ואז, בבוקר היום הרביעי שלי בשאמוני, בבוקר שבו אני טס חזרה ארצה... התגלו השמיים, ואיתם הנוף עוצר הנשימה ששמור בדרך כלל לסרטים של נשיונל ג'יאוגרפיק או סקי אקסטרים.
איך הגעתי לכאן בכלל ועוד רק ליומיים של סקי
הכל התחיל ב... לוח השנה. פתאום קלטתי שכבר אפריל, ואמנם גלשתי כבר פעמיים, אבל בשני המקרים לגיחות קצרות של יומיים ושלושה. איכשהו הרגשתי שלא מיציתי את העונה עד הסוף, והשנה החרמון לא סיפק לי את המפלט למלא את הימים החסרים.
בזכות החבר החדש שלי flights.google.com גיליתי שאני יכול למצוא את עצמי בג׳נבה תמורת 750 ש״ח. עוד קצת עזרה של חברים לפורום הסקי של למטייל - תודה בעיקר ל yarivhar -- ומצאתי הסעה הלוך חזור לשאמוני בחמישים אירו, מלון מלא חן במיקום מושלם תמורת 220 אירו לשלוש לילית וארוחת בוקר, ושכירת ציוד סקי בחצי מחיר, 40 אירו לשני ימים של ציוד פרירייד. 60 אם כוללים קסדה וציוד חילוץ שהיה בהחלט מיותר אבל בכל זאת הזמנתי (רק חמש עשרה אירו בשביל הדאווין של לגלוש עם את חפירה בתיק, לא שווה?).
כך, בשבוע ימים ארגנתי לעצמי וויקנד-דיל-אקספרס לעיירת סקי שהיא לא פחות אגדה מאתר.
החסרון היחיד של דיל האקספרס הוא מיעוט ימי הסקי. בהתראה קצרה מצאתי רק טיסה דרך איסטנבול במחיר זול. הטיסות אמנם היו בשעות מאוד נוחות מבחינת שינה והגעה, אך אכלו את ימי הקצה.
אבל בזכות הנסיעה הקצרה שלי השנה ליוטה הבנתי שגם מיומיים סקי אפשר להנות מאוד. חוויה מתומצתת היא עדיין חוויה חזקה.
מנהרת הזמן של מלון רישמונד
מלון רישמונד ממוקם כנראה בנקודה הטובה ביותר בעיר. על המדרחוב הראשי, במחצית הדרך בין רכבל העולה לברוונט לרכבל האיגיל דו מידי, במרחק בניין אחד מחנות הסקי שמצאתי באינטרנט דרך sport2000 ובמרחק חמישים מטר מתחנת האוטובוס המרכזית של שאמוני שמוביל לאתרי הגלישה.
אוטובוס?! כן, שאמוני זה לא ואל תורנס או כל אחד מאתרי הסקי-אין סקי-אאוט שקמו בצרפת בחמישים השנים האחרונות. שאמוני זו עיירה אמיתית של פעם, נמוכה, שהדרך להגיע מכל מלון לגלישה בהר עוברת דרך אוטובוס, רכבת, ורכבלי ענק. כל כלי התחבורה כלולים בסקי פס ובאירוח במלונות העיר.
אבל אחזור למלון. מלון רישמונד מנוהל על ידי אותה המשפחה כמעט מאה שנה. הבניין עתיק כמו העובדים בו, אבל כמו העובדים, הוא מזדקן בחן. לא תמצאו שיפוצים מודרניים שנעשו, אבל עשרות שכבות הצבע על רהיטי העץ המקוריים שומרים הכל דבוק יחד במצב טוב. רצפת המרצפות המאויירת החזירה אותי בחיוך לדירה הישנה ששכרתי בתקופתי התל אביבית. עם ההגעה, ישר קיבלתי מפות, פליירים, והסברים לרוב. קבלת פנים בהחלט נעימה . מי שלא מחפש את מיטב הפינוקים המודרניים יימצא כאן תמורה טובה מאוד לכסף, במיוחד יחסית למחיר המלונות האחרים בשאמוני.
