נמיביה ב 15 יום

נמיביה היא אפריקה למתקדמים. כאן תמצאו את הדיונות הגדולות בעולם, בעלי החיים של אפריקה, ושבטים שטרם שינו את אורחות חייהם.

הכנה:

• אשרות: ישראלים זקוקים לאשרת כניסה לנמיביה. את הויזה מקבלים אצל קונסולית הכבוד של נמיביה בארץ, במשרדה שליד מפעלי המלח בעתלית. יש ליצור קשר עם ג'יל בטלפון 052-6122582, והיא תשלח מייל עם כל ההסברים של מה צריך, ותתאם פגישה לקבלת הויזה באחד מימי שני סמוך לנסיעה.
  רק אחד מהקבוצה צריך להגיע עם הדרכונים והמסמכים של כולם. צריך להביא לפגישה: דרכונים, טפסים מלאים וחתומים, צילום צבע של הדרכון (העמוד עם התמונה), $65 (נכון ל 2022) לנוסע במזומן במטבע אמריקאי, אישור על הזמנת טיסות ואישור הזמנת מלונות. מקבלים את החותמת בדרכון במקום, לכניסה אחת בלבד.

• טיסות: הטיסה הנוחה ביותר היא של אתיופיאן דרך אדיס אבבה. אפשר גם לטוס עם לופטהנזה דרך פרנקפורט או עם אלעל בשילוב חברה מקומית דרך ג'והנסבורג.

• אנחנו השתמשנו בשירותו של רודני RMK שהיה הנהג ודאג לרכב 4X4, הזמנת כל בתי המלון וכניסות לשמורות (אפשר למצוא אותו בטיפים).

• בריאות: לוודא שקיבלתם את החיסונים הרגילים. כמעט בכל נמיביה (ובכל המסלול שלנו) אין חשש ממלריה. כמעט בכל מקום המים בטוחים אולם אנו הקפדנו על מים מינרלים בכל מקום. רוב נמיביה היא מדבר או חצי מדבר: נעלי הליכה, כובע, קרם הגנה ובגדים ארוכים - חובה. ממולץ גם חומר דוחה יתושים.

• ביטוח: כדאי לעשות ביטוח ספורט אתגרי לכל התקופה - כמעט על הנסיעות הן בדרכי עפר ברכבי 4X4.

• נמיביה היא מדינה ענקית וריקה: 2.5 מליון תושבים על כ 800 אלף קמ"ר (לשם השוואה בישראל כ 10 מליון תושבים על 22 אלף קמ"ר). תביאו בחשבון נסיעות ארוכות מאוד בדרכי עפר. כרית הצוואר שלוקחים לטיסה עוזרת מאוד גם ברכב.

• כסף: דולר נמיבי שווה כ 20 אגורות (2022). כדאי להמיר כשמגיעים בנמל התעופה. הם גם משתשמים בראנד הדרא"פ ביחס של 1:1. אם קונים מזכרות (מעבר למלאכת היד של המקומיים) שווה לשמור את הקבלות ולבקש החזר מע"מ ביציאה (יש להראות את מה שקניתם לפקיד).

• חשמל: השקע הוא כמו שקע בריטי ישן - שלושה חורים עגולים גדולים. קשה להשיג מתאם בארץ. למרבית בתי המלון יש מתאמים להשאלה ולפחות שקע אחד אירופאי. המתח הוא כמו בארץ 220V ו 50Hz.

• תקשורת: חברות הסלולר לא מציעות חבילות לנמיביה. אנחנו רכשנו סים מקומי דרך המדריך, 130 דולר נמיבי לשבוע. יש כיסוי יחסית טוב.

יום 1: תל-אביב-ווינדהוק

היום הראשון הוקדש להתארגנות ולמנוחה וארוחה טובה אחרי הטיסה הארוכה (עם אתיופיאן דרך אדיס אבבה). בנמל התעופה כדאי להמיר כסף ולהצטייד בסים מקומי. הבירה ווינדהוק (Windhoek) התגלתה כעיירה קטנה (למרות כ 400 אלף התושבים שגרים בה). כיוון שהגענו ביום ראשון אחרי שהחנויות נסגרו, יצאנו לטיול רגלי קצר לכנסיה ולשברי המטאוריט במרכז העיר. זהו פחות או יותר האטרקציות של העיר - אפשר לוותר אם אין זמן. עדיף להקדיש את הזמן להצטיידות - מים מינרלים - לקנות כמה מארזים שיספיקו לכל הטיול, חטיפים, ציידנית, מזון לפיקניק ליומיים הראשונים, מתאמי חשמל, וכל מה ששכחתם.

מקום טוב לקניית מזון: Food Lovers Market (יש כמה סניפים). מים במארזים גדולים וציוד אחר אפשר לרכוש ב Metro Hyper (מזכיר את קוסטקו האמריקאי).

הנהג שלנו לקח אותנו גם לסיור ברכב בשוק הפתוח (צריך קיבה חזקה למראה חלקי החיות שנמכרים בשוק).

את ארוחת הערב אכלנו במקום שכולם מגיעים אליו לארוחה טובה - Joe Beerhouse

לינה: מלון Avani בווינדוק

יום 2: מווינדהוק לדיונות הגדולות במדבר נמיב

היום הזה כמעט כולו הוקדש לנסיעה מהעיר לדיונות של מדבר נמיב.

לאחר שהצטיידנו במים ומזון (הגענו ביום ראשון אחרי שהחנויות נסגרו), ולפני שיצאנו לנסיעה הארוכה עברנו במיזם שנקרא Penduka Villakge. פנדוקה בשפה מקומית משמעו להתעורר. נשים מקומיות עובדות במקום ויוצרות דגמים על בדים ותכשיטים מסורתיים. הכל די פשוט וממש לא מתוחכם, אפשר לוותר אלא אם רוצים לתרום בקנייה בחנות שלהם.

