טיול תרמילאים זוגי בסין והודו

כל הטיסות בטיול הורכבו בנפרד באמצעות מנוע החיפוש של אתר "למטייל". פנייה לסוכנת טיולים בשם הנוסטלגיה הניבה מחיר כפול מזה שמצאנו בעצמנו. הסוכנת לא האמינה שהצלחנו למצוא טיסות במחירים כאלה.
הזמינו את הטיסות בעצמכם, ובדקו טיסות בימים שונים. לעתים הבדל של יום אחד בקביעת תאריך הטיסה יכול להיות שווה עשרות דולרים.

 טסנו לבריסל עם אל-על ומשם לבייג'ין עם חברת Hainan הסינית. האנשים בבריסל היו נחמדים בצורה יוצאת דופן: הפקיד הראשון שנתקלנו בו הסביר לנו שעם הזמן שעומד לרשותנו לא משתלם לצאת משדה התעופה העירה, והשוטרים בהחתמת הדרכונים המליצו לנו על המבורגר חמור שטעמו בסין, וסיפרו בדיחות זה לזה. הנציגות הבלגיות של חברת התעופה סידרו לנו מקומות מרווחים במיוחד במטוס, מאחר ואנו גבוהים מהסיני הממוצע. כמעט והיה לנו עצוב לעזוב את בריסל כמה שעות לאחר שרק הכרנו אותה. כשנחתנו בבייג'ין לפנות בוקר התפאורה והשחקנים היו שונים, והשוטר החתים לנו את הדרכונים בדממה. חשבנו לרגע שאולי היינו צרכים ללכת על ירח דבש קלאסי באירופה, אך כל משפט בסינית ששמענו מסביב הדליק מחדש את יצר ההרפתקה והמשכנו הלאה.

בחרנו להגיע ל-365 inn, שהומלץ על ידי חברים. החלטנו מראש ללכת על חדר זוגי לאורך הטיול, גם אם העלות תהיה מעט גבוהה יותר. במקום הנ"ל חדר זוגי עולה בסביבות 140 יואן ללילה. היציאה מתחנת הרכבת התחתית הייתה כמו להתהלך בחלום, או אולי הייתה זו העובדה שבקושי הצלחנו להחזיק את העיניים פתוחות לאחר הטיסה הארוכה. הריחות וההמולה הזכירו לנו במעט את הודו, אם כי הרחוב הסיני, על שלל מוזרויותיו וחוסר הסדר שבו, נקי ומאורגן לאין שיעור מהרחוב ההודי שזכרנו. ישנם מעברים תת קרקעיים מתחת לכל כביש מרכזי, דבר הכרחי מאחר ולמרות שיש רמזורים, בסין אור ירוק להולכי הרגל לא אומר שלא יהיו מכוניות שידרסו אתכם, אלא שיהיו פחות מכוניות שיעשו זאת.
הוראות הגעה: כשתצאו לאולם הנוסעים בשדה התעופה, חפשו את המעלית לרכבת התחתית. הרכבות למרכז העיר מתחילות בשבע וחצי בבוקר, כך שהיה עלינו לחכות מעט, אך זה בהחלט זול יותר ממונית. לוקחים את הרכבת עד לתחנת DongZhiMen שם לוקחים את סאבוואיי מספר 2 לתחנת QianMen. צאו ביציאה C ומולכם יהיה מעבר מתחת לכביש אל רחוב MeiShiJie. המשיכו ללכת עליו כמאתיים מטרים עד לפנייה ימינה ברמזור השני, לרחוב צדדי בשם DA ZHA LAN XIJIE, אשר לקראת סופו מצד ימין נמצאת האכסנייה. הסאבוואיי מאד נוח אבל בגלל המוני האנשים נלחצנו בימים הראשונים והלכנו קילומטרים רבים לחינם. אין צורך למהר או להילחץ -; תכננו מראש איזה תחנות רלוונטיות לכם ועצרו להסתכל על המפות והשמות בתחנה.

הזמנו מראש שני לילות בחדר זוגי. המלון הוא בועה מערבית ברחוב צדדי. פסיעה אחת מהרחוב ההומה רוכלים על אופניים, מסעדות עממיות ודוכני כופתאות, נכנסים לבר עץ ובו מוזיקה מערבית מתקתקה, תיירים אירופאים בחולצות מכופתרות, המבורגר וקוקה קולה. אפשר היה לחשוב שמדובר שוב בבריסל אם העובדים בקבלה היו מחייכים או מראים רצון כלשהו לעזור מעבר להכרחי. הניקיון בחדר הפתיע אותנו וסגרנו במקום ליומיים נוספים, למרות שבאינטרנט לא ראינו שיש מקום.

שוק האוכל הלילי נמצא ברחוב Wangfujing. עצם ההליכה בבייג'ין היא אטרקציה, כך שלמרות שממצים את שוק האוכל בכמה דקות, שווה להגיע. כשפניכם לתמונה הענקית של מאו לפני העיר האסורה, הכיוון הכללי של שוק האוכל הוא ימינה בהמשך הרחוב. ברחוב האוכל שלל נדלים, עכבישים ופרות ים (אם אפשר לקרוא פרי לנוסע השמיני על שיפוד) מחכים לתייר האמיץ שיצטלם איתם. אנחנו הסתפקנו בקוקוס, שלא היה טעים במיוחד. מחלק מהדוכנים נדף ריח מבחיל ולא מוכר, חזק בהשפעתו כמו מנטה. הוא הזכיר במעט ריח של גוויה, אולי בגלל אינספור החיות המתות ששכבו על דוכני העץ, ואולי בגלל תייר שאכל את הדיונון הלא נכון. בסוף רחוב האוכל תראו זוהר נוגה לא רחוק מכם, והוא רחוב רחב עמוס חנויות מעוצבות ודוכנים. פניות הצידה מתוך הרחוב ייקחו אתכם לשווקים מלאים מזכרות, כך שאם אתם מסיימים את הטיול בבייג'ין זה המקום למצוא הכול. משם הגענו לשוק אוכל נוסף, עממי יותר. כבר החשיך בחוץ והרחוב המה אנשים וריחות, כך שהחלטנו להתחיל בדרך חזרה, אך האם נעשה זאת מבלי לטעום ולו מנה מקומית אחת?

 זהירות רמאים: בחרנו דוכן כופתאות אחד מבין מאות ושאלנו על המחיר. המוכרים הסבירו באנגלית את המילויים השונים שהם מציעים והצביעו על שלט, שכמובן כתוב בסינית מלבד המספרים. הבנו שהמחיר הוא 25 יואן -; סביר למנה באזור כה מתויר -; והזמנו. לאחר שמסרנו את הכסף המוכר הצעיר דרש עוד. הוא טען שהמחיר הוא 25 לחתיכה ולא למנה, מה שהופך קערת כופתאות לשוד קולינרי של 125 יואן (כשבעים שקל). התווכחנו והתלבטנו, מסביב המון סיני, המוכרים מאיימים שיקראו למשטרה וכל זה בערב הראשון שלנו בסין. בסופו של דבר שילמנו. בדרך למלון הגאווה הישראלית שידרה אותות מצוקה וחזרנו לדוכן. החלטנו לאיים עליהם בצילומים של המקום ובתלונה למשטרה. המוכרים לא התרשמו ואף הציגו פוזות למצלמה. מיותר לציין שהם איבדו כל יכולת לדבר אנגלית, ולא הבינו את המילה משטרה למרות שהם עצמם השתמשו בה חצי שעה קודם לכן. השאלה הייתה האם לגשת בעשר בלילה לאחד השוטרים שיושבים משועממים בכל פינת רחוב עם סיגריה, ולנסות להסביר לו בתנועות ידיים כי ברחוב משהו עם צ'אנג יש שני רמאים בדוכן. חזרנו מובסים עם המצלמה בין הרגליים והחלטנו לוותר על התלונה שעלולה לתקוע את הטיול, ולהיכנס במקום למוד מזרח רחוק ולחשוד בכולם מעתה -; מצדה לא תיפול שנית! מעניין שכשהראינו את התמונות לסינים באכסניה הם אמרו שהמחיר אכן מופקע ושבשלט רשום שהמחיר הוא למנה, אך שמדובר ברשת מסעדות והיא נחשבת ליקרה יותר מהרגיל. האם יכול להיות שבמקרה בחרנו מתוך מאות דוכנים את היקר ביותר? סטטיסטיקה יכולה להיות אכזרית לפעמים.

 אם חסר לכם ציוד טיולים כלשהו, אין שום סיבה -; מלבד דאגה למשק הישראלי -; לקנות בארץ. ביקרנו בשני היכלי קניות מקורים בבייג'ין, שוק הפנינים ושוק המשי, שניהם מפורסמים וקל להגיע אליהם ברכבת התחתית: תחנת Tiantandongmen ותחנת Yonganli בהתאמה. למרות השמות האקזוטיים, מדובר במרכזי קניות שנתפרו בדיוק לטעמם של התיירים הזרים. אם ברחובות בייג'ין תיירות הפנים שולטת והפרצופים הלבנים נבלעים בים הדגלים האדומים, הרי שכאן פתאום לא תמצאו סיני אחד מלבד המוכרים. בשוק הפנינים המבחר קטן יותר אך הוא עמוס פחות בהתאם. קנינו שם שני מעילי גשם טובים במחיר של 400 יואן, כאשר המחיר ההתחלתי עמד על 2000. אין שום פרופורציה בין המחיר ההתחלתי למחיר הסופי, שלא לדבר על המחיר האמיתי וההוגן שתמיד יישאר חבוי בראשה של הנערה בת העשרים אתה התמקחת במשך חצי שעה.

בשוק המשי המוכרים אכזריים אף יותר. המוכרים זיהו במהירות שאנו מדברים עברית ופנו אלינו ב"שלום" ו"מה נשמע". כשהעמדנו פנים במסדרון הבא שאנו מדברים ספרדית, הם זיהו את הצליל ושינו את הברכות בהתאם. זה משעשע בתחילה, אך במהרה המוח מתעייף משלל הפלאפונים, הנעליים, המעילים והחיוכים שמושלכים לעברכם, כולם מזויפים ומייד אין צ'יינה.

זהירות רמאים: באחת החנויות המוכר רצה להוכיח לי שמדובר בעור אמיתי על ידי כך שחרץ בציפורנו על הנעל. כשאמרתי שהנעל לוחצת ואני צריך מידה גדולה יותר הוא רץ למחסן להביא, וחזר אחרי עשרים דקות מזיע ומתנשף. הנעל עדיין לחצה והרגשתי לא נעים לשלוח אותו שוב למחסן. לפתע ראיתי שבתווית הנעל מספר המידה נראה מעט שונה משאר התווית. החריצה בצד הנעל הבהירה -; המוכר פשוט הדביק מידה חדשה על אותה הנעל.

החומה הגדולה: ברגע שתתקרבו לעיר האסורה יגיעו אליכם סינים דוברי אנגלית שינסו למכור סיורים לאטרקציות השונות וכמובן לחומה הגדולה. כולם היו מאד ענייניים והצחיק אותנו שהיו להם שמות כל-אמריקאיים בכרטיסי הביקור. אחרי שלל הרמאים בהם נתקלנו העדפנו ללכת על בטוח ועם כל הכבוד לוויל, קווין, בלייק ומחיריהם המפתים, הלכנו על הסיור המאורגן שהציעו באכסניה: הסעה, ארוחה וכניסה לאתר (יש לשלם סכום נוסף במקום על הרכבל).

הדרך לחומה יפה והיה נחמד לצאת מהעיר ההומה, אך את החומה עצמה ממצים די מהר. מדובר בגרסת הטיילת של הכותל המערבי: חומה ארוכה וגבוהה המתפתלת בין הרים ועמקים ירוקים, ועליה הולכים אינספור אנשים בשמש הקופחת. אין ספק שמדובר בהישג הנדסי ואנושי מדהים, ומרגישים את עוצמת האימפריה כשמביטים אל החומה הנמשכת אל מעבר לאופק, אך לאחר הליכה של שעתיים בה אותו האופק לא מתקרב במאומה, הבנו שאנו מוכנים לארוחת צהריים.

ארוחת הצהריים התקיימה במסעדה סמוכה לאתר, יחד עם כל הקבוצות המאורגנות האחרות -; כולם זרים משום מה. הוגשו מגוון מנות לטעימה ולמזלנו ישב לצדנו זוג מעורב, כך שיכולנו לשמוע את ההסברים של הבחורה הסינית לחברה האיטלקי. במהלך הנסיעות באוטובוס ה"מדריכה" ציינה שהנהג עובד קשה ולכן רצוי שנביא לו טיפ. כששאלתי את אחת הבחורות הסיניות כמה נהוג להביא, היא אמרה שלא נהוג בכלל ושהיא ממש לא מתכוונת להביא כסף לאף אחד (דמיינו זאת בתוספת נענוע ראש ונימה עצבנית סטייל אופרה ווינפרי).

 מקדש השמיים: באחד הבקרים הלכנו למצוא מרכז קניות שהומלץ על ידי הבחור בדלפק האכסניה. לאחר הליכה ממושכת בחום לא מצאנו את הקניון, אך היינו קרובים למקדש השמיים כך שהחלטנו לסמן וי על עוד אתר מקודש. בכניסה עמד מוכר עם אופניים ועליהם המון כלובי עץ קטנים ובכל אחד צרצר. חטיף או שמא סגולה למזל? רק הצרצר יגלה.

