בקיץ 2024 הגעתי לאינדונזיה בפעם השנייה (הטיול הראשון הוקדש לסומטרה), עם "רשימת קניות" ארוכה: קלימנטאן, סולווסי, ראג'ה אמפט, פפואה המערבית, באלי, ועוד (באינדונזיה כ- 6000 איים מיושבים). אני לא מהמתכננים מראש, כך שנדרשתי רק להחלטה היכן להתחיל. הפור נפל על סולווסי, בין היתר בשל צורתו המשונה ומרובת הרגליים. חשבתי שאזדקק לכחודש לטיול יסודי באי, אבל בסופו של דבר "בזבזתי" שם חודשיים, במספר מוקדים מצפון-מזרח לדרום-מערב (קישורים לאלבומי התמונות מהטיול חלק א', חלק ב'):
1. סביב Manado (כשבועיים) - האי Bunaken עם ריפים, צבי ים ודולפינים; שמורת הטבע Tangkoko עם עולם חי עשיר; אזור Tomohon עם שבט המינהאסה והרי געש; בית הכנסת ומוזיאון השואה הצמוד אליו ב Tondano; הריף הנהדר ב Tumbak.
2. טיול צפרות ביער הגשם ליד Gorontalo (שלושה ימים).
3. איי Togean (כשבוע) - ריפים, כפרים של שבט Bajao, חופים.
4. Luwuk ואיי Banggai (כשבוע) - מפלים, אגם, ריפים וכפרים.
5. שמורת Morowalli ליד Kolonodale (ארבעה ימים) - שהייה עם אנשי שבט Wana האנימיסטים.
6. Tentena והסביבה (כשבוע) - מפל, פסטיבל, מגליתים בעמק Bada, טרק לעמק Besoa.
7. Toraja (עשרה ימים) - כפרים, טקסים של שבט הטורג'ה, הרים, טרסות אורז.
8. Maros (שלושה ימים) - נופי קארסט, כפרים, מערות פרהיסטוריות.
למחרת יצאתי עוד לפני עלות השחר לטיול יום מאתגר יותר - טיפוס להר הגעש Soputan, הפעם עם מדריך, Jotje הידען (6289515507588). פסגת ההר לא נגישה, משום העשן הנפלט מהלוע, וגם בגלל הדרדרת האימתנית, השביל מסתיים בלוע משני של ההר למרגלות הפסגה. גם כך מדובר ביום ארוך (כ- 8 שעות). השביל עובר ביערות מגוונים, כולל יער מחטני עם עצים גבוהים מאוד, ומנוקד בנקודות תצפית עם נופים נרחבים. 
קינחתי את הטיול באזור טומוהון בעלייה קלה לשני הרי הגעש הצמודים לעיירה - המכתש המעשן במורדות הר Lokon (ניתן לעלות גם לפסגה, אבל השמועות אומרות שהמאמץ לא משתלם), והר Mahawu (ניתן להגיע ברכב כמעט עד לפסגה), ששביל נוח מקיף את לועו ומאפשר מבט לנופים נרחבים.
בדרך ליעד הבא עצרתי באגם חם יפה ומהביל, ביקרתי במוזיאון שבין היתר מוצגת בו שיטת אריגה מיוחדת, ועשיתי טיול רגלי קצר (אבל תלול) למפל יפה להפליא בשם Air Terjun Kayuuwi (עם מדריך מהכפר הסמוך בעל אותו שם. השביל קשה למציאה). בסוף היום הגעתי ל Tumbak, כפר דייגים בחוף הדרומי של הזרוע הצפונית של סולווסי, במרחק של כשעתיים נסיעה מטומוהון. יואן הצרפתי שנשוי למקומית הקים גסטהאוס צנוע באי קטן מכוסה מנגרובים, ומוציא סיורי שנירקול לריפים הנפלאים בסביבה (גם הריף הצמוד לגסטהאוס יפה ביותר. כאן תמונות תת מימיות שצילם יואן).
