לרוב האנשים שהיו איתי בטיסת אתיופיין אירליינס מתל אביב לאדיס אבבה, עיר הבירה של אתיופיה הייתה רק תחנת ביניים בהמשך הטיול שלהם אם להודו או ארה"ב ואם לטיול ארוך יותר באפריקה. אבל לי שהגעתי לחודש התנדבות בבית חולים/ בית יתומים בפרברי אדיס היה הזדמנות להכיר אותה מעט יותר לעומק. הנה מספר אתרים ראויים לביקור בעיר ובסביבותיה. -המוזיאון הלאומי- כיוון שאני מתעניינת בפרהיסטוריה ובאבולוציה של האדם התרגשתי לקראת הביקור במוזיאון הלאומי של אתיופיה שידוע כביתה של לוסי, אחת מא מהותינו הקדומות, גופת נקבה מסוג אוסתרלופיתקוס אפרנסיס , סוג של אדם קדמון שחי לפני כ-3 מיליון שנים באפריקה ואחת מהחוליות המקשרות הקדומות ביותר בינינו לבין הקופים. השלד שלה הוא השלד העתיק ביותר של קוף הולך על שתיים. האתיופים מאוד גאים בכך שהם כנראה ערש האנושות, אני לא מבינה כל-כך איך זה מתחבר לאמונה האדוקה שלהם בדת הנוצרית שכנראה לא כל-כך תומכת באבולוציה. לאכזבתי המוזיאון הלאומי הוא מאוד קטן ודי עלוב. יש בו מוצגים פרה היסטוריים ומוצגים שונים בעיקר שקשורים לכנסייה האתיופית. אני בעיקר התאכזבתי כשגיליתי שבעוד אני נמצאת באדיס, לוסי בכלל מטיילת לה ביוסטון טקסס ולנו נותר רק עותק חיוור של עצמותיה. החלק המעניין ביותר לדעתי במוזיאון היו קבוצות התלמידים שהסתובבו עם מדריך בין המוצגים, בניגוד לבני גילם הישראלים הם שמרו על דממה מוחלטת בזמן שהמדריך הסביר וכשהוא שאל שאלות אף כי לא הבנתי את השפה התרשמתי מאוד מהתשובות הארוכות והמפורטות שלהם כאילו הם התכוננו לכך בבית. אין ספק שזו הייתה חוויה אנתרופולגית. -המוזיאון האתנולוגי- מוזיאון זה הרבה יותר מרשים מהמוזיאון הלאומי, הוא שוכן באוניברסיטה במה שהיה בעבר משכנו של הקיסר הילה טדאסי ומציג חפצים המשמשים בחיי היומיום ובאירועים מיוחדים מכל רחבי אתיופיה בין היתר יש משחקי ילדים, תכשיטים וחפצים טקסיים שונים שמסודרים לפי שלבים בחיים וכו' ולאו דווקא לפי פיזור גאוגרפי. בניגוד למוזיאון הלאומי שם יש שורה וחצי הסבר על כל מוצג ההסברים כאן מפורטים ומלווים באגדות עממיות ובאנקדוטות על השבטים השונים באתיופיה. -מרקטו- יש שאומרים שמרקטו הוא השוק הגדול באפריקה, אחרים לא מסכימים על העובדה הזו אך עדיין אי אפשר להתווכח שהוא שוק ענק! ובודאי השוק הגדול ביותר שיצא לי להיות בו. ייתכן ששוק זו לא מילה שמגדירה נכון את הדבר הזה, מדובר בחנויות על חנויות שנמצאים ברחובות או בבנייני ענק שבהן מרוכזים מאות דוכנים של תחום מסוים למשל בגדי נשים או מזכרות. סה"כ כל הרחובות הללו יוצרים עיר ענקית שהיא השוק שבו אפשר לקנות הכול החל מגמל וכלה במצלמה דיגיטאלית. בגלל גודלו העצום של השוק אנחנו התמקדנו באזור המזכרות. שם הייתה לנו חוויה ארוכה ומעייפת של בחירת מתנות לקרובינו והתמקחות עיקשת על המחירים. ההיצע הוא בעיקר של תיקים, תכשיטים, ערכות של קפה ומיני כלי עץ ופסלונים. צריך לשים לב ולהישמר מאוד על החפצים האישיים בשוק כי מסתובבים