מדובר בפארק רחב ובו מספר מקדשים בו נהגו קיסרי סין להתפלל להצלחת היבולים. כאמור היום היה שרבי כך שפארק נשמע כמו רעיון נהדר. המקדשים יפים ומיוחדים בצורתם, אך החלו לדמות זה לזה בצורה מחשידה ככל שחום היום גבר. הלכנו עם מטריות כנגד השמש כמנהג המקומיים ושמחנו להיתקל בממטרות פוחזות שהעיפו מים קרירים עלינו ולא על הדשא שמכסה כל חלקה שלא תפוסה על ידי ברוש בן 500 או סיני בן 5. חבל על כל טיפה? גם בפארק עצום שכזה אין לסינים טפטפות וההשקיה נעשית על ידי שניים סינים עם צינור גדול, שעוברים ערוגה-ערוגה והופכים אותה לביצה בצהריי היום. כנראה שוורדים הם לא סוג של נרקיס כי בגן הוורדים לא היו כל כך וורדים. כמו בכל מקום אחר בבייג'ין, גם כאן עוברות מדי פעם שלשות חיילים, כאילו מדובר בבסיס טירונים ולא אתר תיירות.

במרחבי הפארק הרחוקים מעט מהמקדשים, ניתן לראות מקומיים עוסקים בתחביבים שונים: קבוצה של עשרות אנשים שרה אופרה יחד, קבוצות טאי צ'י וגם כמה סינים שהסתובבו במעגלים סביב שני עצים. כנראה שעם כל כך הרבה סינים תוכל למצוא גם כאלו שזה התחביב שלהם.

 העיר האסורה: העיר האסורה נקראת כך מאחר והייתה אסורה לכניסה עבור פשוטי העם. כיום דווקא לסטודנט פשוט הכניסה מוזלת בצורה משמעותית. המקום רווי בהיסטוריה וכמו בחומה הגדולה כנראה שנבצר מאיתנו לתפוס את מלוא המשמעות במבנים המרשימים אך החוזרים על עצמם. כנראה שעל מנת שיוכלו להמשיך ולקרוא לאתר "העיר האסורה" צריך לאסור משהו, כך שלרוב המבנים העצומים לא ניתן להיכנס, ואת רוב הזמן מעבירים בהליכה בין המבנים, טיפה בנחל התיירים הסינים.

במסעדות המרוחקות מהאזורים המתוירים לעתים ממש הופתעו לראות אותנו. היה על פניהם מבט של "אתם לא אמורים להיות בעיר האסורה או משהו כזה?" למסעדה אחת כזו נכנסו זוג מבוגר עם נכדם הקטן. הם אמרו לנו שלום בחיוך וכשאמרנו שלום בחזרה ונופפנו בידינו לילד, הוא התבייש ועשה מה שכל אחד היה עושה ורץ החוצה אל הכביש. דפדפנו בלונלי פלנט במהירות למצוא כיצד לומר "סליחה" ו"תנחומינו" במנדרינית.

ישבנו לנוח על חומת אבן לא רחוק מהעיר האסורה. לידינו ישבו כמה סינים מפוקפקים למראה. ברחבי האתרים המרכזיים בעיר מסתובבים מוכרי ארטיקים, ולפתע הגיעה אלינו ילדה קטנה עם קרטון ובו ארטיק אחרון, מלוכלך ודביק למראה. סירבנו בחיוך והגברים לידינו לימדו את הילדה לשאול באנגלית מהיכן אנחנו ואיך קוראים לנו. התחלנו לתקשר בחיוכים והבאתי לילדה עשר אגורות כמזכרת. הגברים התלהבו והציעו לקנות לנו את הארטיק. צחקנו כולנו ולפתע הגיע שוטר חמור סבר על סאגוואיי. הוא התעלם מאיתנו ונבח שאלות על הגברים הסיניים. התחלנו להסתלק משם לאט ובזהירות, שולחים מבט מתנצל לחברינו החדשים.

הזמנו מראש טיסה לצ'נגדו והיינו צרכים לקום מאד מוקדם בשביל לתפוס מונית. בקצה הרחוב חיכה חאפר שהציע להסיע אותנו ב-150 יואן. המוניות המורשות עובדות לרוב עם מונה, הן שחורות ומזוהות באות B בלוחית הרישוי שלהן. התלבטנו קצרות אך מיד הופיעה מונית מורשית שלקחה אותנו לטרמינל -; סה"כ 126 יואן.

זהירות רמאים: הגענו לנמל התעופה עייפים ולא מרוכזים. שוטטנו בין דלפקים וחיפשנו את הטיסה שלנו, כשסיני זינק אליי ושאל לאן אנחנו טסים. לתשובתי אמר לי לבוא אחריו. שאלתי אם הוא עובד של חברת התעופה והוא השיב שכן. חשבתי לעצמי שנחמד שלפחות בשדה התעופה יש שירות מיוחד לזרים, במדינה שבה קשה למצוא דוברי אנגלית. הוא לקח מאיתנו את הדרכונים וכרטס לנו במכונה אוטומטית והוביל אותנו להפקדת התיקים, מתעקש לעשות הכול בעצמו. ההתנהגות שלו הייתה מאד אסרטיבית ולא מנומסת, כך שהתחלתי לחשוד וביקשתי לראות תעודה. הוא גיחך ואיבד את יכולת הבנת האנגלית שלו. קיבלנו את הכרטיסים והוא כמובן ביקש תשלום על השירות. זה דווקא הרגיע אותי, מאחר וחשבתי שמדובר במזימה נרחבת יותר להשתלט על המעילים והנעליים, עליהם התמקחנו בעמל רב. נתתי לו חמישה יואן והוא הניד בראשו באכזבה והלך. נותרנו עם תחושה לא נעימה וחשש שמא התיקים יגיעו ליעד עלום כלשהו. כבר דמיינתי את הנבל רוקד בתחתוניי ובמחזיקי המפתחות בצורת פנדה שקניתי בשוק בבייג'ין. בסופו של דבר התיקים הגיעו והכל הסתדר. שמענו על תיירים נוספים שנתקלו באותה התנהגות, ומהם הוא לא קיבל גם חמישה יואן. לא מדובר בדיוק ברמאות, ואם היה מציע את שירותיו בצורה ברורה והוגנת יכול להיות שהיינו הולכים על זה, שכן הוא חסך לנו זמן רב של חיפוש ועמידה בתור, אך מדובר באדם אגרסיבי והתחושה היא לא נעימה.

ספוילר: כאן לא יהיו כותרות "זהירות רמאים". לאחר שהתרגלנו לתזזיות ולחשדנות בבייג'ין, צ'נגדו, שמספר התושבים בה גדול מאוכלוסיית ישראל, הרגישה כמו כפר קטן. אנשים ברחוב שראו אותנו מחפשים מקום מסוים, ניגשו לעזור ולא ביקשו כסף. סטודנט ביקש מאיתנו למלא שאלון לשיפור תיירות החוץ בעיר. אנשים חייכו, אמרו שלום ואף לחצו לנו את היד. החיסרון הוא שאותו סטודנט סוקר סיפר לנו שמתכוונים לגבות תשלום נוסף על שהייה בעיר מעל לשלושה ימים, עקב היותה מוקד יציאה לכיוון טיבט ולכן פרה חולבת כסף בפוטנציה.

אכסניה: יש הרבה מקומות מומלצים בעיר, ובחרנו דווקא בחדש ופחות מוכר מביניהם, Lazy Bones. לא הזמנו מקומות מראש במהלך הטיול, ובכל פעם הקארמה עמדה לצדנו.
הוראות הגעה: כשיוצאים מנמל התעופה חפשו בוטקה של אוטובוס השאטל מספר 300 או 303. מה שחשוב הוא להגיע לתחנה Minshan Hotel ברחוב הראשי של צ'נגדו, הוא Renmin Road South. משם חפשו את תחנת המטרו Jinjiang Hotel וקחו את המטרו אל תחנת Luomashi וצאו ביציאה A. עברו את הכביש ולכו חמישים מטרים ימינה אל המקום. כבר בדלפק הקבלה מרגישים את ההבדל -; הבחורה הכי יפה והכי דוברת אנגלית שפגשנו בסין. קיבלנו חדר יפה מאד ונקי, והחלטנו בו במקום להישאר לילה נוסף בעיר.

People`s Park: כשמו הוא, מרכז לפעילויות ציבוריות רבות ובו ניתן לראות קבוצות שחקנים וחובבים שרות ורוקדות, ציירים חובבים ושביל מלא מודעות היכרות. ישנו אזור גנים המוביל לבתי תה, בהם כל יושב מחויב בהזמנה, ומקבלים כוס תה צמחים ותרמוס מלא מים חמים למילוי עצמי. מסביב לשולחנות מסתובבים מסאז'יסטים, מנקי אוזניים וזקנים אקראיים שמאזנים בקבוקי בירה על מקל.

פארק הפנדות: לקחנו את הסיור דרך האכסניה כדי להגיע למקום מוקדם לפני שהפנדות בורחות מהחום אל חללי המגורים שלהן. מדובר בפארק גדול, והמדריך מטעם האכסניה לקח אותנו היישר לנקודות המעניינות יותר. הפנדות אכן חמודות, משחקות, מתגלגלות ונופלות כמו לשעשע את הקהל. הבוגרות יותר יושבות ולועסות במבוק או ישנות בצמרות העצים, מאתגרות את כוח המשיכה. ציפיתי למשהו טבעי והמקום הרגיש יותר כמו גן חיות. ראינו גם כיצד מגדלים את הגורים באינקובאטורים, ובמבט ראשון הגורים נראים כאילו הסינים התייאשו מלשכנע את הפנדות להתרבות והתחילו לצבוע חולדות בשחור ולבן. לקראת הצהריים נעשה מאד חם ולח בפארק, ולכן ביקור מוקדם מומלץ יותר.

 עזיבה: היעד הבא שלנו היה דאנבה, כנקודת מוצא למסדרון הטיבטי. זיהום האוויר בערים הגדולות הביא עליי צינון ובקושי הצלחתי לישון בלילה. קמנו מוקדם ולקחנו מונית (40 יואן) אל תחנת האוטובוסים -; שימו לב שישנן מספר תחנות אוטובוסים בצ'אנגדו ושאלו באכסניה מאיזו תחנה יוצא האוטובוס שאתם צרכים. קנינו את הכרטיסים יום לפני, ב-165 יואן לאדם. הנסיעה הייתה אמורה להימשך עשר שעות, אך כדי לתת תמורה מלאה למחיר הגבוה, הנסיעה התעכבה בשעה וארכה ארבע שעות נוספות בקלקולי מנוע, הפסקות סיגריה ופקקים אקראיים שנגרמו בשל שיירות צבא עמוסות חיילים צעירים שנופפו לנו בהתלהבות.

בהמתנה לאוטובוס פגשנו זוג ישראלים, מאיר ונועה, איתם טיילנו בשבועות הקרובים. היה מצחיק לגלות שמי שנוסע למסדרון הטיבטי הם טיבטים -; הגיוני -; וארבעה ישראלים. לנהג הייתה פיקסציה אוראלית כלשהי: כשהוא לא עישן הוא ירק, וכשהוא לא ירק הוא צעק בפלאפון. לצדנו ישבה בחורה משונה עם כלוב קטן ובו חתלתולה בשם מימי. היא האכילה אותה בשלל חטיפים כמו רגל עוף משומרת, כאשר בסין אין הבחנה ברורה בין אוכל לחיות מחמד, אוכל לאנשים, או חיות מחמד שהן אוכל. מימי השתחררה מהכלוב לעתים קרובות וטיילה בין רגלי הנוסעים באוטובוס המטלטל. בסופו של דבר הגיעה גם אל בין רגלי הנהג, שהרים אותה מהראש והטיל אותה הצידה להמשך הטיול. לאחר אחת העצירות מימי נעלמה וקרין חששה שמצאה את דרכה לנזיד הלא ברור שאכלנו, אך תזוזת זנב מאחורי הבחורה הסינית גילתה שמימי רק החליפה בית.

דאנבה נראית כמו אתר בנייה גדול, ומצליחה בכל זאת לשמר תחושה רגועה איכשהו, אולי בגלל רעש הנהר העצום שחולף לידה וגובר בנקל על רעש הבנייה. העיר עצמה לא סימפטית במיוחד -; מלבד העובדה שאחרי ארבע עשרה שעות נסיעה התחלנו לפקפק בקיומה -; אבל מהווה נקודת מוצא לכמה כפרים נהדרים באזור ובה מתחילים לראות את האוכלוסייה הטיבטית לקראת המשך המסע למסדרון הטיבטי.

אכסניה: הלכנו לפי המלצה של "לונלי פלאנט" ל- Zhaxi Zhuokang ברחוב No.35 South Sanchahe Road .ניתן לומר לנהג האוטובוס שאתם צרכים להגיע לשם והוא יעצור, אחרת תמשיכו עוד עשר דקות נסיעה ותאלצו לחזור במונית. החדרים מסודרים ונעימים, המיטות גולפו בעץ באיורי דרקונים והכי חשוב -; אשת הדלפק יודעת אנגלית.