מטומבק נסעתי הרחק מערבה ל Gorontalo, ראשית בחזרה למנאדו (3 שעות), ומשם במונית משותפת (10 שעות). מגורונטאלו יוצאת המעבורת לאיי Togean, ורוב התיירים לא מתעכבים בה, אבל הסביבה מספקת הזדמנויות לצפות בשלושה מיני חיות מעניינים. האטרקציה הפופולרית היא שחייה עם כריש לוויתן, אבל התברר שמאכילים אותם אז ויתרתי. הייתי צריך לבחור בין ה Babirosa, מין של חזיר בר בשמורת Nantu, לבין ציפור ה Maleo, מין דמוי תרנגולת בשמורת Hungayunu, שני המינים אנדמיים לסולווסי. בחרתי במלאו, ולא מטעמי כשרות, אלא משום שהשמורה הרלבנטית קרובה לגורונטאלו, וגם משום שהוזמנתי להצטרף לסבינה וקרסטן, שתי אחיות מגרמניה שסגרו עם מדריך-צפר מקצועי טיול צפרות עם שני לילות בתוככי היער, בתחנת מחקר קטנה, שאנשיה מסייעים להתרבות המלאו.
ראינו הרבה ציפורים, רבות מהן אנדמיות (בסולווסי למעלה מ- 100 מיני ציפורים אנדמיות והאי מהווה יעד נחשק לצפרים), כולל להקה גדולה של הורנביל ו Sulawesi Pitta בצבעי אדום-כחול מדהימים, וגם כמה נחשים, קופי מקק, קוסקוס, ואפילו טארסייר חמוד אחד. אבל האטרקציה הגדולה הן ציפורי המלאו. אלה מטילות את ביציהן לאחר שהן חופרות בקרקע לעומק של כמה עשרות ס"מ ולעיתים אף מטר. פעילות תרמאלית גורמת לכך שהקרקע בעומק הזה חמימה, כך שלא נדרשת דגירה על הביצים. לאחר כ- 60 יום הגוזלים בוקעים, חופרים את דרכם אל פני השטח ומתעופפים לחייהם. כך שבניגוד לרוב מיני הציפורים ההורים פטורים מכל טיפול בביצים או בצאצאים. צפינו בגוספן הריינג'ר הפעלתן אוסף את הביצים על מנת להטמינן בצריף מוגן (ללא הגנה רבות מהן נאכלות על ידי לטאות גדולות), עוזר לאפרוחים לחפור אל פני השטח, ומשחררם לחופשי. למחרת הסתתרנו למשך כמה שעות במחסה מוסווה, וצפינו מקרוב בציפורים חופרות ומטילות. הזכר והנקבה מגיעים יחדיו אל האתר, ומחליפים ביניהם משמרות - האחד חופר והשניה שומרת. המדריך Ardhi הוא מהידועים בסולווסי, מאוד מקצועי אבל גם מאוד יקר וקצת עצלן. מומלץ לפנות ישירות לריינג'ר גוספן (6282346995778), שגם הוא מומחה לציפורים ונהנה למצוא אותן.
החלטתי לבקר בכפר בג'או נוסף, גדול בהרבה, שאינו על מסלול התיירים, בשם Kabalutan. השייט לשם מאוד יפה ועובר בין היתר בתעלות עתירות מנגרובים. התארחתי לשני לילות אצל עלי ואדליה (62822-6048-3833) עימם שוחחתי באמצעות גוגל טרנסלייט, הסתובבתי בכפר הגדול שבנוי בצורת ח' בעמודים מעל למים, ויצאתי לחצי יום שייט יפה להפליא בין עשרות האיים הקטנים והמפרצונים שליד הכפר.
בבוקר צפיתי בדייגים חוזרים עם שלל הדייג, מאות דגים בשלל צבעים וגדלים, וגם דיונונים גדולים. הבג'או דגים בצלילה חופשית עם רובי צלצל הנמתחים באמצעות גומיות. הם מסוגלים לשהות כעשר דקות ויותר ברציפות מתחת למים ומגיעים לעומקים של עשרות מטרים. הילדים מתאמנים בצלילה חופשית מינקות, אבל ליכולת הזו מסייעת גם מוטציה גנטית הגורמת לטחול מוגדל בכ- 50%. הטחול עתיר בדם נושא חמצן, ובעת צלילה לעומק הוא מתכווץ בשל הלחץ ומשחרר את הכדוריות למחזור הדם.
