רגע לפני
ההחלטה שנוסעים הקיץ לטיול משפחתי קרתה מוקדם, אבל שוב כמו בנסיעות הקודמות בשל בעיית תאריכים נדחתה עד אמצע מאי, לחובבי הלאו קוסט כמונו זה כבר רגע אחד מאוחר מדי.
אבל לא וויתרנו מצאנו שבוע (רק שבוע...) שבו גם החייל יכול לצאת לחופש, וגם הצופפניקית עדין לא במחנה אבל כבר אחרי הבגרות האחרונה. השאר, אבא אמא ובן 11 היו גמישים.
התחלתי לחפש טיסות לפי הנתונים הנוקשים האלה – התאריכים 1-9.7 , היעד חייב להיות עם פעילות אקסטרימית נופים וקניות זולות, והעלויות זולות.
עברתי על כל חברת לאו קוסט אפשרית כולל קונקשים הזויים (לטוס לוורשה ומשם טיסה לבלגיה – טוב אין שם אקסטרים וגם די יקר...) ניסיתי לדלות חומר על יעדים לא ממש מוכרים כמו האגמים המיזוריים וגדנסק בפולין (שעכשיו כבר יש סנוניות ראשונות שמטיילות שם) או ריגה.
רציתי מאוד את רומניה אבל חששתי ששבוע לא יספיק לה...
בין לבין גם היה לכל בני משפחתי היקרה הרבה מה להגיד על היעדים ההזויים שאני בודקת (למה אי אפשר לנסוע כמו כולם ליער השחור... כולם כבר היו בפארק אירופה רק אנחנו לא... אנחנו רוצים לתאילנד...).
בוקר אחד עליתי על שילוב טיסות מנצח לפראג 1.7 הלוך בשעות הבוקר עם וויז, 8.1 בשתיים עשרה בלילה חזור עם סמארט ווינגס. מיצוי מלא של הימים ויעד מסקרן. שלא כהרגלי הזמנתי טיסות ורק אז התחלתי לקרוא על צ'כיה (העניין היה שכבר קראתי על כל כך הרבה יעדים באותו שבוע של חיפושים שכבר הייתי קצת מותשת, אז הימרתי).
בבלוגים היו כמה סיפור טיול לאזורים שונים בצ'כיה ומאוד רצינו שניים מהם אבל הבנו שזה יצא קצת לחוץ, וכך נפלה ההחלטה לנסוע למה שמכונה אצלנו "הרי הענקים" ואצל המקומיים שמורת הרי Krkonose
הזמנו מראש מלון בפראג לשני לילות מה שיאפשר לנו יום וחצי של טעימה מהעיר (ההורים כבר היו בעבר). המלון שהזמנו היה לא רחוק מכיכר ואצלב, מיקום סביר במחיר מצוין . לגיחה קצרה כמו שלנו בהחלט עדיף להזמין בעיר העתיקה עצמה.
חמישה לילות נוספים הוזמנו בעיירה Rokytnice nad Jizerou בצימר מקסים.
הרכב הוזמן מבאדג'ט, איסוף בתחנת הרכבת והחזרה בשדה התעופה.
הסיפור ההזוי של הטיסה שלנו אנחנו אפילו מככבים בתמונת השער של הכתבה על הטיסה
1.7 אנחנו ארוזים ומוכנים, יוצאים לנתב"ג קצת מוקדם מדי מתוך חשש שהתאריך הזה הוא תאריך עמוס במיוחד. מגיעים 3.5 שעות לפני הטיסה לתורים די מרשימים אבל בכל זאת אחרי שעה וחצי אנחנו נוחתים לנו מול שער היציאה שלנו. בשער ליד למסכנים שממתינים לטיסה לברצלונה יש איחור של 3 שעות לטיסה, אנחנו מרחמים עליהם (אח"כ נקנא בהם...).
הטיסה אמורה לצאת ב 11:45 בעשר אני מציצה ללוח ההמראות ומגלה שדחו אותה לשתיים , מנסים לברר מה קרה ולא מקבלים תשובות ברורות. שעה לאחר מכן מגלים שהיא נדחתה לשלוש ואח"כ לארבע.... בינתיים מזמינים אותנו לאכול צהריים במסעדה בשדה. בתור לאוכל מתחילים להכיר את הנוסעים האחרים שתקועים שם כמונו, על כולנו מתחילים לראות את התסכול מיום חופשה שהולך ונגוז.