משם יצאנו לדרך לכיוון הדיונות. מתחילים בנסיעה בכביש אספלט עד לעיירה רחובות. אחרי העיירה פנינו ימינה לדרך לכביש M47 ומשם שוב ימינה לדרך עפר D1261 וימינה ל D1275. עצרנו לתצפית במעבר Spreetshoogte. אפשר לעצור שם לצהריים אך אנחנו המשכנו עוד כמה מאות מטרים במורד הדרך, שם יש שולחן בצל העץ. המשכנו עד לכביש C14 שם פנינו ימינה לסוליטייר Solitaire. הגענו בשעה מאוחרת יחסית ובחנו לדלג על עוגת תפוחים (ממולץ, טעמנו בדרך חזרה) כדי להספיק לסיור שקיעה בדיונה.

פנינו שמאלה בסוליטייר לכביש C19 עד לכניסה למלון - The Desert Grace. המלון ממוקם בשטח פרט עצום, צמוד לשמורת הדיונות Namib-Naukluft. יחידות הלינה הן סוויטות המתאימות ל-4 ולכל אחת צמודה בריכה קטנה. הגענו בזמן לסיור שקיעה בדיונה שנמצאת בתחומי השטח הפרטי - המראות היו מדהימים, לא להפסיד !

יום 3: הדיונות הגדולות במדבר נמיב

אחד מאתרי החובה בנמיביה - הדיונות הגדולות במדבר נמיב, הפארק הלאומי Namib-Naukluft. יצאנו מוקדם לפני הזריחה כדי להגיע לשער הכניסה בדיוק בשעת הפתיחה (כדאי לבדוק מראש באתר). בשעות הבוקר המוקדמות נעים יותר, הזוית של השמש יוצרת משחקי אור וצל מרהיבים בדיונות ויש סיכוי גדול יותר לראות חיות בר. זו גם שעת ההמראה של הכדורים הפורחים למי שמעוניין. נסענו דרומה בכביש C19 ואז מערבה בכביש D826 עד לשער ססריים (Sesriem) דרכו נכנסים לשמורה. הדרך בתוך הפארק עבירה לכל רכב למעט הקילומטרים האחרונים - שם רכב 4X4 חובה (יש שירות 4X4 של מנהלת הפארק בתשלום). חל איסור לרדת מהדרך הסלולה עם הרכב.

לאחר נסיעה לא קצרה בנוף הקדומים בעמק לכיוון מערב כשהדיונות מתרוממות משני צידי הדרך ואינספור צילומים, הגענו לדיונה 45. הדיונות אינן נודדות והן ממוספרות בסדר עולה מחוף האוקיאנוס במערב לכיוון מזרח. מותר לטפס רגלית על כל דיונה ודיונה 45 פשוט קרובה לדרך ולכן בין הפופולריות לטיפוס. הטיפוס על דיונת החול לא קל - אך אפשר לעצור ולרדת בכל רגע או פשוט לשבת ולגלוש על החול למטה. אחרי הטיפוס (מי שיכל) ישבנו לאכול ארוחת בוקר תחת העץ (יש שולחנות פיקניק) אותה הבאנו איתנו מהמלון.

המשכנו בנסיעה מערבה, העמק הולך ונסגר והדיונות משני הצדדים מתקרבות. מגיעים לקצה הדרך הסלולה, מכאן והלאה הנסיעה תהיה על חול ורכב 4X4 חובה. מי שאין לו - שיקח את השירות של מנהלת הפארק (בתשלום) - כדאי! מגיעים למגרש החניה של דדפליי Deadvlei, עמק המוות, וממשיכים ברגל. היה חם ויש הליכה בחול בעליה מתונה ולכן מי שהתקשה בהליכה נשאר ברכב. הנוף של דדפליי נראה כמו שנלקח מסרט אפוקליפטי. העמק הקטן מוקף משלושה צדדים בדיונת Big Papa (אפשר לטפס עליה) ובו עשרות עצים מתים יבשים, זכר למים שזרמו כאן לפני עידנים. חוזנו לרכב העפנו מבט גם על דיונת Big Mama, והמשכנו בדרך עד לקצה - זהו עמק סוסוספליי Sossusvlei (העמק שבו המים נגמרים) - מי השטפונות נאגרים כאן והמים יכולים להשאר עד לסוף העונה היבשה ולכן מהווה מוקד משיכה לחיות בר.

מנקודה זו חוזרנו חזרה לשער בדרך שבאנו (אין אפשרות אחרת). קצת לפני השער, אחרי שעוברים את מנחת המטוסים יש פניה ימינה לדרך שמובילה לקניון ססריים Sesriem Canyon. עצרנו שם להביט בקניון הצר מלמעלה ואחר כך לרדת בשביל לתוך הקניון עצמו - הליכה קצרה ולא קשה. בכך סיימנו את הביקור באיזור הזה של הפארק.

יצאנו מהפארק לנסיעה ארוכה של כמה שעות עד לסוואקופמונד - העיר שבא נישן בלילה. מהפארק נסענו בדרך שבאנו חזרה על כביש C19 לסוליטייר (Solitaire) שם עצרנו לארוחת צהריים ופאי תפוחים. מתחם מעניין עם מייצג של מכוניות ומשאבות דלק משנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. משם פנינו ימינה לכביש C14 עד לוולפיס ביי שלחוף האוקיינוס. כדי לשבור את הנסיעה הארוכה ולחלץ רגליים עצרנו בכמה נקודת עיניין בדרך: עץ יופרביה (חלבלוב) וירוסה (Euphorbia Viarosa) גדול - מין קקטוס אנדמי לדרום מערב אפריקה - צמח רעיל מאוד. הבושמנים השתמשו בחלב הרעיל לחיצי צייד. קו חוג הגדי - הקו הדרומי שמגדיר את האיזור הטרופי. מעבר קויסב (Kuiseb Pass) - מעבר הרים יפה וגשר מעל ערוץ נחל. מקבץ של עצי קוויבר (Quiver tree) - מין סקולנט בעל גזע זהוב אף הוא אנדמי לאיזור. בוולפיס ביי פנינו שמאלה (צפונה) לכביש B2, כביש החוף שהביא אותנו למלון בסווקופמונד Prost Hotel - מלון מאוד פשוט (כמו מוטל דרכים) - לא ממולץ (עדיך להוסיף כסף ולקחת את מלון סטרנד (שם גם אכלנו ארוחת ערב))

