הודו - אף פעם לא מאוחר מדי

הודו -; אף פעם לא מאוחר מדי

לפני כמה חודשים פנתה אלי אישה מקסימה בת 81, (שהיא, במקרה גם אימו של בן זוגי לחיים) בבקשה: הגשימי לי חלום. אני רוצה לראות את הודו.

הודו? למה דווקא הודו? זה יעד טיולים שמיד מתחבר לצעירים אחרי צבא, שיוצאים עם המוצ'ילה וחוזרים עם ראסטות. שנאמר עליהם שהם הולכים "להיזרק" ולעשן למרגלות ההימלאיה ועל שפת הגנגס....

נכון שאני מכירה אנשים מבוגרים רבים (ואני ביניהם) שאוהבים את הודו ומטיילים בה במשך שנים, אבל נדיר לראות מטיילים בגילאים כל כך מבוגרים ובוודאי לא כאלה שמוגבלים בהליכה ויש להם קושי רב לשבת שעות ארוכות במטוס, מבלי להרים רגליים.

עם זאת, כשמישהו מבקש ממך להגשים לו חלום, קשה לסרב ובעיקר כשאני יכולה להבין את הרצון הזה לנסוע למקום אקזוטי, לראות עולם, לחוות חוויות יוצאות דופן. ובוודאי כשמבקשים ממני הודו -; שהיא בעיני המקום הקסום ביותר עלי אדמות.

אז אמרתי -; אוקיי, אין דבר שאי אפשר להגשים. כל חלום אפשרי, רק צריך תעוזה, הרבה רצון, כסף וכל בעיה תיפתר.

ראשית, היה ברור שאנחנו לא נוסעות לבד, שבן זוגי מצטרף, ולאחר מחשבה נוספת גם הנכד שלה. כך שהיינו שלושה מבוגרים שיכולים לעזור לאישה שצריך ברוב הטיול להסיע בכיסא גלגלים.

לפני שהזמנו מקומות במטוס שלחתי אותה לרופאת המשפחה שלה, שתבדוק ותאשר שאכן היא יכולה לטוס ולעמוד בטיול כזה. היא חזרה עם אישור.

את בעיית השעות הארוכות במטוס פתרנו כך, שבשבילה קנינו כרטיס למחלקת עסקים, שם אפשר להרים רגליים ולישון במנוחה כל הלילה. אנחנו ישבנו במחלקת תיירים.

קבלת פנים בשדה התעופה בשש בבוקר

חיפשתי טיסה שתהיה הקצרה ביותר ליעד -; דלהי. אלעל לא התאימה, משום שהיא טסה רק עד בומביי ומשם צריך טיסה נוספת לדלהי. אלעל גם טסה יותר שעות כי מטוסיה אינם טסים מעל ארצות ערב. רויאל ג'ורדניאן הם הקצרים ביותר. מכאן לעמאן זה חצי שעה, ומעמאן לדלהי -; 5.5 שעות. הבעיה איתם הייתה הקונקשיין. היה צריך להמתין בשדה התעופה בעמאן כמה שעות עד לטיסה לדלהי.

בסופו של דבר בחרתי בטורקים. הקונקשיין שלהם היה הקצר ביותר ושעות הטיסה לא רבות מדי -; כשש שעות מאיסטנבול לדלהי.

השירות בחברה הטורקית היה נהדר. יומיים לפני הטיסה הודעתי למשרדם בתל אביב שאנו מגיעים עם אישה שזקוקה לכיסא גלגלים בתוך שדה התעופה (את שלנו ארזנו היטב כדי לקחת במטוס). הם חיכו לנו עם הכיסא והעבירו אותנו דרך כל הפרוצדורה של השדה בליווי אדם שדחף את כיסא הגלגלים עד למטוס. כשנחתנו באיסטנבול חזר על עצמו אותו תהליך: חיכו ליד המטוס עם כיסא, ליוו אותנו דרך כל המעברים עד למטוס הבא לדלהי. ובדלהי -; שוב אותו דבר. הכל עבר חלק ללא שום בעיות.

את בעיית הניידות בהודו עצמה פתרנו עם רכב צמוד ובו כיסא גלגלים שהבאנו מהבית. את הטיול (הקצר) תכננתי בעצמי ואת הלוגיסטיקה בהודו פתר עבורי סוכן שהכרתי מהעבר וידעתי שאפשר לסמוך עליו.

הטיול -; 10 ימים.

המסלול -; נחיתה בדלהי, לינה וטיול בעיר למשך יומיים, נסיעה לאגרה, ביקור בטאג' מאהאל ולינה באגרה לילה אחד, נסיעה לג'ייפור לשני לילות וטיול באתרי העיר, נסיעה לפושקר לשלושה לילות ומשם חזרה לג'ייפור לעוד לילה, רק כדי לנוח מהנסיעה ולמחרת נסיעה לדלהי, לילה במלון וטיסה הביתה.