בלילה השתתפתי באספת בחירות, שנראתה יותר כמו הופעת פופ, קבלת פנים נלהבת למועמדים שהגיעו בספינה מפוארת, מוזיקה רועשת, ריקודים וכדומה. בבוקר יצאתי ממקבלוטן בסירה פרטית דרומה ל- Bunta על הזרוע המרכזית של סולווסי (יש גם מעבורות ציבוריות ל- Ampana דרך Malenge ו Wakai), וממנה במונית לעיר הנמל Luwuk. המסע בלב ים בסירה קטנה ואיטית, שארך כשלוש שעות, היה קצת מלחיץ למרות הים החלק, ועורר מחשבות על מסע ההתפשטות האפי של האוסטרונזים לפני אלפי שנים ובסירות דומות (ואף נטולות מנוע) מטיוואן דרך הפיליפינים ואינדונזיה לכל רחבי האוקיינוס השקט.
מ Luwuk יצאתי לסיבוב באיי Banggai. היעד הראשון היה אגם Paiso puk, ליד הכפר Panenteng, אליו הגעתי במעבורת (כשעתיים ל Leme leme ומשם כשעה במונית). האגם אמנם קטן אבל המיים בצבעי טורקיז עזים וההשתקפויות המושלמות הפכו אותו ליעד פופולארי בקרב צלמי אינסטגרם. בכפר גם מעיין גדול ויפה שנובע היישר למפרצון ימי, וכמה לגונות יפות מוקפות מנגרובים.
לאחר שני לילות נעימים בהומסטיי על המים אצל פאפא ומאמא סינטה המשכתי במונית בנסיעה יפה לSalakan שהיא העיירה הראשית באיים (שלוש שעות), וממנה בתחבורה ציבורית (מונית משותפת ל Tobing ומשם במעבורת, סך הכל כשלוש שעות) לאי Banggai Laut, שם השתכנתי בכפר Bone Baru בהומסטיי הנחמד של נני. יצאתי לשנירקולים בסביבה, בין היתר צפיתי בדג האנדמי והיפהפה Banggai Cardinalfish, וביקרתי בכפר הבג'או Popisi, שבנוסף לדייג תושביו מתפרנסים גם מגידול ציפורן. למחרת שכרתי סירה, שהביאה אותי לשני חופים נטושים ויפים להפליא, חול לבן, מי טורקיז ועצי קוקוס: Oyama, ו Long beach, כשמו כן הוא, קילומטרים של רצועת חוף מקסימה וגם ריף יפה. משם המשכנו בשייט דרומה ל Gundul Pasir Putih, לשון ים מצוקית שנפער בה חור עצום מימדים המאפשר תצפית דרומה, ונכנסנו ל Teluk lalong, לגונה מפותלת ומדהימה ביופיה עם מים צלולים בצבעי טורקיז, יער עבות מסביב והשתקפויות. בדרך חזרה שנירקלתי לחופי אי קטן עם ריף עשיר במיוחד. בערב אצל נני שוחחתי ארוכות עם מרקוס, טייל וצלם שזה לו הביקור ה- 28 באינדונזיה.
למחרת חזרתי ל Luwuk דרך Salakan (יש גם מעבורת ישירה אבל איטית מ Banggai laut), והשקעתי יום בטיול לשניים מבין המפלים הרבים שבסביבת העיר. Piala הפופולרי והנגיש נחמד והרחצה מרעננת, אבל Mokokawa הלא מוכר, במרחק כשעה נסיעה על אופנוע, מיוחד ממש: המים זורמים בסדרה ארוכה - למעלה מקילומטר! - ורחבה של מפלים נמוכים ובריכות קטנות. הביא אותי לשם Rizki הנחמד (62852-5666-3503) בנהיגה זהירה בדרך המאתגרת, שגם לקח אותי במעלה שביל רגלי נסתר המוביל לסדרת בריכות יפות במיוחד בתוככי היער העבות.
ממריסה המשכנו רגלית, עם מאנגי בן המקום שהצטרף אלינו, בשביל יפה העובר בין הגנים המעובדים ובהמשך בתוך היער, לכפרון קטן (חמישה בתים) שם עשינו את הלילה על גבי מחצלות שנפרסו לכבודנו באחד הבתים. הוואנה מזיזים מידי פעם את בתיהם, ובעבר הזיזו אף את כפריהם, ממקום למקום, בעיקר בעקבות מקרי מוות - הם מאמינים שמקום שמתים בו הוא מקולל. טקס הקבורה הוא מורכב ונמשך למעלה משבועיים, וכולל "הוצאת כעסים" על מנת להבטיח שהנשמה תעזוב בשלווה את הגוף. למחרת חצינו את הנהר לכפר נוסף, שכבר מחובר בדרך רכב לסיליטי. הדרך עתידה לחצות את השמורה ולהתחבר לקולונודלה, וכשזה יקרה סביר להניח שחייהם של אנשי הוואנה ישתנו. חזרנו למריסה, תחילה על אופנועים דרך הסוואנה שלחופי הנהר, ובהמשך רגלית דרך יער יפה.