יום 4: כלבי ים, לוויתנים ועוד דיונות והמון חול

היום הזה היה אחד משיאי הטיול לנמיביה. רודני הנהג אירגן לנו יום שלם עם חברת מולה מולה ספאריס Mola Mola Safaris במפרץ וואלפיס ביי וסנדוויץ' הארבור. רודני ניצל את היום לטפל ברכב, לנוח ולהתארגן לימים הבאים ואנחנו נהננו מיום מלא פעילות. מסווקאפמונד נוסעים דרומה לעיר וואלפיס ביי Walvis Bay (מפרץ הליוויתנים), היא הנמל הראשי של נמיביה והשער הימי למדינות דרום מערב אפריקה (נמיביה, זימבבואה, בוצואנה). גם כשנמיביה קיבלה עצמאות ב 1990, דרום אפריקה המשיכה להחזיק בעיר ובמפרץ והעבירה אותה לשלטון נמיביה רק אחרי סיום משטר האפרטהייד ב 1994. כדי להגיע למזח של מולה מולה עוברים את הנמל המסחרי ומגיעים למרינה שמדרום לו. ליום הזה יש להצטייד במעיל גשם דק, כובע, ממולץ ללבוש בגדים ארוכים קלים (אם לא - קרם הגנה חובה) וצעיף, בנדנה, כאפיה או כל דבר שיגן על הפנים מהחול.

בחצי היום הראשון יצאנו לשיט על קטמרן במפרץ וואלפיס ביי. מזג האוויר היה קריר לשם שינוי ומעונן, שינוי מרענן מהימים הקודמים. במהלך השיט במפרץ פגשנו עופות מים - פלמינגו, שקנאים ושחפים ויונקים ימיים - בעיקר כלבי ים (יש מושבה ענקית על הרצועה החולית מצדו השני של המפרץ) אך גם דולפינים ואף לוויתנים, ואת דג מולה מולה האנדמי לחופים של דרום מערב אפריקה. השיט כולל ארוחת צהריים ושתיה. השקנאים וכלבי הים רגילים לסירות התיירים ואף עולים על הסירה כדי לקבל דגים.

אחר הצהריים הגיע החלק האתגרי של היום - נסיעה בג'יפים בדיונות. אחד הנהגים היה ביולוג שהיה בקיא מאוד בצמחיה ובעלי החיים של הדיונות והחוף, מה שהוסיף מאוד. יצאנו עם הג'יפים דרומה מהעיר לכניסה הצפון מערבית לשמורת הדיונות Namib-Naukluft (על קו החוף, מייד אחרי מפעל המלח, הכניסה הזו עבירה רק לרכב 4X4 ובאמצעות חברות הספארי המורשות בלבד). תחילה נסענו לאורך החוף על מעבר צר מאוד בין מי הים לדיונה. ואז, בבת אחת הנהגים פנו שמאלה בחדות ועלו על הדיונה. עצרנו בראש הדיונה לתצפית מרהיבה על Sandwich Harbor. הרוח חזקה מאוד וחול חודר לכל מקום - הצעיף מאוד עוזר! האדרנלין הציף את הגוף - חוויה מיוחדת ומאוד ממולצת. עוד אוכל ושתיה במקום מוגן מהרוח, וחזרנו לקראת ערב לעיר.

חזרנו לסוואקופמונד ויצאנו לקפה ולהביט בשקיעה על המזח המפורסם של העיר (Swakopmund Jetty) שהוקם ב 1905, כשקורמורנים נוחתים לידנו ללינת הלילה.

יום 5: מסוואקופמונד לדמארלנד

עוד יום של נסיעה ארוכה. לפני שיצאנו מסוואקופמונד עצרנו במרכז התיירותי של העיר להינות מקפה טוב של בוקר וביקור בחנויות המזכרות. זו תהיה ההזדמנות האחרונה לעיר בסגנון מערבי עד ליום האחרון של הטיול (רח' Tobias Haynieko פינת Sam Nujoma). הגענו גם אורג שטיחים מקומי (Karakulia Weavers - רח Rakotoka מול העיריה) שעושה עבודות אומנות (קנינו שטיח) ולפני שעזבנו את העיר עוד עצרנו סמוך למגדלור.

יצאנו צפונה על כביש החוף C34 ולאחר כ 35 דקות הגענו לאתר לשרדי האוניה הטרופה זיילה Zeila Shipwreck נקודה נחמדה לעצירה ולהביט בחוף הים. אפשר להמשיך מכאן עוד צפונה על כביש החוף עד קייפ קרוס (Cape Cross) - שמורת כלבי ים. אנחנו ויתרנו -ראינו מספיק (וגם הריחנו) אתמול בשיט בווליפיס ביי. עוד צפונה נמצא פארק חוף השלדים Skeleton Coast - פארק מרוחק ומנותק. שרידי זיילה דומים לנופים בפארק כך שאין צורך לבזבז ימי טיול כדי להגיע לשם.

כמה קילומטרים אחרי שרידי האוניה הטרופה פנינו ימינה, פנימה ליבשת לכביש C35 עד לעיירת הכורים אוייס Uis. בכניסה לעיירה יש קבר אחים של מספר ילדים שמתו אחרי שעשו מדורה מענפי השיח הרעיל Euphorbia Damarana שצומח בשפע בסביבה (נקרא גם Damara Milk bush). באוייס יש בית הארחה נחמד למנוחה, ארוחת צהרים ושתיה - Duareb Isib.

מאוייס המשכנו על כביש C35 צפונה לתוך ארץ בני הדמארה. במקום שבו הכביש חוצה את נהר אוגאב (Ugab) עצרנו בדוכני המזכרות של בני שבט הררו (Herero). אפשר לזהות לפי לבוש הנשים הצבעוני, השמלה הצבעונית הרחבה ובעיקר הכובע המשולש.