בארבע מתקבלת הידיעה המרעישה שהטיסה לא תצא לפני שתיים עשרה בלילה (אם בכלל, הם לא מוכנים להתחייב שתהיה טיסה) מכיוון שנתב"ג נסגר אחת לחודש לעבודות תחזוקה, ונפלנו על אותו היום. בשלב הזה אנחנו כבר במלחמת עולם מול חברת שרותי הקרקע בנתב"ג, אנשים מחליטים לוותר על החופשה, אחרים מחליטים לצאת לכמה שעות מהשדה. אנחנו מחליטים כמו מרבית הנוסעים להישאר מכיוון שפרוצדורת היציאה והחזרה ארוכות וברור לנו שלא מוותרים על הטיסה (אחרי הכל עד שמצאנו תאריך , לא מוותרים כל כך מהר).
שדה התעופה שומם חוץ מהטיסה שלנו שתקועה שם, ארוחת ערב מקבלים במסעדה אחרת בשדה ובהמשך קפה וכריך במסעדה השלישית... אני שלא קונה שם כלום אף פעם יכולה כבר להעביר ביקורת מסעדות בנתב"ג. השדה קפוא ברמות שאפילו אלה שתמיד חם להם נעטפים בשקיות ניילון וכו. בשלב מסוים כל פינות הג'ימבורי בשדה הופכות לפינות שינה של הטיסה שלנו, המראה הזוי!
סיפור עיכוב הטיסה , ימשיך ללוות אותנו עוד הרבה אחרי חזרתנו.
בשעה טובה באחת בלילה המטוס ממריא וזו הפעם הראשונה בו מחיאות כפיים סוערות מלוות את ההמראה ולא את הנחיתה.
4:00 בבוקר נוחתים בפראג לשדה שומם, אין מוניות אין אוטבוסים, מעט שאטלים שבאו לאסוף אנשים מהטיסה אבל הם מלאים ולא יכולים לקחת אותנו. בחמש וחצי מגיע האוטובוס הראשון ואנחנו בדרכנו למלון.
בשבע בבוקר אנחנו צונחים למיטות במלון בפראג ,שמחים שהחלטנו מראש לא לצאת מפראג מיד כשאנחנו מגיעים.
2.7 יום שבת - היום הראשון (שהיה אמור להיות היום השני)
לאחר כשעתיים שינה התעוררנו והחלטנו לנצל עד כמה שאפשר את היום שיש לנו בפראג. התוכנית המקורית היתה מאוד מוקפדת בגלל הזמן הקצר אבל בשל כל הארועים כבר הייתה לחלוטין לא רלוונטית.
צעדנו לתחנה של חשמלית 22 הצמודה למלון במטרה לעלות לטירה , בשביל לגלות שהתחנה בשיפוצים ואין משם חשמלית כרגע (החשש שהטיול שלנו הולך להיות סוג של תקלות מעצבנות מתחילה לקנן לנו בראש..). לא וויתרנו ולקחנו אוטובוס אל החשמלית ועלינו לטירה, איך שירדנו מהחשמלית התחיל מבול מטורף (החשש כבר מתחיל לרקום עור וגידים...) ואנחנו אפילו את מעילי הגשם לא לקחנו איתנו (כן כן החשש הזה...) אנחנו מצטופפים יחד עם המוני תיירים תחת שימשיות של בית קפה ומתלבטים, אחרי כמה דקות מחליטים לסגת ולנסוע לקניון סגור ומוגן גשם, לפחות נעשה V על נושא הקניות, רצים חזרה לתחנה של החשמלית ואז.... זורחת השמש (והחשש נמס לו...).
