תודה לכל מי שעזר לי בהכנות לטיול, באופן ישיר במענה על שאלות וגם באופן עקיף בכך שפירסם את פרטי הטיול שלו ברשת. אני לא מציינת ניקים כי לא זוכרת את כולם. לטובת הדורות הבאים, מסכמת כאן את הטיול שלנו, עם דגש מיוחד על נקודות שלא היו ברורות לי לפני שיצאנו. 
ההרכב: זוג + 2 ילדים בגילאי 5 ו3
כרטיסי טיסה: במבצע הקיץ של אלעל, 280$ לכרטיס. בחרנו טיסת ערב לבוקרשט וטיסת בוקר לתל אביב, טיסות בשעות נוחות לילדים.
הזמנים: 9 לילות ו8 ימי טיול מלאים (לא כולל הימים של הטיסות) בתחילת ספטמבר. בתי הספר ברומניה מתחילים לפעול ב15.9 כך שבמקביל אלינו טיילו משפחות רומניות רבות, אך תיירים זרים בכלל וישראלים בפרט פגשנו רק באתרים המרכזיים ביותר.
הרכב: פולקסוואגן פאסט מחברת Avis. הרכב עשה 18,000 ק"מ בלבד לפנינו, שודרגנו לדיזל. כסאות לילדים בחרנו שלא לסחוב מהארץ וקיבלנו כיסאות טובים. אני לא מציינת את המחיר כי קיבלנו הנחה דרך העבודה של בן זוגי.
דלק: שילמנו 500 ₪ על דלק למסע של 1400 ק"מ כאמור רכב דיזל חדש. הרווחנו 
לינות: בניגוד להמלצות בפורום, את רוב הלילות לא הזמנתי מראש, כי לא ידעתי בדיוק איפה נתעכב, מה נאהב וכמה נספיק. הכנתי בצד רשימה של המלצות של לינות מהפורום, ועוד רשימה של מקומות שמצאו חן בעיני בבוקינג, אבל לא השתמשתי בהם. רומניה פשוט משופעת במקומות לינה, בכל עיירה ישנם בתי הארחה, הכבישים עוברים במרכז העיירות ובתי הארחה בעצם צמודים לכביש הראשי, צריך רק לנסוע לאורך הכביש ולבחור מקום שנראה נחמד. במקומות התיירותיים יש עשרות אופציות, אבל בכל עיירה על דרך ראשית, גם במקומות לא תיירותיים, יש לפחות אופציה אחת.
בעיירה Corund ישנו בבית הארחה שראיתי אך לא הזמנתי בבוקינג.קום. המחיר בבוקינג היה 140 ליי ל4 אנשים. במקום עצמו הם דרשו 120 ליי. בעיר Gheorgheoni נכנסו למלון והחדרים עלו בין 80 ליי לחדר זוגי ל 130 ליי לחדר ל5 אנשים. לעומת זאת במלון Red lake inn שהומלץ פה בפורום דרשו 60 יורו על חדר זוגי קטנטן וצפוף (אמרנו תודה והמשכנו הלאה).
עלויות מחיה: 5000 ליי ל8 ימי טיול מלאים ו9 לינות. לא כולל דלק וטיסות (פירטתי בנפרד). כן כולל: לינות, ארוחות, כניסות לאתרים, חניה, מתנות לילדים והרבה קיורטוש וגלידה. בבוקרשט ואיזור Brasnov קצת יקר יותר מאשר באזורים האחרים בהם שהינו.
ארוחות: כ 10-20 ליי לאדם לארוחת בוקר. ארוחת צהריים ו/או ערב עם 3 מנות עיקריות עלתה לנו בין 55 ל 120 ליי, כולל שתיה וקינוח.
תקשורת: חנויות של vodafone, orange, cosmote פזורות לכל רוחב המדינה. אנחנו קנינו סים מקומי בעיירה Curtea de arges . במחיר של 10 יורו קיבלנו אינטרנט חינם ושיחות מקומיות.
ניווט: התוכנה Sygic מבוססת על גי.פי.אס בלבד ללא צורך בחיבור לרשת. ניווטנו איתה בהצלחה, היא מתריעה על המהירות המותרת בכל קטע כביש, שזה מאוד עוזר. הייתה לי גם מפת דרכים, ובכלל השילוט לא רע ואין הרבה דרכים, אז די קשה ללכת לאיבוד..
משטרה וכבישים: פגשנו שוטר פעם אחת, נתן לנו אזהרה כי נסענו 80 קמ"ש בכיש של 50 קמ"ש. הרומנים נוהגים כמו ישראלים, לא הרגשנו משהו יוצא דופן. הכבישים שנסענו בהם היו בסדר גמור, לא נתקלנו בבעיה מיוחדת. נסענו על מעט דרכי עפר, מבחירה שלנו ולא כי לא הייתה ברירה אחרת.
פירוט המסלול - היום ה-1 (הגעה ביום 0): Transfăgărășan
אמא מתי מתחיל הטיול?
אנחנו בטיול
לא נכון!!! אנחנו באוטו נוסעים ונוסעים ונוסעים. מתי הטיול??
שדה התעופה בבוקרשט חדיש ויעיל. הכל מתקתק בשעת לילה, ובעזרה משולבת של הבחור מהשכרת הרכב, אפליקציית הניווט שבן הזוג הוריד וההוראות שהדפסתי מגוגל מאפס, אנחנו מצליחים לנווט בשלום את 6 הק"מ שבין שדה התעופה במלון.
בבוקר קמים לגלות שכל המלון סגול, הצבע האהוב על בת ה3. גם החדרים וגם המסעדה. בן ה5 מזמין מלון אדום-כתום עם בריכה לימים הבאים.
נוסעים על האוטוסטרדה במשך שעה עד שהיא נגמרת, ואז ממשיכים עוד כשעה בדרך רגילה, בין כפרים עד Curtea de agres. ראינו בדרך: סוסים מכל הסוגים, כרכרות, בארות, מסע הלוויה אחת לזקנה (ראיתי אותה בתוך הארון), אנשים שואבים מים מבאר והרבה ירוק.