המשכנו על דרך C35 ולאחר כחצי שעה פנינו ימינה (מערבה) לדרך D2612. עוד כשעה נסיעה ופנינו שמאלה (דרומה) לדרך D2354 ולאחר זמן קצר הגענו למלון Twyfelfontein Country Lodge - אחד המיוחדים בטיול. המבנים בנויים בארכיטקטורה וטכניקות מקומיות והחדרים גדולים מרווחים. הכניסה המרשימה לשטח המלון עוברת בין בולדרים ענקים של סלע אדום ועליהם חרוטים ציורי אבן (פטרוגליפים) מלפני 2000 שנה. יש בריכה (קטנה) במלון.

יום 6: דמארלנד: אנשים ופילים במדבר

היום החל בביקור באתר המורשת העולמית טוויפלפונטיין Twyfelfontein or /Ui-//aes, אחד משני אתרי המורשת העולמית של נמיביה (האחר הוא פארק נמיב-נאוקלופט מתחילת המסע). מסלול הליכה קצר בין ציורי הסלע (פטרוגליפים) בני אלפי שנים. המתקשים בהליכה הסתפקו בחלקו התחתון של המסלול. לפי החוקרים, ציורי הסלע הם מפה שמתארת את בורות המים בסביבה הצחיחה ואילו בעלי חיים אפשר לצוד (פילים, ג'ירפות, יענים. ועוד. הזווית היהודית - ב 1947 התיישב במקום דוד לוין וניסה להקים חוווה ליד המעיין ששרידיה נמצאים בפתח האתר, והוא גם אחראי לשם של האתר (מעיין הספק בגלל שחשש שהמעיין לא יספק את כל צרכי החווה)

עם סיום הביקור באתר הפטרוגליפים נסענו לביקור במוזיאון החי של בני הדמארה (Damara Living Museum) שנמצא לא רחוק. נמיביה היא מדינה רב- שבטית שהמאחד בניהם הוא העצמאות משלטון האפרטהייד הלבן של דרום אפריקה. לעומת מדינות רב-שבטיות אחרות באפריקה, השבטים בנמיביה חיים בשלום זה לצד זה (לפחות בינתיים). הדמארה מדברים שפת קליקים אופיינית לאיזור, מעריכים שכ -10 אחוזים מתושבי המדינה דוברים דמארה. הדמארה לובשים בגד תחתון עשוי עור (לטובת התיירים הנשים במוזיאון לובשות גם בגד עליון מעור). כשנכנסנו פגשה אותנו אשה נאה שהדריכה אותנו בין התחנות במוזיאון: הבערת אש, הכנת כלי ציד, צמחי מרפא ותועלת ומופע ריקודים שמח מאוד. בכלל, המפגש עם המקומיים היה מצויין, ישבנו יחד לדבר ולצחוק, וממש לא הרגיש כמו הצגה לתיירים. בסוף, איך לא, עוברים "בחנות" שבו אפשר (ורצוי - מזה הם חיים) לרכוש מלאכת יד של המקומיים.

לאחר מנוחת צהריים במלון, יצאנו לפגוש את פילי המדבר - רכב 4X4 חובה! זהו זן של פילים קטן יותר שהסתגל לחיים במדבר (ולא בסוואנה). ניתן למצוא את העדרים בערוצי שני וואדיות באיזור - נחל הואב (Huab) ונחל ספרינגבוק (Springbok). אנחנו יצאנו לנחל הואב. בדרך התפרק איזה חבק ברכב והציר נפל. אבל דבר לא ירתיע את רודני הנהג - ובעזרת אחד החסרים הצליח איכשהו לקשור את הציר מחדש ולהמשיך בחיפוש אחר עדר הפילים. העדר אותר במורד הנחל, נהנה מלעיסת ענפי עצים מקומיים. שימו לב: אסור לרדת מהרכב!

חזרנו למלון לקראת שקיעה עוד הספקנו לטבול בבריכה לפני חשיכה.

יום 7: מדמארלנד לארץ ההימבה

עזבנו בצער את המלון המפנק בטוויפלפוניין. לפני שעזבנו את האיזור עצרנו לסיור קצר ביער המאובן Petrified Forest - מרחק של 50 דקות נסיעה על דרך D2612 ואז שמאלה (מזרחה) לכביש C39. באתר זה נמצאו עצים מאובנים בני 280 מליון שנים. לפי החוקרים, גזעי העצים נסחפו למקום ממרכז אפריקה בשטפונות אחרי עידן קרח. העצים נקברו תחת שכבת בוץ עבה שמנעה מהעצים להרקב. תחת הלחץ הרב חומצה צורנית (Silicic Acid) איכלה את החומר האורגני והפכה אותו לקווארץ. בשמורה יש גם מקבצים של ולויטשיה (Welwitschia), צמח אנדמי למדבר נמיב שהתסגל יפה לתנאי המדבר - הצמח הנמוך יכול להגיע לרוחב עד מטר ולחיות עד 2000 שנים. למי שיצא לבקר ב Petrified Forest National Park באריזונה ארה"ב יכול לוותר - שם הרבה יותר מרשים.

משמורת העצים המאובנים יצאנו לנסיעה הארוכה לאופוו Opuwo - כארבע וחצי שעות נסיעה - תחילה על דרך C39 מזרחה ורובה על כביש C35 לכיוון צפון. העיר אופוו הוקמה כמרכז עירוני לשבטי הצפון, אותם נבקר מחר. אולם כבר כשנכסנו לעיר ראינו את בני השבטים השונים הולכים ברחוב בלבוש מסורתי ללא חלק עליון - גברים ונשים. בולטות במיוחד הן בנות ההימבה שגופן צבוע אדום ושערן הארוך קלוע לצמות מרשימות.

את שני הלילות הבאים עשינו במלון Opuwo Country Lodge - אותה בעלות כמו המלון הקודם, קצת פחות מפואר אך כנראה המלון הטוב ביותר בסביבה. הנוף מהחצר יפה מאוד בשקיעה ובמדשאה שממול לחדר האוכל מסתובבות פניניות.

