לאוס

אני מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה עשיתי מקלחת כשהשמש מלטפת את הגוף יחד עם המים. אף פעם? לא יודעת. אבל כאן בנונקיאו, במקלחת שבבקתת הקש אין חלונות.
הקיר מגיע עד גובה הראש בערך והשמש חודרת מהפתח שבינו לבין הגג. לא חשוב אם המים חמים. השמש מחממת ונעימה. אני מתקלחת ומביטה בצמחיה הסבוכה שבחוץ. אף אחד לא יכול להביט פנימה, מלבד השמש, הרוח והציפורים שמצייצות בחוץ.
נונקיו - כפר קטן כמו עשרות, מאות, או אלפים כמוהו בלאוס. שביל עפר רחב, בתי קש, כמה מבנים עשויים לבנים, הרבה מבנים מעץ, גשר בטון גדול על פני הנהר. התפאורה הסובבת את הכפר עוצרת נשימה. צוקים מחודדים מכוסים צמחיית ג'ונגל מרהיבה. נהר ובו איים קטנים עובר בתווך. סירות ארוכות זנב מסיעות תיירים בעיקר לעוד כפרים שהגישה אליהם אפשרית רק בסירה.
 סוף העולם שמאלה.


כך מרגישים כאן. המקומיים אינם דוברי אנגלית, התקשורת איתם בעייתית. מפעילי הגסט האוסים והמסעדות יודעים מילים מעטות וכך אנחנו מצליחים להסתדר.
המסעדה ההודית של דין מציעה אוכל ממשי. לא עוד מרק נודלס שצפים בו עצמים מבלתי מזוהים. אני יכולה לאכול אלו גובי, מלאי כופתה, נאן, ראיטה. המאכלים המוכרים והאהובים עלי מזה שנים. העובדה שההודי דובר אנגלית טובה עושה את המקום שלו למרכז הענינים. שם אנחנו פוגשים את מיי ורחל, שתי צעירות ישראליות חמודות שפגשנו בלואנג נמטה, לפני שבוע. ככה זה בטיולים, נפגשים, נפרדים, נפגשים שוב בהמשך הדרך והופכים לרגע כמעט חברים בנפש. מספרים כמעט הכל על עצמנו והם, הן, על עצמם.
אנו אוכלים מקציצות הירקות, שותים לאסי ורואים את ידידנו הנורווגי מגיע עם תרמיל על הגב. שכחנו את שמו - אז אנחנו צועקים "אוסלו" כי משם הוא. אבל הוא כנראה המום מהנסיעה, רק ירד מהסירה שהביאה אותו מלואנג פרבאנג. אחר כך, כשנעשה אנחנו את הדרך באותה סירה נבין את הבלבול שלו. הוא ממשיך ללכת. לא נורא. בערב צעקת ה"אוסלו" תלכוד אותו ונחליף כמה מילים מהמרפסת של מיי ורחל, כשהוא למטה בדרך לאכול. כפר קטן, אמרנו. אי אפשר שלא להיפגש.
את "אוסלו" פגשנו בלואנג פראבאנג, אחת הערים המקסימות בלאסו, ואולי במזרח כולות.
עיר, שהיתה פעם בירה וויתרה על הבכורה לטובת ויינטיין. ההשפעה של השלטון הצרפתי ששלט כאן שנים ניכרת בכל פינה. במבנים, במסעדות, בבתי הקפה על הנהר. בסימטאות הציוריות, בחנויות למלאכת אמנות, סמטאות המזכירות את העיירה הויאן בוויטנאם, למי שמכיר.
הבוקר אנחנו חוזרים מנונקיו ללואנג פארבאנג. קצת ציביליזציה אחרי הכפר המרוחק. שוק לילה, אוכל טוב, כספומטים, אינטרנט, תחבורה מסודרת, כבישים טובים. ככה זה כשאוהבים להתפנק. נוחיות היא דבר חשוב. בחזרה לציביליזציה אנחנו אמורים לעבור 6 שעות של שייט על הנהר הציורי המוקף מכל עבריו בצמחיית ג'ונגל המשתפלת עד המים ובאופק צוקים גבוהים.