 אטרקציות: דג'ונגלו וג'יאג'ו: דג'ונגלו כפר נחמד ושקט במרחק נסיעה קצרה מדאנבה (60 יואן כיוון אחד). הכפר שלו ומלא עצי פרי ושדות תירס.

הכפר ג'יאג'ו זכה בתואר הנחשק "הכפר הטוב בסין" על ידי המהדורה הסינית של נשיונל ג'אוגרפיק. דווקא בשל העובדה הזו חששנו להגיע אליו מפחד שיהיה מאד מתויר ועמוס, אך כנראה שלמהדורה סינית זו אין הרבה קוראים שכן היינו כמעט האנשים היחידים בכפר. הוא אכן מרשים יותר מדג'ונגלו, בתיו מעוצבים בצורה "מסורתית" יותר ויש בו שרידי מגדלי אבן עתיקים, אך מנגד נאלצנו לשלם 30 יואן לאדם בכניסה. היה קשה למצוא מקום לאכול בו ולאחר שעה של שיטוטים מישהו הזמין אותנו לארוחה ב-25 יואן לאדם.

לשני הכפרים נסענו עם אותו נהג מונית, שחיכה לנו כל פעם בכניסה לכפר בשעה שקבענו מראש. הוא היה די מבסוט עלינו, כנראה בגלל שהיינו התיירים היחידים ברדיוס של כמה קילומטרים טובים. באחת העצירות הוא ניגש וליטף את השערות ביד שלי בסקרנות, שכן הסינים בכלל והטיבטים בפרט לרוב לא שעירים כלל. "יש לי עוד. רוצה לראות?" שאלתי וחשפתי את החזה שלי. הוא עיווה פניו בגועל ונסוג לאחור. שיטה יעילה אם פוגשים שודד טיבטי.

המקום נראה ומרגיש כמו עיירת מערב פרוע מהמאה ה-19. הרחוב הראשי הוא שביל בוצי, בו אינדיאנים טיבטים בלבוש בוקרים רוכבים על אופנועים כבדים. נהר מלוכלך חוצה את העיר, ולחופו ראינו חזירים וכלבים רבים על גופת חזיר שנסחפה. בכיכר המרכזית עשרות נהגים שמחכים שהאוטו יתמלא לכל יעד שהוא. המקום נמצא בגובה של 3800 מטר -; 2000 מטר מעל דאנבה -; כך שנסיעה ישירה לשם לא הייתה רעיון חכם, כפי שאנו עתידים לגלות.

 הגעה: דרך אשת הדלפק בדאנבה הזמנו את המיני-ואן, כאשר הנסיעה מתחלקת לשניים. ראשית נוסעים לבה-מיי (40 יואן), כשעתיים של נופים מדהימים: הרים מיוערים עד לאופק, טובלים בערפל מסתורי. כשמגיעים לבה-מיי מחליפים לנסיעה לטגונג (20 יואן). הנוף יודע שמחליפים מיני ואן ומתחלף גם הוא לערבות עשב זהובות וגבעות עגולות עם עדרי יאק רועים בהן.

 אכסניה: עם עצירת המיני ואן התנפלה עלינו זקנה אסרטיבית ומשכה אותנו לכיוון הגסטאהוס שלה: ממשיכים מהכיכר לכיוון שורת האכסניות מולכם, ולוקחים את הכניסה לחצר צדדית בצד שמאל. לא אהבנו את גישת המכירה שלה, אך העובדה שהמקום היה ריק שיחקה לטובתנו וקיבלנו חדר ב-50 יואן, זול משמעותית מהאופציות האחרות באזור. בהמשך היום המקום התמלא בישראלים נחמדים, עשינו קניות בשוק והכנו ארוחת שישי. מהרגע בו נחתנו בעיר, אני וקרין הרגשנו רע יותר ויותר. האווירה הנחמדה עם שאר הישראלים גרמה לנו לקוות שזה עניין של זמן, אך הלילה היה נוראי ולווה בכאבי ראש חזקים אצלי, בחילות והקאות אצל קרין, ונדודי שינה עבור שנינו. אם סוכמים את התופעות, הצגנו ביחד תצוגת תכלית למחלת גבהים. ניסיון להשיג עוד שמיכות אצל בעלת הבית נתקל בסירוב משונה והחלטנו לעוף מהמקום כמה שיותר מהר.

 הבריחה מטגונג: יש הרבה מה לעשות באזור ושמענו על הליכות לבתי מקומיים נידחים, רכיבות אופנועים וביקור בקבורת שמיים -; טקס בו מבתרים את גופת המת ומניחים לנשרים לסעוד -; אבל למרות שמצבנו הוטב בבוקר, לא יכולנו לזוז מבלי להסתחרר.

אנג'לה היא אישה אמריקאית שהתחתנה עם טיבטי, יש להם מסעדה ואכסניה מושקעת במיוחד בשם Khampa, ליד הכיכר המרכזית בה יורדים מהמיני ואן. היא דוברת אנגלית והלונלי פלאנט מציין שתעזור לכל אחד בשמחה, מה שגורם לכך שבכל רגע נתון יש מערבי מבולבל שמחפש את אנג'לה. מצד אחד, זה מביא הרבה אנשים למסעדה הנחמדה שהיא מנהלת, ומספק לבתה הקטנה, סמסה, שלל חברים להציק ולשחק איתם, אבל מצד שני לא נותן לה מנוח.

העברנו את היום עם סמסה, שמעבירה את רוב השנה בטגונג ומגיעה לחורף לארה"ב. היא לא הסכימה להתחלף איתנו ולהעביר את רוב השנה בישראל וחודש וחצי בהודו-סין. היה קשה למצוא את אנג'לה ועוד יותר קשה למצוא אותה פנויה. כשלבסוף הגיע תורי לתשאל אותה בענייני בריחה מטגונג, היא הודתה שהיא מעבירה את רוב היום במחבואים עם תיירים. הסברתי לה שלדעת אנגלית באזור הזה זה כוח, וכמו בספיידרמן -; עם כוח גדול באה אחריות גדולה.

לקראת אחה"צ קרין התחילה להרגיש יותר ויותר רע והחלטנו לעוף משם עוד באותו היום למקום נמוך יותר, עיר קרובה יחסית בשם קאנדינג, בגובה של 2800 מטר. אין הסעה מסודרת לשם אחרי הבוקר אבל לקחנו את הסיכון, ארזנו את התיקים ויצאנו לכיכר. תוך חצי דקה כבר היינו על מיני ואן שרק חיכה להתמלא ולצאת לשם, בחמישים יואן לאדם. התחושה היא שתמורת המחיר המתאים יכולנו למצוא גם מיני ואן לחיפה.

גם ביציאה מטגונג שוב התרשמנו מהנופים המדהימים. הצטערנו שלא יצא לנו למצות אותם, אך מנגד עם כל מטר שהתרחקנו מטגונג, הרגשנו טוב יותר, ובזכות מחלת הגבהים ביקרנו בקאנדינג, עיר נחמדה ובה האכסניה הטובה ביותר שישנו בה בטיול.

אכסניה: רגע לפני שעזבנו את טאגונג אחת הישראליות באכסניה המליצה לנו על מקום שישנה בו בקאנדינג, Zhilam Hostel. החלטנו לקחת את העצה, למרות שהמקום דורש קצת מאמץ (וכסף). מהיכן שהמיני ואן מוריד אתכם, המשיכו בכיוון מטה ופנו שמאלה לרחוב יחסית ראשי. המשיכו עם הרחוב מטה עד שיתחבר לשדרה. הביטו מולכם או שאלו אנשים היכן נמצא Kanding Hotel. משמאל לו ישנו רחוב צר המתחיל להתפתל מעלה. מדובר בטיפוס תלול של עשרים דקות עם התיקים, והליכה של כשעה בסך הכל, כך שאולי כדאי לקחת מונית -; ההוסטל נמצא ליד Bai Tu Kan.

עלינו בקושי וכשהגענו נראינו כנראה ממש רע, כי הבעלים פינק אותנו בחדר הטוב ביותר בהנחה משמעותית (המחיר המקורי 260 יואן ללילה), סרט דיוידי ולחמניית צימוקים. החדר מדהים והבחור ממש נחמד, ואפילו הביא לנו ערכה לבדיקת רמות החמצן בדם כדי לשלול מצב מסוכן.

מדובר בזוג אמריקאים שחיפשו מוצא מחיי היומיום והגיעו לעבוד בארגונים הומניטאריים בסין. הם התאהבו במקום והחליטו להקים את ההוסטל, בין השאר כדי ללמד את המקומיים הצעירים את העסק. זה נשמע קצת פטרוניסטי, אבל למרות שהסטנדרט לאכסניות בסין הוא גבוה יחסית (להודו), תודעת השירות נמוכה והרבה פעמים הרגשנו שהיינו מוכנים לשלם קצת יותר עבור קצת יותר (למשל שתהיה הפרדה כלשהי בין האסלה למיטה). הם סופר נחמדים, והיה שווה להגיע לשם רק בשביל זה, אם לא בשביל המיטה הענקית.

 אטרקציות: אם תצאו מהאכסניה ותפנו ימינה, תראו מרחוק פגודה מוזהבת. הליכה של חצי שעה בין ערוגות ובתים תביא אתכם למנזר היפה והגדול. הנוף מסביב מיוער, מרשים ויפה. מהמנזר ניתן להמשיך למטה עד שמשתלבים עם הכביש בו ירדתם מהמיני ואן. בכיכר המרכזית מול מלון קאנדינג יש מאפייה טובה, שהריח ממנה ממלא את כל הכיכר.

 עזיבה: למרות הרוגע של קאנדינג המטרות העיקריות שלנו בסין היו שני טרקים מפורסמים: ערוץ דילוג הנמר והרי המיילי (יובנג). לכן הזמנו דרך האכסניה כרטיסי אוטובוס מבעוד מועד לשינג-צ'ינג, עיר מעבר בדרך לשנגרילה. האוטובוס עולה 151 יואן לאדם ויוצא בשש בבוקר, כך שקמנו מוקדם ויצאנו לתפוס מונית ברחוב למטה.

האוטובוס היה עמוס עד להתפקע בסחורות ואנשים. הכרטיסים שקנינו היו במושבים באמצע האוטובוס, אך מאיר ונועה, שהצטרפו אלינו לקאנדינג יום קודם, תפסו את המקומות מקדימה, בעקבות שמועה שבנסיעות ארוכות הסינים נוהגים להקיא מהחלון, והבומרנג נוטה לחזור לאוטובוס דרך החלונות האחוריים. הסינים התרעמו שתפסנו להם את המקומות והרגשנו מאד לא נעים, גם אם היה נחמד להפעיל את שיטת "אני לא מבין מה אתה אומר" פעם אחת עליהם בחזרה.

הדרך עוברת בנוף פתוח וסלעי, וכל מכונית תקועה או דחפור שמתקן את הדרך גורמים לפקק של שעות, כך שהגענו לשינג-צ'ינג בלילה. יש כמה הוסטלים מעופשים שמציעים חדר ב-80 יואן, אך החלטנו ללכת על מלון BA MU SHAN HOTEL במחיר כפול אך עם כל הנוחיות וריח העובש שמלונות סיניים מציעים. למעשה מדובר במלון של ממש, עם מיטות נוחות וכפכפים, והמחיר היה אמור להיות משולש אך כנראה בגלל השעה והיעדר תיירים קיבלנו הנחה משמעותית.

הגעה: האוטובוס משינג-צ'ינג עולה 86 יואן ויוצא בשש בבוקר, אך מאחר והגענו למקום מאוחר כבר לא נותרו כרטיסים לכולנו. נאמר לנו שניתן פשוט להגיע בבוקר ולשבת על רצפת האוטובוס, אך מאחר וזו מהווה בדרך כלל משטח לזבל, יריקות וחתולים משוטטים, החלטנו לוותר ופשוט הגענו בבוקר לאזור התחנה וסגרנו עם מיני ואן במחיר של 150 יואן לאדם.

הנסיעה הייתה בנוף מדהים, אך מושבי הרכב לא היו קבועים והיטלטלו יחד עם הדרך. הגענו לאחר שבע שעות
 לתחנת האוטובוסים של שנגרילה. חוצים את הכביש ולוקחים אוטובוס מספר 1 לעיר העתיקה.

אכסניה: בחרנו להגיע להוסטל Dragon Cloud: מתחנת האוטובוס בה ירדתם מאוטובוס 1 פשוט המשיכו ללכת ישר לכיוון העיר העתיקה ותגיעו לרחוב בו האכסניה נמצאת. המקום נראה נחמד מאד מבחוץ, והעובדים דוברי אנגלית ויחסית מסבירי פנים. רצפת החדרים בטון והמזרון לא נוח במיוחד, אין הפרדה בין חדר השירותים מדיף הריח לאזור השינה, וכל זה ב-140 יואן ללילה.

אטרקציות: מספר ימים לפני שהגענו לשנגרילה אירעה רעידת אדמה באזור, הרגה מספר אנשים וחסמה את הדרכים לשתי שמורות, בדיוק אלו שהתכוונו להגיע אליהן. אם כל זה לא מספיק, ביום שהגענו לשנגרילה החל לרדת גשם, שלא ממש הפסיק עד ליום שעזבנו את העיר.