ההכנות לטקס כבר החלו, נאספו כלי נגינה, ובסירי ענק בעבעו מיני תבשילים, כולל מרק צבי ים חגיגי. על הסירים ניצחה בחורה דוברת ערבית שוטפת, מסתבר שעבדה בסעודיה במשך 7 שנים. לאחר הארוחה החלו המתופפים להכות בתופים, כשמטרת המוזיקה היא לקרב את הרוחות - של אבות ואימהות, של מקורות המים, ההרים, הים - אל הנאספים. לאחר זמן, כאשר השמאן סימן שהרוחות קרובות, החלו חלק מהאנשים לרקוד ולנופף במטפחת, במטרה "ללכוד" את אחת הרוחות ולהיכנס לטראנס. חלקם הצליחו בכך ונפלו מעולפים בשל עוצמת החוויה, והתעוררו רק לאחר שהשמאן סייע בהוצאת הרוח מגופם. השמאן, מיומן בשליטה ברוחות, קיבל מהן כוחות ריפוי, אותם הפעיל על הצ'יף ועל אנשים נוספים שנזקקו לריפוי מתחלואים שונים. זאת באמצעות מעין מציצות שבאמצעותן הוציא את החולי מן האיבר הנגוע, העבירו מפיו לכף ידו והשליך אותו, ואז אסף בכף ידו "טוב" שהביאו הרוחות, ובנשיקות החדירו לגוף החולה. הטקס נמשך עד לשעות הקטנות של הלילה, אולם רוב צעירי הכפר עזבו בשלבים מוקדמים והעדיפו מסיבת קריוקי בבית סמוך. ג'באר סיפר שנותרו רק שני שמאנים מבוגרים, ושבנתיים אין להם תלמידים שימשיכו את דרכם.
למחרת יצאנו לטיול לאגם סמוך. צעדנו כמה קילומטרים ביער עבות, ועלינו על הקאנו של בודי שהשיט אותנו במעלה נחל רדוד אל אגם יפהפה מוקף בגבעות מכוסות ביער גשם צפוף. מזג האוויר השתנה במהירות משמש לגשם וחוזר חלילה, מה שיצר משחקי תאורה והשתקפויות יפים. בודי ניצל את הזמן לדייג באמצעות רובה צלצל ותפס כמה דגים. אחר הצהריים חזרנו לכפר, ועזרנו בקטיף קסאווה.
למחרת נסעתי לעמק Bada, עם המדריך המעולה Agus (6281354851349). הדרך לעמק עולה לגובה של כ- 2000 מ' ומתפתלת בתוך יער יפה להפליא. אגוס אוהב ומכיר ציפורים, ראינו כמה יפות באמצעות המשקפת שהביא, וגם קוסקוס אחד שעסק בזלילת עלים במרומי אחד העצים. לאחר כשלוש שעות נסיעה נינוחה ירדנו באיטיות לעמק, המכוסה בשדות אורז ומנוקד בכפרים, שבהם מתגוררים כ- 7000 איש, המדברים בשפת באדה, הדבורה רק כאן (בסולווסי כולה דבורות למעלה מ- 100 שפות). בעמק שגשגה לפני כ- 5000 שנה תרבות מסתורית, שהשאירה אחריה מגליתים - סלעי גרניט ענקיים שגולפו לצורות אנושיות והובלו אל העמק בשיטה לא ידועה. בנוסף לדמויות האנושיות יש גם מגליתים בצורה של סירי ענק. סיירנו בין המגליתים באופנוע, וגם יצאנו לטיול ביער הגשם המקיף את העמק, שבין היתר צומחים בו עצי אקליפטוס ענקיים. מוצא משפחת האקליפטוסים מאוסטרליה, הם בדרך כלל מותאמים לתנאי יובש, אבל מין אחד הסתגל לתנאים הלחים ביער הגשם. ראינו גם צמחים טורפים ממשפחת הכדנים, וכמה ציפורים מעניינות, כולל זוג מלכותי של Knobbed hornbill, שהיה עסוק בייבוש הכנפיים מהגשם ובהתגפפות רומנטית.
