לאוס - הסוף

ואנג ויינג - מסיבות, סמים וסרטים מצוירים

איך לוקחים עיירה שקטה ופסטורלית והופכים אותה למרכז של מסיבות טראנס, בנייה מואצת, רעש ומוקד משיכה גדול כל כך לצעירים?
למה לא הכפרים האחרים לאורך הנהר? גם הם יפים, שקטים, עם נוף שאין מילים לתארו.
באמת, אני חושבת שמישהו צריך להרים את הכפפה ולערוך מחקר בתחום החברתי, האורני, אני לא יודעת מה, זה נושא מרתק.
ואנג ויינג היתה לפני תשע שנים, כך מעיד אבי, שביקר בה אז, מקום קטן ושקט, עם זולות מגניבות על שפת הנהר, פה ושם גסט האוסים פזורים, מסעדות קטנות ומתוקות. תענוג.
נכון שכבר אז נזרע זרע ההרס. למרות שאז זה עוד היה מתוק וקטן.
הגענו לוואנג ויינג עם המון ציפיות. לא שחשבנו שהזמן עצר מלכת כאן. תארנו לעצמנו שתהיה התפתחות, אבל ככה?
לאחר סיור גסט האוסים ומלונות בסביבה, השוואת מחירים ובדיקת חדרים, בחרנו במאונטיין וויו. אני דווקא רציתי בונגסלו עם גינה ודווקא ראינו מקום כזה, אלא שבונגלו שם עלה 35 דולר. אז התפשרתי על בנין, כי יש לו מרפסת רחבה לכל חדר, עם נוף שפשוט גורם לך כמעט לבכות. כאן אנחנו משלמים כ-11 דולר לחדר מאוד נוח, עם מיטות גדולות ומצעים מפנקים, מים חמים, טלויזיה, אינטרנט בחדר וכאמור - הנוף שאין לו תחליף.
רחובות וואנג ויינג מלאים אנשים צעירים שהולכים בחבורות מכאן לשם, הלוך ושוב. במקרה הטוב הם לבושים במכנסיים קצרים וגופיות. במקרה הרע - בבגדי ים מינימליים. למה? כי אולי רק עכשיו הם חזרו משייט אבובים? נו, אז מה? אי אפשר להחליף בגדים וללכת לאינטרנט או למסעדה בצורה נורמלית?
לא שהם מבינים מה הם עושים בדיוק. אם הם לא שיכורים, הם מסוממים ואם לא זה ולא זה, הם נראים כמו שיש להם קושן על המקום. אנחנו בבית.
לאורך הרחובות ה"נחשבים" פזורות מסעדות ובתוכן מרבצי ישיבה-שכיבה. בכל אחת מהן פתוחה הטלויזיה על אחת מהתוכניות - סיינפלד, חברים או סרטים מצוירים. החבר'ה רובצים במשך שעות מול הטלויזיה בחבורות וצופים. ראבאק, לא יכולתם לעשות את זה בבית? לא חבל על הכסף להגיע לכאן כל הדרך מאירופה, אמריקה, אוסטרליה והמזרח התיכון?
ביום נישמעים ברחבי העיירה פטישים, מקדחים, מערבלי בטון. ואנג ויינג עוד מתרחבת. הבנייה בשלבים שונים על כל חלקת עפר פנויה. בתי מלו ןועוד בתי מלון. בכל אתר בנייה כזה צריך לדלג על ערימות חול, לבנים, חצץ ואם רוצים לנוח ביום, צריך אטמי אוזניים כדי להתנתק מקולות הניסור והדפיקות.
בלילה שומעים את קולות הבאסים של מוסיקת הטארנס מהמסיבות הנערכות בכל האזור.
שקט אין כאן ובכל זאת - אני ממליצה. בואו לוואנג ויינג כמה שיותר מהר לפני שיהיה גרוע יותר.
אחד העיסוקים המהנים שמציעים סוכני הנסיעות הוא שייט אבובים.
אנחנו קיבלנו מדריך פרטי, שני אבובי ענק, אמרו לנו לבוא בבגד ים, אבל בגלל השמש הלוהטת לבשנו על בגד הים חולצה ומכנסיים.
בעמדת הפתיחה של השייט נשמעת מוסיקת דיסקוטקים רועשת. עשרות צעירים חוגגים. משני צידי הנהר ממוקמות חושות מבמבוקים וקש. ושם מוכרים משקאות חריפים, משם נשמעת המוסיקה. כל מאה מטר ישנה עמדת השקייה כזו. יש כאלה שהוסיפו מעין נדנדת ענק שהאמיצים מתנדנדים בה מעל למים וזורקים עצמם בשלב מסוים. נראה מפחיד, כי הנהר הזה לא עמוק במיוחד ובמקומות מסוימים ליטפה לי הקרקעית את הישבן שהיה שקוע בתוך האבוב.