האגדה ששמה שאמוני
אם אתם רוצים ללמוד סקי, שאמוני זה כנראה האתר האחרון בעולם שמתאים לכם, בהתחשב בכל הלוגיסטיקה הדרושה להגיע להר. אבל אם אתם רוצים ללמוד את תרבות הסקי, של האנשים שמקדישים את חייהם למדרון הלבן, שאמוני זה הבית ועיר הבירה. כאן כל גבר ברחוב נראה כמו היפסטר תל אביבי, אבל בשאמוני נראים כך כבר שלושים שנה. שאמוני זה האתר שכל מי שחולם על אקסטרים סקי חולם על להגיע לשם ולחתום את שמו על איזה קולואר לא שפוי (נקיק? בעברית), שעוד אף אחד לא גלש בו לפניו. (אם כי כנראה כבר אין כאלה). שאמוני זה אחד האתרים הבודדים שאפשר לראות אנשים גולשים עם גרזן קרח במקום מקלות סקי, כדי שאפשר יהיה לנעוץ את זה בהר כדי לעצור הדרדרות קטלנית.
אפריל זה העונה שהאקסטרים מגיע לשיא פריחתו, גם כי התיירים העממיים כבר עזבו, וגם כי השלג מתגבש על השיפועים החדים, ויש יותר סיכוי לרדת בלי להפעיל מפולת שלגים.
מלבד המתאבדים שרוצים להופיע בפרסומות של רד בול וגו פרו, באפריל יש גם פריחה של הסקי תורינג, ה"רנדונה": מגלשי סקי שנראים כמו דאונהיל רגילים, אך העקב של המגף ניתקת מהסקי, ואפשר ללכת קילומטרים ואף לטפס בעליות, ואז לקבע את הרגל לסקי ולגלוש במדרון כמו בדאונהיל רגיל. נדמה שבסוף השבוע שהייתי, חצי מהעולים ברכבלים היו עם סקי כזה, מלווים במדריכים ששמחים לגלות להם מדרונות מבודדים, הרחק מהמסלולים הרשמיים. להבדיל מן המתאבדים הצעירים, בקבוצה הזו אפשר למצוא חבר'ה כמעט שפויים, בגיל שלי ועוד הרבה יותר, שאוהבים לשלב את חוויית הסקי עם החיבור לטבע.
עבורי זו היתה הפעם הראשונה בשאמוני, ומכיוון שהיו לי רק יומיים, נשארתי בגבולות הרשמיים של שאמוני, על המסלולים וביניהם, במרחב של גרנד מונטה בארז'נטייר.
מישהו ראה כאן הר?
הגעתי לשאמוני בחמישי אחר הצהריים. השמיים היו מכוסים בעננים סמיכים ונמוכים, שהתחילו כמאתיים מטר מעל גובה העיירה. דרך העננים האלה לא ניתן היה לראות כלום, והם ליוו אותי במשך כל שהותי, עד לבוקר יום ראשון שבו עזבתי, ואז נגלה מול עיניי הנוף המדהים של האיגיל דו מידי, גם מחלון חדרי במלון.
אחרי התייעצות עם שוהים וותיקים במלון ועם טכנאי הסקי בחנות להשכרת ציוד, בחרתי להתמקד בארז'נטייר, כי המדרונות שלו פונים לכיוון צפון, הצד של האין-שמש, וכך איכות השלג בו נשמרת למשך החודש ולאורך היום. מה גם שהרכבלים שם עולים גבוה יותר מיתר הרי שאמוני, מלבד האיגיל דו מידי, שחייבים לרדת אותו עם מדריך, כי כולו אופפיסט על קרחון.
ההפתעה הנעימה הראשונה של אפריל: תוך דקה הייתי על גונדולה הפלאן ז'וראן שעולה מגובה העיירה למרחב הגלישה. תור הבוקר שבוודאי יש בשיא העונה, פשוט לא היה קיים.