למחרת בבוקר, לאחר לילה בגסטהאוס באחד הכפרים, הגיעו מטנטנה גיל - הישראלי היחיד שפגשתי בחודשיים בסולווסי - וסלינה חברתו, ויצאנו יחד לטרק של יומיים דרך ההרים לעמק Besoa. הצטרף אלינו פולי, הריינג'ר של שמורת הטבע הגדולה Lore Lindu, שחלק ממנה נחצה. הטרק התחיל בעלייה תלולה, שהתאזנה רק לקראת סוף היום לאחר שצברנו יותר מ- 1000 מ' אנכיים. את הלילה עשינו בגשם שוטף ולראשונה בסולווסי בקור (בשל הגובה - כ- 2000 מ'), אבל המחסה הגדול שהביאו ובנו המדריכים הגן היטב מפני הגשם, והמיטה שבנו עבורי מקורות עץ ושני שקים מתוחים בינהן היתה נוחה להפליא. בבוקר לשמחתנו זרחה השמש, וצעדנו ביער עננים נפלא אבל בשביל קלוש, שהשתפר כשהתחלנו לרדת. לאחר מספר שעות יצאנו מהיער ונפתח נוף נרחב - עמק בסואה מתחתינו עם כפרים ושדות צבעוניים, מכל העברים גבעות מכוסות ביער צפוף, ומעלינו ערימות עננים בשמיים. איזה יופי. לאחר יום הליכה ארוך הגענו עייפים לגסטהאוס בכפר Doda.
אחרי מנוחת לילה קצרה מידי יצאתי לנסיעה ארוכה נוספת, ל Tana Toraja, במונית משותפת שסידרה עבורי נוני הכל-יכולה. עימי נסעו וונסה ממלזיה ועאפף מטוניסיה, שתי מדינות שנמנעות מיחסים עם ישראל, במה שנשמע כמו התחלה של בדיחה: נוצריה, מוסלמית ויהודי... אבל התברר ששלושתנו חילונים מושבעים. במהלך 13 השעות הארוכות של הנסיעה התפתחו שיחות מעניינות על היחס לדת, לנשים וכדומה. בין היתר סיפרה עאפף, רוקחת במקצועה שמטיילת לבד בעולם ומשאירה את בעלה לבד בבית, כיצד היא חיה חיים חילוניים וחופשיים למרות לחצי החברה המוסלמית-מסורתית שסביבה.
שבט הטוראג'ה - "אנשי ההרים" - הומרו לנצרות מאוחר יחסית, רק באמצע המאה העשרים, ושימרו חלק ממנהגיהם האנימיסטיים, ובראשם טקסי קבורה גרנדיוזיים. מטרת הטקס היא לסייע לנשמת המת להגיע לעולם הבא, ולהשגיח משם על עולם החיים, כאשר האמצעי העיקרי הוא הקרבת בעלי חיים שהנחשב מביניהם הוא הבפאלו, הנושא את המת אל העולם הבא. הבפאלו מגודלים במשך 5 שנים לגודל מפלצתי, ונסחרים בשוק הומה בעיר הבירה Rantepao במחירים מפולפלים שיכולים להגיע לעשרות אלפי דולרים לבפאלו לבקנים, שנחשבים לאיכותיים ביותר.
טקס הלוויה נערך סמוך למתחם הטונגקונאן המשפחתי, בתים מסורתיים דמויי סירה המסמלים את מוצאם של הטורג'ה, שעל פי המסורת הגיעו לסולווסי בדרך הים. מתחמים אלה פזורים במאותיהם באזור, הבתים בנויים בדרך כלל בשורה, מספרם גדול יותר ככל שהמשפחה עשירה וחשובה יותר, ומקושטים בקרני בפאלו שהוקרבו בטקסי עבר. ממול לשורת הטונגקונאן בנויה שורה של בתים קטנים יותר הניצבים על עמודים עגולים ומשמשים כאסמים לאורז, הגידול החקלאי העיקרי באזור.