אנחנו קונים את הכרטיס לסיור הקצר ומטיילים במצודה הזכורה לנו לטוב מביקורנו בפראג. נכנסים לקתדרלה היפה, לארמון לסמטת האלכימאים שמאוד אהבנו אז כשהיינו, לכלא (יש לנו בן 11 חובב של הנושא) ויורדים למטה עד תחנת המטרו. העייפות ניכרת בנו, היא משפיע על רמת ההתלהבות של החברה וגם על הכוח שלנו להמשיך לצעוד. אנחנו לוקחים את המטרו לתחנת מסטו ויוצאים ישר מול כיכר ואצלב, לצופפניקית נדלקות העיניים למראה החנויות ולבנים למראה המסעדות.
אנחנו מתיישבים במסעדה שהעיצוב שלה מאוד מוצא חן בעיננו ובהמשך גם האוכל הצ'כי והלא צ'כי מתגלה כמצוין. לאחר מכן צועדים לכיכר ומגיעים בדיוק בארבע אז גם מציצים על השעון (ממש סתם ולגמרי לא היה בתוכנית, אבל כבר היינו אז ראינו...). עושים עוד סיבוב קצר והחייל מודיע שהוא ממש חייב לישון.
הבנים חוזרים למלון עם עצירה בדרך לקניית סים מקומי והבנות הולכות לקניות בכיכר ואצלב. השלל נכבד למדי, יש הרבה מבצעים ואפשר למצוא יופי של מציאות. אנחנו עדיין עסוקות כל הזמן בחישובי כספים עוד מתקשות להבין איך לחלק, בסוף מחליטות על חישב גס שילווה את כל החופשה 100 קורנות שווה 15 שח.
היום הראשון נגמר בעייפות גדולה ובתקווה שהבסנו את החשש…
3.7 יום ראשון – יוצאים צפונה
לאחר שנת לילה טובה וארוחת בוקר במלון אנחנו נוסעים במטרו לתחנת הרכבת של פראג בכדי לאסוף את הרכב שלנו. הזמנו סטיישן מסוג אחד, קבלנו מאותה דרגה סוג אחר יונדאי i30 סטיישן עם 500 ק"מ (קצת משעמם לנסוע באותו רכב שיש לנו בבית אבל חוץ מזה שמחנו בחלקנו).
הפעלנו וויז ועלינו על האוטוסטראדה לכיוון גן העדן הצ'כי
התחנה הראשונה שלנו היא העירה Jicin. כאשר התחלתי לקרוא חומר על צ'כיה גיליתי שבדיוק בימים בהם נהיה באזור יתקייים שם מסע של מכוניות עתיקות, והבן הקטן פריק של הנושא. הכתבה היתה בצ'כית ועמלתי רבות בכדי לנסות להבין מתי ואיפה אפשר לראות אותם עד שהתייאשתי וויתרתי מבלי לגלות לו מה נפספס. להפתעתנו ושמחתנו הגדולה במרכז העיירה מצאנו את שיירת המכוניות , אמנם כבר בהתארגנות לעזוב אבל הספקנו לראות את כולה להצטלם ולהתרגש מהמזל הגדול שפגשנו בהם (החשש מאתמול מתחיל להירגע...).
לאחר שהם עזבו את המקום עלינו למגדל השעון, למעלה גילינו שמי ששרד את כל המדרגות צריך לשלם (25 קרונות למבוגר, 15 לילד) התצפית נחמדה (לא חובה), ניסינו לראות את צוקי פראחוב אליהם ניסע לאחר מכן ואת הטירות. משם ירדנו וטיילנו במדרחוב היפה. במדרחוב יש כמה דוכני גלידה, הימרנו על אחד והטעם הזוכה לטעמנו הוא גלידת מנגו אבטיח.
משם המשכנו לשמורת צוקי פראחוב prachovske skaly השמיים התמלאו בעננים אבל למרות החשש ארזנו מעילי גשם ויצאנו למסלול. החלטנו לעשות את המסלול הצהוב (הקצר מבין שלושת המסלולים) אם אופציה לעבור באמצע לירוק . בפיצול הראשון ניתן לבחור מאיזה צד לעשות את המסלול המעגלי אנחנו לקחנו ימינה. הדרך כללה לא מעט מדרגות ומעברים צרים ויפים בין הסלעים. למעלה על הצוקים הנוף מהמם. אנחנו יורדים מצידו השני של המסלול שגם הוא משופע במדרגות והנוף ממנו מרשים. בשלב הזה החלטנו לא לעשות את החלק הנוסף של הירוק כי הבטן התחילה לקרקר. כל המסלול לקח לנו שעה וחצי, באופן אישי הייתי מוסיפה את החלק של הירוק כי רציתי עוד! השמורה מאוד מאוד יפה ומומלצת!