ברוב המקומות תוכננו מלונות חמישה כוכבים כמו הילטון, מאריוט וג'ייפי. בפושקר לא היה מלון חמישה כוכבים ונאלצנו "להסתפק" בארמון מהאראג'ה ובחאן מדברי מודרני.

ארמון המהארג'ה בפושקר

בין הבקשה "להגשים חלום" ועד לטיול עצמו עברו כחודש וחצי. במהלכם ניסו כל מיני "נשמות טובות" להפיל את רוחנו. "מה יש לך לחפש במקום המסריח הזה?", "את הולכת לעשן שם?", "הלחות והחום יהרגו אותך" "סעי לאירופה", "אנשים מתים שם ברחובות", "את לא תעמדי בזה".

סלינה נעה בין פחד לתקווה. שומעת את ה"אזהרות" ומתחזקת. "זה מה שאני רוצה ואני אעשה את זה", אמרה לכל המלעיזים באומץ לב ראוי להערצה.

היא ארזה לבד את המזוודה, אבל הסכימה לשמוע עצות מאיתנו מה כדאי לקחת ומה לא. המזוודה עמדה ארוזה בבית שלושה שבועות לפני מועד הטיסה. ההתרגשות גברה, בעיקר כאשר כדי להכינה לביקור בהודו ישבנו איתה במשך ימים וראינו יחד כמה סרטים על הודו שיתנו לה קצת מושג לאן היא נוסעת בעצם. ההתלהבות שלה מהמקום גברה עוד יותר, והיא לא יכולה הייתה לחכות כבר ליום המיוחל.

וזה הגיע. מונית לקחה אותנו לשדה התעופה ושם, כאמור, חיכו עובדי חברת טורקיש עם כיסא גלגלים והובילו אותנו למטוס.

הטיסה לאיסטנבול עברה בסדר, היא קצת פחדה להישאר לבד במחלקת העסקים, כשאנחנו במחלקת תיירים, אבל הדיילות הנחמדות עזרו להפיג את הפחד.

גם הטיסה, הארוכה יותר לדלהי, עברה טוב. זו הייתה טיסת לילה ורוב הזמן היא ישנה, למרות ההתרגשות.

בשש בבוקר נחתנו בדלהי. פראבאט, סוכן הנסיעות, חיכה לנו שם עם וואן גדול, נהג, ושרשרות פרחי טגטס כתומים, כאלה שנפוצים במקדשים בהודו, מובאים כמנחה לאלים. את שרשרות הפרחים הניחו על צווארינו. קיבלו אותנו בברכת "נמסטה" והובילו אותנו למלון הילטון, שם קיבלנו מיד את חדרינו וארוחת בוקר.

המשפחה על רקע הטאג' מאהאל

לאחר הארוחה וכיאה לטיול נינוח המתאים לאישה מבוגרת ומוגבלת בהליכה -; עלינו לחדרינו לישון. לנו היה קשה אחרי לילה ללא שינה והיא -; הסכימה להמשיך לישון למרות שבמטוס ישנה היטב.

לאחר מנוחה של כמה שעות חיכה לנו הנהג עם מכונית הטויוטה אינובה בפתח המלון. סלינה ביקשה לטייל בשווקים ואני ביקשתי מהנהג לקחת אותנו לצ'אנדי צ'וק, אחד השווקים הגדולים והמפורסמים ביותר בדלהי.

שם היא גילתה תעוזה והסכימה לעלות לריקשת אופניים ולעשות סיבוב בסימטאות השוק בדרכים שבהן המכונית לא יכולה הייתה לעבור.

הסיור בריקשת האופניים בשוק והסיבוב הגדול שעשינו עם המכונית ברחובות דלהי ההומים הספיק ליום אחד ולאחר ארוחת ערב מצוינת בהילטון הלכנו לישון.

למחרת בבוקר חיכה לנו הנהג עם מדריך שלקח אותנו לטייל בכמה מאתריה המפורסמים של דלהי -; בניני הפרלמנט, ביתו של נשיא הרפובליקה, שער הודו, המוזיאון וביתו של מהטמה גנדי, מקדש לקשמי, המקדש הסיקי , מקדש הלוטוס ועוד.

את היום השלישי התחלנו בנסיעה לאגרה. זוהי אמורה להיות נסיעה לא ארוכה, אבל הפקקים והדרכים הלא קלות בלשון המעטה, של הודו, גזלו מאיתנו כחמש שעות נסיעה, אבל הטאג' חיכה לנו שם במלוא הדרו.

סלינה הייתה נפעמת. לראות את סמלה הכל כך מפורסם של הודו. צילמנו והצטלמנו בלי סוף מכל זוית וכיוון.

אני הצטערתי רק על דבר אחד כשעזבנו את אגרה למחרת בבוקר: מלון ג'ייפי, בו התגוררנו, הבנוי כמו המבצר האדום, היה כל כך מפנק ויפה שהייתי מוכנה להישאר בו עד סוף הטיול.