עכשיו אנחנו יושבים על מדרגות הבטון המובילות לסירות. מחכים. אנחנו כאן כבר מתשע, למרות שההפלגה אמורה לצאת ב-11.
השעות בלאוס הן לא דבר קבוע, דומה לשעות ההודיות. אומרים שעה ולא בדיוק מתכוונים. בכלל, הלאוסים הם אנשים אדישים. אין להם את המוטיבציה שיש לשכניהם התאילנדים והויטנאמים - להרוויח כסף, לשפר את השירות כדי שיגיעו עוד תיירים, ללמוד אנגלית כדי להבין טוב יותר. מה שיש, זה מה שיש.
זה מזכיר לי את הכפריים במלאווי שבאפריקה, שלפני כשלושים שנה, כאשר ביקרתי שם, שאלתי אותם למה הם לא הופכים את ייצור הפסלים שנעשה בחזית ביתם בכפר, למשהו מסחרי יותר. יש ביקוש, אפשר יהיה למכור יותר, למה לא לוקחים כמה פועלים ועושים יותר כסף. הם הביטו בי בתדהמה: בשביל מה אנחנו צריכים יותר כסף? יש לנו הכל. אוכל, גג לישון, (קש ובמבוקים...)
כך גם הלאוסים. הם לא צריכים יותר כ לום - יש מבנה כלשהו לישון בתוכו, יש עצים להדליק מדורה בחוץ, יש קצת אורז, קצת ירקות, כמה עופות מסתובבים בחצר. זהו, מספיק.
אנחנו בלאוס כבר שלושה שבועות. עברנו את הגבול מתאילנד באיזור הוקסיי ומשם, אחרי לילה אחד בעיירת הגבול, לקחנו נסיעה במיניוואן לעיירה הצפונית לואנג נמטה. עיירה קטנה, כביש ראשי אחד, ,עוד כמה כבישים מסתעפים ממנו. כמה בניני מימשל, רמקולים על כל עמוד חשמל, שמשדרים תעמולה קומוניסטית לאורך כל היום. שטיפת מוח.
ישנו בגסט האוס נחמד ונקי - אודנסירי. מ וקף גינה, בחדר שיש בו הכל - מים חמים, מאוורר (לא צריך מזגנים), מיטות נוחות, מגבות נקיות.
כדי לטייל בסביבה החלטנו לשכור קטנועים ולערוך טיול עצמאי בכפרים. אני בחרתי קטנוע יפהפה, ורוד, חדש לגמרי ויצאנו לדרך. היום התחיל טוב. הספקנו לראות שני כפרים ואז, כשניסיתי לחצות גשר עץ צר, ללא גדרות, מעל נחל מלא סלעים מפחידים - תפסתי רייס, חציתי את הגשר, ולא יכולתי לעצור. כשלחצתי על המעצורים הקדמיים התהפכתי. קיבלתי מכה בראש, אבל היתה לי קסדה ולא קרה כלום. מלבד כאבים בצלעות שנמשכים מאז, אני בסדר. הנזק לקטנוע היה 150 דולר. את שארית היום העברנו במוסך, בבדיקת הנזק יחד עם משכיר הקטנועים.
מלואנג נמטה נסענו למואנג סינג - עפרון קטן, נידח, בסוף העולם יחינה, על הגבול עם סין. רחוב קטן, גסט האוסים ברמה נמוכה. אנחנו השתכנו במלון היחיד בעיירה שהיה קצת יותר סביר מבחינת המראה והתנאים. 60 אלף קיפ, כ-12 דולר. כאן התארגנו ולקחנו סיור של יום שלם עם מדריכה צמודה וטוקטוק לכפרי האיזור. היא הובילה אותנו בין כפרי השבטים השונים באיזור. ראינו בתי קש בסגנון כזה ואחר, חלקם בנויים ישירות על האדמה, חלקם על עמודים. המדריכה הסבירה שזה קשור באמונה של השבט המסוים הזה (נדמה לי שזה היה שבט האקא) - ברוחות, שמקומם על האדמה ולכן צריך להשאיר להם מקום.