אחד הישראלים שפגשנו אמר שזו האטרקציה הגדולה ביותר בוואנג ויינג - שייט האבובים והעצירה ב"תחנות" לשתייה ושעשועים.
ובכל זאת, לאורך הדרך יש גם כמה אזורי שקט. אחרי שעוברים את אזור הרעש, המוסיקה והמשקאות, משתררת שלווה יחסית. הזרם איטי, האבובים שטים עם הזרם שלוקח אותך פעם לגדה הזו ופעם לשנייה, והמדריך-המשגיח, צעיר נחמש ששומע גם הוא מוסיקה ממכשיר שנמצא בקיאק שלו, ממהר לדחוף את האבוב, כדי שלא נקבל מכה חס וחלילה מאחת מאבני הגדה.
אני שכבתי על האבוב, נתתי למים לקחת אותי, הסתכלתי על השמיים וצמרות העצים וחשתי שלווה נפלאה.
 השייט נמשך שעתיים וזו חוויה שכדאי מאוד לא להחמיץ. גם למבוגרים.

תאקק - עיר הזויה בדרום לאוס

הדרך מוואנג ויינג לאתר הבא במסענו היתה ארוכה. תאקק, כארבע שעות עד ויינטיין הבירה ועוד כשש שעות מויינטיין דרומה. קנינו כרטיס משולב - מוואנג ויינג לויינטיין באוטובוס מקומי, שם היה עלינו להחליף לאוטובוס וי.אי.פי, שתי קומות לתאקק.
בשעות הערב המאוחרות הגענו למלון "מקונג" בו הזמנו חדר מראש.
תאקק היא עיר מוזרה ועדיין קשה לי להחליט למה בדיוק. בשמונה בערב, כשהגענו, היא היתה כמעט חשוכה. הרחובות הראשיים עמדו בפני סגירה, מסעדות כבר לא היו פתוחות, אנחנו שהיינו רעבים, אחרי עשר שעות נסיעה, נאלצנו להסתפק בדוכנים שעוד לא התקפלו, שעל טיילת המקונג. כשמעברו השני של הנהר, בגדה ממול, נצצו אורות תאילנד התוססת.
לפני שיצאנו לחפש מסעדה שאלנו את פקיד הקבלה במלון, מלון הנחשב לאחד המלונות הטובים והגדולים בעיר, איפה יש רסטורנט והוא בהה בנו בפליאה, גילגל את המילה רסטורנט בפיו כמה פעמים ונד בראשו לשלילה. הוא פשוט לא ידע מה זה רסטורנט. פקיד קבלה בבית מלון? שאלנו אם מחר בבוקר יש ברקפסט במלון והוא חייך חיוך נבוך, חזר על המילה "ברקפסט", כאילו הוא שומע אותה לראשונה בחייו ושוב נד בראשו.
למחרת בבוקר, במסעדה הצמודה למלון, שואלים את המלצרית לגבי התפריט והיא מחייכת ואומרת - יס, יס. מה שתשאל אותה היא תגיד יס. תשאל אם היא מטומטמת והיא תגיד יס בחיוך רחב.
בסוף הצבענו על המקום שבו היה כתוב בתפריט סלט. היא הסתכלה היטב, ראינו איך היא משננת את הכתוב בלאוסית והלכה לה. אחרי חצי שעה הגיע ה"שף": נו, סלט. קבע. ברוב ייאוש הצבענו על "בגט עם אומלט" והוא הנהן במרץ והלך. למרבה הפלא אחרי עוד חצי שעה הגיע בגט עם חביתה לשולחן.
יצאנו מהמלון ליום חדש של גילויים והפתעות. הטיילת על המקונג היתה קסומה, בעיקר בגלל הנוף הנשקף ממנה מהגדה הנגדית, תאילנד. הטיילת עצמה, כמו רחובות העיר, נראתה נטושה גם בשעת בוקר. עלים יבשים התעופפו באויר הבוקר הרענן, הבנינים לאורכה נראו גם הם, כאילו חלפו כבר שנים רבות מאז מישהו טרח לצבוע את חזיתם. חיפשנו את לשכת המידע לתיירים, שהיתה מסומנת במפה. פנייה לעוברי אורח מקומיים העלתה חרס ובמקרה הטוב - חיוך מתנצל. לאחר שזיהינו תייר מולנו עטנו עליו, שאלנו והוא, ותיק מאיתנו, הורה את הדרך.
הפקיד בלשכת המידע לתיירים דווקא דיבר אנגלית לא רעה ומכר לנו טיול בן יום לאחת המערות המפורסמות באזור, זו שעוברים דרכה בתוך סירה לאורך 7 ק"מ. המחיר במיניוואן רק לשנינו - 87 דולר לאדם. אם יצטרפו עוד אנשים במשך היום, הבטיח, נחזיר לכם כסף בהתאם למספר האנישם שישתתפו בטיול.
