פרולוג
השאלה ״לאן טסים השנה״ הפכה אצלנו בשנים האחרונות ל״לאן באיטליה טסים השנה״. ארץ המגף שבתה אותנו בקסם הבלתי נגמר שלה, בנופים, באנשים, באוכל, בשפה, בקלאסה.. או בקיצור - בהכל. לאחר הטיול המדהים לדולומיטים בשנה שעברה, החלטנו הפעם להדרים אל אזור נוסף הידוע ביופיו הרב - חוף אמאלפי, שנמצא במפרץ נאפולי. חברת אל על מפעילה טיסות ישירות אל שדה התעופה של נאפולי (באמצעות החברה בת, סאן דור), מה שמאפשר להגיע לאזור בקלות ובמהירות, בלי ״לבזבז״ על הכביש כשעתיים נסיעה מרומא. הכרטיסים נקנו, התכנונים נעשו, אפליקציות רלוונטיות ומפות אוף-ליין של האזור הורדו, המזוודות נארזו, מפלס ההתרגשות עלה בהתמדה, ורק דבר אחד קטן לא נלקח (מספיק..) בחשבון. אבל על כך בהמשך. יצאנו לדרך.
היום הראשון: ארמון קאזרטה (Reggia di Caserta)
שדה התעופה של נאפולי הוא שדה תעופה קטן ולא מודרני במיוחד, ועל מנת לצאת מהטרמינל יש למצוא דרך להשתחל בין המוני הנהגים שעומדים באולם מקבלי הפנים כשהם מניפים שלטים עם שמות האנשים שאותם באו לאסוף, וכנראה לא ממש סופרים את אלה שכל חטאם הוא שהם רוצים לצאת החוצה ולהתחיל את הטיול שלהם. חום של קיץ ישראלי טיפוסי וממש לא סימפטי החל להכות בנו ללא רחמים כשיצאנו סוף סוף, והתחלנו ללכת בעקבות השילוט אל אזור השכרת הרכבים.
אזור השכרת הרכבים נמצא, כך הסתבר, במרחק מה מהטרמינל. אך אל דאגה - יש שאטל. הגענו לתחנה של השאטל והמתנו בסבלנות (עד כמה שאפשר להיות סבלניים ב 800 מעלות צלזיוס) ביחד עם מרבית שותפינו לטיסה. כשהגיע השאטל המיוחל התברר שמדובר במיני מיניבוס, שיכול להכיל כעשרה נוסעים לכל היותר. כישורי ההידחפות שלנו אינם מן המשובחים, בלשון המעטה, ומיד הבנו שאם נבנה על השאטל - נצא משדה התעופה בערב, וזה במקרה הטוב.
בירור קצר העלה שמדובר בכ- 10 דקות הליכה, ולפיכך יצאנו לדרך והגענו אל הדוכן של חברת ״מג׳ורה״, מזיעים כמו אחרי ריצת מרתון. הנציג ניסה כמובן, כמיטב המסורת המקומית, לדחוף לנו שלל ביטוחים ושידרוגים מכל הבא ליד, בעלות ״סמלית״. סירבנו בנימוס וקיבלנו פיאט פונטו, שעתידה הייתה לשרת אותנו נאמנה למשך השבוע הקרוב. ״חנייה מספר 18״, אמר הנציג. ״סע לשלום חביבי, המפתחות בפנים״ (כלומר אצלי ביד, אבל זה היה מתבקש).
יצאנו לחניון וניסינו לאתר את חניה מספר 18, לא משימה פשוטה בהתחשב בכך שמרבית החניות לא היו כלל ממוספרות. כשמצאנו סוף סוף את החנייה הנ״ל - גילינו שחונה שם טויוטה קורולה. חזרנו אל הנציג, שפטר אותנו במשפט ״הרכב בחניון. תחפשו.״ נהדר. התחלנו להסתובב בין המכוניות, לוחצים שוב ושוב על השלט, עד שנשמע ה״קליק״ המיוחל והרכב אותר. עכשיו באמת אפשר היה לצאת לדרך.