בו הרבה כייסים, מומלץ לא להגיע עם מצלמה (למרות שיש יופי של הזדמנויות צילום), ולשמור את כל חפצי הערך בכיסים הקדמיים או בחגורת כסף. -חיי הלילה של אדיס אבבה- באופן מפתיע יש בעיר חיי לילה מאוד עשירים עם מועדוני לילה ובארים שפתוחים עד השעות הקטנות. אנחנו ביקרנו בשניים מהם. ה Free Zone מועדון עם מוזיקה חיה, עם הרבה כוכבים החל בזוכה בכוכב נולד האתיופי וכלה בזמר הרגאי המקומי המוצלח ביותר. הקהל הוא בעיקר מקומי, והלבנים הבודדים לא נטמעים בקהל גם בשל הצבע וגם בשל המחסור בחוש קצב וביכולות ריקוד. מועדון אחר הוא הHARLEM JAZZ CLUB מועדון צפוף יותר ולבן יותר. כאשר רוב האנשים הם בגילאי 40 פלוס ואפילו מבוגרים יותר. גם כאן יש מוזיקה חייה אבל בסגנון מערבי. -אוכל- באדיס יצא לי לטעום מספר מעדנים מעניינים, האוהב על במיוחד היה הספריס- משקה פירות מסודר על פי שכבות, מכיל פירות כמו מנגו, בננה, גויאבה, אבוקדו (?!), מאוד טעים ולמרות הסיכון בשתיית מיצי פירות ברחוב מומלץ לנסות לפחות פעם אחת. בדוכני הפירות והירקות מלבד הספריס ניתן להשיג גם סלט- ההגדרה שלהם לסלט מאוד שונה ממש שהייתי חושבת- הסלט מורכב מכל מה שיש בדוכן כמו חסה עגבניה ובצל וגם אבוקדו תפוח אדמה מבושל סלק וגזר מ בושלים וכן אננס ובננה מעל הכל הרבה פלפל ירוק חריף והרבה חומץ ומלח. מעניין וטעים.
מסעדה חביבה שיצא לנו לחזור אליה הייתה הZEBRA GRILL לה יש שני סניפים המוצלח יותר נמצא ברחוב BOLE. למרות השם במבטיח והעיצוב בסגנון הג'ונגל לא מגישים בה סוגי בשר אקזוטיים אלא תפריט מערבי סטנדרטי, של כנפיים קבבים סלטים וכו'. למי שאוכל אוכל אתיופי במשך חודש מדובר בשינוי מרענן ואכן מדובר במוקד משיכה לכל התושבים הזרים שמתגוררים באדיס אבבה. כמו כן בעקבות ההשפעות האיטלקיות בהיסטוריה האתיופית ניתן להשיג מקיאטו מעולה גם בשכונות הנידחות ביותר של אדיס, וכן יש כמה מסעדות איטלקיות מוצלחות מאוד אחת מהן בה יש גם גלריה ממוקמת ברחוב BOLLE מנוהלת על ידי משפחה איטלקית וכל מוצרי המזון מיובאים מאטליה, מומלץ מאוד. -טיול יום למכתש וינצ'י- לאחר שתיאמנו מראש ג'יפ עם נהג שיבוא לאסוף אותנו מבית היתומים יצאנו מוקדם בבוקר מערבה אל מכתש וינצ'י. בדרך עברנו בעיירה אמבו. מדהים איך שהעיר נגמרת בבת אחת ומתחיל האזור הכפרי חקלאי שבו התושבים מתגוררים בטוקולים (מבנים עגולים) וצריפים עשויי עץ וקש. אמבו שאמורה להיות עיר יחסית גדולה שעל שמה אחד מהמים המינרלים הנמכרים באתיופיה התבררה כעיירה קטנטנה שלא כל כך שונה מהפרבר הקטן אסקו בו נמצא בית היתומים. בלי לעצור המשכנו לוינצ'י, העיירה וינצ'י שנמצאת כשלוש נסיעה מחוץ לאדיס ידועה בהר הגעש המרשים שבה וכטיול יום מוצלח מחוץ לאדיס. יש במקום מרכז מטיילים בו ניתן להשכיר סוסים ומדריך ולצאת לטיול. מדובר בטיול סוסים אל הר געש כבוי שבפיר שלו יש אגם. בתוך האגם יש אי ועליו כנסייה, אל האגם מגיעים על סוסים ואל האי על סירה קטנה שהיא בעצם בוצית עם משוטים . הנוף