בCurtea de agres עוצרים לקנות סים מקומי. הילדים מבלים בינתיים בלהריח את הפרחים בחנות פרחים שצמודה לחנות הטלפונים, ומקבלים מהמוכר פרח כל אחד במתנה. במיטב הנימוס הם מודים "טנק יו", ואז נחרדים לגלות שהם אמורים להגיד מרצ’ומסק ושברומניה מדברים רומנית ולא אנגלית. אוכלים קרטיב ליד הכניסה לכנסיה. חצי ליי (שזה חצי שקל) לקרטיב בטעם אוכמניות והופ קדימה מתחילים את הנסיעה על ה Transfagarasan. הכביש מתפתל דרך היער ובת ה3 נרדמת ולא מתעוררת גם כשעוצרים בסכר viadru. לכן אנחנו מתצפתים על האגם מדוכני המזכרות שליד החניה, בן הזוג ובן ה5 מנסים לאכול תירס חם אבל הוא לא טעים, ובן ה5 מבקש ומקבל שעון חול כי לדבריו "תמיד רציתי כזה מודד זמן". בת ה3 מתעוררת איך שמתניעים את הרכב, מבטיחים לה שבהזדמנות הראשונה גם היא תבחר לעצמה מתנה והיא חוזרת לישון.
אחרי האגם גם אני נרדמת כי הדרך ממשיכה להתפתל דרך יער וזה מאוד מרדים. מתעוררת כשהעצים נגמרים והדרך מתחילה להיות יפה, מתחילים בטיפוס למעלה לעבר הפאס, עוברים דרך מנהרה והופ בצד השני נגלה לעינינו.. מגרש חניה עם מלא חנויות מזכרות. הטמפרטורה צנחה במהלך הנסיעה מ25 ל14 מעלות. אני מוציאה את הבגדים החמים והילדים מבקשים ללבוש את כולם, כולל כובעי צמר. גם בסופת שלגים הם ישרדו עכשו. על כל הפסגות מסביב אנחנו רואים אנשים, ועוד אנשים מטפסים על השבילים לכיוון הפסגות. אנחנו מחליטים שגם אנחנו נטייל ויוצאים לטרק בין דוכן מזכרות – בת ה3 בוחרת פעמון - לבין דוכן הקיורטוש. עולים על גבעונת קטנה לתצפית, הילדים מנסים לגעת בעננים, שניהם רוצים לטפס אל הפסגות בשביל לגעת בעננים כמובן. קונים פלונטה תירס וזה ממש מגעיל, זורקים בפח רחוק לא להעליב את המוכרים בדוכן.
חוזרים לרכב ויורדים את הפאס מהצד השני. דרך מהממת. בן הזוג עוקף את כולם עד שמגיע לשני רוכבי אופניים וואן ששומר עליהם. הרוכבים טסים את הדרך ועוקפים מכוניות בעצמם, הוואן ובן הזוג אחריהם. אחד הרוכבים מידי פעם נעמד על האופניים ונוסע בעמידה.. הם לא מקצועיים, סתם לבושים בטרנינג, נראים מקומיים שיצאו לרכיבה “קלילה” ליד הבית. הדרך נגמרת מהר מידי, לילדים נמאס מקיורטוש ואנחנו בעמק למטה פונים בדרך עפר לכיוון המלון שהזמנתי בהמלצת פורום המטייל. 4 ק"מ של דרך עפר, לא רואים כלום - משני הצדדים צמחייה גבוהה, מאחורינו ענן אבק והדרך מקדימה מלאה אבנים חדות. לפני שאנחנו מספיקים ממש לדאוג ולתהות מה אנחנו עושים פה, מגיעים לחוות אלבוטה.
אוסיף תמונה במקום לנסות לתאר. הרגשתי ששבועיים של בהייה בפורום למטייל אירופה השתלמו. בעודנו מתרגשים מהנוף ובקתות העץ המושלמות, הילדים מתרגשים (לפי הסדר) מהבריכה, משתי הנדנדות, בריכות הדגים, קור עכביש, גשר עץ ופרפר חצי מת. בן ה5 האמיץ דורש בגד ים קופץ לבריכה ויוצא מיד, כך פעמיים וחצי עד שמוותר על לשחות בבריכה. עושים סיבוב במתחם, הם מגדלים בעצמם את הירקות, את הדגים, מכינים לבד את לחם, הגבינות ומעשנים את הבשר. בת ה3 מפהקת ומודיעה: "אני מוכנה לארוחת בוקר". אז מתקלחים והולכים למסעדה. כולם מסביב רומנים, פרט ל5 גרמנים. לארוחת הערב מזמינים פורלים כמובן, וגם אורז עם ירקות, ציפס ופעמיים סלט (הגיעו ירקות חתוכים), בירה מיץ תפוחים ומים. החשבון: 120 שח/ליי.
מבט מאגם Balea על הדרך לכיוון צפון:
המרפסת שלנו במלון Albota
יום 2: הכפרים הסקסוניים ו Sighișoara
קמים בבוקר, אוכלים חביתה וירקות, בת ה3 מתבאסת מהכרות ראשונה עם המושג כשרות ומכך שאלוהים לא מרשה לה לאכול נקניקיות. יש מבחר של סוגי גבינות, אני מתלהבת מכולן, בן הזוג לעומת זאת טוען שהן לא טעימות. יש גם ממרח חצילים וממרח פלפלים קלויים שאני מכירה מבולגריה. לפני שעוזבים אנחנו מבקרים במאפיה, האופה מכין לחם, הילדים אדישים.