עשינו בכל זאת שני טיולים באזור. הראשון הוא למקדש הניצב על גבעה קרובה: החלטנו על טיול ספונטני, הגענו לסוכנות הטיולים Khampa בסמוך לתחנת אוטובוס1 והמשכנו ברחוב בו היא ניצבת עד שראינו עליה לגבעה מימיננו. המשכנו בשביל לאורכו של בית קברות וזיהינו מקדש כלשהו בגבעה בצדו השני של הרחוב. הגענו לשם בדרכים עקלקלות כדי למצוא אלפי דגלים טיבטיים צבעוניים, מקדש מלא חזירים ותרנגולות ונוף יפה. בדיעבד מסתבר שנזירים בודהיסטיים נוהגים לקנות חזירים ותרנגולות מהקצב ולשחרר אותם באזור.

 את הטיול השני סגרנו דרך סוכנות טיולים באזור הכיכר המרכזית בעיר העתיקה. חפשו סוכנות עם שלט המלצה בעברית על החלון. ב-250 יואן לאדם קיבלנו רכב ומדריך, איתו הלכנו לאזור הכפר Ringa וממנו למעיינות חמים. המדריך ונהג אספו אותנו מהאכסניה בשמונה בבוקר ויצאנו לנקודת ההתחלה. כשראיתי שהמדריך הולך עם מטריה הבנתי שאתגר פיזי לא יהיה כאן. הגשם נמשך לאורך כל הטיול, אבל עברנו נופים יפים של מרעה ירוק ועצים מחטניים נמוכים. כשהגענו לכפר החלטנו שנמשיך למעיינות החמים ברכב ולא ברגל, כפי שתוכנן. המדריך דיבר איתי הרבה במהלך ההליכה והתעניין מאד בהיסטוריה הישראלית, אותה שמחתי לספק במקטעים מתוך "עמוד האש", "תקומה" והבגרות בהיסטוריה. כששמע על התנגדות המחתרות לבריטים דיבר על כך שהוא מחכה לתחילת ההתנגדות הטיבטית המזוינת כנגד הסינים, ושיגיע תורו להילחם. מאוחר יותר, כשנחנו בבית נטוש במרעה מפני הגשם, הוא ביקש לוודא שאני יודע שהוא צחק וכמובן שאין לו שום דבר נגד הממשלה הסינית. דיברנו גם על דת וכהני דת, יהודים ובודהיסטים, והראיתי לו תמונה של הרבי מלובביץ' מבית חב"ד כדוגמא לרב יהודי. הטיבטי הפרקטי הביט בתמונה מספר רגעים וקבע ברצינות שיש לו כובע ממש טוב.

פגשנו בשנגרילה סטודנט למזרח הרחוק, מיכאל, הדובר מנדרינית ומתעתד להיות מדריך טיולים. קיבלנו ממנו את שלוש הסטיגמות הסיניות לגבי ישראלים, שהמקור שלהם די ברור: כולנו חכמים, כולנו עשירים וכולנו מכונות לחימה משומנות היטב. גם המדריך שלקח אותנו לרינגה שאל אם זה נכון שישראלים עשירים. עניתי לו שדווקא רוב הישראלים שמטיילים כמונו בסין נמצאים בטיול במוד חסכני, והוא נראה מאד מאוכזב. כשנתנו לו טיפ בסוף הטיול, בגלל שבאמת השתדל להיות נחמד -; שזה לא ברור מאליו בסין -; והסדיר את העניינים כשביקשנו הסעה למעיינות בניגוד למתוכנן, היה לו חיוך אסיר תודה כמעט בצורה ילדותית על הפנים. המעיינות החמים באמת אדירים, במיוחד כשיורד גשם בחוץ, ואפשר להתארגן גם עם נהג מונית שייקח ויחזיר אתכם משם. הבעיה היחידה היא שלנו היה מזל -; הם היו ריקים לחלוטין מאדם כשהגענו, אך בדיוק כשיצאנו משם הגיעו גלי צונאמי של סינים מבוגרים ורעשניים. העובדה שהסינים מעשנים פשוט בכל מקום באה לידי ביטוי גם במקלחות, שם ראיתי סיני מחליף תחתונים מבלי שהוא מוותר לרגע על הסיגריה.

 מסעדות: עד שנגרילה לא יצא לנו להיות באזור גדוש בתיירי חוץ, וכאן פגשנו בפעם הראשונה ריכוז גדול של בתי קפה ומסעדות באוריינטציה מערבית. מסעדה מפורסמת אחת עליה שמענו רבות היא Ns Kitchen. ציפינו במשך כל הנסיעה לבורגר היאק הידוע שלהם, והאכזבה הייתה גדולה כשגילינו שהם לא יגישו אוכל בימים הקרובים, והייתה גדולה עוד יותר עקב חוסר הנחמדות הבולט בו הם אמרו זאת. במקום, ישנה מסעדה טיבטית מעולה: המשיכו אל הכיכר המרכזית ופנו שם שמאלה. בפנייה השנייה ימינה פנו והמשיכו מעלה עד הסוף למסעדת Khampa. בורגר יאק אין שם, אך נזיד היאק (המתבשל במיציו שלו) וקלצונה היאק היו מעולים.

מסעדה נוספת שהתרשמנו ממנה, גם מבחינת שירות וגם מבחינת טעם, היא Compass, אשר כוללת מסעדה ומאפייה מעולה.

דאלי היא המשך ישיר של שנגרילה מבחינת האווירה, גם אם גדולה ומגוונת יותר. למעשה תכננו לוותר עליה אלמלא רעידת האדמה שיבשה את תוכניתנו. יש בה שלל חנויות מגניבות, מאפיות ובתי קפה, ונחמד להעביר בה כמה ימים של מנוחה.

הגעה: חוזרים עם קו 1 לתחנת האוטובוסים של שנגרילה ומזמינים כרטיסים, בד"כ לאוטובוס שיוצא מספר שעות אחר כך. כרטיס לאדם עלה 100 יואן לנסיעה של שמונה שעות, שלשם שינוי לא הייתה עמוסה ולא נתקלה בפקקים. כמו בהרבה ערים מתוירות אחרות, ישנה העיר עצמה וישנה העיר הישנה, בה בדרך כלל מרוכז האזור היפה והנוח יותר. כנראה שהנהג יזהה בפניכם האימפריאליסטיות שהן מועדות לשם ויעצור בתחנה הראשונה, היא דאלי העתיקה, אך כדאי להזכיר לו לעשות כך. העיר העתיקה מוקפת חומה מתודית ולה ארבע כניסות, כאשר אתם יורדים מהאוטובוס בסמוך לכניסה המערבית.

אכסניה: ממש בכניסה לאזור המדרחוב של דאלי ישנו ה-Four Seasons, שהכניסה היפה והשלווה, עם הגן ובריכת הדגים, די קנתה אותנו. החדרים גם כן מושקעים יחסית, ב-140 יואן ללילה, למרות שאיתרע מזלנו לקבל חדר מעל המטבח, מה שהחזיר פלשבקים לשוק האוכל בבייג'ין בכל פעם שפתחנו את הדלת.

אטרקציות: בצדה האחד של דאלי העתיקה ישנו אגם גדול, ואפשר לשכור אופניים מההוסטל ב-30 יואן לאדם, לרכב מזרחה עד שתגידו לכביש העובר בסמוך לאגם ולהעביר יום ברכיבה לצד האגם בין כפרים, שדות אורז וערוגות ירק. למעשה היה זה אחד הימים המוצלחים ביותר בסין מבחינתנו.

בצדה השני של דאלי ישנם ההרים הירוקים, Cangshan, המציעים בתוכם מגוון רב של מסלולים קצרים ונוחים. כשגבכם לשער המערבי עצמו יש פשוט להמשיך ישר לרחוב העולה לכיוון ההרים. בסופו יש פיצול -; ימינה לכיוון מלון ושמאלה לכיוון הכניסה לשמורה. מדי פעם תראו תיירים סינים עצלנים על גב סוסים, ותוכלו פשוט לעקוב אחריהם. אחרת, פשוט לכו לכיוון הכללי של ההרים -; תצאו לשדה בוצי ודרך בוצית עוד יותר עד לשער הכניסה. קראנו שניתן לעקוף את הבוטקה של השומר, בו גובים 30 יואן דמי כניסה לאדם, אך הייתה כבר שעת צהריים וחששנו שיתחיל לרדת גשם. ישנה עלייה של כשעתיים בשביל בוצי ותלול במעלה ההר, עד שמגיעים למקדש ולתצפית. משם מטפסים עוד כמה מדרגות ומגיעים לפיצול: למעלה אכסניה, ומשמאל וימין שביל מסודר מאד שלאורכו נקודות נוף, מפלים, מערות ועוד. בשביל הדרומי (שמאלה) יש מספר נקודות יציאה לרדת מההר ומאחר והשעה הייתה כבר מאוחרת פנינו לשם. מקבלים מפה סכמטית בכניסה וסך הכול קל מאד להתמצא ברגע שמגיעים לפיצול. הנוף, כשהועיל לבצבץ מבין העננים, והאווירה הרגועה בין המים, העצים והטחב המטפטף, גרמו לנו להצטער שלא היה לנו זמן נוסף במקום.

במרחק הליכה מהשער המערבי ישנו גם מקדש שלוש הפגודות, בו הסתפקנו במבט מבחוץ עקב המחיר הגבוה והמוני התיירים הסיניים במקום.

 מסעדות: כאמור, ישנם הרבה מאד בתי קפה ומסעדות ולא קשה למצוא מקום טוב לשבת בו. כחובבי קינוחים נמשכנו יותר לקונדיטוריות, שחסרו לנו עד כה בסין, והתגאינו בכך שדרדרנו גם את נועה ומאיר, מדריכת יוגה ויוצא שייטת, להזמין עוגה אחרי כל ארוחה (ולעתים גם לפניה). במורד המדרחוב הסמוך לאכסניה נמצא וופל בלגי בשםTin Tin. הוא כמובן טעים והאווירה בו מיוחדת, אך מעט קטן יחסית למחיר. שני בתי קפה שמצדיקים את המחיר נמצאים ברחוב ממש מעל האכסניה: צאו ופנו שמאלה ומיד ימינה. הראשון הואSweet Tooth והשני הוא Bakery 88. במיוחד מומלצת עוגת חמאת הבוטנים במקום הראשון.

 עזיבה: מכאן פנינו מועדים ליעדנו האחרון בסין, קונמינג. ניתן להגיע אליה ברכבת או באוטובוס, כאשר את כרטיסי האוטובוס ניתן לרכוש ללא עמלה באכסניה, ואילו את כרטיסי הרכבת רוכשים בסמוך לדואר (בקשו בדלפק הקבלה באכסניה הכוונה). נועה ומאיר העדיפו נסיעת לילה ברכבת ואילו אנחנו, שהיה לנו קצת זמן עודף עקב ביטול הטרקים, העדפנו את האוטובוס בבוקר, כך שדרכינו נפרדו לאחר שבועיים של הרפתקאות משותפות.

כרטיס האוטובוס עלה 120 יואן לאדם לנסיעה של חמש שעות. נציגה של האכסניה ליוותה אותנו עד לתחנת האוטובוס, מרחק עשר דקות הליכה.

אכסניה: היו לנו מספר ימים להעביר בקונמינג עד לטיסה לקולקטה, כולל צום יום כיפור, ולכן היה חשוב לנו למצוא מקום טוב לשהות בו. Upland מוגדר כהוסטל לצעירים, אך מדובר במבנה חדש ומושקע, ואחד המקומות הטובים ששהינו בהם בסין.
הוראות הגעה: בקונמינג מספר תחנות אוטובוסים ואנו הגענו למערבית. עם הירידה מהאוטובוס התנפלו עלינו סוכנים ומוכרים למיניהם, הדפנו את כולם ויצאנו החוצה -; משמאל ליציאה ישנן תחנות אוטובוס. קחו אוטובוס מספר 80 עד לתחנה העשירית שלו, XiHua Yuan. האוטובוס מקבל רק שטרות של יואן כך שעדיף לבוא מוכנים. בעצירה העשירית מחליפים אוטובוס למספר 95 וממשיכים איתו עד לתחנה QingYun jie. משם חיזרו במעלה הרחוב ומשמאלכם תהיה במהרה סמטה ובה המלון. גם כאן לא הזמנו מקום מראש, אך היה לנו מזל לקחת חדר זוגי ב-178 יואן ללילה.

אטרקציות: לא נתקלנו באטרקציה שלא ניתן לוותר עליה, אך היינו כבר בסוף הטיול ושבעי מקדשים. בכל מקרה, כל טיול יום טומן בחובו התחככות באוכלוסייה ובתחבורה ציבורית, שהם חלק מההרפתקה הסינית, ומקום שלו בסופו. השדרה המרכזית של קונמינג נקראת רחוב Renmin, במרחק רבע שעה הליכה מהמלון -; פשוט פנו שמאלה מהסמטה בה המלון נמצא והמשיכו ללכת ישר. משדרה זו לוקחים את האוטובוסים לטיולי היום.

פארק האגם הירוק: פחות מחמש דקות מהמלון -; צאו מהסמטה ועברו את הכביש. ישנן מדרגות היורדות מטה בסמטה נוספת המובילה לכניסה לפארק. האגם והפארק יפים ומטופחים ויש בו שלל דוכנים, קבוצות ריקוד ושירה ובערב ישנו מופע אור-קולי בכניסה לפארק המוקרן על גבי מזרקות מים.