בגובה העיירה הראות עוד היתה מצוינת, אבל תוך כדי העליה עקבתי בחלון איך אנחנו נכנסים לעננים, והראות מדרדרת לשלוש מאות מטרים, ואז חמישים מטרים, ואז גם זה לא. ביציאה מהרכבל, בקושי אפשר היה לראות כמה מטרים קדימה. מכיוון שזה היה אתר חדש, שהיה לי רק מושג מעורפל (תרתי משמע) לאן לגלוש, בחרתי לעקוב אחרי קבוצת ילדים מתחילים והמדריך שלהם. ההחלטה היתה כמעט טובה. ניסיתי להגיע לגונדולה של הבושרד שמעלה לאחת הפסגות של גרנד מונטה, אבל הם הובילו אותי לרכבל המרמוטון, שנמצא במרחק יריקה מאיפה שרציתי להגיע, אבל הוא מעלה חזרה לאותו מקום של הגונדולה הראשונה שעליתי בה. שיחה קצרה עם בחור אנגלי שאיתו עליתי ברכבל, והבנתי שהייתי אמור לחתוך ימינה כמה מטרים לפני ההגעה לרכבל. שוב ירידה איטית בניחוש הדרך, הפעם הם הצמדות לימין השביל, ומצאתי את עצמי בתחנת הבושרד. יאמר להגנת הצרפתים שהם מכירים את הסופות שלהם – לאורך כל המסלולים יש עמודי סימון, ובערפל הכבד ביותר, תמיד אפשר היה לראות לפחות עמוד אחד קדימה, כך שעם קצת הבנה והרבה ערנות-יתר, אפשר להשאר על המסלול המתוכן.
הבושרד גם כן היה נטול תורים, ומצאתי את עצמי עולה לבד ברכבל שיכול לדחוס עד 16, או להכיל שמונה בסוג של נוחות. לצערי, גם הבושרד, בגובה של כמעט 2800 מטר, היה מכוסה ענן, ומצאתי את עצמי זוחל לאט את ה-800 מטר מטה חזרה לבסיס הראשי, הלוניין.
הפסגה תזרח בפניך
הפעם, עם כל הערפל שסביבי, החלטתי לקחת הימור פרוע – ועליתי על הטראם הגדול (טלפריק בצרפתית) שעולה עד לפסגה של כמעט 3300 מטר. לכאורה החלטה שגויה למקרה של עננות, אבל הפתרון ה"קלאסי" של להשאר בקו העצים פשוט לא קיים באפריל, כשהחלק התחתון של ההר חם מדי להחזיק שלג משמעותי.
בערך באמצע העליה, כמות האור הלכה והתגברה, ופתאום היינו מעל לעננים, כמו במטוס סילון, עם נוף עוצר נשימה של פסגות ענק שמציצות מתוך שטיח לבן אינסופי.
בפסגה הייתי חייב לטפס את הכמה קומות מדרגות ברזל להגיע לעמדת תצפית מדהימה בפסגת העולם. כאן פגשתי לראשונה קבוצה של "משוגעים" עם ציוד תורינג. היה גדר עם שלט ענק "אין מעבר מלבד לסקי פטרול בעבודות תחזוקה נגד מפולות". מעבר לגדר, היה רכס סכין מכוסה שלג ברוחב מטר, לאורך מצוקי בזלת מאיימים ביותר. הקבוצה טיפסה על הגדר, והחלה לצעוד אל הלא נודע, בהנחיית המדריך שלהם. אני התחלתי להרגיש רע רק מלהסתכל עליהם (אולי כי עמוק עמוק דמיינתי שזה היה יכול להיות אני שם איתם) וירדתי למטה את הכמה קומות עד איפה שהשארתי את הציוד, ומשם עוד כמה קומות עד איפה שמתחיל המדרון. כן, הרכבל עוצר בצוק שהדרך היחידה לרדת ממנו היא דרך מדרגות ברזל שמובילות אל המסלולים השחורים.