נפרדים מהחווה ויוצאים לכבישי העפר, היעד - Sighisoara. דרך הכפרים הסקסונים. זו הדרך הכי ישירה, אך לא בטוח שהיא הכי מהירה. השעות הבאות עוברות עלינו בדרכי עפר ואספלט גרוע, בין כפרים ישנים נושנים, חלקם מוזנחים יותר וחלקם פחות. כמעט בכל כפר ישנו מנזר או לפחות כנסיה. את המנזר של גארדה דה סוס אנחנו לא מוצאים, פספסנו איכשהו את כל הכפר. בכפר הבא אני דורשת חוויה מתקנת, דווקא יש כנסיה אבל היא סגורה. בכפר הבא יש מבצר אבל הוא הרוס. בכפרים הבאים אני מתעייפת ומוותרת על הניסיון בכלל. חולפות על פנינו כרכרות עם סוסים, בחצרות הבתים סוסים. בת ה3 רוצה ללטף סוס וכעבור שעתיים אנחנו מוצאים סוס שעומד לו רתום לכרכרה מתחת לגבעה. אנחנו עוצרים ומלטפים את הסוס, אחרי שמבקשים רשות כמובן. יושבי הכרכרה לא מבינים מאיפה נפלנו עליהם ומה מעניין בסוס.
אני מרימה את הראש ורואה שהסוס שלנו עומד למרגלות מבצר/מנזר/כנסיה. זה סימן משמיים, חייבים לטפס. עוברים דרך שער עץ ומגיעים לחצר המבנה. יש כאן.. באר. כל הדרך ראינו בארות מהרכב, בן ה5 מאוד רוצה לראות באר אמיתית. שומר או אחראי כלשהו שמסמן לנו בשפת סימנים שתיכף יבוא מישהו לפתוח את הכנסיה. אנחנו מבקשים רשות להעלות מים מהבאר, הוא מציע לנו מים מינרלים אבל אנחנו מתעקשים על הבאר. הוא מעלה עבורנו מים ומנקה את השוקת. הוא לא מבין מאיפה נפלנו עליו ומה מעניין בבאר.
סיבוב בחצר, הכנסיה דווקא פתוחה אבל לא פעילה, יש בפנים מישהו ששומע מוזיקת פופ ומתקן את הציורים על הקירות. לאחר העצירה הזו ממשיכים דרך הכפרים, בן הזוג תוהה מאיפה הבאתי את המסלול הזה כי אנחנו לא רואים בדרך שום דבר שקשור לתיירים - לא דוכנים, לא מסעדות, לא מלונות, לא תיירים, גם לא תיירים רומנים. בקושי רואים מכוניות על הכביש.
מגיעים לסיגאשורה וסוף סוף מבינים איפה התיירים מתחבאים. רואים אוטובוסים של טיולים מאורגנים, ואפילו קבוצה של חתייארים ישראלים צועקים בקולי קולות. מטפסים במדרגות לעיר העתיקה, הילדים מתרגשים מדוכני המזכרות ומאלצים אותנו לעבור דוכן דוכן. בת ה3 מקבלת שעון בכאילו אמיתי (5 ליי) שמחליף את השעון בכאילו המדומיין שלה. עכשו היא יכולה באמת לענות בכאילו מה השעה. בן ה5 בוחר מר גמיש רומני במקום המר גמיש הישראלי שהתפוצץ לפני כמה שבועות בארץ. העיר נחמדה אבל אחרי שביקרתי הקיץ בכמה ערים עתיקות בצרפת (לצרכי עבודה), אני לא מרגישה צורך לסקור את כולה. בן הזוג ממילא לא מתלהב מערים עתיקות, אז אני מציעה שנעלה על מגדל השעון ונמשיך הלאה.
המגדל משמש גם כמוזיאון והילדים מתלהבים בטירוף מכל חדר וחדר בעליה למעלה. הם ממציאים הסברים על כל הדברים שרואים. תוך כדי הטיפוס בן ה5 מציין באגביות שברומניה עוד לא המציאו את המעלית. דווקא מנגנון השעון במגדל, שמעניין את בן הזוג ואותי, לא מרשים אותם כלל, ולמרפסת הנוף בקצה הטיפוס הם לא מסכימים לצאת בתחילה בגלל הרוח. בן הזוג משכנע אותם לרוץ מהר את החלק עם הרוח, וכך אנחנו עומדים בחלק המוגן מרוח וצופים לעבור סיגשורה העתיקה.
יורדים מהעיר ונכנסים למסעדה איטלקית, כי מה כבר יכול להיות רע בפסטה ופיצה. ובכן, מסתבר שיכול. שום דבר לא טעים, ואנחנו לא יודעים אם נפלנו על מסעדה גרועה במיוחד או שברומניה לא יודעים להכין אוכל איטלקי. בן הזוג טוען שזו אשמת הגבינות.
מסיימים את היום בCorund. אני מזהה מלון מהתמונה שלו בבוקינג (מלון שלא הזמנתי, רק ראיתי), זה פחות או יותר המבנה הראשון בכניסה לכפר. מסתבר שזה לא בדיוק מלון, זה בית של אנשים ויש להם יחידת דיור להשכרה. כולל מטבח קומפלט. הם לא מדברים מילה אנגלית, הגבר יוצא אלינו חצי מגולח, עם הסכין ביד. האישה מראה לי את החדר ומבקשת 120 ליי (120 שח בשער הנוכחי). כלום כסף. בבוקינג הם פירסמו את החדר ב 140. אני מסכימה מיד. בינתיים בן ה5 מסרב לצאת מהאוטו, המקום לא נראה לו, הוא לא אדום או כתום ואין בו בריכה. אני מבקשת (בתנועות ידיים) מהגבר שיכוון לנו את הטלויזיה לערוץ ילדים, ושולפת את בן ה5 היישר לסרטים מצויירים ברומנית. הילד מאושר מהמפגש המחודש עם טלויזיה. כשהוא מגלה את האמבטיה הגדולה הוא בכלל באקסטזה. הילדים יושבים מול הטלויזיה ובוהים באושר בסרטים מצויירים ברומנית. בעלי הבית מציעים לנו פורלים מהבריכה שלהם לארוחת הערב. איך אפשר לסרב לכזו הצעה, למרות שעוד כואבת לי הבטן מהארוחה האיטלקית הגרועה. בחוץ יורד קצת גשם. בזכות הגשם אנחנו מצליחים לנתק את הילדים מהטלויזיה. הם לא רוצים לטייל בחוץ, אבל טיול בגשם, לזה הם נענים בשמחה. אנחנו חוצים את הנהר שמאחוריי הצימר, הולכים קצת בשדה וחוזרים. ממלאים אמבטית קצף חמה ואני נכנסת עם הילדים.