אמונתם של הכפריים ברוחות באה לידי ביטוי בכניסות לכפרים, שם כל אחד בונה לו כמיטב דמיונו והבנתו משהו שיגרש את הרוחות הרעות, כדי שלא ייכנסו לכפר. זה יכול להיות עמוד ועליו "רובים" מעץ מכוונים כלפי חוץ, כדי להפחיד את הרוחות שמישהו עומד לירות בהן.
הנופים בכפרים עצמם ובסביבתם יפהפיים, הכל ירוק, אנשים חייכניים, חלקם בעלי חוש מסחרי בכל זאת, שכאשר ראו אותנו, הקימו מהר את הדוכן עם הצעיפים, תיקים, שרשרות, כדי שנקנה. פה ושם קניתי, כי בשבילי זה כלום ובשבילם זה האוכל.
בשעת צהרים התארחנו באחד מבתי הכפריים ישבנו על ספסל נמוך, מולנו הניחו שולחן קש קטן ועליו האוכל שהביאה המדריכה - מצע של עלי בננה ועליו סטיקי רייס (אורז דביק שמגלגלים אותו לכדורים קטנים וטובלים ברוטב) תבשיל ירקות ורצועות בשר באפלו. כל בני המשפחה הצטרפו לסעודה, חלקם בשולחן שלנו, חלקם בשולחן שפתחו לידינו.
 הסיור המשיך בכפרים נוספים שמה שמאפיין אותם, כמו את האחרים, זה המצאותן של אנטנות לווין כמעט ליד כל בית. בתי קש ואנטנות לווין.


נכנסנו לכמה בתים, לאחר שהוזמנו פנימה - החלל מחולק ל"מטבח" - ארון עשוי עץ ובתוכו כלים, לידו מדורת בישול, בקצה ה"מטבח" מזווה - שקי אורז אחדים וכלי עם כמה ירקות. בחלק השני של החלל - איזור השינה מחופה בווילון. החיים במשך היום מתנהלים בחוץ ב"חצר" הקטנה הצמודה לכל בית. שם גם ממוקמת אנטנת הלווין. בחשמל משתמשים רק להפעלת הטלויזיה ולתאורה, כדי לחסוך.
יום לאחר הסיור בכפר החלטנו שאנו ממשיכים דרומה. קנינו כרטיסי אוטובוס לאודומסאי, עיר בדרך ללואנג פארבאנג. חשבנו להשאר שם לילה ולהמשיך דרומה, אבל מראה העיר המדכא והגסט האוס המעפן שאליו נכנסנו כדי לבדוק אפשרות לחדר, הביאו להחלטה להמשיך הלאה באותו יום ויהי מה. האוטובוס הבא ללואנג פארבאנג צריך לצאת בשלוש, עוד שלוש שעות התמקמנו ב"תחנה" באחת הבודקות שמגישות אוכל פיגולים - נקניקיות בלתי מזוהות, עופות צלויים ועוד חלקי גופות של חיות על האש. אני אלכתי סלט פאפייה חריף וקינחתי בעוגיות אוריאו, כדי להעביר את החריפות.
המתנה לתחבורה ציבורית במזרח היא דבר שכל מטייל צריך להתרגל אליו ולהשלים עימו, אבל זה לא עושה את זה לקל יותר. הנשמה פרחה עד שהאוטובוס המקרטע ללואנג פארבאנג יצא לדרכו. הוא אחר לצאת בשעה שלמה כי חיכה לאיזה נוסע שהתקשר להודיע שהוא מגיע באיחור.
 הכביש המשובש וקפיצי האוטובס לא תרמו רבות לכאבי הצלעות שבלאו הכי יש לי. כשהגענו היתה לנו כתובת של גסט האוס שבו הזמנו חדר, כי ידענו שנגיע מאוחר. ואכן, ז'אליה גסט האוס, היה בחירה מוצלחת מאוד. חדרי גן נעימים, מזגנים, אינטרנט אלחוטי בחדר, טלויזיה ומיטות נוחות. 100 אלף קיפ לחדר עם מזגן, 80 לחדר עם מאוורר. בעונה שאנחנו כאן לא צריך מזגן.


