יום ה 18.6.15
הכניסה ליוסמיטי דרך מעבר טיוגה
בזמן ארוחת הבוקר במלון בבישופ גילינו שבעיר מתקיים גמר הרודיאו של המדינה- זה הסביר את כל הקאובואים עם המספרים על הגב שהסתובבו ברחבי העיר. הצטערתי שלא יכולנו להישאר לאירוע המרכזי בערב אבל רצינו להספיק כמה שיותר ביוסמיטי.
עשינו קניות כולל כריכים לארוחת הצהריים ולחם במאפייה המדהימה והמפתיעה באיכותה של אריק שץ ברחוב הראשי של בישופ. נדיר למצוא מאפיות טובות, ובטח בעיירות קטנות בארה"ב. המגוון בחנות של לחמים, כריכים, עוגות עוגיות וממרחים היה פשוט מדהים. אנו קנינו כריכים לפיקניק צהריים (בוקר אכלנו במלון). יצאנו לדרכנו לכיוון יוסמיטי- נכנסנו דרך הכניסה המזרחית בכביש טיוגה שהGPS התעקש לבטא שיוגא.
מעט אחרי הכניסה עצרנו למסלול אגם הכלב Dog lake , לפני המסלול אכלנו את הכריכים המצויינים שלנו בפינת הפיקניק הסמוכה.
המסלול עצמו היה מקסים, הליכה עם עליה קלה בתוך היער עד שגיעים לאגם פסטורלי וחוזרים באותה הדרך (הפעם בירידה) סה"כ כ4.6 ק"מ- כרגיל, הילדים הלכו יפה, וכל האנשים בדרך התרשמו מהטיילנים הצעירים. כמובן שהחלק האהוב על הילדים היה האגם עצמו בו הם נהנו להתאמן בהטלת אבנים, אמנם הם יכלו לבלות במקום עוד שעות ארוכות אך אנו החלטנו לקטוע את השמחה באיבה כי קונן בי החשש שמא אנחנו הורסים במעט את הפסטורליה למטיילים האחרים.
לא ויתרנו על ביקור קצרצר במרכז המבקרים של חלק זה של הפארק שהיה קטן ולא מאוד מעניין ולאחריו נסענו בכביש טיוגה עם עצירות לתצפית ולהתרשמות מהנוף- הילדים בנוהל ניצלו את הזמן לתנומה במושב האחורי. לקראת היציאה מהשמורה היה תור של מכוניות שעצרו לראות דוב (אותו אנו לא ראינו)
הגענו לקמפינג שהזמנו מראש בPine mountain lake בשעות הערב המוקדמות רק כדי לגלות שהוא שומם, מלא יתושים, רחוק מהשמורה ושהשירותים נעולים. החלטנו להקריב את ה20$ ששולמו מראש ולחפש קמפינג מוצלח יותר. אחרי שיטוט ארוך והרבה קמפינגים מלאים או לחלופין ריקים לגמרי הגענו לאתר sweet waters קרוב יחסית לכניסה הצפון מערבית של הפארק. על בישול ארוחת ערב ויתרנו ונסענו לאכול במסעדה סמוכה- דיינר חביב עם אוכל שמנוני ולא ייחודי.
יום ו 19.6.15
העמק של יוסמיטי
יום שלם שהוקדש ליוסמיטי ובעיקר לעמק המקסים. השתדלנו להקדים ולהגיע לשמורה מקום הלינה שלנו היה במרחק רבע שעה נסיעה מהכניסה הצפון מערבית אך משם היה לנו עוד כחצי שעה נסיעה למרכז העמק. לארוחת הבוקר הצטיידנו בסופר של השמורה (שהיה ענק באופן יחסי לחנויות בשמורות אחרות עם כל מה שעלולים להצטרך) ולאחריה נסענו בשאטל אל המסלול שלנו.
החלטנו לעשות את המסלול למפלי ורנל- למסלול שלושה חלקים הראשון עולה רק לתצפית מרחוק עם עלייה אך בדרך סלולה ויחסית קלה, ההמשך הוא במדרגות תלולות אל מפלי ורנל עצמם- ממש אפשר לחוש את רסס המפלים והחלק השלישי עולה עד מפלי נוואדה ומוסיף גובה ומרחק רב. אנו עשינו את שני החלקים הראשונים למרות שהעלייה הייתה לא פשוטה- נראה שהילדים נהנו וטיפסו יפה.
הנוף של המפל מקרוב כמובן היה מרשים מאוד והירידה הייתה קלה הרבה יותר.
ירדנו בשאטל חזרה למרכז המבקרים- אכלנו גלידה וסיירנו במרכז עצמו- צפינו בסרט על ההיסטוריה של הפארק והסיפור על הקמתו- סיפור מעניין ויפה- במיוחד אהבתי את החלק שג'ון מיור ,חובב הטבע והמשוגע לדבר שהיה בעצם הקטר מאחורי הפיכת הפארק לפארק לאומי,לקח את נשיא ארה"ב דאז תדי רוזוולט לטיול קמפינג של שלושה ימים ששיכנע אותו להפוך את הפארק לפארק לאומי ולא פארק מדינה כפי שהיה עד אז.
השלמנו סיבוב קצר במרכז המבקרים וכמובן גם ארוחת צהריים ולאחריה חזרנו לרכב והחלטנו לנסוע לנקודת התצפית בגליישר.