הנפטר משוכן תחילה בטונגקונאן, וממתין שם לטקס ההלוויה כשהוא לבוש בבגדיו ומזון מוגש לו מידי יום, כשבשלב זה הוא נחשב כ"חולה" בלבד. ההמתנה יכולה להימשך חודשים ואף שנים, המנוצלים לאיסוף כסף לטובת הטקס היקר ולבניית מתחם ההלוויה. בטקס מספר שלבים והוא יכול להימשך יום עד שבוע כתלות בעושרה של המשפחה. תחילה מוקרב באפלו, המסמל את המוות האמיתי של הנפטר. הארון עם הגופה מובל בתהלוכה שמחה, המלווה בריקודים וקרבות באפלו אל המתחם הזמני, שם הוא מונח במרומי מגדל, כשלצידו פסל בדמות הנפטר, הנקרא טאו-טאו.
למחרת מתחיל מצעד האורחים, המביאים עימם מתנות בדמות באפלו או חזירים. זמן רב מוקדש להתחשבנות סביב המתנות, המייצגות חובות שנצברו בטקסים קודמים. בהלוויות עשירות במיוחד שלב זה יכול להימשך יומיים ולהסתכם בעשרות באפלו וחזירים. לאחר התכנסות האורחים נערכים ריקודים טקסיים, בהפרדה לגברים ונשים. בהמשך חלק מהחיות נשחטות, והבשר מחולק בין באי הטקס. ביום האחרון הארון עם הגופה מובל בתהלוכה לאתר הקבורה ונטמן במאוזוליאום המשפחתי, כאשר הטאו-טאו מונח בקרבתו. תיירים ומתנותיהם מתקבלים בברכה בטקסים (המתנה המקובלת היא סיגריות).
בזמן שהותי הארוכה בטאנה טוראג'ה - 8 ימים - התקיימו מספר טקסי הלוויה במקביל, חלקם גדולים וממושכים, ביקרתי בכמה מהם בשלבים שונים של הטקס, וגם בטקס חתונה מסורתי יפה להפליא. בנוסף לטקסים, ארץ הטוראג'ה משופעת בגבעות מיוערות, עמקים עם טרסות אורז, כפרים קטנים, ואתרים היסטוריים, ואידיאלית לשיטוט רגלי (או באופנוע למי שלא חושש מהדרכים הצרות והמפותלות). אפשר אף לצאת לטרקים של מספר ימים עם לינה בכפרים, אני הסתפקתי במספר טיולי יום.
יחד עם פול האמריקני עלינו לשלושה לילות קסומים בכפר הגבוה Batutumonga, בגסטהאוס Mentirotiku המשקיף על נוף נפלא של טרסות אורז ומתחמי טונגקונאן. משם עלינו בשביל תלול ויפה נופים לפסגת Gunung Sesea (2000 מ'), וירדנו בשביל אחר דרך מספר כפרונים ל- Lokomata - סלע עצום שחצובים בו קברים משפחתיים שנמצאים בשימוש גם כיום. המשכנו מערבה לעוד כפרים וליער במבוק, וחזרנו בטרמפ לגסטהאוס.
למחרת ירדנו לעמק עם טרסות האורז שנשקף מהגסטהאוס, המשכנו לתצפית Lempo Timinbayo עם פנורמה נפלאה של עמק גדול נוסף מכוסה בטרסות, ירדנו לעמק וחצינו אותו בדרך לא דרך, והמשכנו בדרכים יפות בינות למתחמי טונגקונאן ל Kalimboan Buri - אתר מרשים עם אוסף מגליתים גדולים, שהוצבו במקום כעדות לטקסי הלוויה שהתקיימו בעבר, כמו גם עץ שבגזעו קבורים תינוקות.
בטיול יום נוסף צעדתי מרנטפאו לכפר Kete Keso, שבו מתחם טונגקונאן עתיקים שעדיין משמרים את הגגות המסורתיים העשויים שכבות במבוק ועלי פנדנוס (רוב הטונגקונאן מכוסים בגגות פח), וגם כמה נגרים אומנים המסתתים בעץ ארונות קבורה ופסלי טאו-טאו. מהכפר המשכתי דרומה, דרך כפרים קטנים ונופים יפים של טרסות אורז. בין היתר צפיתי באיש שהכין חלקי במבוק לבניית הגגות של הטונגקונאן, ובכמה משפחות שהכינו את קישוטי החרוזים לבגדים החגיגיים שנלבשים בטקסים. בהמשך עליתי לאחת הפסגות של רכס Punchak Buntu Sarira הקארסטי ומרובה המצוקים, בשביל מדרגות תלול שמוביל למגדל תצפית (החלק האחרון של השביל עדיין בבנייה). סיימתי את הטיול ב Kuburan Batu Lemo, אתר קבורה היסטורי במצוק אנכי עם עשרות טאו-טאו מרשימים.