כאמור, השמש כאן היתה מדהימה ומחממת למרות הטמפרטורה הקרירה, ואיכות השלג היה ממש מעולה. חלום של סקי אביבי גבוה. אחרי התחלה משותפת, יש פיצול לשני מסלולים שחורים שיורדים מההר. אני בחרתי לרדת את הפילון, המסלול עם קהל הגולשים הגדול יותר. אחרי כמה מאות מטרים, הבלתי נמנע הגיע, ונכנסתי חזרה לענן, לגלישה איטית ותחת שליטה מקסימלית, בחזרה לבסיס של לוניין.
אחרי הפסקת צהריים קצרה, עליתי ישר לאותה הפסגה שוב. אפריל ויום השישי עבדו לטובתי גם הפעם. בימים כתיקונם, חייבים להזמין מקום לעלייה שעות מראש, או לעמוד בתור לפחות חמישים דקות. במקרה שלי, חמש דקות עמידה והייתי ברחבה של הטלפריק. שוב, יציאה בפסגה לשמש, רק הפעם היה ניכר שהעננים עולים ומשאירים רק קטע קצר שמשי.
Two roads diverged in a yellow woods, and be one traveler long I stood…
עצרתי לפני הפיצול בין שני המסלולים השחורים. הסתכלתי שמאלה לאן שיורדים רוב הגולשים, למסלול שכבר ירדתי בו, והסתכלתי על המסלול השני, שנראה תלול יותר ונכנס מהר יותר לעננים. הסתכלתי שוב, הבהרתי לעצמי מה הכיוון השפוי יותר, והמשכתי למסלול הימני, פוון דה-וויו. ההתחלה היתה מדהימה. מסלול תלול להפליא, עם שלג איכותי ביותר, מוגולים קטנים, ומספיק ראות לגלוש במהירות סבירה. בסוף הירידה התלולה הראשונה, הראות הדרדרה בין רגע, והשלג האיכותי התחלף במוגולים ענקיים מכוסי קרח. יחד עם זוג אנגלים שירדו בערך בקצב שלי, מצאתי את הדרך למטה בחוסר האלגנטיות הטיפוסית השמורה למוגולים קרחיים ענקיים...
מפגש פסגת פורום הסקי בפסגת העולם
באמצע הדרך למטה, הרגשתי את הטלפון שלי רוטט עם SMS. אלמלא הייתי מחכה להודעה, הייתי בוודאי מתעלם. אבל לפני הטיסה דיברתי עם שאול, sgebay מפורום הסקי, שהודיע שגם הוא יהיה בשאמוני באותו סופ"ש עם בתו. ההודעה היתה עניינית. הם גלשו בברוונט בשאמוני. השלג סלאש על הפנים, הראות אפס. הם באוטובוס בדרך לארז'נטייר.
אני לא יודע מה הסיכוי למצוא בן אדם בהר בגודל של ארז'נטייר, אבל כשהגעתי חזרה לטלפריק, מצאתי אדם בעל מעיל ירוק כפי שכתב בהודעה, עם נערה לידו. שאול? כן!
עלינו שוב (עבורי) לראש הגרנד מונטה, והובלתי אותם למסלול השחור הקל יותר מבין השניים. הראות בו השתפרה מאז הפעם הקודמת שגלשתי (לפחות למשך עוד כמה מאות מטרים) והשלג נשאר טוב, כפי שהוא כנראה נשאר לאורך זמן בגובה הזה.
המשכנו לגלוש יחד כל אחר הצהריים. ניסינו את הבושרד, אבל הוא נשאר כולו בערפל כמו בבוקר. היה בהלט כיף לגלוש עם עוד שותפים לשם שינוי, שלא כהרגלי בשנים האחרונות. לקראת סוף היום נפרדנו כשאני ירדתי במסלול הסלאש היחיד שמוביל חזרה לעיירה, והם חזרו בדרך המלך – ירידה בגונדולה.
שבת בארז'נטייר
למחרת חזרתי לאותו ההר. אני יודע שרוב האנשים אוהבים גיוון בחופשות הסקי שלהם, אבל קשה לנצח שלג טוב, ואיכות השלג בארז'נטייר היה מעל למצופה לחודש אפריל. מה גם, הגיוון הגיע מכיוונים אחרים, כפי שתיכף אסביר.