ארוחת הערב בחוץ על ספסל עץ עם גג. בכלל, לכל המבנים ברומניה יש גג. לכל ספסלי העץ באתרי הקמפינג שאנחנו רואים בדרך, לפחי האשפה, אפילו המאפרות. זה מאוד הגיוני כשחושבים על זה, צריך לאמץ את זה בארץ. הדג בארוחת הערב ממש טעים, מלווה רוטב יוגורט חריף, רוטב עגבניות חריף וציפס עם גבינה מעליו, כמו בבולגריה.
יום 3: Praid, Sovata, Lacu Rosu
פותחים את הבוקר בארוחה פשוטה מעשה ידיה של בעלת הבית שלנו, שאפילו את שמה אני לא יודעת. ערב קודם נעזרתי בתרגום של גוגל כדי לוודא שלא נקבל בשר לארוחת הבוקר. היא שאלה אם סלינה זה בסדר. לא מצאתי מילה כזו והנחתי שהיא מתכוונת למלח, אז אמרתי לה שכן. בבוקר קיבלנו חביתה עם.. סלינה. שומן חזיר.
10 דקות נסיעה ואנחנו ב Praid. לא קשה לנחש איפה הכניסה למכרה המלח. אומנם עוד לא 10 בבוקר, אך המדרכות מלאות ברומנים לבושים בסוודרים (חם בחוץ) עם לחם, קיורטוש ומחבטי כדור נוצה, כולם צועדים במרץ לכיוון המכרה. העיירה מלאה בשלטי חניה, ולאחר התלבטות ארוכה מידי, בן הזוג בוחר את אחד החניונים לעושק היומי. ככל שאנחנו מתקדמים בטיול מחיר החניה עולה. התחלנו עם ליי בודד ב Curtea de agres, עברנו ל 5 ליי באגם Balea וכאן המחיר כבר מרקיע שחקים, 10 ליי ליום, פחות מחצי מחיר של חניה לשעה ברוטשילד...
יורדים עם האוטובוס למכרה. אנחנו והמוני רומנים. במכרה כולם משחקים כדור נוצה, בכל מקום. בפינה אחת עומדת קבוצה ועושה התעמלות, אני מחפשת את המדריך ומגלה שהוא בטלויזיה. יש מוזיאון, כנסיה, ג’ימבורי, קולנוע, מתקני שעשועים. בכניסה ישנה פינת יצירה לילדים, אנחנו אומרים לילדים שנעשה סיבוב ונחזור לשם. לא יודעת מה עושה כאן מי שאין לו ילדים, חוזרים תוך 10 דקות.
את השעה וחצי הבאות אנחנו מעבירים ביצירה. בן ה5 עומד ועושה אנדנדינו בין היצירות המוצעות, ולבסוף מחליט שבת ה3 תצבע סוסי פוני והוא יצבע הלו קיטי. תמורת 10 ליי לילד אנחנו מקבלים ערכה עם דבק וחול צבעוני. לא ברור מי נהנה יותר, אנחנו או הילדים.
שמחים וטובי לב אנחנו עולים באוטובוס חזרה לאויר הצח, אני קונה שקית בורקסים ודוחפת לילדים, הם ניקרו בארוחת הבוקר, תיכף תרד להם ההתלהבות מהיצירה והם ישימו לב שהם רעבים. יש פרסומת לבית של פרפרים טרופיים, גם אילן מהפורום המליץ עליו, אנחנו הולכים בעקבות השילוט. בדרך ישנם עוד דוכנים וחנויות מזכרות, הילדים כבר בטוחים שהדוכנים הם מהות הטיול. אחרי שאנחנו מסרבים לעשרות בקשות מופרכות יותר ופחות (בן ה5 טוען שתמיד רצה שבשבת, בת ה3 טוענת שאף פעם לא היתה לה כרית של נסיכות ושניהם מוקסמים מסוסי פוני צעצוע), אנחנו בסוף מתרצים וקונים לכל ילד חפיסת קלפים "ייחודית לרומניה", 5 ליי לחפיסה. בן ה5 בוחר מכוניות ובת ה3 נסיכות.
ממשיכים לכיוון הפרפרים, הולכים ברחוב לא סלול של פרייד, מרגישים לגמרי בכפר, כולל ביוב ותרנגולות, למרות שאנחנו במרחק של 3 דקות הליכה ממרכז העיירה שבה מלונות, מזכרות ומסעדות. בית הפרפרים הוא ביתן די קטן, כמו בית התוכים בגן גורו ליד הסחנה. מלא פרפרים גדולים וצבעוניים, זה באמת מלהיב, הפרפר השולט הוא גדול עם כנפיים כחולות ובהתחלה חשבתי שהוא היחיד, אבל הילדים מגלים עוד ועוד סוגים שונים ודורשים שאצלם כל פרפר ופרפר. הביקור מוכתר בהצלחה ואנחנו חוזרים לחניה שבינתיים התמלאה לגמרי.
נוסעים ל Sovata. יש שם אגם שקוראים לו ursu, אגם הדוב, ולמרות שהשלטים מכוונים ל sovata bei או משהו כזה, אנחנו מבינים לאן לנסוע. קראתי שאסור להתרחץ באגם בין 13 ל15, אנחנו מגיעים ב 13:10 ויש אנשים במים. בזמן שהילדים אוכלים את הקרטיב היומי, הפעם בטעם לימון, אני קוראת את השילוט - זה אגם מלוח, טרמי עם מים שאמורים לעזור לכל מיני מחלות. המים בטמפרטורה חמה, הטמפרטורה עולה בעומק (לכן אסור לשחות בצהריים, כדי לאפשר למי האגם להסתדר). מעונן ויש רוח והשמש נכנסת ויוצאת בין העננים, אבל חייבים לנסות את האגם הזה.. בכניסה מאשרים שהשחיה אפשרית גם בצהריים. אולי כי לא עמוס?