חזרנו לאוטו ונסענו לטירת KOST הטירה יושבת על בריכת מים יפה ולידה מסעדה. מכיוון שהחלק הנשי של המשפחה צמחוניות והחלק הגברי אוכלי בשר אנחנו מנסים למצוא מסעדות שיש בהם גם וגם, מניסיוננו זה עסק לא פשוט במזרח אירופה. בסופו של דבר הצמחוניות אכלו גבינה מטוגנת צ'יפס וסלט פסטה (שמשום מה הם טענו שהזמנו אותו והוא היה המנה הכי יקרה והכי פחות טעימה שאכלנו) אוכלי הבשר נהנים ממגוון מנות יפות וטעימות. כשאנחנו מסיימים לאכול אנחנו מגלים שהטירה כבר נסגרה וכל הדוכנים שראינו מרחוק בעליה אליה סגורים גם.
אנחנו חוזרים לאוטו ונוסעים לדירה שלנו בעיירה Rokytnice nad jizerou שבהרי הענקים.
הלנה בעלת הבית מקבלת את פנינו. היא צעירה נחמדה שמאוד אוהבת ישראלים (היא כתבה לנו שהיא מותרת לנו על המקדמה מכיוון שיש לה ניסיון טוב עם ישראלים שהיו שם לפנינו, נחמד לשמוע) . הבית שלה נמצא בקומת הכניסה ובקומה מעל ומתחת הצימרים. בסך הכל יש לה שלושה צימרים אנחנו הזמנו את הקטן ביותר שמתאים לחמישה אנשים. הצימר נמצא למעלה והמדרגות קצת צרות כך שקצת קשה להעלות את המזוודות. בדירה מטבח ופינת אוכל שמהם נכנסים לחדר השינה של ההורים ובעליית הגג חדר ילדים מרווח עם 3 מיטות יחיד. לבית יש חצר נחמדה עם מתקני משחק לילדים ושולחן פינג פונג. הנוף מהמרפסת שלנו ירוק ויפה. אנחנו נותנים לה במתנה קופסת חלווה והיא מתרגשת מאוד. אנחנו הולכים לישון עייפים ומרוצים.
4.7 יום שני – יום אתגרי בשפלינדרוב מלין
אנחנו (ההורים) מתעוררים מוקדם מהאור (למה אין תריסים באירופה???) ויוצאים לסיבוב הכרות בעיירה. עולים לאתר הסקי לגלות איזה אטרקציות יש לנו ליד הבית, וקופצים לסופר להצטייד במצרכים לארוחת הבוקר.
כשהחברה בעליית הגג מתעוררים אנחנו אוכלים ארוחת בוקר ויוצאים לכיוון העיירה . spindlervou mlyn הוויז לוקח אותנו בדרך פתלתלה ויפה דרך ההרים ולא בכביש הראשי ואנחנו זורמים איתו (בדרך חזור ראינו שעובדים בכביש כנראה שזו הסיבה) לאחר כשעה אנחנו מגיעים לסכר בכניסה לעיירה ועוצרים לעשות את האטרקציה הראשונה. שלושת הילדים עושים את האומגה המפחידה , 150 מטר אורכה מעל הנהר.עלות התענוג 120 קרונות לסיבוב. ההורים מסתפקים בלצלם ולשקשק מהצד.
משם אנחנו ממשיכים לקרוניות ההרים 400 קרונות למשפחה. זהו סוג קרוניות שעדין לא פגשנו וקצת מוזר לנו שהקרונית לא מחוברת למסלול ושאנחנו לא חגורים, זה נראה קצת מסוכן (ספוילר... מחר זה אכן יתגלה כמסוכן) אבל כולנו גולשים ונהנים.
