מידע כללי על סולאווסי

סולאווסי (Sulawesi) -; סולה = אי , אסי = ברזל. איי הברזל משום שבדרום סולאווסי יש מרבצים גדולים של ברזל, בדיל וניקל. האי סולאווסי קיבל הרבה כינויים ציוריים, כמו עלי כותרת של סחלב, תמנון מפותל זרועות ועוד. לאורך החופים של הזרוע הדרומית שלו, בה אנו נמצאים, יושבים בני העמים מקסאר (Makassar) ובוגי (Bugie), דייגים, יורדי ים, בוני ספינות, כורי מחצבים וחקלאים ובמרכז הזרוע הדרומית יושבים בני הטוראג`ה. קו המשווה חותך את סולאווסי, יורדים כאן 2500-3000 מ"מ משקעים בשנה. אפריל הוא החודש הגשום ביותר. מגדלים כאן בעיקר אורז, קקאו וקפה. הגל הגדול של ההתיישבות בסולאווסי התרחש כ- 4000 שנה לפני הספירה, כ-40 שבטים הגיעו מדרום סין והם נחשבים לאינדונזים הראשונים. בדרום סולאווסי יש 23 מחוזות, מהם 9 מחוזות של הטוראג`ה (Toraja). המחוזות די מקבילים לממלכות שהיו בעבר. 

לתחילת הכתבה

יום 9 - אוגונג פנדאנג, סולאווסי

לאוגונג פנדאנג (Ujung Pandang) אנו מגיעים לאחר טיסה של כשעתיים, כשהחושך כבר ירד. כאן אנו פוגשים את המדריך המקומי ד"ר סטנלי. כבר באוטובוס לבית המלון Sangassana Hotel מתברר לנו כי סטנלי הכין לנו הפתעה יוצאת דופן אבל בכדי לעמוד על טיבה עלינו להתאזר בסבלנות.

 הגענו לכאן בכדי לבקר בטאנה טוראג`ה (Tana Toraja) - ארץ הטוראג`ה, הנמצאת בלב הזרוע הדרומית של האי, שבה חיים בני הטוראג`ה, אשר להם מערכת מורכבת של יחסים בין עולם החיים לעולם המתים. במערכת יחסים זו קיימים עשרות אלים, טובים ורעים, אשר בהם יש לטפל על ידי פולחנים של הקרבת קורבנות, שירה וקיום תקשורת בלתי פוסקת עם רוחות המתים, זאת במטרה לרצותם. אחד הפולחנים המרכזיים ביותר הוא פולחן המתים. לא נעים לספר אבל השאיפה העיקרית שלנו היא לזכות ולראות שם לוויה הנחגגת ברוב עם ועדה, בטקסים מאד מיוחדים. כדי להגיע לשם, לפנינו עוד כ-9 שעות נסיעה באוטובוס ועלינו לחצות את ארצות המקסאר והבוגיס.

מקסאר הייתה ממלכה עצמאית של סחר תבלינים. ההולנדים הגיעו לכאן בגלל נמל התבלינים. לטאנה טוראג`ה הם הגיעו רק ב-1905. הקולוניאליזם ההולנדי היה הגרוע ביותר. מגמתם הייתה רק לקחת והם הפכו את תושבי חבל הארץ שהיה להם כל טוב לחסרי כל. רוב האוכלוסייה הפכה להיות חסרת קרקע, בכך שהפכו את הטריטוריות של הממלכות לטאבו של האצילים. אם קודם היו השבטים משלמים דמי חסות למלך, הרי שעתה יכלו האצילים לפנות את החקלאים ולהקים מטעי ענק של קפה, סוכר, גומי וכו`. רק בסוף שנות ה-60, עם עליית הקומוניזם, היה לחץ לערוך רפורמה אגרארית ולהחזיר לחקלאים את אדמותיהם. הקולוניאליזם השחית את התרבות והמסורת והרס אותם במלחמות לא להם (מלחמת העולם השנייה). סולאווסי הפכה לחלק מאינדונזיה רק בשנת 1957. 

אז אנחנו יוצאים לדרך. ברקע סלעי גיר, שכתוצאה מכמויות המים והרוחות קיבלו צורות קרסטיות מיוחדות. גגות הבתים בצדי הדרך מסומנים בפסים - לפי ייחוס המשפחה - מפס אחד ועד 7 פסים. ככל שיש יותר פסים, הייחוס יותר גבוה. בקצות הגגות מעין צלב המסמל את קרני הבופאלו או סלסולים המסמלים זנב של דג. הבתים עומדים על עמודים ולפי אמונתם החלק התחתון של הבית מייצג את העולם התחתון ושם מאוחסנים בעלי החיים, החלק האמצעי - עולם החיים ושם גרים בני המשפחה והחלק העליון מסמל קדושה. אנחנו נכנסים לבית בוגי - גם בתוך הבית יש הירארכיה. נכנסים לחדר מגורים, שם מוצבת מיטת ההורים וזהו החדר החשוב ביותר, שדרכו נכנסים לחדר הבנות ומשם למטבח. הבנים הם דייגים ואינם נמצאים בדרך כלל בבית. כאשר הם באים הם ישנים על מזרונים על הרצפה. הדבר החשוב ביותר לבוגים הוא כבוד המשפחה. הם אנשים אגרסיביים (כיאה ליורדי ים) אך מאד נדיבים.