בן ה5 רוצה לשחות, בן הזוג מוכן לשחות, בת ה3 אומרת שהיא לא רוצה לשחות אבל רוצה לעשות פיפי במים. אני משכנעת אותה שיהיה יותר קל לעשות פיפי בשירותים, ובכלל לא טורחת להלביש לה בגד ים.
בן ה5 כבר הוכיח את אומץ ליבו יום קודם ולכן אני חושבת שהוא יעמוד בזה, גם אם קצת קר ויש רוח. אני משאירה את בן הזוג ובת ה3 ביציע לאכול ענבים, ואנחנו צועדים למים. הם לא חמים, אבל גם לא ממש קרים. אני מציעה שנכנס ונשחה מהר ליציאה השניה, להפתעתי הוא מסכים. הוא באמת אוהב מים הילד הזה. אחרי שאנחנו נכנסים בן ה5 מציע שנשחה למצופים הכתומים הרחוקים, מה שאכן מתבצע. למרות שזה רחוק הוא נח עליי רק פעם אחת. בדרך אנחנו משוחחים עם ברווז שמעודד את בן ה5. יוצאים היישר למקלחת חמה. אסור שמפו, כנראה המים חוזרים לאגם.
יושבים לצהריים מעל האגם. המסעדה נראית כמו עוד מסעדת תיירים, יש לה נוף לאגם, מוזיקת פופ, כל מה שצריך כדי לצפות שהאוכל יהיה גרוע. לפחות אין מנות איטלקיות בתפריט. אנחנו מזמינים בחשדנות שניצל אחד, אורז, ציפס וסלט. הכל טעים, חוץ מהציפס, שמצטרף לרשימת המאכלים שאסור להזמין ברומניה. מזמינים עוד שניצל, ועוד סלט (בעצם ירקות חתוכים) והופ קדימה לדרך.
יש מקום שסימנתי בבוקינג.קום, והמליצו עליו גם בפורום למטייל - Red lake inn. מחליטה שנעשה את מה שכבר עבד ב Corund, פשוט נגיע ונראה אם נקבל מחיר יותר טוב מבוקינג. אנחנו אכן מגיעים, המתחם נראה נחמד אבל החדר ממש פצפון, והם רוצים 60 יורו. אני אפילו לא טורחת לנסות להתמקח. אומרת בנימוס תודה ויוצאים חזרה לדרך. הילדים חורפים במושב האחורי, אז אין סיבה שלא נמשיך לנסוע לפחות עוד שעה, לפחות עד חמש וחצי. וכך אנחנו מגיעים לאגם האדום. קצת לפני האגם מתחילים שלטי הכוונה לכל מיני פנסיונים, בעודנו תוהים איפה והאם להכנס, האגם נגלה לעיינינו משמאל, ומימין שלט ל"וילה 12" על גבעה שצופה לאגם. שם אני רוצה לישון. עולים בדרך עפר תלולה, מחכים שבעלת המקום תרד מהגבעה בה היא מאכילה תרנגולות. היא מראה לי את החדר. נוף מדהים. חדר סביר, קצת ישן. היא לא מחייכת, רוצה כסף עכשו וגם את רישיון הנהיגה שלי. החשדנות מדבקת. בגלל התנהגות האשה אני קצת חשדנית, ונרגעת רק כמה שעות מאוחר יותר אחרי שעשינו מקלחת חמה, כל האורות עובדים, אין הצפה בביוב, האשה אפילו הביאה לי עוד שמיכות כשביקשתי ונדמה לי שהיא אפילו קצת חייכה.
אבל לפני כל זה אנחנו חוזרים לסיבוב על שפת האגם.אין כמעט תיירים או בכלל אנשים, אנחנו שוב עוברים בין דוכני המזכרות, משווים מחירים של קיורטוש ובסוף מתיישבים במסעדה עם נוף. האגם מרשים. הוא מספיק קטן כדי שאפשר יהיה לראות אותו מכל הכיוונים. גדמי עץ שיוצאים מהמים, בשילוב ההרים מסביב משווים הוד למקום. מול הנוף הזה הילדים שותים שוקו חם עם קש, אוכלים פנקייק שוקולד עם בננה ואנחנו מנסים מרק גולאש בקר, טעים וחריף.
האגם ב Sovata
האגם האדום:
יום 4: טרק קצר ב Durau
בוקר באגם האדום. כל המסעדות נראות סגורות. קונים מצרכים ומתמקמים בספסלי עץ ליד הסופר. באמצע הארוחה הטמפרטורה צונחת ל13 מעלות. קר לנו ואנחנו רצים עם הכריכים לאוטו. הילדים מוכנים לוותר על השיט שהבטחנו להם כי קררר. בן הזוג מתעקש שלפחות נסתכל על האגם מקרוב. זה נחמד, מאכילים ברווזים. השייט ממילא עוד לא פועל (השעה 9 וחצי בבוקר). כשהברווזים שבעים אנחנו חוזרים למכונית ומתחילים בנסיעה. מגיעים די מהר למעבר Bicaz. מקום יפה, נחמד, אך אי אפשר ממש להנות ממנו כי זה כביש צר שעובר בהר, אין שוליים, והמקומות בהם אפשר לעצור מלאים בדוכנים. לא הייתי טורחת להגיע במיוחד לכאן, מצד שני, זו ההמלצה של גולני שסיקרנה אותי והביאה אותנו לאיזור, ומהאגם האדום נהנו מאוד. במיוחד בגלל שישנו לידו וראינו אותו גם בערב וגם בבוקר.