פארק החבלים נמצא בצמוד לקרוניות ולאחר התלבטות קצרה החברה מחליטים שהם רוצים לעשות אותו (נתתי להם סקירה של כל פארקי החבלים באזור, גובה, אורך קושי וכו' והם חושבים שזה יתאים להם). 350 קרונות ליחיד ושלושתם יוצאים לדרך, אנחנו שוב בעמדת הצילום. המסלול לוקח בערך שעתיים (בעיקר שבתחילתו הם תקועים מאחורי חברות ילדות שקצת מתקשה, בשלב מסוים בעזרת שפת סימנים מנומסת שתי החבורות מגיעות להסכמה שהחברה שלנו יעקפו).
בסוף המסלול שלושתם עייפים רעבים ועצבניים מכמות האקסטרים שנפלה עליהם ואנחנו יוצאים לחפש מסעדה במרכז העיירה.
ב spindlervou mlyn משלמים חניה בכל מקום, יש מדחנים וחניונים. ליד הפארק חבלים העלות לחניה במדחן היא 20 קרונות לשעה, בחניונים במרכז הרבה יותר יקר. העיירה מאוד תיירותית ומחירי המסעדות בהתאם. אנחנו מתיישבים די מהר במסעדה שלפי כמות האנשים בה כנראה טובה. לקרניברים יש כרגיל מגוון מרשים והם נהנים מכל ביס, הצמחוניות מסתפקות האחת בפסטה (איכס) השנייה בריזוטו עם אספרגוס ושעועית ירוקה (אכלתי כבר טעים ממנו).
העיפות מחזירה אותנו לדירה במה שנראה עדיין כאחר הצהריים אבל בעצם כבר ערב (איזה כיף זה אור עד עשר בלילה, אנחנו קצת מקנאים).
5.7 יום שלישי
התחזית מתריעה על יום גשום והתוכניות שלנו משתנות מלא פעמים לפני ותוך כדי היום. לאחר ארוחת בוקר טעימה בדירה אנחנו יוצאים לכיוון העיירה הסמוכה Harrachov (חרצ'וב) . נסיעה של 20 דקות ביער יפה ובינתיים בחוץ שמש ונעים. אנחנו מנצלים את מזג האוויר הטוב כדי להתחיל בשמורת Mumlavský vodopád . אנחנו צועדים במסלול הקליל אל המפל הראשון וממשיכים אחריו במעלה הנחל. מצד אחד המפלים קטנים ולא מרשימים (לדברי הצופפניקית – מאירופה אני מצפה ליותר...), מצד שני הם יפים וההליכה לידם ביער נעימה מאוד. ליד המפל הראשון יש הרבה אנשים אבל ככל שממשיכים במסלול הצפיפות הולכת ויורדת. המשכנו ללכת עד שנמאס לחלקנו ואז הסתובבנו וצעדנו חזרה. בדרך שכשכנו רגליים במים, עשינו פיקניק קטן ונהנו מאוד.
השמש ממשיכה לזרוח ואנחנו נוסעים לקרוניות הרים. הקרוניות ופארק החבלים שייכים לאותה חברה של אלה בשפלינדרוב מלין ונראים כמו העתק שלהם, רק שזה קצת יותר זול ואין תשלום על החניה. אנחנו עולים לקרוניות ותוך כדי העלייה מתחיל טפטוף. אני נזכרת שקראתי שאלה הן הקרוניות היחידות שעובדות גם בגשם בזכות מערכת מיוחדת שמותקנת בהם, ולכן אני רגועה ואפילו שמחה על החוויה הקצת שונה. המסלול עובר בתוך יער יפה והכל נפלא עד ש.... אני מתחילה לרדת ומשום מה שלא כהרגלי כפחדנית גדולה אני כנראה לא מאיטה מספיק בכניסה לסיבוב הראשון ובשילוב המסלול הרטוב אני מאבדת שליטה על הקרונית. אני לוקחת את כל הסיבוב בשכיבה על הזרוע והאוזן שלי תוך ניסיונות להאט ולייצב חזרה את הקרונית. כשאני מתייצבת אני משוכנעת לגמרי שירדה לי האוזן הכל כואב לי ואני מבוהלת לגמרי, במצב הזה אני מגיעה איך שהוא לסוף המסלול. הילדים והנער שמפעיל את הקרוניות רואים שאני נראית כאילו פגשתי שד ביער ואני מנסה להסביר מה קרה לי. הנער שמפעיל מודיע לי שהכל בסדר האוזן במקום ושאקח קרח מהמזנון. לוקח לי עוד כמה שעות להירגע מהחוויה הלא נעימה.