מקדש הבמבוק: המקדש מציע, מעבר לשקט מופתי ובריכה עם דגי זהב וצבי מים חיים (ברובם), עשרות פסלי נזירים, חלקם ריאליסטיות בצורה מפחידה וחלקן אבסטרקטיות, כמו נזיר מחויך שפותח את חזהו להראות את הבודהה השוכן בתוכו. ראינו במקדש זה ובאחרים מעין אגן אבן ובתוכו דמות עם פה פעור. סיניות קשישות ניסו לזרוק מטבעות פנימה ולקלוע לפה הדמות. הן התעקשו שקרין תנסה ולאחר חמישה ניסיונות היא הצליחה. לא ידוע איזו תכונה יש לאל האבן המסתורי ומה נותנת קליעה מוצלחת, אבל צום יום כיפור עבר עלינו יחסית בקלות השנה. קחו את קו 2 מרחוב Renmin עד לתחנה האחרונה שלו (1 יואן לאוטובוס רגיל או 2 יואן לממוזג), ואז קו C61 למקדש (5 יואן). בחזרה פשוט עמדו על הכביש ויעצרו לידכם מיני-ואנים המתפקדים כמוניות שירות.

הגבעות המערביות: פארק רחב של יער מחטני ובו עולים מעלה דרך מספר מקדשים עד לשער הדרקון, מקדש חצוב באבן ממנו נשקף נוף יפה. קחו את קו 54 או K2 מרחוב Renmin עד לתחנה האחרונה ואז את קו 6 עד לתחנה האחרונה שלו. כדי לעלות על הדרך העוברת דרך המקדשים יש לחזור בנתיב האוטובוסים כמאה מטרים אחורה לשביל העולה מעלה. הכניסה לשער הדרקון עולה 40 יואן, והנוף אכן יפה אך הוא יפה גם מהנקודה שלפני שער התשלום כך שאם ראיתם כבר מקדשים בסין שער הדרקון לא יהווה חידוש יוצא דופן וניתן לוותר עליו.

שוק הפרחים והציפורים: נמצא במרחק של כעשר דקות הליכה מרחוב Renmin, פשוט קחו מפה מהמלון וההגעה אליו קלה. יש בו הכול מהכול ואם אתם מסיימים את טיולכם בסין הוא מקום טוב לקניית מזכרות. יש בו גם מעברים שלמים של חיות בכלובים ואקווריומים וזה יכול להיות מראה קשה לאוהבי חיות. אני יודע, זו סין וקוראים לזה שוק הפרחים והציפורים ולא יפי הנפש והפרחים, אבל בכל זאת.

ביקרנו גם במוזיאון המחוזי של יונאן הסמוך לשוק ובהיעדר אנשים בכניסה פשוט נכנסנו מבלי לשלם. המוזיאון לא מרשים במיוחד, מלבד העובדה שיש שם דברים מלפני 2500 שנה כמובן, ולא נשארנו בו הרבה זמן.

 מסעדות: אחרי רדת החשיכה אין הרבה מה לעשות באזור המלון ונותר בידכם לרדת לרחוב Renmin או לחלופין לחצות את פארק האגם ולהגיע לרחוב wenlin jie, העמוס מסעדות, פאבים ובתי קפה. שני מקומות שאכלנו בהם וחזרנו הם France Cafe ו-Prague Cafe. אולי לא הכי סיני, אבל טעים.

בקניון PC Mall על רחוב Renmin (כשאתם מגיעים לרחוב חצו את הכביש ולכו שמאלה כעשר דקות) יש בקומת הקרקע מאפייה מופלאה בשם Bread Talk. יש שם מגוון אדיר של מאפים טריים ומאחוריי דלפק התשלום ניתן לראות עשרות אופים מתרוצצים סביב התנורים והמכונות ומוציאים מגשים נוספים בריח מדהים. כל מה שאכלנו שם היה מצוין, והשמות מושכים: למשל לחמניית שעועית מתוקה נקראת bean there, done that.

 עזיבה: הדרך הנוחה והזולה להגיע לשדה התעופה, לפחות בשעות הערב המאוחרות, היא לקחת מונית למלון west inn, ומשם לעלות על שאטל מאורגן שיוצא כל חצי שעה עד 23:00. התכוונו לצאת ולתפוס מונית כשנתקלנו בבת ואב אירים שכבר הזמינו לעצמם מונית שלמה ב-150 יואן. הבת מעבירה את חייה בלימוד אנגלית במקומות אקזוטיים: שנגחאי, תאילנד והבאה בתור מרוקו. היא פשוט מחפשת בגוגל היכן דרושים מורים (כל מה שדרוש זה תואר אקדמאי כלשהו) ונוסעת. הגענו לשדה לאחר ארבעים וחמש דקות נסיעה ומצאנו יחסית במהירות את מסוף הפקדת התיקים. לפנינו בתור עמדה משפחה הודית שחייכה אלינו. חייכנו בחזרה -; הודו, הנה אנחנו באים!

היום הראשון שלנו בהודו מכיל את הטוב ואת הרע בארץ המטורפת הזו, ולכן אפרט עליו קצת יותר.

בשל הפרשי זמן בין סין להודו יצא שנחתנו בקולקטה רבע שעה לפני שטסנו מקונמינג, בחצות הליל. החלפנו קצת כסף (ניתן להחליף בשדה מינימום ארבעים יורו) ושילמנו על מונית לסאדר סטריט, רחוב התרמילאים של העיר, ב-310 רופי. בגלל השעה המאוחרת הזמנתי מראש מקום ב"מלון" דיפלומט, והחלטתי להתפנק וללכת על החדר היקר ביותר במקום, במחיר משולש ממה שזכרתי שאמורים לשלם.

באזור אחת בלילה התחלנו לנסוע עם המונית ברחובות העיר, המרוצפים בדרי רחוב על סמרטוטיהם, כלבים קרחי פרווה הנלחמים על שאריות זבל, וכמובן שאריות זבל. הריח ההודי המוכר של זיעה, תבלינים ותשעים אחוז לחות גרם לשנינו לחייך, אך ככל שהתארכה הנסיעה קיווינו בכל רחוב שהמכונית האטה בו שזה לא הרחוב בו נישן הלילה. באחת הצמתים זוג צעיר חצה את הכביש. ראיתי בכך סימן טוב, שהרי זוג צעיר לא ילך באמצע הלילה בשכונה גרועה. כשהם חלפו לפנינו התברר שהם מתווכחים על משהו, והבחור סטר לבחורה. אני והנהג הבטנו בעניין, והבחורה סטרה לו חזרה והלכה משם במהירות. כל הכבוד! חשבתי לעצמי, הפמיניזם הגיע להודו. הבחור מיהר להדביק אותה, תפס אותה בשיער ופשוט גרר אותה בחזרה בוכה. הסתכלתי על הנהג, הוא הסתכל על הכביש, הרמזור התחלף לירוק וכולנו המשכנו הלאה.

לבסוף הגענו לרחוב. כל הגסט אהוסים כבר נחסמו בסורגים והרחוב דמם. היכן הגסט אהוס שלנו? מאחת המכונית בצד הכביש הזדחל לעברנו זקן אדום עיניים והצביע לכיוון שלט המקום שהזמנו. שרקנו וצעקנו עד ששומר הלילה הגיע לפתוח לנו את השער. שילמנו בערך פי שלוש על החדר מראש כדי שלא נמצא עצמנו ישנים גם כן על גג מכונית ברחוב כמו הזקן המכווין, אבל הובלנו לחדר קטן ומלוכלך ונשארנו שם, לא לפני ששומר הלילה הוציא ממנו את בגדיו. כשביקשתי מים מינרלים הוא פשוט הביא לי בקבוק משומש, עדיין רטוב ממי הברז שמילא בו. לאחר שעמדנו עשר דקות והסתכלנו על החדר, זה על זו ושוב על החדר התאפסנו והוצאנו שקי שינה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שלנו בהודו, אבל כנראה סין שכנעה אותנו שהיא המזרח, ושכחנו שבהודו גם במלונות עובדים על שיטת המקררים בצה"ל, להוציא ישן לפני חדש, ותמיד יראו לך את החדר שהכי רוצים להיפטר ממנו. כמובן שאם שילמת מראש ואתה בהלם באמצע הלילה, גם תקבל את החדר הזה.

קמנו בבוקר לאחר שהודי אקראי נכנס לנו בטעות לחדר ויצאנו החוצה היישר לתוך ההמולה ההודית. בסין לא ניהלנו שיחה כנה אחת עם מקומי. הם חייכו כשצריך, התווכחו כשצריך, וירקו ליחה בשאר הזמן, אך לא היו הרבה שיחות ידידותיות. בקולקטה לא עברו עשר דקות ודיברנו כבר עם זקן שהיה מתאגרף בתאילנד (והראה צלקות והיעדר גשר אף להוכחה) ובחור צעיר שיודע לומר "סבבה" ו"מה נשמע" בעברית.

תכננו להגיע לדארג'ילינג ומשם למדינת סיקים, לטרק בין כפרים. אמנם פספסנו את אסון הטבע העונתי של הודו, אך המזל בכל זאת עקב אחרינו מסין ובדיוק הסתיימה שביתה ארוכה בדארג'ילינג, שהתחילה עקב רצון המקומיים להוות מדינה נוספת בתוך הודו, ולא חלק ממדינת בנגל המערבית כפי שהם כיום. בעשר דקות שמענו עשרים עצות שונות האם לנסוע לשם או לא, ולבסוף התחמקנו מההמון אל תוך "בלו סקיי קפה" בפינה. שתינו לאסי מפנק והיה בכך מעט פיצוי על כך שנאלצנו להעביר את הלילה בשק"ש לראשונה מאז תחילת הטיול. לידנו ישבו שתי נשים מערביות מבוגרות וכדי להיכנס לאווירה ההודית התחלתי לדבר איתן. הסתבר שהאחת מניו זילנד, והיא רופאה המתנדבת בהודו מזה שנים, והשנייה, רנה, היא מבריטניה, מנהלת בית ספר בהונג קונג ושלל פרויקטים של חינוך ותברואה בהודו. יש לה בית בכפר הנמצא מספר שעות צפונה לעיר, שאנטיניקטאן, ובו גם מרפאה קטנה למקומיים. לאחר שיחה קצרה היא הציעה שנצטרף אליה עוד באותו היום, נתארח בביתה ונעביר יום בכפר, ולמחרת נמשיך יחד בנסיעת לילה ברכבת לNJP, תחנת הרכבת הסמוכה לעיר סיליגורי אשר ממנה לוקחים את הג'יפ לדארג'ילינג. מצד אחד שילמנו מראש על המערה שלנו ללילה נוסף, אך גלגלי הקארמה הציעו לנו מפלט מאי הוודאות ההודית והרפתקה מנגד. הוחלט - נוסעים לשאנטיניקטאן.

 

קנינו את הכרטיסים במקום ממש מול הדיפלומט -; חנות קטנה עם דלת זכוכית, שם גם החלפנו כסף בשער טוב. סוחרי הרחוב טענו, כפי ששמענו גם בארץ, שהרכבות עמוסות מאד ולכן נצטרך לשלם אקסטרא אם נרצה לקחת את הרכבת, כלומר הכרטיסים יעלו לשנינו 1200 רופי. ברגע שהיינו עם רנה, שמעבירה חלק נכבד מזמנה בהודו כבר עשרים שנה, המחיר ירד ל-700 רופי לשנינו, עבור שתי נסיעות הרכבת. קבענו עם רנה לצהריים ופנינו למצוא את מרכז תיירות סיקים, כדי להוציא פרמיט כניסה למדינה.

הלכנו למרכז סיקים ברחוב ראסל סטריט, מרחק עשר דקות הליכה מהמלון. בעשר הדקות הללו רואים וחווים כל כך הרבה, שזה מרגיש כמו טיול שלם. הפרמיט לזמן מוגבל של כמה שבועות והוא לא עולה כסף, אך צריך להגיע עם תמונות פספורט וצילומים של הדרכון ושל הויזה להודו. יש הרבה מקומות לצלם בהם בדרך, בנוסף לחנויות ממתקים מעולות, שקולקטה ידועה בהן כעיר עם מספר חנויות הממתקים הגדול בעולם (לו רק היה ניתן שיא גינס על מספר כלבי רחוב חסרי פרווה).

פגשנו את רנה ובחור מקומי בשם רוהיט, שהצטרף אלינו ונסענו יחד במונית לתחנת הרכבת ב-150 רופי לכולנו. במהלך נסיעה של כמה שעות ברכבת שמענו את סיפור החיים של רנה ושל רוהיט, נתקלנו בעשרות קבצנים, רוכלים, כפרים וטרנסוויסט מאיים אחד. לאביו של רוהיט יש חנות עבודות יד בקולקטה ורוהיט לוקח מדי פעם תיירים לסיבוב בעיר. רנה רוצה שהבית בשאנטיניקטאן יהיה גם סוג של גסטאהוס לתיירים נחמדים, שיכולים להתנדב באחד הארגונים באזור או סתם ליהנות מהכפר ועל הדרך לספק עוד הכנסה למרפאה שבבית.