אחר כך אנחנו נוסעים ונוסעים במשך שעתיים. עוברים את הסכר של Bicaz - דומה לסכר של אגם Viadru רק שהפעם אפשר לצלם ולהסתובב קצת כי בת ה3 ערה. מהסכר נוסעים לאורך האגם. נוסעים ונוסעים ונוסעים והאגם לא נגמר. אפשר לראות את הסכר מהצד השני, מראה מרשים. בסביבות 12 וחצי מגיעים ל Durau. היישר לחניה של המנזר. הילדים חורפים עמוק, אי אפשר שלא להרדם בדרך המפותלת והארוכה שעברנו. מעירים את הילדים ונותנים להם לבחור - סופגניה או עוגה, מהחנות שצמודה למנזר. שניהם לא משהו. מבקרים במנזר, הפרחים יפים אבל זה לא ממש מעניין. משם לבקתת הכניסה לפארק, שם מסביר לנו הפקח שישנו מסלול למפלים - שעתיים הליכה כל כיוון, או מסלול לבקתה - שעה הליכה כל כיוון. בוחרים במסלול של השעה כיוון, כי אי אפשר רק לנסוע כל הזמן, צריך ללכת קצת (אבל 4 שעות נשמע מוגזם עם הילדים). זו שמורה וצריך לשלם לפקח - 5 ליי על כל מבוגר ועוד 5 ליי על המפה.
השביל מסומן היטב. עולה בתלילות דרך היער. בן ה5 באקסטזה מוחלטת. נהנה מכל אבן ומכל עץ. אוסף עלים מיוחדים, אזוב, אצטרובלים כמובן, וגם אבנים בצורות מיוחדות. בת ה3 לעומתו מודיעה שהיא עייפה אחרי כמה צעדים, ובעצם מבלה את השעות הקרובות במנשא. בן ה5 הולך והולך, מטפס ומטפס, וממש מאושר. מסביר ש"תיכף נשב ואמא תספר את האגדה על האורן, ונהנה לנו". בשלב כלשהו, הוא בכל זאת מתעייף. זה היה צפוי וזה היה מפתיע שלקח לו יותר משעה להשבר. לשמחתנו אנחנו מעריכים שאנחנו כבר קרובים לבקתה, מעריכים לפי זה שהשמיים מתחילים לבצבץ בקו העצים. גוררים את בן ה5 בחלק הכי מפותל, עוד כחצי שעה והגענו. לקח לנו כמעט שעתיים. בבקתה נוף מדהים, חבל שכל ההליכה היתה ביער ואי אפשר היה להנות ממנו קודם. אני מגלה שקשה לי להנות מהטיול בצורה כזו. ההליכה, הנוף, הבקתה, החזירו אותי לזמנים אחרים וטיולים אחרים שעשיתי. בכיף הייתי ממשיכה לבקתה הבאה ללינת לילה. במקום זה אני דואגת שבת ה3 לא תתייבש, שבן ה5 לא יתעייף, מה יקרה אם יתחיל לרדת גשם או ערפל לפני שנרד למטה, מה יהיה אם הילדים ירטבו, הם ישרדו אבל אני לא רוצה שתהיה לבן ה5 חוויה שלילית, אני לא רוצה שהוא ישנא טיולים. מה אם קשה לו מידי והוא לא יסכים לטייל יותר? ואיך הוא בכלל ירד את ההר מבלי להחליק? אף אחד לא שותף לחששות שלי. כל השאר נהנים מאוד. אני מזמינה שתי כוסות שוקו - הוא לא טעים והילדים לא שותים, וגם חביתה ומרק ועגבניות. נחמד שתמיד אפשר להזמין סלט או לפחות צלחת עגבניות. אחר כך עוד מרק ועוד חביתה. לא מתמהמהים יותר מידי, מתחילים בירידה.
בירידה הילדים מצליחים לריב. בן ה5 רוצה לתת יד לבן הזוג, אבל בת ה3 על הגב של בן הזוג בועטת בבן ה5 עם הרגליים. בת ה3 עוברת לגב שלי ואנחנו מתרחקות קדימה. פתאום, במקום לשמוע את בן ה5 (שדיבר ללא הפסקה כל הדרך לפסגה) אני שומעת את היער. הוא מלא חיים שלא שמתי לב אליהם בעליה. סנאים רצים בין העצים, ציפורים שרות, נקרים מנקרים. הירידה חולפת מהר ואנחנו למטה תוך שעה.
בן הזוג לא רוצה לישון ב Durau, אומר שהמקום לא נראה לו. השעה כבר 17:00 אבל הוא מוכן להמשיך לנהוג. נוסעים עד Gheorgheni. יש שם מלון שנראה טוב בבוקינג. מנווטים אליו. הוא אכן נראה טוב. אבל הוא סגור ונעול. אני משוכנעת שהלילה כבר ניפול עם הלינה. כבר שש וחצי בערב, עברנו בכניסה לעיר כמה פנסיונים שנראו נחמדים, אבל היינו בדרך למלון הזה שראיתי בבוקינג. איזו טעות. זהו. הספיק לי. לא פותחת יותר בוקינג כל הטיול. ממשיכים למרכז העיר, ובכיכר אני מביטה ימינה ורואה שאנחנו חולפים על פני מלון שנראה סביר. יש לו גם מסעדה ואני מתה מרעב (אני היחידה, השאר נשנשו גרעינים ופירות יבשים). בן הזוג עושה סיבוב נוסף בכיכר ואני יורדת לבדוק. זיל לזול. מגוון חדרים בין 80 ל130 ליי לחדר, וכולם פנויים. דווקא החדר עם 4 מיטות ממוקם בעליית הגג ונראה לי יחסית צפוף. אני בוחרת חדר נאה ומואר עם 3 מיטות, ו2 מלצריות שמשמשות גם כעובדות המלון מביאות לנו מיטה נוספת בשמחה. הן ממש חמודות ונראה שהן משועשעות שסוף סוף יש אורחים במלון. מתקלחים ויורדים למסעדה (או כפי שהילדים מנסחים זאת: היום אנחנו ישנים בתוך מסעדה). מעשנים בפנים ואנחנו מתיישבים בחוץ, שם מגלים גן משחקים לילדים. מושלם. ביי ביי בוקינג. אני מסירה את האפליקציה.
