אני יושב על כיסא מתנדנד במרפסת של גסטהאוס קטן במומבאי. הרוח חמה, אבל יש לה מין ליטוף ערב כזה, והיא נושאת איתה את כל הריחות של העיר, תבלינים, קטורת, בנזין, משהו מתוק שאני לא מצליח לזהות. אני לוגם תה מסאלה שקניתי לפני שעה מדוכן ברחוב, ומרגיש איך הכאב בשן חוזר לאט לאט. זה לא כאב כזה שמשתק, אבל הוא עיקש, כמו מישהו שמנדנד לך בעדינות אבל בלי הפסקה.
אני מנסה להתרכז בעבודה. יש לי פרויקט פתוח עם לקוח מאוסטרליה, עריכה של סדרת סרטוני הדרכה למוצר חדש בתחום ה-EdTech. המיילים ממשיכים להגיע, הפידבקים סבירים, אבל הראש שלי לא שם. המחשבה על השן, על האפשרות שזה יחמיר, מושכת אותי למקומות אחרים. אני לא רוצה לחפש רופא שיניים פה, לא כי אני מזלזל, יש כאן רופאים טובים, אין לי ספק. אבל כל הנושא של סטריליות, שפה, ובעיקר האי-ודאות מכניסים אותי למצב כזה של "אולי עדיף פשוט לחכות".
אני מתחיל לשאול. קודם כל את בעלת הגסטהאוס, אישה חייכנית ממוצא פארסי בשם נאז. היא אומרת שיש מרפאה טובה של ממשלת מהאראשטרה לא רחוק, אבל לא בטוחה כמה הם חזקים בטיפולים מורכבים. אחר כך אני שואל את רוהאן, ברמן שאני מכיר מהשכונה. הוא צוחק ואומר לי "אם זה לא מדמם, אל תיגע בזה בהודו". בהתחלה חשבתי שהוא מגזים, אבל אני כבר יודע שההומור פה תמיד בא עם גרגר של אמת.
בצהריים, אני פוגש במקרה זוג מטיילים גרמנים בבית קפה קטן. אני שואל אותם אם יצא להם להתקל במרפאה פה. הם מסתכלים אחד על השנייה ואז מספרים לי על חוויה שהייתה להם בדרום הודו, במרפאה שנראתה כמו חדר טיפולים משנות השבעים. הם לא ממש סומכים על המערכת, לדבריהם, והם מציעים לי לבדוק משהו שהם שמעו עליו לאחרונה, טיפולי שיניים באלבניה. המשפט הזה מרגיש תלוש לרגע, כאילו נזרק לתוך השיחה מקונטקסט אחר. אני מצחקק ואומר "מה הקשר אלבניה עכשיו?", אבל הם מתעקשים. מסתבר שהם מכירים מישהו שעבר שם סדרת טיפולים, והם טוענים שהרמה גבוהה, המחירים נוחים, והכל מרגיש מערבי לחלוטין.
אני לא יודע למה, אבל המשפט הזה נתקע לי בראש. חזרתי לחדר, פתחתי את הלפטופ, והתחלתי לחפש. קודם כל סתם כדי להוכיח לעצמי שזה לא הגיוני, אחר כך כבר מתוך סקרנות. מצאתי בלוג של מישהי מקנדה שכתבה על טיפול שורש באלבניה, אחר כך ראיתי סרטון יוטיוב של בחור ניו זילנדי שצילם ולוג שלם סביב הנסיעה שלו לטירנה. יש משהו משונה בתחושת הביטחון שהתחלתי לקבל ממידע על מקום שמעולם לא ביקרתי בו. זה כאילו אלבניה, מדינה שלא חשבתי עליה יותר מדי מאז שיעורי גיאוגרפיה בכיתה ח', הפכה פתאום לאפשרות אמיתית.
בערב אני יוצא לסיבוב ברחוב. מומבאי לא מפסיקה לזוז. אנשים, ריקשות, שווקים, קולות של תפילה ממקדש סמוך, ובעיקר תחושה מתמדת של חיים. אבל איפשהו, בתוך כל זה, אני מרגיש שאני תקוע. לא באמת, אני עדיין עובד, עדיין אוכל טוב, עדיין מדבר עם אנשים. אבל הכאב הזה בשן, שנראה כל כך קטן, דוחף אותי לחשוב רחוק. אולי באמת הגיע הזמן לשלב בין טיפול לבין שינוי אווירה. לא לברוח, אלא לעבור, לזוז, כמו שאני אוהב.
כשהגעתי חזרה לחדר, פתחתי את אתר הטיסות, והתחלתי לבדוק. טיסות ממומבאי לטירנה לא זולות במיוחד, ויש קונקשן ארוך באיסטנבול, אבל זה לא העניין. הרגשתי צורך להחליט. כאילו עצם הקנייה של הכרטיס היא לא רק התחייבות לטיפול שיניים, אלא אישור על משהו אחר, על היכולת להגיב, לשנות מסלול, גם אם זה לא הגיוני על הנייר.
לחצתי על "אשר רכישה". עכשיו זה רשמי. אני עוד פה, עוד מרגיש את החום של הרחוב, עוד שומע את הרעש של העיר הזאת שאני כל כך אוהב, אבל הראש שלי כבר במקום אחר. אני לא יודע אם זה הצעד הנכון, ואולי אצטער על זה בהמשך, אבל משהו בי סקרן לגלות איך נראית מרפאת שיניים באלבניה. ובעיקר, איך נראים החיים כשנותנים להם לקחת אותך למקום שלא תכננת.