על תרבות הנהיגה באיטליה אפשר לכתוב בלוג נפרד. אם לסכם את העניין במשפט אחד - מי שחושב שבישראל יש נהגים חסרי אחריות, ככל הנראה לא נתקל בנהגים האיטלקים, שעבורם נהיגה על פי חוקי התנועה היא אפילו לא בגדר המלצה. עקיפות מימין ועל קו הפרדה רצוף, אי מתן זכות קדימה, נסיעה בשוליים, הידחפות לתור רגע לפני הפנייה - בכל אלה נתקלנו כבר אחרי מספר דקות על הכביש, ואין מה לעשות - צריך להתרגל לג׳ונגל הזה, שבו באמת איש הישר בעיניו יעשה. ההמלצה שלנו בעניין הזה היא לקחת רכב קטן (במידת האפשר), משום שבמקומות רבים הכבישים צרים מאוד, וכמובן להיות מרוכזים אך ורק בנהיגה, כי אין לדעת מתי הפעם הבאה שמישהו יחתוך אותך בצורה שתגרום לך להחסיר כמה פעימות. לגבי החנייה - הקפידו לחנות אך ורק במגרשי חנייה מסודרים. לא מדחנים, לא ריבועים כחולים ולא שום פטנט אחר.
היעד הראשון בטיול שלנו היה הארמון בקאזרטה (Royal Palace of Caserta, או באיטלקית: Reggia di Caserta). בהיעדר כרטיס סים מקומי (אין להשיג בשדה התעופה של נאפולי), הסתמכנו על מפות גוגל שהורדנו בחוכמתנו הרבה מבעוד מועד. הג׳י.פי.אס כיון אותנו ישירות אל מגרש החנייה התת קרקעי הצמוד לארמון (Parcheggio Reggia). חנינו באזור A1, ויצאנו על פי השילוט אל הארמון, שנראה מבחוץ בניין גדול ולא מרשים במיוחד, אבל מבפנים - זה כבר סיפור אחר לגמרי. ארמון קאזרטה נבנה במאה ה 18 (היה הגדול ביותר באירופה עם סיום בנייתו) ושימש כמעונם המלכותי של ראשי ממלכת נאפולי. עברנו בין החדרים היפהפיים, שבהם שלל תמונות, ציורי קיר ותקרה, פסלים ושאר חפצי אמנות והתרשמנו מאוד.
ארמון קזארטה. מבחוץ – בניין לא מרשים במיוחד..
… מבפנים – זה כבר סיפור אחר לגמרי. צילומים: אלין קרני סטרוזר
לאחר הסיור בארמון (כשעה) יצאנו אל הפארק הענק שנמצא מאחוריו. במרכז הפארק - סידרה ארוכה של בריכות מאורכות, מזרקות ומפלים קטנים, ומסביבם - מדשאות גדולות, שלל עצים וצמחים, ספסלים למנוחה וכל מה שצריך על מנת להעביר כמה שעות של שלווה. על פי המלצה שקיבלנו, לקחנו את השאטל הפנימי שנוסע בתוך הפארק (התחנה נמצאת מצד ימין כשיוצאים אל הפארק, כרטיסים קונים ברכב עצמו) ונסענו איתו עד לקצה הצפוני של הפארק, שם נמצאת מזרקת דיאנה ואקטאון. לאחר שהצלמת השלימה בוק מרשים למזרקה ולמפל שמאחוריה הלכנו אל הגן האנגלי, הנמצא מימין למזרקה.