בחבל ארץ זה 90% הם מוסלמים (כ-14-15 מליון) אבל הם מוסלמים כמעט רק למראית עין. בכל כפר יש 3 פונקציות שמתוכן הכי חשובה היא ה"אדת" - המסורת העתיקה, מועצת הזקנים. כמו כן קיים בכפר "פינאטי" -; שאמאן מקומי שמתעסק ברפואה וגם עם הדת (המוסלמית כיום) וכן קיים ראש הכפר - תפקיד חילוני, המתווך בין הכפר לממשלה. יש אפילו סוג של אחידות בגינון ובגדרות של הבתים בכפרים השונים - את האופי קובעת האדת, מועצת הזקנים.
אבל יש גם "בישו" - כהן שרק הוא יכול להתעסק עם החפצים הקדושים, בדרך כלל אלה נשים או טרנסווסטיטים, או חריגים אחרים בחברה, כגון אלבינו, שנותנים לחריג נישה חזקה (מה שמאד יפה בעיני).

לכל בית אב יש חפץ, או חפצים קדושים אשר מצד אחד קובעים את הייחוס של המשפחה ומצד שני ככל שהוא מיוחס יותר צריך יותר כסף בכדי לעבוד אותו. כל משפחה יכולה להכריז לאיזה פלג מהמשפחה ישתייכו לפי הייחוס של החפץ הקדוש, וזה נותן לה כבוד. לחפצים הקדושים יש טקסים, כל המשתייכים לחפץ צריכים להשתתף בטקס ולשלם עבורו. ככל שהוא יותר קדוש, הטקס עולה יותר ואז התשלום גבוה יותר. האנשים הפשוטים לא יכולים לגעת בחפץ הקדוש כי הוא טעון באנרגיה עצומה ואז הבישו, שהוא גם מדיום, עושה את הטקסים בשפה המיוחדת לבישו.

למשל, בממלכת טגרי העתיקה, שבה אנו נמצאים כעת, החפץ הקדוש הוא מחרשה (אם יש לי מחרשה שעוברת מדור לדור -; משמע אני שורשי במקום). בטקס הקציר הבישו נכנסים לטראנס בכדי להבטיח פוריות בשדות. בהמשך הדרך אנחנו עוצרים לבקר בבית בוגי נוסף. כבר מבחוץ רואים שמדובר במשפחה עשירה. לגג יש 5 פסים והבית רחב מידות. אולמות גדולים, מחשב נישא על השולחן, מכונת כביסה. מתברר כי למשפחה יש חברה לבניית סירות. החפץ הקדוש שלהם היא חרב בת 5 דורות, ולידה מציג בעל הבית אוסף נכבד של חפצים קדושים נוספים, "צעירים" יותר, שעוברים במשפחה. החפצים חבויים במקומות סתר, כדי להגן עליהם.

 ארוחת הצהריים נערכת במסעדה מול הים בעיירה פרה פרה, שסבלה ב-97 מרעידת אדמה. אזור זה, בעל העמקים הנרחבים, נחשב לאסם האורז של סולאווסי. כאן מגדלים גם עצי תות וטווים משי. עוד כברת דרך והנה אנחנו בפתח ארץ הטוראג`ה - טאנה (אדמה) טוראג`ה (אנשי ההר), בעיר אנרקן (Enrekang). עיר זו חשובה מאד בתולדות הטוראג`ה. כאן הם נחתו לראשונה מהים וזה המקום שעל פי תורתם עולים מהים לגן עדן.

 על פי האגדות לכאן הגיעו בני האדם מהשמיים. הם ירדו בסולם, הסולם נשבר ושבריו הם ההרים, שאליהם אנחנו נכנסים עכשיו. בטקסי הלוויה המיוחדים של הטוראג`ה, שאותם אנו מקווים לראות, הנשמה ממשיכה הלאה, תהליך של כשנה, עד שמגיעה לפויה - השמיים - ואז היא הופכת להיות אחד מאלי המשפחה. הנשמה עורכת מסע לאזור זה ומכאן עולה לשמיים. מעלינו, במקום זה, נמצא טבור העולם. ובכן, אנחנו נכנסים עתה לשברים של הסולם. הדרך מטפסת בהרים. בחוץ כבר חושך. אנו עוצרים בדרך, במקום שנקרא ארוטיק ומתכבדים בקפה ומאפים מיוחדים הנאפים במקום. עוברים דרך עיירת הבירה מקאלה (Makale). למלון Toraja Hotel Heritage, לפני העיירה רנטפאו (Rantepau), שנמצא 170 מ` מעל הים, אנחנו מגיעים עם לילה.

לתחילת הכתבה

ימים 10-12- טנא טורג`ה

בוקר קסום. הנוף הנשקף ממרפסת חדרנו מהפנט. המלון, הממוקם בביתנים (בתי סירה בסגנון הטוראג`ה), נמצא במורד ההר כאשר למטה בבקעה, ויטראז` יפהפה, חלקות חלקות של שדות אורז מוצפים במים.

בני הטוראג`ה חיים בשטח של כ-3300 ק"מ, בכמה עיירות ו -310 כפרים. 400 -; 500 אלף נפש חיים בטאנה טוראג`ה, אך יותר ממיליון וחצי חיים מחוץ למקום. אין מספיק תעסוקה. הכסף מגיע לכאן מאותם בני משפחה שעובדים מחוץ למקום (דבר המאפשר את עריכת כל הטקסים המפוארים האופייניים להם). את השליה של הרך הנולד קוברים ליד עמוד הבית וזה קושר אותם בקשר חזק למקום. רובם מוחזרים להיקבר כאן בטקסים המסורתיים.
 הטוראג`ה מדברים בשפת הטוריה, לה יש 3 דיאלקטים -; צפוני, מערבי ודרומי. 