לפני הביקור בכפרי השבטים, עברנו בסופרמרקט המקומי עם רודני הנהג כדי לרכוש מתנות תודה לבני הכפרים: שקי קמח, שמן, סוכר, תה, קפה וסוכריות לילדים. די משונה להסתובב בסופר כשבנות ההימבה חשופות החזה מסתובבות בין המדפים.

יום 8: ההימבה ושבטי הצפון

את היום השמיני יחדנו לביקור בשבטי הצפון. רודני הנהג סיפר לנו שהוא משתדל להגיע בכל פעם לכפר אחר - מוצרי הבסיס שהבאנו איתנו מהווים תוספת משמעותית לכלכלת הכפר. רק כאשר ביקרנו בכפרים עצמם הבאנו את עומק העוני. כשהגענו לכפר הראשון היתה מין תחושה לא נעימה - תיירים לבנים ועשירים (יחסית) מבקרים את הילידים העניים ואחר כך חוזרים למלון המפנק. התרומה לכלכלת הכפר עוזרת להבין את חשיבות הביקור. בכפר השלישי התחושה כבר היתה שונה לגמרי.

הכפר הראשון, קצת מצפון לאופוו השתייך לשבט OvaHakaona - חלק בני השבט נדדו דרומה מאנגולה בעקבות מלחמת האזרחים שם. האווהקאונה אינם לובשים חלק עליון (גברים ונשים). לנשים יש פוני חלק מעוגל בקצה וחרוזים צבעוניים שזורים בשיער. הלבוש התחתון צבעוני. הכפר שאליו הגענו מאוד עלוב. חלק מהתושבים ישנים במין סוכות קטנות שמתאימות לאדם בודד - אין להם אפילו גג מעל ראשם. אין מים זורמים ואין חשמל, כך שבביקתות החימר ממילא שורר חום נורא. הנשים והילדים יצאו לקבל את פנינו, הגברים נשארו מאחור והילדים שמחו לרקוד ולשיר איתנו.

הכפר השני להיום שייך לבני ההימבה. לבנות ההימבה Himba מראה מאוד מיוחד. השיער קלוע לצמות ארוכות שמצופות בחימר אדום. לקצה של כל צמה הנים מצמידות קבוצת שיער שחור שמוסיפה נפח (זה נראה כמו המשך של הצמה אבל זה שיער מודבק). לנשים הנשאות יש גם כתר. הגוף חשוף למעט כיסוי עור על איזור החלציים והישבן והעור כולו צבוע אדום כמו השיער, ותכשיטים על הצוואר והחזה, חגורת המותנים, וצמידים על הידיים והרגליים. הכפר בנוי מבקתות חומר (בוץ מעורב בצואת בקר) עגולות וגג קש בצורת חרוט ובאמצע חור ליציאת העשן. בנות הכפר הדגימו והסבירו על הלבוש, בישול, נקיון הגוף (הם לא מתקלחים - החומר האדום שהם מורחים שומר על הגיינה ומונע עקיצות חרקים) והבגדים (אין כביסה, מחטאים את הבגדים בעשן).

אל הכפר השלישי השייך לבני זמבה Zemba הגענו לקראת צהריים - להפתעתנו לא היה איש בכפר. עד מהרה רודני איתר את התושבים מתחת לעץ גדול יושבים על ספסלים מאולתרים ומספר כסאות פלסטיק. זה היה יום ראשון והצל תחת העץ שימש ככנסיה. אחד הנערים שיודע לקרוא הקריא לכולם מספר תנ"ך ואישה מבוגרת יותר פירשה את מה שהקריא לקהל - גברים נשים וילדים. הקהילה הזמינה אותנו להצטרף ופינתה לנו מקום איתם. לאחר ששמעו שהגענו מארץ הקודש, ביקשו מאיתנו לשאת דברים. בסוף התפילה כולם פתחו בריקודים לקול תופים ואנחנו הצטרפנו לשמחה. החלק המפתיע הגיע בסוף. לאחר סיום הריקודים התחיל טקס הוצאת דיבוק מאחת הנשים שנכנסה להאקטזה עד שקרסה על הקרקע. לא ציפינו לחוויה אותנטית כזו.

לאחר מנוחת צהריים יצאנו לכפר הרביעי והאחרון להיום - כפר הולדתו של רודני הנהג ושיש לו בו חלקת אדמה עליה הוא מתכוון לבנות את ביתו להביא את משפחתו. לפני כן עוד עצרנו לבקר שתי דודות שהגיעו לעיר לסידורים. הכפר שייך לשבט הררו Herero שהתפצל מהימבה. הכפר שוכן בעמק פורה יחסית בזכות מעיין שמימיו זורמים בין השדות עד שנקווים בבריכה גדולה סמוך לבית הספר האיזורי. כשהגענו פגשנו בתושבים שואבים מים במשאבה ידנית מהבריכה וילדים שוחים במים. במקביל עדר עיזים הגיע מגבעות שמסביב לשתות מאותה בריכה. משם המשכנו לכפר עצמו ופגשנו את בני משפחתו של רודני. הגברים לבושים מלא, בירוק - צהוב - כחול ואוחזים מקל ביד. חלקם במכנסים וחלקם בחצאית. בתי הכפר בנויים סביב רחבה גדולה שבמרכזה מבנה קהילתי. מבנה פולחן נוסף נמצא בשורה אחת עם בתי המגורים כך בניגוד לבתים המלבניים - מבנה הפולחן עגול ומקושט.