מזרקת דיאנה ואקטאון. צילום: אלין קרני סטרוזר
מזרקת סרס. צילום: אלין קרני סטרוזר
המפה הראתה שבשלב מסויים אחד משבילי הגן מתחבר אל השביל המרכזי החוזר אל הארמון, ולפיכך החלטנו לטייל בין שבילי הגן המקסים. הגענו אל ״האמבטיה של ונוס״, הלכנו לאורך הנחל עד לבריכת נופרים ענקית ופשוט התענגנו על כל רגע - עד שהגענו אל המקום שבו השביל אמור להתחבר אל הציר הראשי, וגילינו שהוא אכן מתחבר, אך בדרך יש שער. נעול. זה לא כל כך נעים לראות שער נעול, במיוחד שהמשמעות היא שצריך לחזור את כל הדרך חזרה, בעלייה. חזרנו אל מזרקת דיאנה ואקטאון ולאחר מנוחה קצרה התלבטנו האם לחזור לארמון בשאטל או ברגל, ובחרנו באפשרות השנייה. ההליכה חזרה היא במגמת ירידה מתונה ובצל, כ 3 ק״מ בסה״כ. כדאי.
בריכת הנופרים. למטה: מבט כללי על הפארק. צילומים: אלין קרני סטרוזר
חזרנו אל הרכב לאחר כ 5 שעות, עייפים אך מאוד מרוצים. חששנו שנישחט במחירי חנייה סטייל תל אביב, אך לשמחתנו התבדינו, ושילמנו רק 5 אירו. הגיע הזמן להדרים אל מקום הלינה שהזמנו מראש לכל תקופת השהות באזור: Il Casale del Mirto, פנסיון קטן ומקסים שנמצא בעיירה Vico Equense. פקקי סוף השבוע והדרכים הצרות והמפותלות גרמו לזמן הנסיעה להתארך הרבה מעבר לצפוי, ובסופו של דבר הגענו לפנסיון רק ב 20:00, זמן מאוחר יחסית במונחים מקומיים. מקלחת ארוכה ומפנקת וארוחת ערב טעימה במסעדה של הפנסיון סגרו את היום הראשון של הטיול.
מרפסת הפנסיון. צילום: אלין קרני סטרוזר
היום השני: סורנטו (Sorrento)
התעוררנו לבוקר שטוף שמש. אחרי התארגנות קצרה, ירדנו לאכול ארוחת בוקר, שהייתה, למען האמת, דלה במיוחד. לא שציפינו למשהו בסגנון ארוחות הבוקר של המלונות באילת, אבל שתי לחמניות, ריבה ודבש לא ממש השביעו אותנו. לא לקחנו את העניין הזה קשה מדי, כי עוד לא נולד הבן אדם שייצא רעב מאיטליה.. נאכל במקום אחר.
נכנסנו לרכב ויצאנו לכיוון סורנטו, הנמצאת בחלק המערבי של דרך אמאלפי המפורסמת, שאליה עוד נחזור בהמשך. פעם נוספת נסיעה של מספר ק״מ בודדים התבררה כארוכה וקשה לנוכח הכבישים הצרים ומרובי הפיתולים, ובעיקר הרגלי הנהיגה המופרעים בצורה שלא תאמן של המקומיים. הנוף המדהים של הים ושל העיירות שלחופיו היו פיצוי הולם על הנהיגה, בסופו של דבר חנינו בחניון לא הרחק מתחנת הרכבת של סורנטו ונשמנו לרווחה. עכשיו אפשר באמת להתחיל ליהנות.
מסעדה בכיכר המרכזית של סורנטו, פיאצה טוסו. צילום: אלין קרני סטרוזר
צילום: אלין קרני סטרוזר
טיילנו להנאתנו ברחוב הראשי של סורנטו, Corso Italia, עברנו דרך Piazza Tasso והמשכנו אל הקתדרלה הקטנה והיפה של העיירה. משם ירדנו לעבר החלק העתיק והסתובבנו בין הסמטאות הצרות. מזג האוויר, שהיה עד עכשיו רק בגדר של מעיק, הלך והפך בלתי נסבל, ולכן פנינו אל פארק וילה קומונלה (Park Villa Comunale), שמציע מצרך יקר מפז: קצת צל ובריזה. התעלפנו על אחד הספסלים הפנויים, והשקפנו על חופי הים של סורנטו. לאחר שהתאוששנו ירדנו אל החוף עצמו, וגילינו שפרט לאוויר - הכל עולה כסף. כניסה לחוף, שמשיה, כיסא או מיטת שיזוף וכמובן שימוש במלתחות ו/או בשירותים, והמחירים ממש לא שווים לכל נפש.