בדרך עצרנו במפל יוסמיטי- בעוד הילדים ישנים באוטו עשינו תורות כדי לצאת לצפות במפלים (כמה מאות מטרים של הליכה) היו בו מים אבל בכמות מעטה, כנראה בגלל שהשנה לא ירדו שלגים כלל ביוסמיטי לראשונה מזה אלפי שנה (הם יודעים לומר זאת על פי ארכיאולוגיה של עצים).
נסענו ברכב לנקודת גליישר, כמובן שעצרנו בדרך בנקודות התצפית השונות כך שהנסיעה התארכה מאוד.
כשהגענו לנקודות גליישר היה כבר כמעט שקיעה- הספקנו לשמוע שיחה מאוד מעניינת של רינג'ר על אש והפארק עם הרבה פרטי מידע שלא ידענו וכמובן להתרשם מהנוף המדהים בשעת השקיעה עת צבעי השקיעה צובעים את הפארק.
אחרי שנשמתנו חזרה אלינו שמנו לב שהשעה מאוחרת, עוד מעט חושך ואנחנו די רחוקים מהמחנה שלנו. החלטנו לזנוח את הרעיון המקורי של להכין מדורה ופויקה בקמפינג ובמקום לאכול פיצה בקארי וילאג' מקום האוכל היחיד באזור שפתוח עד מאוחר (עד 22:00 בלילה). אכן הגענו לדוכן הפיצה מאוד מאוחר כמעט על סף סגירה, הפיצה עצמה הייתה סבירה, הנסיעה בפארק בלילה לא הייתה מהנה במיוחד (זה המחיר שמשלמים על זה שנשארים לראות את השקיעה בנקודת גליישר) והגענו למחנה שלנו רק בחצות עם שני ילדים ישנים באוטו ושני מבוגרים עייפים מלפנים.
יום שבת 20.6.15
שמורת מריפוסה ומונטרי
אחרי שהלכנו לישון מאוחר אתמול החלטנו לא לוותר ולקום מוקדם כדי להספיק להינות גם מהבוקר ביוסמיטי וגם מאחה"צ במונטרי.
נסענו עם שני ילדים ישנים לדרום השמורה, לחורשת מריפוסה. כיוון שהחניה בחורשה כבר הייתה מלאה בשעה 9:30 חנינו בחניון של מרכז ואוה ולקחנו את השאטל החינמי לא לפני שעשינו פיקניק וצחצחנו שיניים (חשוב לדעת בחורשה עצמה אין מים זורמים אז אם אתם מתכננים מילוי בקבוקים צריך לעשות זאת קודם).
לפני הסיבוב בחורשה עצרנו בנקודת המידע לקצת הסבר על העצים מהמתנדב המקומי- מסתבר שדווקא אצטרובל הענק שייך לsugar cone ולא לסקויה שאצטרובליו דווקא די קטנים.
עשינו סיור בחורשה, הלכנו כמו כולם לראות את הגריזלי הענק ועץ המנהרה, חזרנו בעיקוף קל בדרך מעט שונה משהגענו. אכן מדובר בעצים מאוד מרשימים ויש לנו מזל גדול שהספקנו לראותם כיוון שעוד שבועיים אזור החורשה נסגר לצורך שיפוצים שימשכו שנתיים!!
אם מישהו תהה מה עושים במשך שנתיים בשיפוצים ולמה צריך שיפוצים מתברר שהשבילים בהם הולכים פוגעים בשורשים של הסקויות שיחסית שטחיים, ולכן רוצים להפוך את כל הטיילות לטיילות עיליות ולא ממש על הקרקע. יש עוד כמה עבודות תשתית שיש לעשות אבל נראה שבמרכזן שימור הסקויות ופחות הנגשת האתר למטיילים.
לאחר סיבוב של כשלוש שעות התחלנו בנסיעה לכיוון מונטרי.
הנסיעה הייתה מייגעת בשממה, בטח יחסית לעובדה שאנו בקליפורניה אחת המדינות הצפופות בארה"ב. לאורך הדרך היו שדות צהובים רבים ולא היה ברור אם זה כי הם נקצרו לא מכבר או בשל הבצורת הקשה בה נתונה המדינה.
לאחר כשעתיים נסיעה עצרנו לצהריים והתרעננות בעיר קטנה לאורך הדרך במסעדה מקסיקנית עממית ולקפה, ובלי עיכובים מיותרים המשכנו בדרכנו למונטריי.
הילדים שישנו חלק נכבד מהנסיעה היו צריכים לחלוץ מעט איברים ולכן פנינו לגן השעשועים של דני שובבני- מסתבר שיוצר הקומיקס הוא בן העיר ולכן הקימו לכבוד הדמות המצויירת גן שעשועים לא רחוק מהים. הגן עצמו נחנך בשנות ה50. אז, האטרקציה המרכזית הייתה קטר שחור ענק שהילדים יכולים לטפס עליו, מאז המתקנים הוחלפו לכאלו בטיחותיים יותר (ואולי גם פחות כיפיים). סה"כ מדובר בגן שעשועים גדול ונחמד אבל פחות יפה מאלו שבנמל תל אביב, רמת השרון או אפילו נס ציונה.
לקראת שקיעה נסענו לאזור הקנרי- אזור מפעל הסרדינים שהפך למרכזה התיירותי של העיר. שוטטנו על החוף, בטיילת אכלנו שאודר ופיש אנד צ'יפס מצויינים מדוכן של מסעדה קצת מהודרת למצבנו (אחרי 2 לילות בקמפינג). קינוח אכלנו בגלידריה של ג'ירדלי (השוקולודריה המפורסמת מסאן פרנסיסקו)- באופן מפתיע הילדים לא אהבו את הגלידה שהייתה מלאה בשוקולד ועם תוספת קרמל מלוח.