לואנג פארבאנג היא בעיקר מקום להנות בו. מהנוף מהאוכל, מהשיטוט ברחובות ובסמטאות, בשוק הלילה המרהיב וגם בשייט לעת שקיעה על המקונג ובנסיעה למפלים לטיול של חצי יום.
אני לוקחת טיול למפלים לבד. אבי מרגיש לא טוב, נשאר בחדר. אני הולכת בשביל אל הבריכה שנוצרה מהמפלים ובה ניתן להתרחץ ושומעת צעקות בעברית - קפוץ, קפוץ, תחזיק בחבל.
ארבעה גברים בגילי, מטבריה, יצאו לטיול של גברים והם משתעשעים במים וכשישראלים נפגשים, איך אפשר שלא להתחבר? מספרים אחד לשני מי אני מי אתה, מה עושים? איך מטיילים ובערב אני מזמינה אותם למסעדה ההודית ברחוב שלנו - פאטימה, מסעדה שמנוהלת על ידי זוג צעיר הודי, אנשים מקסימים וחייכניים והאוכל שלהם - מעולה.
 בתום הסעודה אנו נפרדים ונפגשים למחרת, במקרה, במקדש שבראש הגבעה. 300 מדרות והחבר'ה מטבריה, כמו גברים, הגיעו גם לשם לצלם את השקיעה. אנחנו מחליפים מיילים אבל אני כבר יודעת, חברים שפוגשים בטיולים, נשארים חברים רק בזכרון. כמו שכבר נאמר - נפגשים לדק, נפרדים לעד. חזרה לנונקיו - השעה כבר אחרי אחת עשרה ואנחנו עדיין על המדרגות, מחכים לסירה שלנו ללואנג פארבאנג. סוף סוף מתחילה תזוזה לעבר הסירה היוצאת. כן, אפשר לקרוא לה סירה, למרות שהיא נראית כמו גיגית מאורכת עם גג נמוך. 18 עד 20 איש נכנסים פנימה, משתופפים, יושבים על ספסלי עץ שממוקמים לאורך צלעות הסירה, רוחב הספסל כ-20 ס"מ, הם קרובים אחד לשני. הברכיים של היושבים ממול נוגעות זו בזו. אנחנו מנסים לשלב רגליים, אחת שלך, בתוכה אחת של זו שממולך ואחר כך שלך ושוב שלו. אבל איך אפשר לשוט כך 6 שעות?


הגגון נמוך, לא מצליחים לראות הרבה, גם אם הנוף נפלא, אתה מאבד את החשק להסתכל. הישבן כואב, כולם מנסים להחליף תנוחה, פעם הרגליים לשם, פעם לפה, לשבת על חצי תחת ולתת לחצי השני לנוח. אי אפשר לקום, אין לאן, אין מקום. אתה כבר מקלל את עצמך, למה לא לקחתי מיניוואן? - חצי מהזמן וחצי מהמחיר - 50 אלף במקום 100 ושלוש שעות במקום שש.
מנסים לשרוד. לעבור את זה. אני שואלת את אבי אם ימליץ על השייט הזה בפורום והוא אומר שיש לנו בעייה, כי אנחנו טיילנו כל כך הרבה וראינו כל כך הרבה שבכדי לרגש אותנו, צריך להציע לנו הרבה יותר מאשר שייט כזה. ואני חושבת שזה נכון, אבל מתבוננת סביב וגם הצעירים על הסירה, שלא ראו הרבה, לא נראים נלהבים במיוחד.
 לא להאמין אבל שש השעות חלפו בסופו של דבר והיה מרגש להגיע ללואנג פארבאנג מכיוון הנהר, עם השקיעה. זה לפחות, היה סיום מעודד ליום של קריעת תחת, תרתי משמע.