לאחר נסיעה של כשבע שעות למחרת, הגענו לג'ייפור. מאחר והקפדנו מאוד על שעות מנוחה רבות ככל האפשר, כדי לא להתיש את סלינה, הוקדשה שארית היום למנוחה במלון מריוט היפהפה של ג'ייפור.

בג'ייפור שהינו שני לילות, כשביניהם יום אחד מלא של פעילות וביקור באתרי העיר. גם כאן, לאחר שביקרנו במבצר אמבר, רכבנו על פילים (רק אנחנו, לא סלינה, היא עלתה למבצר עם המכונית הצמודה שלנו והנהג ראשן) החלטתי לוותר על הסיטי פאלאס ועל מצפה הכוכבים ג'אנטר מאנטר. ידעתי שסלינה לא תעמוד במאמץ הנדרש לביקור במקומות הללו, למרות שהיא יושבת בכיסא גלגלים.

בין לבין לקח אותנו הנהג שלנו (איך לא?) לחנות שטיחים מקומית ולחנות תכשיטים, בתקווה שנקנה משהו והוא יקבל עמלה. ישבנו שם שעה ארוכה, קיבלנו הסברים איך אורגים את השטיחים ואיך משייפים את אבני החן, אבל החלטנו שאת הקניות אנחנו משאירים לפושקר, העיירה הידועה ברחוב השוק השוקק והצבעוני שלה ובמחיריו הנוחים.

אוכלים ברחוב בפושקר

אחד הדברים הקשים בטיול, ומי שרוצה לעשות טיול כזה עם אדם מבוגר, צריך לקחת את זה בחשבון, הן הנסיעות הארוכות.

אני תכננתי מראש יעדים קרובים, עד כמה שאפשר, כדי להימנע מנסיעות ארוכות. לחילופין אפשר לטוס אם בוחרים יעדים רחוקים יותר, אבל צריך לקחת בחשבון שגם יום טיסה הוא יום שלם של טירטורים -; נסיעה לשדה התעופה, המתנה בשדה של לפחות שעתיים בטיסת פנים, הטיסה עצמה, היציאה מהשדה והנסיעה למלון -; כל אלה יכולים להימשך יום שלם אם הטיסה באמצע היום.

הנסיעה בין ג'ייפור לפושקר ארכה כשבע שעות שהיו די קשות, למרות העצירות למנוחה בדרך, אבל בסופו של דבר, ההתרגשות של הטיול והאופוריה שבה הייתה סלינה שקועה, הקלו במקצת על קשיי הנסיעה.

פושקר היא עיירה נעימה ומסבירת פנים. למודת תיירות מזה שנים רבות. זוהי עיירה קדושה להינדואים ונמצא בה המקדש היחיד בעולם לאל בראהמה. עולי רגל הינדואים רבים מגיעים אליה, אבל הם "הולכים לאיבוד" בין נחילי התיירים שמסתובבים ברחובות, ובעיקר ברחוב השוק המרכזי של העיירה, שלכבודם של התיירים הוא כל כך צבעוני ויפה.

עולי הרגל שמשוטטים ברחובותיה של העיירה, הצוענים שמנגנים לעת שקיעה על שפת האגם, בתי הקפה והחנויות, כל אלה עושים אותה למקום שאפשר לשהות בו עוד ועוד.

אנחנו נשארנו בפושקר שלושה ימים, במהלכם חגגנו את ט"ו בשבט בבית חב"ד בעיירה. בעיקר טיילנו וקנינו, אכלנו מאכלי רחוב (בלי לפחד כלל) של אוכל הודי (בתנאי שלא היה חריף מדי) ושל אוכל ישראלי שמכינים אותו במיוחד לכבוד הטיילים הישראלים הרבים שמבקרים בפושקר.

הבעיה שלנו הייתה שבמלון המפואר, לשעבר ארמונו של מהאראג'ה, היו מיטות אפריון מפוארות, אבל גבוהות כל כך שרק עם סולם אפשר היה לטפס עליהן וזה היקשה על סלינה לישון בהן.

אחרי לילה אחד החלטנו לעבור למלון אחר, אבל בסופו של דבר הביאו לנו מיטה מתקפלת ונשארנו עוד לילה ובלילה האחרון החלטנו בכל זאת לעבור למקום אחר ומצאנו חאן מדברי מודרני, שהיה ממוקם מחוץ לפושקר, אבל המיטות בו היו מותאמות לבני אנוש ולא לנפילים.

אחרי פושקר הטיול בעצם נגמר, למרות שהיו לנו עוד שני לילות -; האחד בג'ייפור והשני בדלהי. היו אלה לילות של מנוחה לקראת הנסיעה הביתה.

עד היום, שבועות מספר לאחר שחזרנו, סלינה עדיין באופוריה. היא עדיין חיה את המקום הנפלא הזה וממשיכה לחלום ולהסתכל באלבום התמונות שהכנתי במיוחד בשבילה.