את שארית היום העברנו בשיטוט ברחובות ובשוק של העיר, בתקווה לפענח את התחושה המוזרה שהעיר הזו השרתה עלינו.
הגענו לרחוב ובמרכזו מעין כיכר שנראה כאילו גם הוא ננטש לפני שנים. רואים עוד שאריות של פסלי רחוב, ספסלי בטון מעוצבים. הבתים משני צידי הרחוב לא גבוהים, עם מרפסות מסוגננות, אבל שחורים מפיח ואולי מפטרייה שדבקה באבן אחרי שנים של רוחות, גשמים ואבק. הרחוב הזה ממש ביקש - אנא חדשו את פניי, החזירו את ימיי כקדם, הייתי פעם יפה, תוסס, הסתובבו כאן ג'נטלמנים צרפתיים (יש דבר כזה?) וליידיס לבושות משי טפפו על נעלי העקב הדק שלהן בין אבני המרצפות שלי. ריח הבושם באוויר התערבב עם הבריזה שנושבת מהמקונג עם ערב. ומה עכשיו?
אני עלוב, בשעות היום מצטברת אשפה ועלים בשולי המדרכות ובערב, כשמחשיך, רק אורות בודדים נדלקים כאן בתוך הבתים. תאורת רחוב - אין.
באותו רחוב מצאנו מסעדה חביבה "סאבאיידי" (שלום בלאוסית) עם אוכל טעים ומלצרים דוברי אנגלית.
אולי סנונית ראשונה להתחדשות?
טיול היום למערת קון גלור היה אחד משיאי הטיול בלאוס. המערה מרוחקת כ-200 ק"מ מתאקק. הגענו לשם במיניוואן עם עוד שתי נשים גרמניות ובחור הולנדי (כן, קיבלנו החזר כספי בגלל הצטרפותם). לאחר ארוחת צהרים שהכינו לנו המדריכים עלינו על שתי סירות קטנות רעועות ונכנסנו בפתח ארץ החושך. עד שמתרגלים לחושך המוחלט במערה עוברות כמה דקות. לכל אחד מאיתנו היה פנס ראש (שהבאנו מהבית, כלומר, שקנינו זמן רב קודם בשוק בצ'אנג מאי, לכל מקרה) ובעזרת הפנס הצלחנו איך שהוא לראות את הצורות המיוחדות של הסלע הסוגר את קירות המערה ותקרתה. זה היה מפחיד. לשוט כך במשך זמן ארוך. אתה במים, הסירה ממש נמוכה והמים הקרים נכנסים לתוכה, המכנסיים נרטבים, האוויר קר ואתה חושב על העובדה שמעליך יש הר ענק שגובהו כמה מאות מטרים. השייט ארוך, לא נגמר ואתה כבר רוצה שייגמר, כי מה יקרה עם ניתקע כאן, בחושך הזה? בראשי עוברת המחשבה שהיה מספיק אם היו מקצרים את המערה הזו לשני ק"מ (סתם, איך אפשר?) כי הבנתי כבר את הפרינציפ וחוץ מזה, הקלסטרופוביה שלי. בשלב מסוים כשראיתי שאני מתחילה להכנס לחרדה, שיכנעתי את עצמו שהחושך למעלה הם שמיים ולא אבן.
בסופו של דבר דווקא אורך המערה והזמן הרב שמבלים בתוך החושך המוחלט הזה הם שעושים את החוויה בעצם. רק לא ידעתי שלאחר שנצא משם נצטרך לחזור באותה דרך. המזל שתמיד הדרך חזרה נראית קצרה יותר, כי כבר אין הפתעות, אתה יודע למה לחכות. זהו, סיימנו את לאוס. למחרת עברנו את הגבול לתאילנד במעבורת. לסיום היתה לנו היתקלות עם פקידי הגבול הלאוסיים. הם לקחו את הדרכונים שלנו. התאריך שבו עברנו היה ה-28.11 ובדרכון היתה לנו חותמת שהויזה תקפה עד ה-4 בדצמבר. "אתם צריכים לשלם 10,000 קיפ, הודיע לנו הפקיד, כי עברתם את תוקף הויזה.
 מה? אני שואלת אותו: מה התאריך היום? הוא אומר 28.11 ומה כתוב כאן בויזה? הוא עונה - ה-4 לדצמבר. אז? למה אתה אומר שעברנו את התאריך? והתשובה: "כי היום יום ראשון" כאילו אמר - היום אחד באפריל. הויכוח הזה המשיך עוד כמה דקות עד שהוא נשבר, הושיט לעברנו את הדרכונים ו... סאבאיידי לאוס. את יפהפיה, יש בך אנשים נחמדים, אבל כמה טוב לחזור לציביליזציה - תאילנד.