יומים 9-10: אטושה

ביום התשיעי הגענו לאחד משיאי הטיול - הפארק הלאומי אטושה. מאופוו נוסעים מזרחה על כביש C41 ולאחר כ 55 ק"מ פונים שמאלה (דרומה) לכביש C35. מכאן יש עוד שעתיים נסיעה (כ 200 ק"מ) עד לפניה לפארק הלאומי. לפני שהגענו לפארק עוד עצרנו לביקור בכפר הררו אותנטי ושם מסרנו את מה שנשאר מהמתנות שקנינו באופוו. לנשות ההררו בגדים מיוחדים: שמלות גדולות, רחבות וצבעוניות מאוד, לפעמים עם טלאים לקישוט וכובע תואם בצורת משולש. האגדה מספרת שכשהגרמנים הגיעו לנמיביה הם הביאו איתם פרות. גברי השבט התגאו בבעלות על פרות והנשים בתגובה וכדי למשוך אליהן את הגברים שמו כובע שמזכיר קרני פרה ושמלה רחבה שמזכירה את אחורי הפרה. כשהיגענו הנשים, כמה גברים וילדים (אלו שלא היו בעבודה או בבית ספר) אכלו דייסה ואחת הנשים בישלה גם לנו. לא העזנו לטעום. גם בכפר הזה קל לזהות את מבנה הפולחן העגול.

בשער הכניסה לפארק הלאומי יש לשלם ואפשר לקבל מפה של הפארק. בתוך הפארק מותר לנוע רק על הדרכים הסלולות ואסור לרדת מהרכב אלא במקומות מיועדים לכך: באתרי קמפינג ובלודג'ים. הנהג רודני מכיר את הדרכים בפארק מצויין וידע לקחת אותנו לבורות המים השונים כדי לצפות בחיות הבר (רשויות הפארק דואגות למלא את בורות המים שרבים מהם יבשו כתוצאה מבצורת). לוקחנו את הזמן כדי להנות מהטבע, זוכרים שצריך להגיע ללודג' לפני שקיעה. ראשונים פגשנו בראמים ואחריהם פילים, זברות, יענים ג'ירפות וגנו (ווילדביסט). בדרך עוד הרבה סוגי אנטילופות: דיק דיק (הקטן ביותר), ספרינגבוק (מזהים לפי הניתור ומכאן שמו), ואימפלה. אפשר למצוא אינפורמציה על חיות הבר בפארק כאן.

אחד הנקודות שאסור לפספס הוא Olifantasrus Campsite. זהו בור מים שצמוד לאתר קמפינג ולכן מותר לרדת מהרכב בתחומי המתחם. ניצלנו את העצירה לפיקניק צהריים. מהמחנה יש שביל מוגבה מעל בור המים שמסתיים במבנה בן שתי קומות שניצב במרכז הבור. הבור אהוב על פילים מכאן שמו. מהמבנה המוגן על שני קומותיו אפשר לצפות בפילים ממש מקרוב. במחנה יש גם שירותים.

בהמשך עוד בורות מים ועוד חיות. נוסף למי שכבר פגשנו ראינו גם קרנפים, תנים וציפורים כמו חוברה אפריקאית (Kori Bustard, כן זה השם) - העוף הגדול ביותר שיודע לעוף). באחד הבורות אף ראינו מאבק בין שני זכרי קרנף שהסתיים כשהמובס עזב את הבור.

הגענו ללודג' Okaukuejo לפני שקיעה. מה שמיוחד כאן שצמוד ללודג' יש בור מים פעיל מאוד. בקשו ביקתה בקו ראשון לבור. אם רוצים להוציא יותר כסף ויש זמינות - יש בקתות קומותיים עם מרפסת שצופה לבור המים. תזכו בסרט טבע שלא נגמר כל הלילה. גם אם לא קיבלתם בקתה בקו הראשון - כדאי להגיע לגדר הבור לפני השקיעה וגם בלילה. בעלי החיים מגיעים בתורות בעדרים - פילים, ג'ירפות, קרנפים, זברות, אנטילופות, גנו וקטה ופנינית (מיני ציפור). בבוקר חיכו לנו בחצר נמיות מפוספסות ועל העצים מין ציפור אדומת חזה שנקראת חנקן. הלודג' בבעלות המדינה ומופעל על ידי רשויות הפארק. החדרים מרווחים, המקום מטופח ויש בריכה אבל האוכל בחדר מוגבל והשירות מאוד איטי (המתנו שעה בין ההזמנה להגשה בארוחת הערב).

למחרת השכמנו ויצאנו לסיבוב בורות מים עוד לפני ארוחת הבוקר בתקווה לפגוש טורפים נדירים יותר. כמו אתמול - ראינו המון אנטילופות וגם תנים, חוברות, זברות, ראמים ועורב צבוע (בעל חזה לבן) . הצלחנו גם לזהות לביאה אך היא רבצה במרחק די גדול מהדרך. הספארי המשיך אחרי ארוחת הבוקר - גנו (אדום וכחול), פילים, יענים, קרנפים, וקודו (אנטילופה גדולה עם פסים בצידי הגוף). השיא - צבוע מנוקד שרץ לצידי הדרך ואנחנו בעקבותיו.

חזרה בלודג' - עוד הזמנות לצפות בעוד שקיעה ובעלי חיים ועוד ציפורים: בולבול אפריקאי אדום עין, חנקן אדום חזה, עיטים, ועופות מים.

יום 11: מאטושה לרגוטפונטיין

בחלקו הראשון של היום עדיין היינו בפארק הלאומי אטושה - נוסעים נסיעה די ארוכה לכניסה המזרחית לפארק (שער נמוטוני) דרך הללי (Halali - לודג' עם שירותי דרך כולל תחנת דלק, חנות ושירותים). במהלך הנסיעה חלפנו על פני מספר בורות מים נוספים וסמוך לגדה של Etosha Pan - אגן מי המלח הגדול שבמכרז הפארק. זה היה יום מזל. איתרנו לביאה נחה ורצה לסירוגין בצידי הדרך ועקבנו אחריה עם הרכב מספר דקות עד שהיא חתכה ונעלמה בסוואנה. באחד מבורות המים הסמוכים לפאן היה מקצץ יפה של שרשיר הכף (מין ברווז אפריקאי). ממש לפני היציאה הגיע השיא של הביקור בפארק: תחת עץ סמוך מאוד לדרך נחו להם או להן (כנראה שהיו נקבות) שני צ'יטות (טיפ: בפארק יש גם נמרים - Loepard - אפשר להבחין לפי העיניים - לציטה יש פסים שחורים שיורדים מהעיניין לכיוון הפה). הן היו כל כך קרובות לדרך שניתן להבחין בכל פרט בגופן.