בשנת 1965 הכריזה הממשלה שאדם חייב להיות בעל אחת הדתות המוכרות על ידה - בודהיסט, הינדואיסטי, מוסלמי או נוצרי. רוב בני הטוראג`ה הצהירו על עצמם כנוצרים (הם לא הסכימו להתאסלם כי לא היו מוכנים לוותר על החזירים ועל יין הדקלים). למרות זאת, בפועל המשיכו את הפולחן שלהם ואף קיבלו בשנת 1970 את אישור הממשלה לכך. וכך הם חיים בפועל לפי דתם העתיקה, תורת האבות (Aluk Todolo). הם מאמינים בספרה 7 ותורת האבות נקראת הדרך של 7777 הדרכים לחיות. על פי תורת האבות כתוצאה מאיחוד השמיים והארץ נולדו 3 סוגים של אלים שהם אחים. האחד עף לשמיים והיה לאל הבורא, השנייה הפכה להיות אלת הארץ, האלה של העולם הזה, הקשורה לאבות המשפחה (הנמצאים בשמיים) והשלישי הפך להיות האל השומר, האל של האדמה (סוג אלים זה נמצא בשדות האורז, בעצים, בעלים, ואפילו באבנים). 

זה מאד מסובך להבנה. אפילו ד"ר סטנלי, המדריך המקומי, מתקשה מאד להסביר זאת לזרים כמונו. הוא מציין כי השאלות שלנו והרצון שלנו להבין הם הרבה יותר עמוקים ממה שנתקל בעבודתו על הדוקטורט שלו בארצות הברית. הוא מספר לנו כי החברה המקומית, שבאמצעותה אנו מטיילים שייכת לו ובדרך כלל יש לו צוות של מדריכים שמלווים קבוצות, אך כאשר מגיעה קבוצה ישראלית הוא מלווה אותה בעצמו בגלל שהישראלים מאתגרים אותו ברמת שאלותיהם.

 פנינו על הבוקר לביקור בכפר של אורגות הנקרא סאדאן (Sa`dan To`barana), על שם נהר הסאדאן הזורם מצפון לדרום עד שנשפך לים, ליד העיר אנרקן, שאותה עברנו בדרכנו לכאן. הדרך צרה ויפה, טרסות של שדות אורז, חלקם זרועים, חלקם מוצפים ובחלקם איכרים עוסקים בזריעה. ברקע קבוצות, קבוצות של עצים, מביניהם מציצים בתי הסירה האופייניים לטוראג`ה. לכפר סאדאן הגענו בגלל האורגות אבל זו הפעם הראשונה שאנו רואים מקרוב קומפלקס של בתי סירה וזה הרבה יותר מעניין מהאורגות. הבתים בנויים על עמודים, גגותיהם נראים כמו סירות והם מעוטרים בקישוטים יפהפיים, חרותים וצבועים. בכדי להבין את מקורם צריך להיכנס למבוך המורכב והמסובך של תורת הטוראג`ה.

בית הסירה של הטוראג`ה נקרא טונגקונאן (Tongkonan Social Grouping) שפירושו לשבת יחד, בית מעלה עשן (בית של חיים, בישול), בית מקור. בכל חמולה יש אחד כזה. שאר הבתים מסביב, בתים רגילים. אבל לשם זה יש גם משמעות נוספת. בתורת הטוראג`ה יש מערכת של חוקים ומנהגים, עם תבנית קוסמולוגית מיוחדת. בכדי שרוחות המתים יגנו על החיים, יבטיחו יבול, פריון ובריאות, יש לרצותם באופן תמידי ולהתנהג על פי אותה מערכת של חוקים ומנהגים.

 יש מעגלים של 7 טקסי חיים ומוות (3 דרכים לעבוד את האלים ו- 4 דרכים בין אדם לחברו), 7 סוגי טקסים שונים שצריך לעבור בכל סיטואציה: 

  • טקסי חיים - "הבית שמעלה עשן" (ילד נולד, חתונה, חנוכת בית, קציר השדות וכו`). 
  • טקסי מוות - "בית בלי עשן" (מוות, ולד מת, תינוק שמת לפני יציאת שיניים וכו`). 

 לתחילת הכתבה

הר ססיאן וטיקאלה

לצורת הבתים יש הרבה דימויים. יש אומרים שהבתים נראים כמו סירות (כאשר אבותיהם הגיעו על פני הנהר הם הפכו את הקאנו לבית) או קרני בופלו (החיה המרכזית בעבודת האדמה ובהקרבת הקורבנות). יש אומרים שגג הבית נבנה כך בכדי שהרוחות הרעות תתגלשנה. או: האל שהקשית את השמיים, כך האציל שהקשית את הגג. כלומר כמו שהשמיים מקושתים כך בונים גם את הגג. 

 מול כל בית יש אסם הבנוי גם הוא כמו בית סירה. הבית נחשב לנקבה והאסם נחשב לזכר. הבית פניו לצפון והאסם לדרום (נותן אסוציאציה של מוות). הבית והאסם הם אחים. בחזית הבית עמוד ועליו, בשורה, תקועות עשרות קרניים של בופאלו, ולמעלה לסתות של חזירים. כל קרן ולסת על העמוד מסמלות טקס, שנערך והוקרב בו בופאלו או חזיר. פעם בראש כל בית הייתה גולגולת אדם.

הבית מחולק ל- 3 בגובהו וברוחבו. החלק התחתון - הלא טוב, הטמא. שם נמצאות החיות המשמשות גם כמזהירות ומגינות. חלק המטבח נמוך יותר והחדרים מוגבהים, בחלק האמצעי של הבית. החלק העליון - הקדוש ביותר (גם בגוף האדם החלוקה זהה -; ראש, בטן, רגליים). צפון חשוב מדרום ולכן ההורים גרים בצפון הבית והילדים בדרום. הבתים עומדים על עמודי עץ ואבן מתחתם. הם אינם מחוברים לקרקע, כנגד רעידת אדמה. העמודים לרוב חלקים בכדי למנוע מעכברים לעלות למעלה.