בגלל הגשם שהתחיל והרצון להיות במקום יבש אנחנו נוסעים למפעל הזכוכית ומבשלת הבירה קונים כרטיס לסיור באנגלית שמתחיל עוד 3/4 שעה (בצ'כית יש מידי אבל החלטנו להמתין). הכרטיס עולה 120 קרונות וכולל כוס בירה או שתייה קלה לכל משתתף. את הזמן הנותר אנחנו מעבירים בשתיית בירה טעימה בחוץ בשמש 
ובסיור במוזיאון הזכוכית והסקי (???? – אכן שילוב מוזר...) המוזיאון ממש משעמם אותנו וגם שובר ההנחה שקבלנו עם הכרטיס לא משכנע אותנו לקנות בחנות שבסופו. הסיור עצמו מעניין בעיני חלקנו ומשעמם בעיני החלק האחר. רואים איך כל כוס מיוצרת ידנית ואת תהליך היצור שלה. יש גם הסבר על התפתחות תעשיית הזכוכית מכיוון שהמפעל קיים כבר שנים רבות. בסוף הסיור בחוץ ישנה ערימה גדולה של כלי זכוכית פסולים ואנחנו נהנים מאוד ממטווח כוסות יוקרתיות.
מעל למפעל הזכוכית ישנה מבשלת בירה ומסעדה, מי שלא רוצה להיות בסיור יכול להכנס לאכול שם ולהשקיף ממנה על עבודת המפעל, את זה הבנו רק כשסיימנו את הסיור, ובהחלט יכול להיות שזה היה מספיק.
משם נסענו חזרה למרכז העיירה (חניה חינם) וחיפשנו מסעדה. בדיוק אז התחיל שוב גשם די רציני. נכנסנו למסעדה בשם פיקניק שנמצאת על הרחוב הראשי. היא נראית ממש נחמדה ועם הרבה מתקני משחק לילדים קטנים (לא רלוונטי לנו) הבעיה שלא היה תפריט באנגלית ואף מלצרית לא דברה אנגלית (הפעם היחידה שזה קרה לנו בכל הטיול) ולכן החלטנו לעבור למסעדה השכנה מסעדת רוטנדה. מסעדה ממש נחמדה עם תפריט באנגלית ומלצרית דוברת אנגלית. האוכל היה טעים ואפילו אפשר מבחר לא רע לצמחוניות. הארוחה לכולנו עלתה 780 קרונות. היינו שבעים ומרוצים ובחוץ שוב זרחה השמש אז טיילנו לנו ברחבי העיירה היפה. חשבנו לעלות ברכבל ולרדת ברגל אבל חששנו שהכל יהיה חלק מהגשם ולכן וויתרנו. כולנו הסכמנו שחרצ'וב הרבה יותר נעימה משפלינדרוב מלין אחותה המפורסמת יותר.
חזרנו לדירה לנוח קצת ובערב יצאנו לאכול קינוח בעיירה שלנו, היה טעים נעים וזול.
6.7 יום רביעי – צפוי עוד יום גשם (בדיעבד רק צפוי...)
את ליבריץ' החלטנו לשמור ליום בו התחזית תהיה גשומה, כלומר היום! נסענו כשעה בדרך מאוד פתלתלה שהפתיעה אותנו (משום מה חשבנו שזו נסיעה על כביש מהיר...). היעד הראשון הוא חנות דקטלון שעד היום הילדים רק שמעו עליה ולכן הם מלאי ציפיות. אנחנו קונים כל מיני דברים נחוצים ונחוצים פחות, מתלהבים מהגודל וההיצע המרשים. כשאנחנו חוזרים לאוטו הצופפניקית מגלה שהטלפון שלה איננו. אנחנו הופכים את החנות כולל האזורים בהם בכלל לא ביקרנו (דייג למשל...) וגם את האוטו כי היא טוענת שבכלל לא הוציאה ממנו את הטלפון אבל אין לו זכר. מכיוון שהטלפון חסום לשיחות ובנוסף יש לו קוד פתיחה אנחנו לא יכולים להתקשר אליו והמוצא הישר (?) לא יכול להתקשר אלינו.