הגענו לכפר בחשיכה, ולקחנו ריקשות אופניים מהתחנה אל הבית של רנה בחמישים רופי. יש בכפר אוניברסיטה למדעי החיים ואמנויות, כך שהמקום מטופח יחסית, ומאד שלו. הבית של רנה גדול ופשוט, קיבלנו חדר גדול עם חלונות לחצר המטופחת ומאוורר תקרה, וההרגשה הייתה, אולי בגלל רנה הבריטית ואולי בגלל ההבדל העצום למקום הלינה האחרון שלנו, שאנחנו באחוזה קולוניאלית. פגשנו עובד נוסף של רנה, קג'ול, שמטפל בצד האדמיניסטרטיבי של המרפאה ומכין צ'אי מעולה. לאחר ארוחת ערב משותפת קיבלנו את ההוט בוקט הראשון שלנו בהודו והלכנו לישון עם רעש הצרצרים והצפרדעים ברקע. היה יום אדיר, אולי בגלל הבריחה מהעיר ואולי בגלל השיחות והקשר האנושי והתרבותי שהיה חסר לנו כל כך בסין.

 שאנטיניקטאן היא מקום נהדר לעצירה בדרך לNJP, כדי להתאושש מעט מהעיר ולחלק את הנסיעה. הסתובבנו בכפר ובאגם סמוך, ביקרנו (יחפים) במוזיאון על שם מקים האוניברסיטה במקום ומחבר ההמנון ההודי והכנו שקשוקה עם עובדי המרפאה. ניתן ליצור קשר עם רנה באימייל [email protected] כדי לקבל הוראות הגעה לבית בכפר ומידע על התנדבות במקום. רוהיט עושה סיורים בקולקטה בתשלום, אם כי הוא מתאים את המחיר ללקוח. ניתן ליצור איתו קשר באימייל: [email protected].

בערב לקחנו מונית עם רנה לתחנת רכבת בצדה השני של שאנטי, ותפסנו רכבת לילה ל-NJP. במחלקה השנייה בכל "תא" פתוח יש שישה דרגשים עם ריפוד פלסטיק דק ודביק. מצעים או של ישדרגו כל נסיעה כזאת, אבל הצלחנו להירדם גם בלעדיהם.

 הגעה: ברגע שיוצאים מהעיר ועולים על נתיב התיירות, מאד קל להגיע ממקום למקום, ותמיד יגיעו אליך נהגי ג'יפים עם שלל אפשרויות, רק תבחר. ביציאה מתחנת הרכבת נפרדנו מרנה ותוך שניות כבר היינו על ג'יפ לדארג'ילינג ב-200 רופי לאדם. הגענו מאד מוקדם והג'יפ עוזב רק כשהוא מלא לחלוטין כך שחיכינו עוד שעתיים. בג'יפ כזה נדחסים בין עשרה לחמישה עשר אנשים, כשבמערב סביר להניח שהיו נכנסים לשם שבעה. בסוף הנסיעה הצד השמאלי של הגוף שלי קיבל את ריח הנוסע שלצדי, כלומר הודי למשעי.

דארג'ילינג נמצאת במקום עם נוף מדהים, על פסגת הר מוקפת עננים והרים שכנים ובמרחק הר קנצ'נג'ונגה, הגבוה ביותר בהודו. בגלל הנוף, מקומות הלינה השווים נמצאים בנקודות הגבוהות יותר בעיר, לכיוון ה-Tv Tower. הג'יפ עוצר ברחוב הראשי בדארג'ילינג תחתית, יחד עם עוד מאות ג'יפים המגיעים ויוצאים מדארג'ילינג תוך צפצוף אינסופי, ולרחוב הזה תחזרו כשברצונכם לצאת מהעיר. הבעיה היחידה היא שהמקום בו אנו רצינו לישון נמצא בדארג'ילינג עילית -; מרחק טיפוס של כחצי שעה עם התיקים הכבדים. הכיוון הכללי אם כך הוא כלפי מעלה מהרחוב הסואן, אך אפשר לשאול הכוונה מהמקומיים לכיוון מגדל הטלוויזיה.

אכסניה: קיבלנו המלצה לאכסניה Andys ברחוב Dr. Zakir Hussain ולכן התעקשנו ללכת היישר לשם. את המקום מנהלת גברת מלוכסנת מבוגרת, נחמדה מאד אבל אדישה להתמקחויות. ישנם חדרים ב-600 רופי ובקומה למעלה חדרים ב-700 רופי, גדולים קצת יותר. בהמשך הרחוב מגיעים לצומת טי ובה מולכם מלון Tranquility, מעט מעופש אבל יש בו רשת אלחוטית והמחיר מעט זול יותר. שמאלה בצומת מגיעים למלון Tower view, בו ניתן למצוא חדרים בחצי ואף רבע המחיר מאנדי'ס, אך התמורה בהתאם. החלל המשותף הנעים עם הרשת האלחוטית, כמו גם אפשרות לדורמס זולים, מושכים הרבה היפים וטיפוסים הזויים. באופן כללי ההרגשה באנדיס היא לינה אצל סבתא, בבית נקי ושקט, ואילו טאואר וויו הוא לינה אצל חבר זרוק על הספה.

מסעדות:

The Park-; רחוב Laden La Rd: המנה ההודית הנוסטלגית שלנו היא מלאי כופתה, כופתאות ירקות ברוטב שמנת עשיר, ומאז שהגענו להודו חיפשנו שוב את המנה הזו. את הגרסא הכי טובה בטיול הזה מצאנו במסעדה הזו, שממול לבנק אוף אינדיה. יחד עם אורז לבן המנה הייתה פשוט מושלמת, גם אם יקרה במקצת. הגיעו לכיכר כשאתם יורדים מאנדיס ופנו שמאלה. המשיכו לרדת ישר למטה ובקשו הכוונה לבנק.

Kalden -; חמש דקות במורד הרחוב מהאכסניה נמצאת המסעדה הטיבטית הקטנה ואפופת העשן. היא מנוהלת ומבושלת על ידי זוג טיבטי-נפאלי, כאשר המלצר הוא בנם ודור רביעי למקום. חייבים להעריץ את הזוג שעובד במקום כל שעות היום, ויש להם כמה סיפורים מעניינים לספר: על הקיר תלויות תמונות של דארג'ילינג שצילמו אביו וסבו של השף, ובנימה נוסטלגית הוא אמר שללא ספק היה טוב יותר כשהבריטים שלטו במקום. כנראה שעדיף לסבול חבורת שודדים מנומסים מאשר חוסר התשתית והסדר של ההודים. האוכל זול וטעים וזה אחד המקומות האחרונים שנסגרים בעיר המנומנמת.

Sonam's Kitchen -; בהמשך מקאלדן נמצא המקום, המוכר על ידי ישראלים ובצדק, למרות ששעות הפתיחה די אקראיות. סונאם, אשר מנהלת את המקום, הייתה מדריכת תיירים בעברה ולכן כל שאלה ותכנון שאתם מתלבטים לגביהם ניתן וכדאי להעלות בפניה.

אטרקציות: האטרקציה התיירותית הנודעת ביותר בעיר היא Tiger hill, גבעה סחופת רוחות ומוניות ממנה ניתן לראות 360 מעלות של נוף הררי משגע. במידה שקמתם בארבע בבוקר. ולא היו עננים. והגעתם ראשונים. לנו הספיק הנוף הפנוראמי מהגג של אנדיס, המרשים לא פחות כפי ששמענו מאחרים.

כשהבריטים גילו את הפוטנציאל של דארג'ילינג הם הגיעו ופיתחו את המקום, או במילים אחרות חיסלו את היער לטובת אחוזות תה עצומות. חצי כוס התה המלאה היא שאין עלוקות ויש נוף פתוח ופסטורלי. בחרנו לבקר באחוזת התה "Happy Valley", הנמצאת כקילומטר בהמשך הכביש בו ירדתם מהג'יפ. דרך יפה ושלווה יותר להגיע לשם היא להמשיך מאנדיס עד לפסל בכיכר הגדולה ולקחת את הפיצול הימני. תגיעו לדרך נוף אשר לאורכה מלונות יקרים יותר. כשמגיעים לבסוף לצומת טי גדולה עם מחנה צבאי משמאלכם, פונים ימינה ומתחילים בירידה מטה לרחוב הראשי העמוס דרך בתי הכפריים -; רק יש לשים לב לרדת מספיק מוקדם לרחוב הראשי כדי לא לפספס את הכניסה לאחוזת התה, הנמצאת בפנייה שמאלה מהרחוב. Happy Valley מספקים את כל הזכויות הסוציאליות לעובדיהם והם גאים בכך שהתה שלהם סופר אורגאני ונמכר לשוק מאד מצומצם שיכול לעמוד במחיר ובדרישות הגזעניות לא לערבב את תוצרתם עם ברוני תה אחרים, רובו ככולו באירופה.

הדרך והנוף שווים בפני עצמם את הביקור, וכשהגענו קיבלנו סיור מעניין במפעל ופסי הייצור. שנייה לפני שערי המפעל יש בוטקה ובו אישה המזמינה להסבר וטעימה של תה. לא ברור אם היא קשורה למפעל, אך זה הרגיש קצת כמו מלכודת תיירים אז ניערנו אותה מאיתנו והמשכנו למפעל.

בסוף הסיור יש כמובן חנות והמחירים היו די הוגנים יחסית למה שראינו בחוץ. יש מגוון אדיר של תה במגוון של מחירים בכל מקום בדארג'ילינג, כך שקשה לדעת האם המחיר באמת תואם לאיכות.

מצדו השני של רחוב הג'יפים הראשי יש שוק ובו מגוון דוכנים, מפסטה צבעונית ועד בדים ודגים מיובשים וכמובן גם תה.

הנסיעה לפלינג, לפחות כשאנו היינו שם, היא דרך ג'ורטנג ויש לברר מראש בתחנה מתי יוצא הג'יפ. הנסיעה לעיירת המעבר היא שעתיים של נסיעה מטלטלת ב-120 רופי לאדם, ומשם לפלינג ב-230 רופי לאדם במספר שעות -; תלוי בתקלות מכאניות והחלפות נוסעים. מעט לפני שמגיעים לג'ורטאנג עוברים בתחנת גבול בכניסה לסיקים. יש לוודא עם הנהג שיעצור כך שיחתימו לכם את אישור הכניסה! אם ביציאה מסיקים לא תהיה לכם את חותמת הכניסה, תאלצו לנסוע למקום אחר ולהצטרף לרכבת ההרים של הבירוקרטיה ההודית.

בדרך לפלינג פגשנו את ניק, סיני שהיגר לקנדה וליווה אותנו בהמשך הטיול עד שעזבנו את סיקים. הוא השלים לנו הרבה מידע שהיה חסר לנו בסין, למשל השפה הסינית: השפה מורכבת מסימנים, כאשר כל סימן מסמל מילה. מה שמעניין הוא שישנן מילים המורכבות ממספר סימנים כלומר מספר מילים, כאשר המילים המרכיבות צריכות לתאר את המילה המורכבת וגם להישמע בצורה דומה לה. נשמע מורכב? לדוגמא, המילה דארג'ילינג בסינית מורכבת משלושה סימנים המסמלים שלוש מילים: דא (שמשמעו גדול), ג'י (נהדר) ולינג (פסגת הר). כך מתקבל דא-ג'י-לינג, הנשמע כדארג'ילינג, ומתאר הר גדול ונהדר.

פלינג מלאה באכסניות ומלונות מעופשים, ואפילו אחד שנראה בסטנדרט יחסית גבוה. השביתה בדארג'ילינג לא פגעה רק בתיירות של העיר עצמה אלא גם בתיירות של כל המקומות שהיא מהווה להם בסיס יציאה, כך שמצאנו עצמנו התיירים היחידים בפלינג. למרות זאת, המקומיים העדיפו להשאיר את המקום ריק ולא להתמקח כך שמצאנו עצמנו בסופו של דבר במלון Kabur, ב-350 רופי ללילה. את המקום מריצים בפועל נערים בני 15, קרובי משפחתו של הבעלים, והם נחמדים ועוזרים. החדר טחוב והמקלחת לא עבדה, כך שלמחרת הלכנו לתת מבט למלון היוקרתי הסמוך. הסתובבנו במלון הריק, מצפים לראות את דמותו של ג'ק ניקולסון מ"הניצוץ" בכל רגע, ונכנסנו לחדרים שנראו מושקעים מאד. כשלבסוף מצאנו את הבעלים, הוא כבר ידע מי אנחנו, איפה אנחנו ישנים וכמה לילות, אולי בגלל שהיינו התיירים היחידים בעיר, ואולי בגלל שכל המלונות שייכים לאותה משפחה. הוא הסכים לרדת עד 2000 רופי לחדר, אך זה היה מעבר לתקציב ואפילו לא כולל עובש.