 הקישוטים היפים והצבעוניים, החרוטים על הבית, כולם סימבוליים. ספיראלות המסמלות את מהלך הכוכבים; ריבועים המסמלים ראש של בופאלו שמשמעו אומץ, אצילות; גילוף של 2 תרנגולים, מסמל קשר בין שמיים לארץ בכך שהוא קורא והשמש עולה. את הפוריות מסמלים המוטיבים של ראשנים (יורד גשם וצצות צפרדעים) או לטאות. הצבעים הם צבעי אדמה ופיח וסוג של סיד מחלזונות. לכל צבע יש משמעות: השחור - מסמל מוות, הלבן - מסמל טוהר, האדום - מסמל אומץ ודם, הצהוב - מסמל אלים וחוכמה. 

את הבתים לא מזיזים כי השליות של בני המשפחה קבורות ליד עמודי הבית (לכל בן טוראג`ה יש תאום (דמיוני) שמלווה אותו -; השליה מסמלת את התאום). כל שיפוץ של הבית מלווה בטקס. כל מי ששייך לחמולה חייב להשתתף בכל טקס של בית המקור ולשלם את חלקו. כל מי שהשתתף, חלקו בירושה ייקבע על פי החלק שתרם לשיפוץ.

עכשיו, אחרי שקיבלנו תמונה כללית, אנחנו יכולים להתפנות לאורגות ולאריגה הנערכת כאן בסגנון הנקרא "איקאת". קודם צובעים את החוטים בשיטת הבאטיק (שכבות) ואחרי זה אורגים. קשה מאד לחשב מראש איך לצבוע את החוטים כך שתיווצר דוגמא מתוכננת מראש. ויש גם סגנון של דאבל איקאת, שבו הצביעה נערכת כך שגם חוטי השתי וגם חוטי הערב צבועים מראש. את התבניות, השורות, מספר החוטים והצבעים זוכרות האורגות באמצעות סיפור או שיר, שעוברים מדור לדור. איקאתים עוברים בירושה, לא משתמשים בהם ביום-יום, אלא רק לטקסים מיוחדים.

 אנחנו ממשיכים בדרכנו, חוזרים עד פנגלי (Pangli) ומשם מתחילים לטפס אל הר ססיאן. נוסעים בין שדות האורז ובאחד המקומות, בו החקלאים עובדים ממש קרוב לכביש, יורדים לחזות בעבודתם ולצלם. החלקות נמצאות בשלבים שונים של עיבוד. לא שותלים את כל החלקות בבת אחת בכדי שאם תהיה מכת מזיקים לא כל השדות יינזקו. לגידול האורז חייבת להיות קהילה מאורגנת. האנשים צריכים לעזור זה לזה. בכל כפר יש רועה ברווזים העוברים משדה לשדה בכדי לאכול את התולעים המזיקות. כאשר ברווז נולד שמים לפניו שקית ניילון, הרועה הולך עם מוט ושקית והברווזים אחריו (אצלם זה פרי של ניסיון חיים, אצלנו, במערב, זה נקרא תהליך של הטבעה). לפי תפיסת החיים, הנשים הן השותלות, הגברים עושים את עבודת עיבוד האדמה והשמירה על הטרסות. בכל חלקה יש, במרכז, עיגול עם מים עמוקים יותר, שם מגדלים סרטנים. שם רובץ גם הבופלו הזקוק ללחות.

בחודש ספטמבר נערך טקס לפריון השדות. 6 ימים יושבים הכוהנים ומדברים שירה בשפה גבוהה, מבקשים פוריות, פונים לאלים ולרוחות. במקביל בונים מגדל (חיקוי של בית מקור קטן) מבמבוק. ביום ה-7 לוקחים את המגדל לשדות. המגדל מתכופף עד לפאתי השמיים ומביא אושר לשדה. מקריבים תרנגולות ואפרוחים ומתחיל טקס של טראנס. הנשים מפזרות את השער ורוקדות על האלומות. הם מתחילים לחתוך את עצמם עם סכינים ועולים על שפיצים של במבוק. לא יורד דם. כעבור 4-5 שעות הכול נרגע והם חוזרים לכפר. אילו היו מספרים לי זאת לפני שבועיים לא הייתי מאמינה אבל אחרי שראיתי את טקס הטראנס בכפר בג`אווה -; הכול אפשרי. 

 נסיעה קצרה נוספת מביאה אותנו לגושי סלעים, בולבוסי אבן ענקיים (בולדרים) ובהם קברים. הקברים הם ריבועים חצובים בסלע, סגורים בדלת עץ מעוטרת ומתחת לה מפוסל ראש של בופלו. למעלה, על בולבוס האבן, מונחים בתי סירה קטנים. הבופלו הוא הרכב של הנשמה בדרך לשמיים. בתי הסירה הקטנים הם האלונקות שבהן הובילו לכאן את המתים. כל ריבוע כזה הינו מקום קבורה משפחתי, יכולים להיות קבורים בו אפילו 100 איש. מקום הקבורה המשפחתי מכונה אצלם "בית שאינו מעלה עשן" (בניגוד ל"בית מעלה עשן" שהוא הבית החי שגרים בו, בית המקור).

לתחילת הכתבה

הלוויה ברנטה

אנחנו ממשיכים לנסוע לעבר באטוטומונגה (Batutumonga). בדרך תצפית נהדרת אל העמק וטרסות האורז. ליד לוקומאטה ( Lo`kom`ata) אנחנו יוצאים לטיול רגלי של כשעתיים, לעבר טיקאלה (Tikala). מזג האוויר נעים והטיול ברגל הוא מנוחה מצוינת לראשנו המתקשה לקלוט את התרבות המורכבת, שבה אנו מנסים לגעת. מורדות ההרים עם טרסות האורז, עצי קפה וקקאו. יער ובו, בין השאר, עצי במבוק ענקיים. הכול כל כך יפה. לפתע אנו מגיעים לחלקת יער ובה עומדים בעיגול עשרות מגאליטים -; אבנים מוארכות וזקופות. האבנים העלו ירוקת וחזזיות והמראה שלהן מאד מיוחד.