חלפנו על פני עוד אנטילפות, ג'ירפות, להקת נשרים ופיל אפריקאי שהלך על הכביש ויצאנו מהפארק.

מכאן נסענו לכיוון המלון הבא שלנו בגרוטפונטיין: ממשיכים מזרחה על כביש C38 עד לפניה ימינה (דרומה) לכביש B1. כביש זה עובר ברמה המרכזית של נמיביה - האיזור הגשום והפורה יותר ולכן גם עשיר יותר. הבחנו בשינוי במזג האוויר מיד - באופק נראו ענני גשם והטמפרטורה ירדה. עצרנו לצהריים בצומב Tsumeb - עיירת כרייה שניכר שהיא מטופחת יותר מערים אחרות שעברנו. (במקום זוהו 170 מנרלים שונים, 20 מתוכם לא נמצאו בשום מקום אחר). עד מהרה הגשם תפס אותנו.

מצומב המשכנו לגרוטפונטיין למלון Pondoki Rest Camp - מלון קטן ומשפחתי ונחמד שנמצא כ 5 ק"מ מצפון מזרח לעיר על כביש B8. החדרים הם בביקתות בודדות די פשוטים אבל מרווחים והאירוח מכל הלב. בלילה ירד גשם חזק שהיכה בגג בעוצמה.

יום 12: בושמנים

סמוך לגרוטפונטיין נמצא אתר מטאוריט הובה Huba Meteorite. זהו גוש מטאוריט הגדול ביותר שנמצא על פני כדור הארץ. מגרוטפונטיין נוסעים מערבה על כביש B8 כ 6 ק"מ, פונים ימינה (עדיין מערבה) לכביש D2905 ולאחר עוד 12 ק"מ פונים ימינה לפי השילוט לכביש D2859. לא צריך יותר מחצי שעה כדי לבקר באתר. אנחנו תכננו לבקר ביום הקודם אבל הגענו לגרוטפונטיין מאוחר מדי. מעריכים את משקלו של המטאוריט ב 64 טון, פי שניים מהמטאוריט השני בגודלו. רובו עשוי סגסוגת ברזל וניקל. מעריכים שנפל על כדו"א לפני כ 80 מיליון שנים. גודלו 2.7X2.7X0.9 מוטרים.

המשכנו ליעד העיקרי של היום - המוזאון החי של בני Ju/'hoansi שנקראים גם סאן או בושמנים. מגרוטפונטיין הנסיעה לוקחת כמעט שעתיים: תחילה לכיוון צפון-מערב על כביש B2 (כביש אספלט) ואחר כך על דרך עפר C44. קצת אחרי שעוברים מחסום משטרה (הם בודקים מסמכים ומוודאים שלא מעבירים תוצרת חקלאית ללא אישור) יש פניה שמאלה לדרך עפר ללא מספר שמובילה לבית הספר האיזורי Grashoek. ככל שתקרבנו לבית הספר ראינו יותר אנשים וילדים צועדים ברגל - מרחקים די גדולים מהבתים בחוות שבסביבה לבית הספר האיזורי. באיזור בית הספר המתנו שרודני יאתר מקומי שיודיע שהגענו לביקור במוזיאון.

המוזיאון החי הוא למעשה הדגמה של כפר בושמנים עם סוכות ענפים שמשמשות למגורים. בכניסה פגשו אותנו קבוצת אנשים שתדריך אותנו בביקור. אחד מהם דובר אנגלית ושפת Ju/'hoansi (הסימנים מייצגים קליקים שונים בשפת המקום) הסביר ותרגם. הגברים והנשים לבושים אזור חלציים בלבד ויחפים. הילדים עירומים לגמרי. תחילה הסבירו על אורח החיים המסורתי והשינויים שבאו עם הקדמה (המשמעותי בניהם - איסור ציד), לימדו מספר צלילים בשפתם והבעירו אש על ידי שפשפוף מקלות, אבן וזרדים. לאחר מכן יצאנו לסיור קצר למצוא צמחי תועלת בניהם שורש לטיפול בכאבים - מריח בדיוק כמו בן-גיי. חזרנו לכפר ולמדנו להכין חץ וקשת ותרגלנו ירי חיצים לציד. לסיום רקדנו ושרנו ולפני פרידה - איך לא - רכשנו מזכרות ממלאכת היד של המקומיים.

חזרנו בשעות אחר הצהריים המוקדמות לעיר ומצאנו מקום לארוחת צהריים וקפה, ומשם חזרה למלון.

ימים 13-14: שמורת הטבע הפרטית ארינדי

אמנם כבר עברנו כמעט 3 ימים בשמורת אטושה, אולם השמורה הפרטית השלימה יפה את הספארי. ארינדי היא שמורה פרטית בבעלות איש עסקים מקסיקני. המלון בשמורה - Old Traders Lodge - אחד המפנקים ביותר. לקחנו חדר דה לוקס עם פטיו ישר לבור המים - שווה כל סנט. מגרוטפונטיין נוסעים על כביש B8 מערבה כ 90 ק"מ ואז פונים שמאלה (דרומה) לכביש B1 וממשיכים עוד כ 250 ק"מ. פונים ימינה (מערבה) לפי השילוט לשמורה (דרך D2414) עוד כ 40 ק"מ עד לשער השמורה. משם ממשיכים לפי השילוט למלון (עוד כ 15 ק"מ). שימו לב שאין לנסוע בשמורה ברכב פרטי למעט מהשער למלון. הנסיעה בשאר הדרכים נעשית ברכב של השמורה.

נרשמנו לשלושה סיורים - שני סיורי אחה"צ/ערב וסיור בוקר אחד (כל סיור בתשלום נפרד, התשלום הוא עבור רכב, בכל רכב עד שישה אנשים. אנחנו היינו ארבעה בקבוצה - חמישה עם רודני, ולא צרפנו אחרים). ההנהלה דאגה שנהיה תמיד עם אותו מדריך/נהג כך שלא נחזור לאותם מקומות שהיינו בהם.