בתחתית ההר, מזג האויר נראה כמו בשישי – עננות שמתחילה קצת מעל לגובה העיירה. הפעם היתה הפתעה מאוד נעימה, והעננים היו הרבה יותר דקים – תקרת העננים היתה ב 2000 מטר, שזה הגובה שרוב המסלולים בארז'נטייר מתחילים. יצאתי מהגונדולה לשמש חזקה, עם ראות לכל עבר. שלא כמו בשישי, מיד מצאתי את הדרך הנכונה והישירה לבושרד, וגיליתי שזהו מסלול אדום כיפי שכולו שטוף שמש. ממנו יש גם ירידה למסלול שחור נהדר שלא הצלחנו למצוא יום קודם בערפל.
ולהוסיף קצת אושר נוסף, כל ההר היה מכוסה בכמה סנטימטרים של שלג טרי שהעננים השאירו במהלך הלילה. מעבר לאדומים ושחורים של הבושרד, טבעתי את סימניי בשלג הטרי שבין המסלולים.
לצערי, בניגוד ליום הקודם, נעלמו האיו-תורים בעליה לפסגת הגרנד מונטה. בכל פעם שהגעתי לבסיס, הסתכלתי על כמות האנשים בתור והסתכלתי על השלטים האלקטרוניים שהכריזו: זמן ההמתנה הצפוי, 50 דקות. החלטתי לוותר ולהתמקד בחצי ההר שהוסתר ממני יום קודם לכן.
לקראת הצהריים חזרו העננים והביאו עמם גם שלג קל. לפחות לא היה סמיך כמו בשישי, ולא הפריע באותה מידה לראות.
אולד סקול, ניו סקול
כשנפרדתי משאול בשישי, אחד הדברים האחרונים שאמר לי, שאני גולש אולד סקול לגמרי. למי שלא בקיא בז'רגון:
אולד סקול: סקי צמודים לחלוטין, גוף עליון ותחתון נפרדים, גוף עליון פונה לכיוון המדרון, שימוש במקלות בכניסה לסיבובים להכתבה של ריתמיקה.
ניו סקול: "קארבינג" – סקי ברוחב הכתפיים, גוף עליון איתן מעל לסקי ופונה לכיוון הגלישה, שני הסכינים של הסקי עובדים במידה כמעט שווה, מקלות כמעט מיותרים, רק מייצבים את הידיים שלא תנפנף אותם כמו תרנגולת.
אני גדלתי בתוך עולם האולד סקול אבל עבדתי קשה להגיע לקארבינג טוב, כך שהמלים של שאול היו קצת כמו סתירה מעוררת, אבל גם היו מאוד הגיוניים. אחד היתרונות של האולד סקול הוא שאפשר לרדת כמעט כל מדרון, ובשליטה מאוד טובה. כשהראות היתה 20 מטר קדימה, זו כנראה היתה הבחירה הנכונה של טכניקה לרדת את ההר.
ובכל זאת, האגו עושה את שלו, ומהרגע שנפרדנו, הקדשתי כל רגע של ראות טובה לתרגול סיבובים ארוכים ומהירים, על המסלול ובין המסלולים. בכל זאת, מה, אני זקן? מה פתאום! רק בעל נסיון.
סוף דבר
שאלת השאלות: האם אחזור לשאמוני?
אין כאן שאלה. לעתים נדירות יש ציפיות כל כך גבוהות, ועמידה בהן בכזאת הצלחה. אפילו שהייתי צריך להתמודד עם תנאים לונדוניים. שאמוני והחלום אחד הם.
מתי כדאי? אפריל זה מעולה למי שלא פוחד מתנאים אביביים. כנראה במרץ זה מושלם. לפני כן, אני מנחש שכמו בכל אתר בצרפת, צפוף מדי בפברואר וחשוף מדי בינואר. אם כך, שאמוני זה הפייבוריט החדש שלי לחופשת סקי אביבית מאוחרת באירופה.