מבואסים מאוד אנחנו נוסעים לקניון NISA עליו המליצה לנו הלנה בעלת הדירה כיעד מוצלח לשופינג. ארבע שעות של קניות מוצלחות למדי , ארוחת צהריים ב KFC לקרניברים וסיני מגעיל של קניונים לצמחוניות.
אנחנו יוצאים מהקניון ליום בהיר ויפה ומחליטים לנסוע לתצפית JESTED השעה כבר די מאוחרת ומסתבר שיש רק עוד רכבל אחד שעולה למעלה וההמתנה אליו היא של 45 דקות ומשם נוכל לרדת שעה לאחר מכן ברכבל האחרון של השעה 19:00 לילדים לא בא לחכות ולא בא לעלות עם הרכב ובעיקר לא בא... בא להם בריכה.
אז למרות כל האזהרות שלי ממרכז בבילון שהוא קטן ולא לגילם אנחנו נוסעים לשם. הכניסה עולה 260 קרונות לאדם אחרי השעה 18:00. העיצוב של המקום מאוד יפה, כאילו נמצאים בקרקעית הים. די חשוך שם ויש מערות ומעברים נחמדים. אחרי רבע שעה החושך, התאורה המיוחדת והעדר החלונות מתחילים לגרום לתחושת מחנק קלה. המגלשות ושאר המתקנים מתאימים לילדים קטנים ואחרי שעה החברה ממצים את המקום. אני מבלה את השעה בישיבה על שפת הבריכה , הכל עדיין כואב לי מההתרסקות בקרוניות אתמול ואני מפחדת לגלוש (למרות שזה פארק מעולה לפחדנית כמוני).
את ארוחת הערב אנחנו אוכלים בדירה, פיצה של דר' אוטקר החביב עלינו (פיצה מהסופר) ופסטה.
7.7 יום חמישי – נוסעים מזרחה
היעד היום הוא שמורת הצוקים Adršpach-Teplice Rocks הנמצאת כשעה וחצי נסיעה לכיוון מזרח. בדרך בהמלצת של הלנה אנחנו עוצרים בעיירה Mladé Buky לעשות את מגלשות ההרים שהיא אומרת שהן הכי שוות בהרי הענקים.
לאחר כשעה נסיעה אנחנו מגיעים למקום המגלשות הן מהסוג המוכר לנו מארצות אחרות, יש להן חגורת בטיחות והן מחוברות למסלול מה שמשכנע אותי לעלות עליהן למרות הטראומה. אנחנו קונים ישר שני סיבובים משפחתיים בעלות של 500 קרונות (בערך 8 ₪ לסיבוב!!!) הנוף מהקרוניות מקסים והנסיעה מהנה.
משם אנחנו ממשיכים לשמורת Adršpach-Teplice Rocks. בכניסה יש המון אוטובוסים ומכוניות ואנחנו קצת מודאגים מכמות האנשים. אנחנו צועדים דרך האגם היפה אל המסלול הירוק שמותאם לעגלות ומלא בהמוני אנשים ובקבוצות עם מדריכים. אנחנו מרגישים שלא באמת כיף לנו בצפיפות החריגה הזאת. אנחנו מגיעים לחיבור למסלול הצהוב ועולים אליו. החלק הזה מלא במדרגות ועליות תלולות אבל יש בו הרבה פחות אנשים. התור לשייט ארוך מאוד ואנחנו מוותרים עליו וממשיכים רגלית. האגם העליון קטן והרבה פחות מרשים , ובכלל החלק הזה פחות יפה ודי קשה להליכה. אנחנו יורדים חזרה לחלק השני של הירוק שהוא החלק השווה ביותר, גם יפה וגם מעט אנשים. ההמלצה שלנו ללכת ישר אליו ולוותר על הצהוב.