המלון בGheorgheni - אופציה טובה למי שצריך לינה באיזור
אגם Bicaz:
יום 5: Brasnov
אחר ארוחת הבוקר אנחנו בדרכנו ל Brasnov. בדרך עוברים דרך העיירה Tusand שמלאה במלונות ונראית כאילו היא נקודת מוצא לאנשהו, אנחנו לא מצליחים להבין לאן. עוצרים שם ל”ארוחת סופר” - קונים מצרכים בסופר ואוכלים בחוץ. בפאתי העיר עוצרים ב Prejmer כדי לעשות “וי” כל ביקור בכנסיה במבוצרת. בן הזוג ואני לא מתעניינים במבצרים וכנסיות אבל זו נקודה טובה לחילוץ עצמות לפני הכניסה לעיר. בסוף נהנים מאוד כי הילדים מאוד מתלהבים (ואני מלווה את הביקור בהסברים על אבירים, נסיכות, דרקונים ומה לא).
בצהריים מגיעים לברסנוב. נוסעים עם השילוט למרכז העיר ומוצאים חניה ליד הכנסיה השחורה. הכנסיה לא הרשימה אותי, לא מבחוץ וגם לא מבפנים. את האחרים כמובן שלא הרשימה. עושים סיבוב במדרחוב, אוכלים פנקייקים באחת המסעדות. מגיע חשבון של 95 ליי, אחרי שהתרגלנו לשלם 55-60 ליי לארוחה.
הולכים עם הזרם לכיוון הרכבל שעולה לתצפית הר טמפה. עולים לתצפית ומשקיפים על העיר ליד האות V, השם ברסנוב נישא מעל העיר. קונים פטל וסירופ פטל בדוכן של הפטל, ותירס בדוכן של התירס. מה שיפה זה שהמחירים אחידים. 5 ליי לפטל, 3 ליי לתירס. בשום מקום כמעט לא ראינו שמנסים לעשוק את התיירים. אולי כי רוב התיירות היא פנים ארצית.
כבר חמש אחה"צ אבל בן הזוג מבקש שניסע לראות מה יש בדקתלון המקומי. הוא זרם עם כל תוכנית שעשיתי בטיול, וכמעט לא ביקש דבר. לא מתאים לי דקתלון אבל הוא מבקש יפה.. בכלל הוא מתנהג למופת כל הטיול.. אז נוסעים. ההיצע למבוגרים דל יחסית לסניפים באירופה, הטעם הרומני כנראה שונה. לילדים אני בכל זאת קונה טרניגים, נעליים, ובת ה3 מתחדשת באופני איזון ב200 ליי.
עוברים בדרייב-אין של מקדונלד ומגיעים לסנדו וג’טה ברסנוב עייפים ורצוצים. את ההמלצה על הלינה אצלם מצאתי בפורום של המטייל. נדמה שכולם ישנים אצלם. התלבטתי, והחלטתי שננסה. אנחנו מגיעים עייפים ושבעים, וכמעט שלא מתקשרים איתם בלילה הראשון.
יום 6: Zarnesti, Bran
הבוקר מתחיל ברגל שמאל כי הילדים משתוללים כהרגלם בארוחת הבוקר, יש להם מלא מרץ והם לא רעבים, הם תמיד רעבים חצי שעה אחרי ארוחת הבוקר, לא משנה באיזה שעה היא. סנדו וג’טה קצת בהלם מהם, ג’טה נוזפת בהם ואם יש דבר שאני לא מסוגלת לסבול זה שמעבירים ביקורת, גם היא עקיפה, על החינוך של הילדים שלי.
במקביל אלינו מתארחים עוד אנשים, דוברי רומנית וללא ילדים, וסנדו וג’טה מתמקדים בהם, מה שלא ממש מפריע לי כי אני יודעת מה אנחנו עושים היום. אנחנו הולכים לראות דובים בשמורת הדובים ב Zarensti. אנחנו מגיעים בדקה ל10, כדי לגלות שהסיור ב 10:30. הילדים רוקדים ושרים בחניה, על רכס ההר, במשך חצי שעה. בסיור עצמו הם מתלהבים בדיוק 5 דקות מהמפגש עם הדובים, ובמשך שאר הזמן עסוקים ב"צייד" פטל לאורך שביל ההליכה. אני מרותקת להסברים, הסיפור של הדובים מאוד עצוב, המקום פועל כמקלט לדובים ששהו בשבי, כל דוב בטראומה מסוג אחר. זה כל כך עצוב שאני לא מסוגלת לתרגם את ההסברים לילדים, מתמצתת את האנקדוטות ומשמיטה את הפואנטה בכל סיפור לילדים - הדובי הזה אוהב לאכול רק לחם עם דבש, הדובי הזה זז עם הראש מצד לצד כי כך הוא רגיל, וכד’. אחרי הדובים אנחנו עוצרים בסופר, ובזמן שבן הזוג והילדים עורכים קניות, אני מנסה להבין איך מגיעים ל Zaranesti gorge ופשוט לא מצליחה. מחליטה שניסע לכיוון Magura. נוסעים לפי השילוט ועוצרים כשרואים פקח וכך מגלים שאנחנו בכניסה לשמורה Piatra craiului ושבעצם – הצלחתי לנווט אותנו ליעד. קונים כרטיסים (5 ליי למבוגר, הילדים קטנים מידי) ונכנסים לטיול הלוך-חזור בקניון. מדובר בהליכה על שביל עפר לאורך נחל, בין מצוקים גבוהים ומרשימים. לדעתי יפה יותר ממעבר ביקאז כי אין מעבר למכוניות. לא הגענו עד הקצה, הסתובבנו שנמאס לנו וחזרנו לרכב.
משם אנחנו נוסעים ל Bran ומגלים כפר חביב עם המון אופציות ללינה שנראות יפות ונעימות, אין לי מושג לגבי מחירים. לפני יומיים בן ה5 טיפס על ההר בדוראו, הבטחנו לו שיקבל מה שירצה מהדוכנים והוא שוב בחר מזכרת רומנית טיפוסית, כרית ספידי (גיבור הסרט המצוייר "מכוניות"). הוא ראה כרית כזו בדוכן באגם האדום וסירבנו לקנות לו. בת ה3 כמובן מקבלת גם לבחור ובוחרת כרית נסיכות. נשאר למצוא את הכריות. בברן שוק גדול, ממש בכניסה לטירה. יש תור ארוך בכניסה לטירה, אבל אנחנו לא באנו בשביל דרקולה, באנו בשביל ספידי והנסיכות. אנחנו עוברים דוכן דוכן ואין זכר לכריות. מוזר, כי הן עיטרו כל דוכן באגם האדום וגם במעבר ביקאז. רגע לפני שאנחנו מתייאשים, מגיעים כבר לסוף של השוק ומוצאים 2 דוכנים עם כריות, יש אפילו 3 סוגים של כריות ספידי ובן ה5 עומד ועושה אנדנדינו במשך 10 דקות, רק כדי לבחור את הכרית שמראש ידענו שיבחר.
