין אותנו. עשינו סיבוב ברגל מסביב לפארק עד שהתחיל גשם. נסענו לאזור גינזה, למסעדה שמגישה פנקייקס ענקיים. אכלנו מנת פנקייקס ברוטב דלעת וערמונים. היה נהדר. שבעים ומרוצים חזרנו למלון להתחיל לארגן את עצמנו לנסיעה חזרה הביתה. כולל קניות מלאי מוצרי מזון של איטריות שונות ומשונות ואצות וליקר שזיפים יפני. בערב יצאנו לאכול במסעדה יפנית. ארוחת ראמן פשוטה לסגירת חודש ביפן.
יום 28 -29 – טוקיו-מינכן-תל אביב
קמנו מוקדם בבוקר ויצאנו עם 3 (3 !!!) מזוודות לרכבת התחתית ואז להחליף לרכבת נוספת כדי להגיע לשדה התעופה האנדה. הקדמנו להגיע כי התבקשנו על ידי נציגי חברת ANA להגיע לחתום על טופס נזק של אחת המזוודות שניזוקה עם הנחיתה ביפן. חוסר השירותיות ונסיונות ההתחמקות של היפנים בחברת ANA היה פשוט בגדר תופעה הזויה. הם עשו כל מאמץ שיכלו כדי להתחמק מטיפול במזוודה ההרוסה שקיבלנו. חברת ANA טובה ברמה של שירות בטיסה עצמה, אבל כל מה שנוגע לשירות קרקע, ממש על הפנים. כך גם בהלוך בפריז וגם בטיפול במזוודה ההרוסה ביפן.
כל הכרטיס היה של ANA. הטיסה מטוקיו למינכן תופעלה על ידי לופטהנזה והיתה טובה ונעימה, עם צוות אדיב ואוכל ממש בסדר. ממינכן טיסה שתופעלה על ידי אלעל לתל אביב. שימו לב, במינכן יש טרמינל נפרד לחלוטין לטיסות לישראל. עם הנחיתה במינכן, היינו צריכים לעבור ביקורת גבולות ולהיכנס לגרמניה, לחכות כמה שעות באולם הנחיתות ורק כשהטרמינל לטיסות לישראל נפתח, ניגשנו לבצע בידוק בטחוני של אלעל וביקורת גבולות לצאת מגרמניה. יש לנו בדרכון חותמת כניסה ויצאה מגרמניה עם אותו התאריך. קחו את זה בחשבון כשאתם מזמינים טיסה דרך מינכן. בכל מקרה עדיף מאשר טיסה דרך פריז שארל דה גול, שזה פשוט מזעזע. הטיסה של אלעל היתה מלאה לחלוטין ולמרות זאת הופתענו שהיתה בסדר גמור, בניגוד לחוויות היסטוריות שלנו מאלעל. אפילו המזוודות שלנו הגיעו יחד איתנו.
לסיכום, היה נהדר ומעניין, עמוס ומתיש. נרצה לחזור ליפן שוב כדי להשלים דברים שפספסנו וכדי לטייל באי הצפוני הוקאידו. סאיונרה!
אם החזקתם מעמד וקראתם את כל זה ויש לכם שאלות, תרגישו חופשי לפנות.