כיאה למלון ברמה גבוהה - האוכל מצויין והחדרים מאוד מפנקים.

בסיור הערב הראשון יצנו לחפש נמרים. יש כמה יתרונות לשמורה הפרטית - לבעלי החיים הנדירים יותר מוצמד משדר כך שניתן לאתר את מיקומם ובנוסף מותר לרכבי השמורה מותר לרדת מהדרך ולנסוע off road כך שאפר להגיע ממש למקום המדוייק. בדרך עברנו ליד קיני אורג שתפן - ציפור שחיה בקיבוץ בקינים ארוגים שתלויים על ענפי העץ עם הפתח פונה כלפי מטה כדי להגן מפני נחשים. קורה שכשהמושבה נעשית גדולה מדי הענף קורס. בזכות GPS איתרנו נמרה סוחבת טרף בשביל גור צעיר. המדריך התרגש לראות את הגור חי - מסתבר שהזכרים הבוגרים עלולים את הגורים שלא שלהם. אחרי שצילמתי (והעברתי למדריך שתהיה לו הוכחה שהגור חי) עזבנו את הנמרה והגור והמשכנו לחפש אריות. שוב בזכות ה GPS מצאנו אריה צעיר עם רעמה שעדיין לא התמלאה. לסיום הסיור עצרנו בקרחת רחבה בסוואנה למשקה וחטיפים שהמדריך הביא איתו בג'יפ. עננים אפורים הורידו גשם באופק וזמן קצר אחר כך הופיעה קשת כפולה שלמה בשמיים. לא רחוק הלכו ג'ירפות ואנטילופות ובקרחת גם חוברה אפריקאית (Kori bustard)

בארוחת הערב צוות המלון הופיע בריקודים ושירים. ובמהלך הלילה בזכות המיקום של החדר על הקצה של בור המים זכינו בעוד סרט טבע חי: תנינים, פילים וקרנפים. הסרט המשיך לחלק ב בבוקר עם הזריחה: שימפנים, היפופטמים, תנינים ואנטילופות לאור זריחה בצבעי אדום זהוב. ההיפופוטם מעביר את רוב שעות היום בתוך המים כשרק הנחיריים יוצאות החוצה ולכן הזמן הטוב ביותר לצפות בו זה עם הזריחה כשעיין לא חם מדי. גם השימפנזים לא נראים במשך היום.

בסיור הבוקר יצאנו לאיזור אחר בשמורה ופגשנו בעוד ציפורים: זהריר הכף (Cape Starling - מין זרזיר), Cape Spurfowl (מין עוף שוכן קרקע ממשפחת התרנגולאים), קיווית נפחית (Blacksmith Lapwing), קיווית כתר (Crowned Lapwing) ושרקרק זנב סנונית (Swallow-Tailed Bee Eater). בראש אחת הגבעות עמד קודו והשקיף על הסביבה ובמישור ליד ג'ירפות. הגענו לפינה הצפון מזרחית של הפארק ובמישור רחב ידיים עדר דלגנים (Springbok, מין אנטילופה) רצו ודילגו. סמוך להם הופיעו בין העשבים שועל אוזנן (Bat-Eared Fox) וסנאי קרקע אפריקאי. השיא של הסיור היה להקה של חמישה צ'יטות זכרים, לפי המדריך כולם אחים, שרבצו תחת העצים.

חזרה בלודג' סרט הטבע נמשך: תנינים במים בעוד סטינבוק (מין אנטילופה) הגיעו בחשש לשתות, יאורית (מין אווז) על החוף ופרפרים חגים מעל הפרחים. אנטילופת סוס שחורה (Sable Antilope) הופיעה עם קרן אחת חסרה ונעמדה ללקק את אחד מקוביות המלח שעובדי השמורה מפזרים כדי להשלים מינרלים לבעלי החיים. לבור המים שסמוך לקבלה הגיעו ג'ירפות, זברות וגנו כחול. על אחד העצים מצאנו ציפור שנקראת Gray Go Away, מין ציפור עם ציצית על הראש שנקראת על שם הקול שהיא משמיעה.

סיור אחר הצהריים השני יצא לאיזור אחר בשמורה. עברנו ליד בור מים גדול שבו תנינים והיפופותמים במשך היום היפו נמצא בתוך המים להגן על עצמו מחום ורק שני הנחיריים בולטים מעל המים. עברנו עוד עדר של גנו ועוד ראמים. הסיום היפה של הסיור היה מפגש עם קרנפית לאור השקיעה.

בלילה חזרה בלודג' אפשר היה לצפות בהיפופותמים במלא הדרם מחוץ למים.

יום 15: חזרה ארצה

הטיסה של אתיופיאן יוצאת מווינדוק אחר הצהריים מה שמאפשר נסיעה רגועה לנמל התעופה.

עוד לפני שעזבנו את המלון, בשטח חדרי המגורים הסבובבו כמה דיק-דיק (אנטילופה קטנה). ועם היציאה מהשמורה עברנו ליד קבוצת קופים בבון שברחו מהכביש לתוך שטחי החווה הסמוכה (נאמר לנו שבעלי החוות לא אוהבים את הקופים ויורים בהם).

הנסיעה משמורת ארינדי לווינדוק (העיר) לוקחת כשעתיים נטו. נוסעים מזרחה בכביש D2414 עד לצומת עם כביש B1 ושם פונים ימינה (דרומה) לווינדוק.

בדרך עברנו באוקהנג'ה Okahandja - עיירה נחמדה שבה אפשר לעצור לקפה ושירותים ולבקר בשוק מלאכת יד מיוחד - אם נשאר לכם דולר נמיבי להוציא. בעיירה נמצאים גם כמה קברים של מובילי המאבק של השחורים נגד השלטון הגרמני והדרום-אפריקאי.

נשאר לנו עוד קצת זמן עד הטיסה אז עצרנו באחד הקניונים של ווינדוק ומשם לנמל התעופה ולטיסה לארץ דרך אדיס אבבה.