רציתי לשוטט בחלק הצפון-מערבי המרוחק של טאנה טוראג'ה, וגם לבקר בעמק Ollon שהתמונות ממנו מפתות, ואולי גם במחוז הסמוך Mamasa, אבל הזמן אזל, והקדשתי את הימים האחרונים של הטיול לביקור באזור הקארסט במחוז Maros. נסעתי באוטובוס שיעדו העיר הגדולה Makassar, וירדתי ממנו לאחר כ- 8 שעות נסיעה ליד הכפר Ramang Ramang, בו התארחתי ב Nasrul homestay. נסרול הוא בחור צעיר עם סיפור חיים מורכב, התייתם בגיל 10 מאביו, הוא וחמשת אחיו ואחיותיו סבלו עוני ואף רעב, נשרו מבתי הספר כדי לעזור בפרנסה. למד אנגלית בכוחות עצמו ופתח גסטהאוס מצליח. נופי הקארסט בסביבה מאוד יפים, עמקים נסתרים מוקפים בצוקים נישאים, "יערות אבן", מערת נטיפים מרשימה.
אבל גולת הכותרת עבורי בתור סטודנט לארכיאולוגיה הן המערות הרבות עם ציורים פרהיסטוריים - למעלה ממאה כאלה כבר אותרו באזור, ובכל שנה מתגלות נוספות. הציורים מתוארכים ללפני 50,000 שנה ואילך, ובכך הם מקדימים את ציורי המערות האירופיים המפורסמים, ונחשבים לעתיקים ביותר שנמצאו עד כה בעולם. הציורים כוללים שני מוטיבים עיקריים: נגטיבים של כפות ידיים, וחיות משני מינים עיקריים: חזיר בר ובאפלו בר, שניהם קיימים עד היום בסולווסי. באחת המערות אף נמצא ציור של סצינת ציד מפורטת.
רוב המערות הפרההיסטוריות עדיין לא פתוחות לציבור, אבל ביקרתי בכמה מהן בכל זאת בהרשאת השומרים שמופקדים עליהן. אחת מהן, שהציורים בה מתוארכים לכ- 50,000 שנה לפני זמננו ושנכון להיום נחשבים לעתיקים ביותר מבין אלו שנמצאו, ממוקמת בעמק קטן מבודד ומרהיב שנגיש רק ברגל, מוקף כולו במצוקים וגבעות קארסטיות. הכניסה היחידה לעמק היא דרך סדק צר, שאז מתגלים כפר קטן ושדות אורז שממלאים את העמק השטוח מקצה לקצה. איזה יופי.
מבין המערות שפתוחות לציבור הציורים המרשימים ביותר הם ב Sumpang Bita, פארק טבע יפה בפני עצמו. העלייה למערה היא בשביל מדרגות תלול ויפה נופים. ניתן לראות בה ציורים של כמה חזירי בר, באפלו בר, נגטיבים של ידיים, ואף סירה, כולם ברורים במצב שימור מצוין. ציורים נוספים ניתן לראות בצמד מערות בפארק הארכאולוגי הקטן Leang Leang, שבנוסף למערות מצטיין ב"יער אבן" עם נופי קארסט יפים.
תם ונשלם להפעם. מרמאנג ראמאנג נסעתי קצרות במונית לשדה התעופה של Makassar (30 דקות), טסתי לבאלי ולמחרת לארץ דרך דובאי. החודשיים חלפו מהר מידי, ובין היתר נאלצתי לדלג על טיול באזור מקסאר, ועל הזרוע הדרום-מזרחית של סולווסי, שנשמעת מעניינת. אולי בפעם הבאה, אינדונזיה היא כר בלתי נדלה לטיולים מעניינים.
אם לסכם חודשיים במילים ספורות - הטיול בסולווסי מגוון מאוד. ים וריפים, הרים ויערות, עמקים מבודדים. כפרים, שדות וטרסות אורז, מטעי קוקוס, ציפורן, קפה, קקאו. תרבויות שונות ומשונות, גם פרהיסטוריות. מגוון בעלי חיים אנדמיים מעניינים. אבל בראש ובראשונה מה שהפך את הטיול בסולווסי לחוויה נעימה כל כך הם האנשים, כולם נחמדים מאוד וששים לעזור. טרימה קאסי.