המגאליט הוא קודם כל סמל של פוריות (מסמל את אבר המין הגברי) וגם מסמל את האיזון בין עולם החיים לעולם המוות. איך מקימים מגאליט: בוחרים אבן, אם בלילה החלומות טובים, מביאים סתתים שיסתתו אותה, גוררים אותה לכפר (בטקס, עם הקרבת קורבנות וכו`) וזה נותן ברכה בשפע (שדות פוריים) למי שהקימה. אם החלומות לא טובים - צריך לבחור אבן אחרת. אם אדם רוצה להקים מגאליט נוסף, הוא צריך לעבור טקס מורכב ויקר - מגלחים אותו, מלבישים אותו בבגדי תינוק, מתפללים בשבילו, כמובן מקריבים קורבנות, ואז הוא מתחיל מחדש, מקבל ברכה מחדש. 

עוד לא הספקנו לעכל את סיפור המגאליטים, והנה אנו שומעים קריאות רמות ברמקול. מסתבר שיש לוויה (ליותר טוב מכך לא יכולנו לקוות) והרמקול מכריז על האורחים. אנחנו מגבירים את קצב צעדינו וכמעט בריצה מגיעים למקום ההתרחשות. בתחילה נתקלים בביתנים ובכל אחד מהם יושבים עשרות אנשים, כמה מהם עסוקים בצליית בשר. ממשיכים ללכת לפי הקולות הבוקעים מהרמקול והנה אנו במרכז ההתרחשות. הגענו לרנטה (Rante) -; השדה שבו עורכים את טקס הלוויה.

כאשר אדם מת מצלצלים בגונג או בתופים ומגיע כהן מוות (אסור לו להשתתף בשמחות, בטקסי חיים כגון קציר, זריעה וכד`). הוא עוטף את המת בסארונגים ( בד שאותו עוטים בדרך כלל, כחצאית, בחלק הגוף התחתון) וחונט אותו בצמחים. המת אינו נחשב למת אלא לחולה בראש. משכיבים אותו בחלק הדרומי של הטונגקונאן (בית המקור), בחדר הילדים (הנמצא בצד הדרומי-מערבי של הבית וזהו, כזכור, צד המוות והטומאה).

ממשיכים להאכיל ולהשקות אותו, כי עדיין לא נחשב למת, ובינתיים מתחילים לרכז אמצעים כספיים ולחפש תאריך ללוויה. זה יכול לקחת שנה, שנתיים ויותר עד שייקבע המועד. יש לחפש מועד מתאים על פי לוח השנה, לפי מצב הירח, להכין מספיק כסף כדי לממן את הטקס וכל הכרוך בו, ולהודיע לכל בני המשפחה הפזורים באינדונזיה ולעתים אף בקצווי תבל, אשר אם לא יגיעו לטקס יפגעו ברוחו של המת והיא עלולה לפגוע בהם חזרה.

 כעבור תקופה, כאשר נקבע מועד טקס הלוויה, מתקיים טקס שבו מוציאים את הגופה לחדר המרכזי ואז הוא הופך למת בפעם הראשונה. זהו רגע עצוב למשפחה, האדם מוכרז כמת. טקס זה מלווה בהקרבת קורבנות (מביצה ועד בופלו -; בהתאם למעמד המשפחה). בשלב זה מתחילים לבנות את הרנטה -; השדה שבו עורכים את הלוויה. סביב הרנטה בונים כפר מסורתי שלם, מעין בתי מקור, וסככות מיוחדות לאירוח האורחים. במקביל בונים מגדל (באטה), גם הוא בסגנון בית מקור, רק גבוה וצר יותר, שבו תונח האלונקה עם הגופה. עשרות אנשים עובדים בבניית הרנטה, בצביעה ועשיית גילופים מסביב ובהכנת אוכל והאכלת האורחים. עסק יקר ביותר הדורש מהמשפחה איסוף אמצעים כספיים רציניים. 

למקום הזה אנו מגיעים עכשיו. מולנו הבאטה, המגדל, עם תמונתו המתנוססת של המת. חולפים על פני המגדל והנה אנחנו ברחבת הרנטה (שדה). חלק מהאורחים כבר יושבים בסככות, חלקם מגיעים זה עתה. כל הדרך מלאה עם ברביעיות גברים הנושאים על כתפיהם מוטות עם חזירים קשורים ואלה בועטים וצורחים. ככל שהקרוב עשיר יותר, מתנותיו מכובדות יותר, ואם הביא בופלו -; כבודו מרומם ביותר.

ברמקול מכריזים מי ומי בבאים וכן מהן המתנות שהביאו. בצד שולחן שבו אף רושמים את המתנות (יש התחשבנות מסודרת וכנגד כל חזיר או בופלו שהובאו יהיה צורך בבוא העת להחזיר באותה מטבע, כאשר תהיה לוויה במשפחה המביאה). סככות האורחים מסודרות בעיגול סביב חלקת השדה המרכזית. הן מקושטות וצבעוניות מאד. בפתח סככת האירוח המרכזית יושבים ילדים בבגדים מקושטים ועם חרבות ("לוחמים"), ונערות יפות לבושות בבגד מאד צבעוני ומאופרות מאד, מקושטות בענקי חרוזים על צווארן ועל מצחן.