בהמשך הכביש לכיוון פלינג תחתית ישנו מקום בשם Alpine. הלכנו לשם לפי המלצה של לונלי פלאנט מלפני חמש שנים, אך המקום כבר שינה בעלים והיה בשיפוצים. במקום טיבטים מנהלים אותו כעת הודים מכלכתה. מאחר ולא היה להם עדיין תפריט פנינו ללכת, אך גיסו של הבעלים הפעיל את הקסם ההודי שלו ואמר שהוא שף ויכול להכין כל מה שנבקש. הוא היה מאד נחמד וגם האוכל היה טעים, כך שאמרנו שנחזור גם בערב, לכבוד יום ההולדת שלי, והוא אמר שיכין במיוחד מלאי קופטה עבורי. בערב ירד גשם זלעפות אך קיימנו את ההבטחה וירדנו למסעדה של השף מכלכתה. זו לא הייתה בדיוק מלאי קופטה והחשמל כבה לעתים תכופות, אבל האווירה הייתה נעימה והשף המשיך לבשל עם הפנס שלי. קרין הזמינה לי במיוחד עוגת יום הולדת מהמאפייה הסמוכה ל"קאבור", שהייתה עשויה בעיקר מרגרינה וסוכר. היא הייתה מזעזעת, אבל סמלית מאד להודו: מצועצעת וזולה, צבעונית להתפקע, ומלאה בכוונות טובות ורגש. בשיחה לאחר הארוחה השף סיפר את אותו מוטיב קבוע: החיים בהודו קשים וחסרי תקווה, ואם משהו לא ישתנה הוא שם לעצמו למטרה לעזוב את המדינה. אחותו שלחה בנו מבטי-לכו-הביתה מבעד לחלון, והשף התעצבן עוד יותר. "אתם רואים?" שאל אותנו, "היא כמו כל שאר ההודים. היא רק חושבת על שעכשיו היא עייפה ורוצה לישון. מה יהיה מחר או שבוע הבא לא אכפת לה." חייכנו בהסכמה והלכנו, בטרם תפעיל עלינו וודו הודי כלשהו.

ביקרנו שתי אטרקציות קרובות: פמאיינגצה גומפה (Pemayangtse gompa) הוא מנזר עתיק, שנראה כעת יותר כמו אתר בנייה עם גג של מנזר. כדי להגיע אליו המשיכו בכביש מקאבור לכיוון ממנו הגעתם עם הג'יפ, עד שתגיעו לפיצול בו קחו את השביל העולה מעלה. עמודי דגלים לבנים יסמנו שאתם בכיוון הנכון. עלות הכניסה היא 20 רופי וכולנו שבענו מקדשים כך שהתלבטנו אם להיכנס או לא, ולבסוף הטלנו מטבע שקבע כי נכנסים. פנים המקום נע בין מקדש לבניין נטוש, כולל בקבוקי בירה ריקים הסמוכים לאלילי עץ מרתיעים. המראה המעניין ביותר נמצא בקומה השלישית, בה ישנו חדר עם קירות מעוטרים, ובאמצע מבנה מפוסל בן שבע קומות. מה שמעניין הוא שבכל קיר ישנו וילון, המסתיר איור אירוטי. בקיר הראשון הזוג נראה עדין ויפה, אך מקיר לקיר הדמויות המתעלסות נהפכות מפלצתיות יותר ויותר.

מהמנזר ניתן לראות את האטרקציה הבאה: חורבות העיר העתיקה. חוזרים לכביש הראשי ויורדים בניגוד לכיוון הכפר עד שהדרך מתפצלת בעיקול: היא ממשיכה למטה בעוד אנו נכנסים בשער גדול לדרך צדית. בסופה יש שביל היורד מטה, חוצה גשר ועולה מעלה אל ההריסות. המקום מסודר ונחמד להסתובב שם בעיקר בשביל הנוף והשקט.

האגם הקדוש נמצא מעבר להר שממול לפלינג, כלומר ראשית יש לרדת לנהר הזורם בעמק, ואז לטפס מעלה. מפלינג עד לגשר החוצה את הנהר נדרשות כשעתיים וחצי של הליכה, ומהגשר מתחילים בעלייה של ארבע שעות עד לאגם.

כדי להגיע לתחילת השביל רדו בכביש מ"קאבור" לכיוון פלינג תחתית עד למלון Mandol, אחריו ישנו חץ ישן המורה ימינה לקיצור הדרך אל האגם. מתחילים בירידה חלקלקה ולאחר זמן מה מגיעים לדרך עפר החוצה את השביל בו ירדנו. המשך הירידה ממש מולכם, מוסתר מעט על ידי צמחייה וממש משמאל לבית עם שורת עמודי דגלים לבנים. שימו לב שבדרך עוברים פלגי מים רבים, שלמרות הפסטורליות טומנים עלוקות בחובם. ממשיכים בירידה עד לנהר דרך נופים וכפרים ירוקים, ואחריו כאמור מתחילים בעלייה. מגיעים לבסוף לכביש, בו פונים ימינה וממשיכים ללכת עד לאגם. באגם יזנקו עליכם מספר בעלי אכסניות, כאשר אם כבר הגעתם לכניסה לאגם ואתם ישראלים, כנראה שתאותרו על ידי הבן של סונאם, שהוא עצמו בנו של פאלא, ראש כפר שנמצא חצי שעה עלייה תלולה משמאלכם. מלבד התענוג של סוף העלייה, גינות הירק והשקט שמקבלים את פניך כבר גורמים לתחושה שעשית בחירה נבונה שטיפסת לכאן. פאלא עבד כטבח עבור הדלאי לאמה, למרות שאני בטוח שבסכימה כוללת הוא בישל יותר ארוחות עבור ישראלים מאשר עבור הדלאי. אנו ישנו אצל סונאם, ושילמנו 400 רופי ללילה פלוס שלוש ארוחות טעימות. יש מה לעשות באזור האגם והמשפחה תשמח להכווין וללוות אתכם, אולם אפשר גם פשוט להעביר את היום כולו בדיבור, מנוחה ושתיית תה. הכפר כולו שליו ופסטורלי, התרנגולות מסתובבות ומחפשות אוכל כל היום ואפילו הפר הקשור לעמוד נראה כמשלים עם גורלו. האנשים מחייכים ונחמדים, למרות ואולי בגלל שיש בעיית אלכוהול נסתרת בכפר.

מהאגם חוזרים בדרך בה הגענו ולאחר כעשר דקות יש חץ שמאלה לכיוון יוקסום. נכנסים לשביל עפר כאשר הכיוון הכללי הוא מטה אל העמק והנהר בתחתיתו. המשיכו ללכת בשביל ואל תיכנסו להתפצלויות המובילות לבתי הכפר. כשתגיעו לצומת בה ישנו שלט ישן של ממשלת סיקים, פנו שמאלה לכיוון השלט והמשיכו למטה, שעה וחצי של הליכה ביער עד לגשר מעל לנהר הרחב. מהגשר מתחילים לעלות על ההר. ישנם הרבה שבילים ואנו שמרנו על כיוון כללי של למעלה וימינה, ואחרי שהגענו לכפר הקטן שבראש ההר, למטה וימינה. בסופו של דבר הגחנו לתוך בית ספר בפאתי הכפר Lithang, והמוני ילדים התקבצו והביטו בנו בחשש וסקרנות. קרין חילקה עוגיות בעוד אני מצלם כל עוד נשארו פיתיונות. אם תסתכלו ישר תראו את ההר שמאחוריו שוכנת לה בשלוותה ועלוקותיה יוקסום. ממשיכים למטה במדרגות ומגיעים לכביש, בו לוקחים שמאלה. מעט אחר כך מגיעים לגשר גדול נוסף, העובר מעל נהר מרשים מאד, ובערך חצי שעה על הכביש מהגשר ישנו משמאלכם קיצור דרך ליוקסום, או בשמו השני -; הרבה מאד מדרגות. תאלצו לבחור בין הליכה של שמונה קילומטרים נוספים על הכביש, או עליה של כשעה במדרגות בין בתי כפר ואחר כך בתוך היער עד לפאתי יוקסום.

העלוקות והגשם החזק שהחל לרדת הביאו אותנו לחתוך אל תוך הכפר מהשביל הראשי ביער ברגע שזיהינו בתים כלשהם. מצאנו מחסה בבית הראשון שראינו, בו גרו אישה, בנה וחתלתול. האדיבות המקומית לא יודעת גבולות, והאישה קיבלה אותנו בחיוך וכוס מים חמים, למרות הרטיבות והעלוקות שהבאנו עמנו. חצינו את השדות והבתים לכיוון הכביש והמשכנו עליו רבע שעה נוספת עד ליוקסום עצמה ושלל המלונות שבה.

שהינו בשני מלונות במקום: הראשון והעדיף הוא ה-Dragon, מקום צבעוני וחדש יחסית, ב-500 רופי לחדר זוגי או 200 למיטה בחדר של ארבעה. יש דוד מים חמים, אך הפסקות חשמל תכופות השאירו אותנו עם דלי חם. המנהלת נחמדה ויחסית וארגנה לנו גם את ההסעה לדארג'ילינג.

מקום נוסף הוא Yangrigang, בו תקבלו באותו מחיר חדר גדול ומרוהט יותר, אך פחות חדש ונקי. גם במלון השני ניכר שבעבר הושקעו בו מחשבה וכסף, ואני מניח שהמקומיים פשוט מפסיקים להשקיע בעסק שלהם עם הזמן, אם מסיבות כלכליות ואם משחיקת המקצוע, ואני מקווה שבביקורכם לא יתחיל תהליך דומה גם ב-Dragon.

גם באזור יוקסום יש מספר אתרי ביקור, בעיקר מנזרים שונים. אם ממשיכים על הכביש כרבע שעה מגיעים למנזר ואגם קאטוק. שניהם מאד שלווים ויפים, אך ההליכה ליוקסום אתמול והעלוקות הנוספות בהן נתקלנו בדרך לאגם שכנעו אותנו לחזור למלון ולהתענג על צ'אי במקום לראות עוד פסלי בודהה.

 המיניבוס אסף אותנו מהמלון בשש וחצי בבוקר, והתחלנו בנסיעה היפה חזרה לג'ורטאנג ב-130 רופי לאדם. משם עלינו על ג'יפ נוסף לדרג'ילינג ב-120 רופי לאדם. במחסום הדרכים ביציאה מסיקים, הנשלט על ידי שני ילדים בני 18 וקצין משופם, התגלה שניק לא החתים את הפרמיט בכניסה לסיקים. בגלל המראה האסיאתי שלו נהג המיניבוס שהכניס אותו לסיקים לא חשב שמדובר בתייר זר ולכן לא טרח לעצור. ניק נאלץ לחזור לג'ורטאנג ומשם להמשיך למקום נוסף להסדיר את העניין. אנו המשכנו בלעדיו, כאשר את מקומו תפסו שלושה אנשים חדשים. התיישב לידי, או יותר נכון עליי, הודי מגודל בבגדים ארוכים ומיוזעים. במהלך הנסיעה הצפופה התקרבנו פיזית להגדרה הקלינית של תאומים סיאמיים, וגם כשהצלחתי להידחק מעט הצידה ולשבת על שלי, הוא התרומם ונחת שוב כשלחיו על העליונה. השלמתי לבסוף עם גורלי ושריתי במשך שעתיים של נסיעה במרינאדה של זיעה ותבלינים הודיים.

 הגעה: עקב מחסור בזמן ואזהרות מפני הצפיפות ברכבות, רכשנו מראש כרטיסי טיסה מנמל התעופה בבגדוגרה, אשר ליד סיליגורי, אל ניו דלהי.

בחזרה בגסט אהוס בדארג'ילינג פגשנו את משפחת להבי, משפחה ישראלית שפגשנו גם בכפר של פאלא. מעבר לכך שמדובר במשפחה מרשימה לכל דבר, הסתבר שזוג ההורים הזמינו כבר ג'יפ למחרת היום ישירות אל אותו נמל תעופה אליו גם אנו מתעתדים להגיע. חשבנו לקחת את הדרך הארוכה והזולה אל הנמל, אך החלטנו להצטרף לג'יפ ולהגיע על גלגלי הקארמה בדרך הנוחה יותר. לילה לפני הנסיעה היו הפגנות אלימות בדארג'ילינג עקב אונס של בחורה מאחד הכפרים על ידי שוטרים לכאורה. ג'יפ משטרתי הוצת ואנו עזבנו את העיר בדיוק בזמן, חומקים ברחובות השקטים לפנות בוקר. הנסיעה בג'יפ ישיר לנמל התעופה עולה כאלפיים רופי ואורכת כשלוש שעות. האפשרות השנייה היא ג'יפ חזרה לסיליגורי, ומשם מונית אל נמל התעופה.

שמענו סיפורים שניו דלהי השתנתה בחמש השנים שנעדרנו ממנה, וכבר דמיינו את המיין באזאר, רחוב הטיילים המרכזי, מרוצף וממורק. היציאה משדה התעופה גרמה לנו להאמין לרגע שיכול להיות שזה נכון -; אף נהג ריקשה לא התנפל עלינו ולקחנו בקלות מונית בתשלום של 315 רופי.