אנחנו חוזרים לאגם בכניסה בתקווה לשכור סירה לשוט בה אבל צריך להמתין מעל שעה ואנחנו מוותרים.
בדרך חזרה אנחנו עוצרים בעירה Trutnov אוכלים צהריים במסעדה טובה גם לצימחונים ומטיילים בכיכר היפה. לפי השילוט יש בעיר הזאת מרכז קניות עם מספר רשתות, לא בדקנו.
חזרנו לדירה ללילה אחרון.
8.7 יום שישי הדרך הביתה
בבוקר קמנו והתחלנו לארוז את הכל. בטיסה הלוך היינו בוויז איר עם שתי מזוודות גדולות ואחת קטנה למטוס, בחזור אנחנו טסים עם סמרט ווינגס ויש לנו 5 מזוודות של 15 קילו. זה דורש תרגיל מתמטי לא קל... לצורך העניין הבאנו איתנו שני צ'ימדנים בתוך המזוודה. אחרי שהכל נארז צריך גם להצליח להעמיס את זה על האוטו... והצלחנו!!
היום סוף סוף אנחנו מנצלים את מה שיש לעיירה שלנו להציע. אנחנו עולים לאתר הסקי שנמצא חמש דקות הליכה מהדירה. שם אנחנו לוקחים את הרכבל למעלה (450 קרונות לכולנו לאחר הנחה של 20% דרך הלנה). למעלה על ההר אנחנו צועדים בנוף המדהים עוד כשעה וחצי (הרוב בעלייה) אל מלון דבורצ'ניק, שם מחכה לנו פבל עם חמישה קורקינטים מרשימים בגודלם ומדריך צמוד. את התיאום עשינו במשרד למטה ליד הרכבל שילמנו 650 קרונות לכולנו לאחר 15% הנחה דרך הלנה. פאבל מדריך אותנו בתפעול הקורקינטים ואנחנו עם המדריך יוצאים לרכיבה מאתגרת ויפה של 8 ק"מ במורד ההר. חלק מהדרך הוא על כורכר חלק על אבנים קטנות והחלק האחרון על הדשא באתר הסקי שם אנחנו עושים סללומים מרשימים .הראשון להתרסק הוא הקטן שלוקח את הסלאלום ברצינות גדולה מדי, מרחוק אני רואה ענן דשא מתרומם באוויר וכשאני מגיעה אליו הוא שוכב על הדשא ומתגלגל מצחוק. שתי דקות אח"כ הצופפניקית והאבא מתנגשים ונופלים, גם הם למזלנו רק צוחקים מזה. החוויה סוכמה על ידי כולנו כמעולה ומומלצת ביותר!!
אנחנו נפרדים מהרי הקורקנש היפים ומתחילים לנסוע דרומה לכיוון פראג. לאחר כשעה וחצי נסיעה אנחנו מגיעים לפארק המים הסמוך לפראג לחוויה מתקנת למרכז בבילון. המחיר 1200 קרונות לכולנו לשלוש שעות, יקר יחסית לצ'כיה. אבל הפארק שווה, מגלשות מצוינות, בעיקר הכחולה שמקיפה את החלק הפנימי של הפארק ויוצאת החוצה. גם מגלשות האבובים מצוינות. אנחנו מתקלחים ומתארגנים לטיסה בפארק.
משם אנחנו נוסעים הישר לשדה התעופה, מחזירים את הרכב בדיוק מול הטרמינל שלנו ומקבלים אישור שהכל ברכב תקין.
ארוחת ערב בשדה התעופה וקניות אחרונות של שוקולדים בסופר מרקט בילה בשדה (השוקולד המצטיין אוריון בטעם קפה) ואנחנו בדרכנו חזרה הביתה.
שבת בבוקר אנחנו מגיעים הביתה ומסכימים שצ'כיה היא אחד היעדים המוצלחים ביותר שהיינו בהם.
עכשיו נשאר רק המאבק לקבל פיצוי מוויז אייר על החוויה הקשה בתחילת הטיול ולקות שהפיצוי יהיה התשלום הראשון לחופשה הבאה.