עוצר נשימה והדרך עוברת בתוך יער עם הרבה קופי קולבוס- קוף עם רעמה לבנה שנמצא בסכנת הכחדה. מלבד הקופים ניתן להתרשם בדרך גם מהמון ציפורים מדהימות- עופות דורסים, ציפורי מים וכו'. (אדיס אבבה ידועה כבירת הצפרות של אפריקה) בדרך עוברים מספר שלוליות שהם בעצם מעיינות חמים, לא רחצנו אבל ראינו אנשים שרחצו. תושבי האזור מתפרנסים מתיירות ומחקלאות ומגדלים צמח שנקרא FAKE BANANA שממנו עושים לחם מיוחד. למרות השם המבטיח זה אחד הדברים הדוחים שיצא לי לטעום, והקשר שלו לבננה הוא רק בצורת העץ ולא בטעם של הפרי, גם בעיני המקומיים הוא לא נחשב טעים ואוכלים אותו בתקופות בצורת כי הוא נשמר לאורך זמן. אחרי הטיול בווינצ'י המשכנו לווליסו שם יש מעיינות חמים (חדרים אישיים עם
אמבטיות שממלאים אותם במי מעיינות) ובריכה חביבה. במקום יש גם בית קפה ומתרוצצים באזור הרבה קופים חביבים.
-טקס הבונה- טקס הקפה- אל טקס הקפה הגענו לגמרי במקרה, בעודנו מסתובבים בשכונה אחרי ש קנינו מעט מצרכים לארוחת ערב רצה אלינו ילדה קטנה כפי שעושות הרבה כאן, כדי ללחוץ לנו את היד ולומר לנו שלום (בכל זאת האנשים הלבנים ברחוב זה די מרשים). האמא הנחמדה של הילדה הזמינה אותנו לטקס קפה- בונה. כמובן שהזדמנות להשתתף בטקס כזה לא נופלת בכל יום ולכן הסכמנו בשמחה. האישה הובילה אותנו לבית שלה- בקתת בוץ קטנה מול בית היתומים שגודלה בערך כגודל חדר שירותים ממוצע. בבקתה נטולת הרצפה התיישבנו על הכיסאות היחידים. כמובן שאין במקום חשמל או מים זורמים והמים לקפה הגיעו מג'ריקן אותו האישה מילאה בבאר הסמוכה. כך לאור נר טסדה (האם) הכינה לנו קפה. תחילה היא קלתה את הפולים הירוקים על משטח מתכת עד שהם השחירו בהמשך היא כתשה את הפולים עם מכתש ועלי. לאחר מכן היא שפכה את האבקה לקנקן מסורתי מיוחד. המסורת מחייבת לשתות 3 קנקנים מה שיצא כארבע כוסות לכל אחת. במהלך הטקס האישה הזו שאין לה למעשה כמעט שום רכוש כיבדה אותנו בלחם שלה ובמיני גרגרים שלא היה לנו ברור מה בדיוק הם היו. טסדה דיברה מעט מאוד אנגלית ובשילוב עם האמהרית הבסיסית מאוד שלנו הצלחנו להבין שהילדה לא הולכת לבית ספר כי אין לאם יכולת לשלם את שכר הלימוד השנתי של כ50 ביר (כ17 שקל). זה מדהים לחשוב שסכום שבארץ הייתי מוציאה על גלידה יכול לשנות את חייה של הילדה. על מנת שלא להעליב את האם על האירוח היפה שבתי למחרת ונתתי לה את סכום הכסף הדרוש. טקס הקפה היה חוויה מדהימה והמדהים ביותר זה שזכינו ליהנות מחוויה אותנטית ואינטימית לגמרי בצורה לא מתוכננת, מה שהדגים את חביבות והכנסת האורחים של העם האתיופי.
החודש שביליתי באדיס אבבה היה מאוד משמעותי עבורי, בעיקר בגלל העבודה הרפואית והאנושית בבית היתומים/בית החולים. בתוך חודש כל-כך אינטנסיבי מבחינה רגשית חשוב למצוא אפשרויות להתאורר וליהנות קצת ממה שיש לעיר להציע. אני חושבת שאדיס מילאה תפקיד זה נאמנה. ואני חושבת שגם מי שעובר בה בדרך ליעד אחר יכול להקדיש לה יום או יומיים בהחלט יש לה מה להציע.