הושקע סכום לא מבוטל בשיפוץ המיין באזאר והרחבתו, ויודעי דבר סיפרו לנו שאפילו היה בו קו הפרדה לשני נתיבים -; רלוונטי בהודו בערך כמו רפת -; אבל כשהגענו אליו לא זיהינו שום שינוי: אותה המולה, לכלוך, קבצנים ושלל שלטים בעברית. נראה שאם אינך מציע מלוואח או חומוס במיין באזאר, אין לך באמת זכות קיום. יש את חנות מוצרי העור של פארוק או של שייח, המתפרה של אודי ג'ינס וכמובן חנות המצעים והמפות של אבי מוראנסי, שמנהל יחד עם אחיו רישיקש את המקום בעברית שוטפת (ולא שוכח לברך ב"שבת שלום" כל שישי בפייסבוק). לנו זה מאד נוח, אבל שאר בעלי החנויות לא כל כך נהנים מזה. כל בעל דוכן כפכפים שובר את השיניים בניסיון לומר "מה המצב" בעברית כדי להתחרות איכשהו עם המאפיה הישראלית. שני אחים קאשמיריים מחנות בדים הסבירו שהם יכולים להיות "בתי עסק ישראליים" אבל פשוט אין להם כוח, כי הדרך העיקרית לכבוש את לב הישראלי זה צ'אי בחינם ודיבורים, והרבה משניהם. אם אתה רוצה את הלקוח הישראלי תצטרך להקשיב ולשמוע איזה צבעים של מפות אמא שלו אוהבת לשים על השולחן בשבת, איזה תיק עור קנתה אחותו בשנקין ("ארבע מאות שקל! אתה יכול לקנות בית עם זה כאן!") ולהסכים שכל ההודים רק חרמנים ותחמנים ולך נמאס להתמקח, אבל אם הוא מוריד לך מאה רופי מהמחיר אתה מוכן לקנות שניים. הם אמנם אמרו את זה, אבל אחר כך ישבו איתנו על צ'אי תוך כדי תצוגת מפות עשויות ביד בקאשמיר.

עד כמה העברית היא כלי משמעותי במקום ניתן לראות אפילו בטקטיקת הקבצנות החדשה -; בכמה הזדמנויות ניגשה אלינו אישה מבוגרת עם דף מצולם ובו מוסבר בעברית כי הכפר שלה נהרס בשיטפונות\רעידת אדמה\מתקפת טיגריסים בנגאליים והישראלי הצדיק צריך לתרום, עם רשימת חתימות של ישראלים. לא ידענו אם להאמין או לא, אבל אם שלווה אבוטבול מחדרה תרמה 200 רופי, מי אנחנו שלא נשים חמישים.

סיקים נמצאת יחסית מחוץ ל"שביל החומוס", אותם אתרי חובה למטייל הישראלי אחרי צבא, ולכן הישראלים שפגשנו שם היו שונים מרוב המטיילים בהודו. שלא תבינו לא נכון, גם אנחנו שתינו שוקו חם בקאסול, אכלנו "שלום למלכה" במנאלי ובכלל הכרנו במקלוד גאנג', אבל אין ספק שניו דלהי הזכירה לנו יותר את הודו של הביקור הקודם שלנו מאשר סיקים.

אם בהודו לא ניתן לעמוד במקום דקה מבלי שמישהו ייגש אליך ויתחיל לדבר, למכור או לקבץ, הרי שבדלהי ובמיין באזאר במיוחד חלון הזמן הסטטי יורד לפחות מעשר שניות. איך שירדנו מהמונית לא הספקנו להתאפס על הכיוונים וכבר הובלנו על ידי אחד המקומיים לכיוון הלא נכון, תוך הצעות עסקיות של טיול מאורגן לטאג' מהאל, מלון בוטיק מחוץ לעיר וכמובן החשיש הכי טוב ברחוב. צריך להיות אסרטיביים ופשוט להמשיך ללכת -; יש מספיק מקומות לינה על הרחוב הראשי שיאפשרו לך לעצור רגע ולהתאפס.

לינה: חיפשנו מבעוד מועד הוסטל מומלץ באינטרנט והגענו למלון Panyl, ממש על המיין באזאר בסמוך למלון Vivik המושקע יותר. לקחנו חדר מרווח אך ללא מזגן או מים חמים במקלחת -; שתי עובדות שמשתלבות היטב זו עם זו -; בחמש מאות רופי ללילה. המקום מנוהל על ידי בחור צעיר ושאפתן שנהג לרמות תיירים עד שהחליט לתקן את דרכיו ולפתוח מלון. כמובן שגם בשיחות איתו חזר המוטיב של "אם הודו לא תשתנה בזמן הקרוב אני עוזב את המדינה ולא מסתכל לאחור". המקום מאד פשוט ומוזנח, למרות שראינו במו עינינו החלפת מצעים -; מחזה נדיר בהודו, ומרבית הישראלים שנתקלנו בהם העדיפו לשלם מחיר כפול על חדר בסטנדרט גבוה יותר, למשל ב-vivik הסמוך, בו כל האנשים בלובי, במעלית ובמסעדה הם ישראלים למהדרין.

Tadka -; באופן כללי כל מסעדה ובית קפה שישבנו בהם במיין באזאר החזירו אותי מיד חמש שנים אחורה, ואחד הזכרונות הטעימים הוא מהמסעדה הזו. בערך באמצע רחוב המיין באזאר ישנה מעין כיכר וממנה יציאה לרחוב Ram Dwara Road, בו נמצאת המסעדה. המלאי כופתה פה נהדרת וכך גם כל מנה אחרת שהזמנו.

Saravan Bhavan -; מדובר ברשת מסעדות עם סניפים ברחבי העולם, בדגש על אוכל דרום הודי, ולמרות שהמחירים ברובם לא היו מופקעים, היא נמצאת בקונאט פלייס, אזור הקניות היוקרתי של העיר, ומרבית הסועדים במקום נראו בני המעמד הבינוני-גבוה. המקום נמצא כעשרים דקות הליכה מהמיין באזאר (חצי שעה אם מתייחסים לרוכלים בדרך), ליד מלון Madras. הזמנו טאלי -; מגוון של סלטים ורטבים -; ו-Dosia, מעין רול ענק של בצק מטוגן עם מלית (יש עשרות סוגים).

 אטרקציות: שוב, עיר הודית היא אטרקציה בפני עצמה, וניתן להעביר יום שלם בהליכה מהמיין באזאר אל חנויות הקונאט פלייס והשוק התת קרקעי (והממוזג!) פאלאקה באזאר הסמוך. די מיצינו את הקניות כך שחיפשנו משהו אחר, ונהג ריקשה סיקי (העם, לא המדינה) הציע, לאחר התמקחות, סיבוב בין אתרים בעיר ב-300 רופי לנו ולישראלית נוספת שפגשנו. כבר לא נותרה לנו סבלנות לשלם את מחירי הכניסה הגבוהים לתיירים ולהידחק בין המוני מצלמות, כך שהיה לנו נוח לקחת את העסקה ולהתרשם מאתרי החובה מבחוץ. ראינו את שער דלהי, את המבצר האדום ואת המסגד הגדול, כולם אכן מרשימים ונראה שהיה ניתן להעביר עוד הרבה זמן בשיטוט סביבם, במיוחד האזור המוסלמי. בנסיעה למסגד השכונה המוסלמית הוסיפה לתחושת הצמחונות שהתחילה לפעפע בנו כבר בסין, עם כלובי העופות הגוססים בצפיפות וראשי העזים המסודרים בערימה ליד סיר השמן הגדול. כמובן שהחיות בארץ הקודש לא עוברות חוויה טובה -; גם אם כשרה -; יותר, ואין במחזות הסיניים וההודים אלא הסרת הוילון האדום למבט אל מאחורי הקלעים של תעשיית הבשר (הטעים, לפחות בהודו). מאחר והנהג היה סבלני ונחמד, הסכמנו לבקשתו לעצור ב"מרכז קניות" כדי שיוכל לגזור קופון. הגענו להיכל ענק ללא לקוחות אך מלא מוכרות, שחייכו בקושי וניסו למכור בנימוס בריטי למהדרין. התחושה הייתה מאד לא נעימה ולבסוף נכנענו לכיסוי כרית כדי לצאת ידי חובה. למרכז הקניות הבא כבר סירבנו ללכת, והנהג החזיר אותנו למיין באזאר בשתיקה.

 עזיבה: הזמנו דרך המלון מונית לשדה התעופה ב-350 רופי והנהג הגיע בזמן, עם פרצוף זעוף משהו בשל משמרת הלילה המצפה לו. במהלך הלילה יצאה טיסה זולה לארץ עם קונקשן במוסקבה, כך שעשרות ישראלים עזבו את המיין באזאר ביחד והפכו גם את נמל התעופה למעוז ישראלי לשעות מספר. הנסיעה לנמל התעופה הייתה מעניינת, שכן עברנו בשכונות שנראו כמו שכונות עשירות ישראליות לכל דבר. כנראה שכל השכונות העשירות בעולם דומות בעושרן, ורק העניות עניות כל אחת בדרכה שלה. לשם האותנטיות אני חייב לציין כי גם בשכונה המטופחת, עם עצי הנוי ומכוניות היוקרה, על המדשאות שבין הכביש הסלול למדרכה המרוצפת ישבו שתי פרות ולעסו את הדשא הקצוץ בקפידה.

כשהגענו לשדה הנהג התמתח בטרם הוציא את תיקינו וביקש טיפ בלי ציפיות מיותרות. היו לי בארנק מאתיים רופי -; 12 שקלים -; ואולי בגלל העייפות ואולי בגלל השפעת שכונות היוקרה הוצאתי שטר של מאה רופי, קרוב לוודאי משכורת יומית של נהג, ונתתי לו. פרצופו הזעוף והעייף השתנה במהירות לעליזות ילדותית כמעט והוא הביט כלא מאמין בששת השקלים שהנחתי בידיו. הוא לחץ את ידי בהתרגשות, ומיהר גם לאשתי המופתעת ואיחל לה חיים מאושרים ודרך צלחה. לאחר שבועיים של התמקחויות על עשרות רופי הרגשתי קצת מוזר, אבל בדיעבד עדיף שבזבזתי את הכסף כתשר לנהג קשה היום, מאשר בנמל התעופה, בו מאה רופי שווים כקליפת השום על משולש פיצה האט. חשבתי שוב על המשפט ששמענו כל כך הרבה בהודו, שאם יש לך את סכום הכסף המתאים, אין דבר העומד בדרכך וסאב קוץ' מילגה (הכל אפשרי). למשל, כששאלתי את מנהל המלון הצעיר איך בדיוק מתנהל טסט לקבלת רישיון בהודו הוא אמר שזה מאד פשוט: רישיון נהיגה עולה 1500 רופי עם טסט, או 3000 רופי בלי טסט.

נמל התעופה הוא הודו אחרת לחלוטין: הכל מעוצב בצורה מדויקת, נטול קבצנים וכתמי עובש, אף הודי מעורטל למחצה לא שוכב על הרצפה המצוחצחת והדבר הקרוב ביותר לחסרי בית היו הישראלים שהתעפצו בכל כורסא פנויה שהייתה רחבה מספיק לראש ולרגליים. קנינו לנו צ'אי ועוגה במחיר של לילה במלון, והתיישבנו על אחת מספות העור. לצ'אי לא היה הטעם הנכון, של אבקת חלב זולה והרבה וסוכר, והבנו שנפרדנו מהודו עוד בטרם יצאנו ממנה.

בחודש וחצי ביקרנו בשתי המדינות המאוכלסות ביותר בעולם (מהוות יחד כמעט 40 אחוזים מאוכלוסיית כדור הארץ!), גמענו עשרות אלפי קילומטרים ודיברנו עשרות שעות עם עשרות אנשים. הטיול בסין היה רחוק מאד מכפי שתכננו, אך למדנו הרבה והתקרבנו להבין את התרבות וההוויה של אחת השחקניות העיקריות בגלובוס. הטיול בהודו היה כל מה שציפינו ומעבר לכך, והביא למסקנה, שלא הייתה ברורה בביקור הראשון שלנו שם, שכנראה נחזור שוב. ושוב. שילוב שתי המדינות הדגיש כמה כל אחת מהן שונה מישראל, וכמה הן שונות זו מזו.

המלונות בסין נתונים לסטנדרטים ממשלתיים, כך שכמעט תמיד קיבלנו חדר סביר. הטעם הסיני כל כך שונה משלנו כך שגם אם הצלחנו לעבור את מחסום הריח הנורא, לא נהנינו מהאוכל. הערים מסודרות ונקיות יחסית לארץ, אך הומות אדם ונוטות לזיהום אוויר. התרבות הסינית מעניינת והליכה ברחוב מהווה חוויה אנתרופולוגית, אך שיחות עומק עם מקומיים הן נדירות ולרוב המפגש האנושי אינו נעים. סך כל ההוצאות על תקופה של שלושה שבועות וחצי מסתכמות בכ-7500 שקל לזוג, לא כולל טיסות פנימיות.

בהודו אף פעם לא ניתן לדעת מה תקבל, לטוב וגם לרע. לא הייתה ארוחה אחת שאכלנו בהודו ולא הייתה טעימה, שלא לדבר על ארוחות שהיו בין הטעימות ביותר שאכלנו אי פעם - מבחינת האוכל הטיול בהודו מנצח את הטיול באיטליה בלי מאמץ. מלבד השכונות העשירות הערים מזוהמות וחסרות סדר, הקבצנים והרוכלים הופכים כל יציאה מהמלון למאבק פסיכולוגי וההתמקחות היא כורח מציאות. עם זאת, האזורים הכפריים מציעים מציאות הפוכה של פסטורליות מדהימה ביופייה, מקומיים מסבירי פנים ושיחות כנות ומעניינות הן עם הודים והן עם מטיילים. והאוכל מדהים. ההוצאות על תקופה של שבועיים וחצי מסתכמות בכ-4000 שקל לזוג, לא כולל טיסות פנימיות.

סך כל הטיסות, והיו שבע כאלה, עלו לנו כ-11,000 שקל, מה שמסכם חודש וחצי בסין והודו לעלות של כ-22,500 ₪ לזוג. רוצים להרגיש טוב יותר? תרגמו את זה לרופי.