 מדי פעם הם קמים ומלווים קבוצת אורחים חדשה שהגיע תורה להיכנס לסככת האבלים המרכזית. האורחים הולכים בשורה. הנשים, רובן לבושות בחולצת תחרה שחורה וחצאית ארוכה אבל יחפות או עם סנדלי גומי, הגברים עוטים סארונגים. הגברים מביאים את המתנות ומניחים אותן במרכז (בופלו, חזירים, יין דקלים, סוכר, קפה וכו`). הם מתיישבים לשעה קלה בסככה המרכזית. מגיעה שיירה של נשים בבגדים צבעוניים אחידים הנושאת כיבוד (תה, קפה, עוגיות). ברמקול מכריזים ומפרטים את המתנות שהובאו על ידם. לאחר זמן מה קבוצה זו יוצאת ומובלת ע"י הילדים לסככה שסומנה עבורה, שם יכובדו בהמשך בבשר ובטואק (יין דקלים). קבוצת גברים בבגדים אחידים קמים, מסתדרים בעיגול, רוקדים ושרים. אלה הם מקוננים מקצועיים השרים בשפה גבוהה, מליצית, שירים בשבחו של המת.

לתחילת הכתבה

למו, סנגלה וסואיה

במרכז השדה מוט במבוק. מתחיל טקס הקרבת הקורבנות, השחיטה. לשדה מובלים שני בופלו. הנערים שמובילים אותם הם אלה שגידלו אותם והם אלה שישחטו אותם, וזהו מעין מבחן בגרות בשבילם. האחד מהם קושר את הבופלו למוט הבמבוק ובאבחת סכין הוא משסף את גרונו. הבופלו משתולל, דם ניתז לכל עבר. אבל כעבור שניות מספר הוא נופל ומת. ואז תופס את הפיקוד הנער השני והמחזה חוזר על עצמו. עכשיו מבתרים את הבשר, במטרה לחלק אותו בין סככות האבלים.

מישהו מכריז ברמקול על החלוקה ונציג של אותה משפחה מגיע לקחת את הבשר. יש חשיבות איזה משפחה מקבלת איזה נתח של בשר ואחרי מי היא מקבלת אותו. כל סככת אבלים (משפחה) מבשלת לעצמה את הבשר. הטקס נמשך בין יום ל-7 ימים, לפי מכובדות המשפחה. אנחנו עוזבים את המקום לאחר כשלוש שעות. בדרך עדיין פוגשים קבוצות קבוצות של אנשים המגיעים לטקס עם המתנות של הבופלו, החזירים, יין הדקלים, הסוכר והקפה וכו`.

אחרי 1-7 ימים האורחים עוזבים והמשפחה לוקחת בתהלוכה את המגדל שבו מונחת הגופה ומוליכה אותו למקום הקבורה. לא בוכים, אלא צוחקים. האדם השלים מעגל חיים והולך להיות אל בעולם הבא (Fuia). תפיסת המוות אצלם היא אחרת לגמרי: מרגע שאדם נולד, הוא מתחיל למות. לעומת זאת, מרגע שאדם מת, הוא מתחיל לחיות.

 לאנרגיות של הגוף מספר מרכיבים: 

  • אנרגיה של החיים , אותה תופסים בלוויה ומשחררים בראש ההר לאל הרוח. 
  • הרוח של המת, אם היא נשארת באזור הבית, גורמת לצרות, הופכת לשד. ממנה רוצים להיפטר. מטפלים בה בעזרת בובה הנמצאת על המגדל בזמן הלוויה ואשר תפקידה לתפוס את הרוח, למשוך אותה בכדי שלא תפריע לאחרים. 
  • נשמה, שאחרי המוות תגיע לשמיים ותצטרף לאבות. 

המשפחה יוצאת בחצות הלילה, הולכת בכוון דרום כ-2 ק"מ ומשחררת את הנשמה כדי שתתחיל מסע דרומה, לכוון אנרקן (אותה עיירה שעברנו בדרכנו לכאן והיא המוצא לכוון הסולם שממנו ירדו אבות אבותיהם לארץ הטורג`ה). לנשמה מסע ארוך. היא עוברת מבחנים וניסיונות, נשפטת על מעשיה ע"י האל ששופט את המתים. הבופלו והחזירים הם הצבא שלה לדרך ולכן שוחטים אותם בלוויה. אבל בזאת לא תם הסיפור. יש עוד שורה שלמה של טקסים, כולל צעצועים מיוחדים שמניחים ליד מקום הקבורה, כדי שיהיה לרוח המת במה להשתעשע ולא תציק לחיים.

 הכי חשוב, אחרי שנה באים אל הקבר בכדי לבקש משאר הרוחות של בני המשפחה הקבורים בקבר, שהם האלים, שיהיו מוכנים לקבל את הנשמה בתור אל. בלוית טקסים והקרבת קורבנות משנים את כוון הראש ומרגע זה הנשמה הופכת להיות אב קדמון, שוות ערך לאל שנמצא בשמיים. בזה הקשר אינו מסתיים. כל רוח טובה, אם לא ניתן את הכבוד הראוי לה יכולה להזיק. צריך להמשיך להאכיל את האבות. המשפחה היא האוכלת את האוכל אך מתפללים, כאילו נותנים לנשמת המת לאכול ומבקשים אל תשכחו לתת לנו בחזרה.

חלק מהאורחים עוזבים גם במהלך טקס הלוויה ואותם אנו רואים עכשיו עולים על משאיות קטנות, צפופים, צפופים, ויוצאים לדרך עליזים ושמחים (שיכורים).
 עוד שעה קלה אנו מסתובבים במרכז רנטפאו אבל הגשם שהתחיל לרדת בינתיים והחושך הכבד השורר בחוץ מבריחים אותנו למלוננו.