החופים של סורנטו. רק האוויר ללא תשלום. צילומים: אלין קרני סטרוזר
החלטנו להסתפק בארוחת צהריים באחת המסעדות שבחוף והמשכנו הלאה, אל עבר המרינה של סורנטו (Marina Grande) וחיפשנו הפלגה קצרה. ביחד עם זוג בריטים מבוגרים וזוג אמריקאים צעירים עלינו על סירה קטנה ויצאנו לדרך. ההפלגה לאורך חופי סורנטו הייתה מהנה וסיפקה נקודת תצפית נוספת על החופים הסלעיים, השונים כל כך מהחופים שלנו. ממש אי אפשר להאמין שמדובר באותו הים. במהלך ההפלגה התברר שהבחור האמריקאי הוא בכלל ״משלנו״, ואף שירת בגולני במשך שנתיים (״הייתי האשכנזי היחיד בפלוגה״). ואז, כאשר רב החובל שלנו התכוון לסובב את הסירה ולהתחיל לחזור - המנוע שבק חיים. מספר ניסיונות להניע מחדש עלו בתוהו, והקברניט בישר לנו ש We are out of gas. נפלא. This is so Italian, so Italian, אמר הבריטי, ספק בצחוק, ספק בכעס. ״נכון״, אמרתי לו, ״בישראל זה לא היה קורה בחיים״. הגולנצ׳יק בקושי הצליח להתאפק שלא להתפוצץ מצחוק. אחת הסירות הרבות ששייטה בקרבתנו התנדבה לגרור אותנו, וכך עשינו את הדרך חזרה אל המרינה של סורנטו.
מבט על סורנטו מכיוון הים. צילום: אלין קרני סטרוזר
לאחר השייט טיילנו עוד ברחובות סורנטו. השמש הואילה בטובה להתחיל לשקוע, ושוב אפשר היה להסתובב וגם להישאר בחיים. הרגליים הובילו אותנו אל הכניסה למלון המפואר Excelsior Vittoria, ועד מהרה מצאנו את עצמנו יושבים במרפסת שלו עם שתי כוסות יין, נישנושים ונוף מדהים של הנמל של סורנטו - דרך נפלאה לסיים את היום השני של הטיול.
נישנושים על המרפסת של מלון אקסלסיור ויטוריה. מה צריך יותר? צילום: אלין קרני סטרוזר
השקיעה מעל הנמל של סורנטו. צילום: אלין קרני סטרוזר
פיאצה טוסו בלילה. צילום: אלין קרני סטרוזר
היום השלישי: מרטאה (Maratea), סאפרי (Sapri), אגרופולי (Agropoli), פאסטום (Paestum)
לאחר יומיים שכללו בעיקר שיטוט רגלי בחום הכבד, החלטנו על יום רגוע יותר, שיכלול בעיקר נסיעה ברכב. יום ראשון בשבוע הוא גם היום העמוס ביותר במפרץ נאפולי בכלל ובאזור חוף אמאלפי בכלל, ולפיכך החלטנו לברוח דרומה מפקקי התנועה ומהפקקים האנושיים. עלינו על האוטוסטרדה לכיוון סלרנו (Salerno), הקצה המזרחי של דרך אמאלפי, והמשכנו לנסוע, כשיעדנו הסופי (והדי מרוחק) הוא העיירה מרטאה.
