בנגקוק הפכה עבורי לעוגן קבוע- נכנסתי ויצאתי ממנה שוב ושוב, חרשתי אותה לאורכה ולרוחבה, על מקדשיה, פארקיה, שווקיה וקניוניה. בנגקוק מרגישה מוכרת באופן מוזר, ועם זאת, כל ביקור בה מרגיש אחרת לגמרי. לפעמים היא רעה אליי, לפעמים שטופת שמש, לפעמים רותחת ומיוזעת, לפעמים מרתקת ולפעמים קלישאתית. בכל ביקור אני מגלה בה פינה אחרת. אחרי מיאנמר בנגקוק מרגישה מזויפת. הבודהות המחייכות יושבות ליד קרישנה ווישנו (ומה נוי נוי הייתה אומרת?), הצעיפים הרבה יותר נעימים אבל לא עשויים מחוטי לוטוס, הכל בה מרגיש קצת כמו תפאורה אסיאתית מפלסטיק.

פתאום בבנגקוק, ובטח במטוס חזרה לישראל (מיד אחרי החגים) הכל מרגיש רועש. אני לא חושבת שהבנתי בזמן אמת כמה שקט חוויתי בשבועיים האחרונים, כאילו הווליום הלך והונמך בהדרגה בלי ששמתי לב, אבל כשאני חוזרת לעולם האמיתי האוזניים מצלצלות. קל לשכוח שהעולם האמיתי לא מורכב מפגודות באמצע שדות תירס, יקים בברכות בוץ וערים שהולכות לישון בתשע בערב.

אני מרגישה כאילו למדתי המון, משהו בשקט ובבודהיזם ובנחמדות חילחל לי לעצמות, וכל שיחה עם מקומי העניקה לי משהו- אם זה תובנה חדשה מתפיסת עולם אחרת לגמרי, עוד מידע על מקום שלא ידעתי עליו כמעט כלום עד לפני חודש או הצצה לחיים שונים לגמרי משלי.

יש דברים שבכלל לא כתבתי עליהם- המטעים שנפרסיםעל קילומטרים, התלבושות הצבעוניות, הסלטים הטריים שמצאתי רק שם, הדיסוננס של האנשים הנחמדים בעולם שמאזכרים בקלילות רצח עם אכזרי וזורקים הערות גזעניות להפליא, הביישנות של המקומיים, החצאיות הארוכות של הנשים והגברים, היחס של עשר פגודות לאדם, אנשים מכוסים בקעקועי במבוק עם ציטוטים מכתבי קודש, סיגרים מקומיים שנמכרים בכל קיוסק, כרכרות רתומות ליאקים.

לפעמים צריך קצת מרחק כדי לעכל, וחוויות שמרגישות סתמיות בזמן אמת מקבלות נפח עם הזמן, אבל ברגע שמתחילים להתרחק הזיכרון מתחיל להתפוגג, ודברים מסויימים מודגשים על פני אחרים. קשה לדעת להגיד מה נכון- התחושה בזמן אמת או זו שנשארת איתך אחריו.

ואחרי שבירברתי, מה באמת צריך לדעת?

- מיאנמר היא לא לכולם- אין בה מלונות מפנקים או אזורים גדושי תיירים, הולכים לישון עם השמש ואין (או שאני לא מצאתי) חיי לילה.

- צריך לדעת עם מי לטייל, אבל קשה לדעת מראש. הטיול מוציא ממך את כל הצדדים הכי גרועים- את הגזענות, את העצבים, את חוסר הסבלנות. כל אחד רואה את הטיול שלו אחרת וכל אחד נשבר בצורה אחרת.כל פגם באדם מולכם מתגבר בעשרות מונים כשמטיילים ביחד, אבל תדעו שלא משנה במי תבחרו, יהיו משברים.

- אני חושבת שלכולם יש איזו פנטזיה של מה הטיול שלהם עומד להיות והם מפילים עליו כל מיני מטרות וחלומות לא מושגים. לפעמים תולים בו כל כך הרבה ציפיות שאי אפשר שלא להתאכזב ממנו. אחרי שש שנות ציפיה , מיאנמר לעולם לא הייתה יכולה להיות מושלמת, אבל היא בהחלט הייתה מעולה בכל מקרה.

- עם רצח עם ועבר כדיקטטורה צבאית,התיירות במיאנמר יורדת מדי שנה. הפנינה שפחדתי שתתקלקל נשארת שמורה בנתיים. מיאנמר נשארת בנתיים קפסולת זמן של דרום מזרח אסיה של לפני שלושים שנה.

- תקדישו לה זמן, אנחנו דילגנו על כל הדרום ועדיין שבועיים לא הספיקו לנו – לא ראינו את הגולדן רוק, לא הגענו לחופים, לא התנדבנו בינגון, לא נסענו למינדט, לא בילינו שבוע במנזר. יש אלפי פגודות שלא ראינו ועוד המון טרקים שיכולנו לעשות.

השורה התחתונה:

תסעו למיאנמר- תביאו איתכם מוזיקה, ספר והמון סבלנות, נעלי הליכה טובות ובגדים צנועים. תכינו את עצמכם למסע שונה מאוד, אבל אל תפנטזו יותר מדי ותנו לטיול פשוט לסחוף אותכם.