הבוקר אנו ממשיכים למעשה את הטקס של אתמול ונוסעים לכפר למו (Lemo) לראות דרך נוספת של קבורה המקובלת אצל בני הטוראג`ה. אנחנו מגיעים לצוק ענק ובו עשרות תאים חצובים בסלע. בחזיתם של התאים, במרומי הצוק, יש מרפסות ועליהן מוצבות בובות עשויות מעץ, טאו-טאו (איש קטן). בובות הטאו טאו בנויות מעץ ג`ק פרוט (Jack Fruit) מושרה בשמן וצבען אדמדם. הן לבושות בחולצות עם כפתורים וצורתן אינה אחידה. ניתן להבחין בפרצופי אופי שונים. מפסלים אותן בדמות המת. הן מסמלות את הנשמה של האב המת. תפקידן לשמור על הקברים וגם על בני המשפחה החיים. חלק גדול מהן ידיהן מושטות קדימה. היד המושטת כלפי מעלה מסמלת אדמה והיד שהאגודל שלה כלפי מעלה מסמלת הגנה.

בובות טאו-טאו בונים בעיקר העשירים. הצבתן מלווה בטקסים יקרים. יש שמאן מיוחד אשר תפקידו להלביש את הטאו-טאו, צריך להאכיל אותה ולקיים טקסים סביבה, להחליף לה מדי פעם בגדים. והבעיה הכי חמורה הם שודדי העתיקות. בשוק העתיקות העולמי הן מאד יקרות. משתדלים שהנגישות לקברים, ובעיקר לבובות, תהיה קשה, מגיעים אליהם עם סולם חבלים בגלל שודדי העתיקות.

לא רחוק ממצוק הקבורה התמקמו כמה עשרות של דוכנים עם מלאכות יד של בני הטוראג`ה. כמו תיירים טובים אנו יוצאים עמוסים מכל טוב הטוראג`ה.
לא רחוק מהדוכנים יושבים כמה בני טוראג`ה עם תרנגוליהם ומנהלים קרב תרנגולים. כמו שאנו מתקרבים, כל אחד תופס את תרנגולו בידו והקרב נפסק. קרבות תרנגולים, החשובים ביותר אצל בני הטוראג`ה, אסורים לפי החוק האינדונזי.

 לאחר ביקור בשוק נודד המבקר אחת ל-5 ימים בכפר סנגלה (Sangalla`) אנו מגיעים לפסגת היום שלנו ואולי פסגת כל הביקור שלנו אצל בני הטוראג`ה. אנו הולכים לקראת ההפתעה שסטנלי הכין לנו, הרי היא טקס לוויה במשפחתו של סטנלי, ואנחנו משתתפים כאורחי המשפחה. הטקס דומה מאד לטקס שראינו אתמול רק הרבה יותר גדול ועשיר. עם הגיענו לכניסה הראשית של הרנטה (השדה), עוברים ליד המגדל (באטה) שבו נמצא המת, ומכוונים אותנו לסוכת המתנה, אחת מני רבות שהוקמו במקום.

הסוכה נמצאת במעלה גבעה כאשר כל האירוע מתרחש למטה ברחבה. כישראלים טיפוסיים איננו מסוגלים לשבת בשקט בסוכה אז אנו עומדים לפניה בעמדת תצפית מצוינת, שם אנו ממתינים שיקראו לנו, יחד עם בני משפחתו הקרובים של סטנלי, להתארח בסוכת האבלים המרכזית. אנחנו צופים על הטקס מלמעלה, מהגבעה. היום כבר הכול הרבה יותר ברור ומוכר, אבל עדיין מאד מאד מרגש. עדיין מאד קשה להתרגל לתמונה של עשרות החזירים המונחים קשורים ומחכים להקרבתם. צופים במעגל גברים שרים בקול מונוטוני בשבחו של המת ורוקעים ברגליהם. מבתרים את הבשר והכרוז קורא בקול. תהלוכות של משפחות לסוכת האבלים ובראשן נושאי החזירים ומובילי הבופלו.

 לאחר כשעה וחצי של צפייה ושקשוק מצלמות אנו נקראים על ידי סטנלי ואשתו להתכונן ולהתארגן לכניסה רשמית של המשפחה (ואנו בתוכה). מחלקים לנו במתנה סארונגים ממשי שאותם עלינו ללבוש. אשתו של סטנלי עוברת בינינו, כאן קושרת, שם מיישרת -; אנחנו עכשיו תחת אחריותה.

לתחילת הכתבה

עוזבים את הטוראג'ה

והנה אנו נקראים להסתדר בשורה. שמעון והרי מוזמנים, עם עוד שני בני משפחה, לשאת את החזיר המתפתל בין כלונסאות הבמבוק, אליהן הוא קשור. אנו חוצים את הרנטה ומובלים על ידי הנערים והנערות הצבעוניים לסוכת האבלים המרכזית, חולצים נעליים ומתיישבים על מחצלות, גברים לחוד ונשים לחוד. נשות המשפחה של סטנלי מאד נחמדות אלינו וכאשר מגיע הכיבוד הן דואגות לכולנו. לפתע אנו שומעים ברמקול שמכריזים "יוחאי גרופ מירושלים". נשות המשפחה מסבירות לנו שהכריזו כי קבוצת יוחאי הגיעה במיוחד מירושלים ופרטו את המתנות שהבאנו. כעבור זמן מה נותנים לנו אות ושוב כולנו מסתדרים בשורה, יוצאים החוצה ומקיפים את הרנטה, ואחד אחד לוחצים את ידי הגברים, בני המשפחה האבלים. בשלב זה אנו נפרדים ממשפחתו של סטנלי ההולכת לעבר הסככה שהוקצתה לה. אנחנו פורשים להמשך דרכנו (עם בשר הבופאלו, החזיר ויין הדקלים הם יסתדרו בלעדינו).