לסיום היום עולים עם הכביש מ Rasnov לכיוון Pioana Brasov . הילדים נרדמים, אני חוטפת בחילה מהנסיעה המפותלת ורק בן הזוג מתלהב, גם מהדרך וגם מהמקום. מודיע לי שכאן היה רוצה לישון. טוב, נדע לפעם הבאה. חוזרים לארוחת דגים אצל סנדו וג’טה. הערב אנחנו האורחים היחידים והיחסים מתחממים, עונים לי בסבלנות על כל התהיות שלי לגבי רומניה.
יום 7: Busteni ומערת הנטיפים ב Rasnov
היום עולים ברכבל בעיירה Busteni. אני יודעת שיש תורים ארוכים לרכבל, לכן תכננתי מראש ליום שני ולא לסוף שבוע. אנחנו מגיעים בסביבות 11, ואכן יש תור. את הזמן מעבירים באכילת פטל (הילדים), משא ומתן עם הנהגים המציעים טיול ג’יפים להר (בן הזוג, הם ירדו ל 350 ליי עבור כולנו) ובספירת האנשים בתור (אני). אני לא רוצה טיול גיפים. יש לי בחילה מהנסיעה הנה, ונסענו כל כך הרבה ימים, אני רוצה רכבל, וספרתי את התור ואני יודעת שעוד 3 רכבלים יהיה תורנו.
בסופו של דבר חיכינו פחות משעה, העליה ברכבל ארוכה ומרשימה. לידיעת הבאים אחרינו - הרכבל פעיל כל יום מ8 וחצי בבוקר, בימי שלישי מ10 וחצי בבוקר. נראה לי נחמד לישון בבושטני ליד הרכבל ולהתחיל את הבוקר בעליה עליו.
הנוף למעלה מדהים, הכי יפה שראיתי ברומניה. כאילו הנחיתו אותנו באמצע הטרק של האנפורנה (נפאל), וחסכו לנו שבוע הליכה. האטרקציה המרכזית בקירבת הרכבל אמורה להיות כמה סלעים שהרוח עיצבה בצורות משונות, אבל זה באמת לא העיקר. הנוף!! בא לי ללכת לכל הכיוונים. הבעיה היחידה היא שקר נורא, הבאתי פליזים אבל זה לא מספיק, ונראה שענן מתקדם לכיווננו, ואני חוששת מהתור לרכבל היורד. בסופו של דבר לא היה תור לרכבל למטה, אנחנו מגיעים למטה ב14 ורואים שגם אין תור לעלייה. לדעתי עמדנו בתור בבוקר ב"שעות השיא".
עושים פיקניק על שפת הנחל ליד הרכבל. מתחיל לרדת גשם ואנחנו חותכים לדקתלון וcarfour, כלבו ענק שממול. הכלבו די משעמם, אני קונה קצת בגדי חורף לבת ה3, הילדים מבקשים פאזלים עם המוטיב החוזר שלהם – ספידי ונסיכת.
השמיים מתבהרים ואנחנו נוסעים למערת הנטיפים של רסנוב. המערה היא הד חיוור למערת הנטיפים בארץ, אבל המדריכה חמודה, הילדים מתרגשים ובסך הכל זו חוויה נחמדה. ביציאה מהמערה יש אומגה ב-10 ליי. בן הזוג עושה, ואז בן ה5, שמיד דורש ומקבל סיבוב שני. הילד גיבור.
הרכבל העולה מהעיירה Busteni:
פסגת ההר וגם פסגת הטיול מבחינתי (לכאן מגיעים עם הרכבל):
עוד תמונה:
יום 8: מבצר Rasnov וטיפה מבוקרשט
יום אחרון לטיול. טרם ביקרנו באף טירה ברומניה, למרות שישנו ספר הדרכה שנקרא "רומניה - ארץ הטירות והמים". חייבים לסמן וי על טירה אחת לפחות. אני בוחרת בטירה הקרובה, טירת rasnov. קראתי שהיא מרשימה יותר מהטירה בברן. עולים עם טרקטור לטירה, ובכניסה עמדת חץ וקשת. 8 חיצים ב 10 ליי. כולנו פרט לבת ה3 יורים, הבנים מצליחים לא רע. גם את זה בן ה5 דורש ומקבל, שוב ביציאה מהטירה.
מכאן נוסעים לבוקרשט, הדרך משעממת. תחילה כביש חד נתיבי, כפי שחווינו כל הטיול. ההבדל היחיד הוא שהכביש עמוס במכוניות. אחר כך אוטוסטרדה ריקה ממכוניות.
בפרברי בוקרשט נכנסנים ל Banasea shopping center - קניון ענקי. עושים סיבוב ומחליטים שנחזור לשם לארוחת ערב. זו רומניה אחרת, אנשים אחרים, נראה לי שאף אחד מהם לא אסף היום תפוחי אדמה בשדה או רכב על סוס.
נוסעים לפארק heruastru לשייט בסירה. ומשם חזרה לקניון.
בערב בן הזוג מוריד אותנו במלון(אותו מלון כמו בלילה הראשון) ונוסע להחזיר את הרכב. הפעם אנחנו בבניין אחר של המלון. הוא חדש יותר וסגול יותר.
תם ונשלם.
לסיכום - ארץ יפה וזולה. בהתחלה ציפיתי לראות דברים מיוחדים וייחודיים. אחרי יומיים שיניתי את נקודת ההתייחסות, התייחסתי לטיול כנופש ולא כמסע לחקר פלאי העולם, ואז התחלתי ממש להנות.