מזרקת הסרנדה במרכז מרטאה. צילום: אלין קרני סטרוזר
מרטאה היא עיירה קטנה השוכנת לחוף הים הטיראני, ועיקר פרסומה הוא בזכות פסל ענק של ישו, הפורש את ידיו לצדדים, בסגנון הפסל המפורסם בריו דה ז׳נרו שבברזיל. הפסל, ששמו המלא הוא Statue of Christ the Redeemer (באיטלקית: Cristo Redentore) נמצא על פסגת הר מעל מרטאה ומספק גם תצפית יפהפיה על העיירה ועל הים. טיפסנו בכביש המתפתל המוביל אל הפסל וחנינו במגרש החנייה שנמצא תחתיו, ואחריו כבר לא ניתן להמשיך ברכב, אלא רק בשאטל (כמובן, בתשלום נפרד מהחנייה. אם אפשר לעשות עוד כמה אירו על הדרך, תסמכו על האיטלקים שהם לא יפספסו את ההזדמנות). לרוע המזל, ענן גדול וסמיך התיישב על ההר, והנוף המדהים מהפיסגה נמנע מאיתנו, אך מצד שני - הענן הוסיף מימד של מסתוריות לפסל המרשים. צילמנו מכל זווית אפשרית, והסכמנו שהיה שווה את הנסיעה הארוכה.
תצפית על מרטאה מהדרך אל פסל ישו. צילום: אלין קרני סטרוזר
פסל ישו. צילום: אלין קרני סטרוזר
ממרטאה התחלנו לחזור צפונה על כביש SS18, כביש שאין לו יחסי ציבור טובים כמו לדרך אמאלפי, אך בדיוק כמותה, גם הוא מתפתל מעל הים ומציע מרפסות תצפית עם נוף מרהיב. התנועה על הכביש הייתה דלילה יחסית (בטח בהשוואה לדרך אמאלפי) ויכולנו ליהנות מנסיעה רגועה ונעימה. עדיף כמובן לנסוע בכביש מצפון לדרום, אך גם בכיוון ההפוך ההנאה מובטחת.
בשלב זה הבטן החלה לקרקר, ואותתה לנו שהגיע הזמן לארוחת צהריים. עצרנו בעיירה סאפרי ועל פי המלצת Trip Advisor, נכנסנו למסעדה לוציפרו (Lucifero), שהייתה גם אחת היחידות שהייתה פתוחה בצהריי יום ראשון. מן הראוי להזכיר כאן שמסעדות רבות באיטליה, במיוחד בעיירות הקטנות, פתוחות לארוחת צהריים רק עד 14:00, או לכל היותר 15:00. אחרי השעות האלה - אפשר לדבר אל הלמפה, וצריך לקחת זאת בחשבון, אם לא רוצים להישאר רעבים. אכלנו סטייק וניוקי טעימים וכשיצאנו מהמסעדה בדרך אל חוף הים לא יכולנו שלא לעצור ולהתפנק בגלידה מעולה. עשינו סיבוב קצר בטיילת, עד שהחום הבריח אותנו חזרה אל הרכב.
המשכנו צפונה במקביל לקו החוף, ולאחר כשעה וחצי של נסיעה עצרנו בעיירה חביבה נוספת, אגרופולי. במרכז העיירה - מדרחוב עם חנויות רבות, ומדרגות המובילות אל הקתדרלה (Chiesa della Madonna di Costantinopoli). טיילנו בין הסמטאות הצרות בחלק העתיק והגענו לנקודת תצפית יפה על המרינה. מכיוון שרצינו להספיק להגיע לפאסטום - הסתפקנו בסיבוב הקצר אך הממצה הזה.
המרינה של אגרופולי. צילום: אלין קרני סטרוזר
בפאסטום היה בעבר יישוב יווני, ובמקום השתמרו בצורה כמעט מושלמת שלושה מבנים עתיקים: Foro di Paestum, Tempio di Nettuno ו Tempio di Hera. בין המבנים ישנם עוד שרידים ארכיאולוגים רבים נוספים. בשעה שהגענו האתר כבר היה סגור, אך עדיין ניתן היה לראות את המבנים העתיקים והמרשימים. היתרון בשעה שבה הגענו היה שקיבלנו גם תצפית באור יום לקראת שקיעה, וגם תצפית לילה, כאשר המבנים מוארים בזרקורים - מומלץ מאוד. אכלנו פיצה מצויינת במסעדה Oasi ונסענו חזרה למקום הלינה.
המקדשים העתיקים בפאסטום. צילומים: אלין קרני סטרוזר