 טאנה טוראג`ה היא בסך הכול מאד קטנה. קפיצת דרך קצרה ואנו ליד הכפר סואיה (Suaya), כאן נמצאים הקברים העתיקים של המלכים וקברי התינוקות. בתחילה אנו רואים מצוק קבורה נוסף שבו מתנוססות בובות טאו-טאו מאד עתיקות ומשם ממשיכים ביער מופלא לעבר מערות קבורה אשר בהן נמצאים סרקופגים מעץ, מאד מאד עתיקים, בובות טאו-טאו מעץ שכמעט אפשר לגעת בהן וגם... גולגולות. מכיוון שבובות הטאו-טאו מאד קרובות, ניתן לראות כל פרט ולהבחין איך לכל בובה יש אופי משלה.

ממשיכים ללכת ביער המופלא ומגיעים לעצי קבורה, סוג של עצי לחם עתיקים שבהם קוברים עוברים או תינוקות שעוד לא צמחה להם שן ראשונה. הקוברים עושים חור בעץ, מכניסים את הגווייה הזעירה ומכסים עם עלי דקל. לאט לאט קליפת העץ נסגרת ונותרת רק מעין צלקת מרובעת אשר גם היא נעלמת עם הזמן. האמונה אומרת שאם קוברים את התינוק בעץ, התינוק הבא יהיה חזק כמו העץ.

עוד לא נגמרו ההפתעות להיום. למיטב ידיעתנו מחכה לנו עוד ארוחת צהריים-ערב שאליה מועדות פנינו, אבל איננו משערים אפילו איזו הפתעה מחכה לנו. אנו יורדים מהאוטובוס ליד קבוצת בתי טונגקונאן. ברחבה שבין הבתים מנגנת לנו קבוצת ילדים, בגילאים שונים, כל אחד מהם מחזיק בידו כלי נשיפה עשוי מבמבוק, ולפניהם שלט: ברוכים הבאים יוחאי גרופ. הילדים, כל אחד מהם מנגן תו אחד בלבד, במועד בו המנצח נותן לו סימן. ויש שלושה נערים שמנגנים בחלילים את הנעימה המרכזית. השילוב יוצר מנגינות יפהפיות. שעה ארוכה אנו נהנים מנגינתם ואז מוגשת לנו ארוחה מסורתית בעלי בננה, וכן יין דקלים בענפים עבים של עץ במבוק, חתוכים כמעין כוסות גבוהות.

לנגינה מצטרפת קבוצת ילדות רוקדות. בין הילדים יש ממש ילדים קטנטנים, וזה מרגש בצורה בלתי רגילה. מתברר כי זהו בית-ספר של ילדים ללא הורים או מבתים עם בעיות קשות, שבצורה כזו יוצרים להם מסגרת טיפולית חמה. להתרגשות הכללית מצטרף גשם. כנראה גם הוא מרגיש את גודל הרגע והוא יורד בעדינות. בינתיים גם מחשיך. שתיים מחברותינו אשר מאד נהנו מיין הדקלים המשכר מתחילות לרקוד בגשם, כמכושפות, במרכז, לאור פנסי מכונית, ולצלילי המוסיקה שהילדים ממשיכים לנגן, בחסות אחד הגגות. שמעון מצטרף (עם מטריה בידו). התזמורת ממשיכה לנגן, הגשם נותן רקע קסום ואנו כחולמים. אלה רגעים הזויים לגמרי. כך אנו מסכמים את הטיול בטאנה טוראג`ה. מחר נמשיך בדרכנו לעבר באלי.

אנו עוזבים את ארץ הטוראג`ה עם הרגשה שלא מיצינו את המקום. יש כאן עוד כל כך הרבה מה לראות ולחוות. צריך לקלף עוד כמה שכבות בכדי שנוכל לפחות להתחיל לחוש את המקום. תשע שעות של נסיעה חזרה עד לאוגונג פנדאנג, משם נטוס לבאלי. יוצאים השכם בבוקר, עוד חושך בחוץ, מטפטף. לאט לאט עולה הזריחה, מתחיל להאיר מאחורי ההרים. הכול ירוק ורטוב מסביב. ההרים בעלי צורות יפהפיות, כצלליות ממגזרות נייר וביניהם שטים עננים מופלאים.

 משני צדי הכביש בננות, במבוקים, אורנים, שרכים, בוגנוויליות צבעוניות, פפאיות, עצי קפה וקקאו, ציפורן, עץ הלחם, ועוד שלל מיני צמחים. טרסות של שדות אורז מוצפים במים. בתוך הרטוב הזה אנשים הולכים לצדי הכביש יחפים או עם כפכפי גומי. במיוחד בולטים תלמידי בתי-הספר הלבושים בחולצות לבנות, מטריות בידם, אבל הם יחפים. באזור הטוראג`ה הרבה מבתי הספר הם של המיסיון. הנצרות מחדירה עצמה בעיקר דרך החינוך. לימוד האנגלית נותן לילדים אלה יתרון בקבלת עבודה בהמשך דרכם. ככל שנוסעים ויורדים מתחילים לראות יותר מוסלמים, נשים עם רעלות. עיר המחוז אנרקן (זוכרים את הנשמות שעושות את המסע דרומה, מגיעות לכאן ומכאן עולות לשמיים?), כאן יש מפגש של שני נהרות -; נהר הסאדאן שליווה אותנו לאורך ארץ הטוראג`ה ונהר המטלו שמגיע מהמזרח. זהו המקום בו אנו חוזרים שוב לארץ הבוגיס. בפרה פרה עוצרים לאכול צהריים מול הים, ומשם ישירות לשדה התעופה, לטיסת אחר הצהריים לבאלי.

המשך הטיול באינדונזיה ובאי באלי בשבוע הבא.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה