יום שני. מפלי קרימל.
תכנית היום הזה נקבעה מראש. מכיון שמשפחת פ' נחתה במינכן והגיעה אתמול לטירול קבענו שבמידה ומזג האויר יאפשר ניפגש כולנו כאן, במפלי קרימל, ביום הזה, שהוא היחיד שהתאפשר כי מחר אנחנו ומשפחת ש' כבר עוזבים בחזרה לוינה.
אכן, מזג האויר איפשר. משפחת פ' הביאה איתה בחזרה את השמש שכה התגעגענו אליה, ואנחנו יוצאים מוקדם ככל האפשר לדרך הארוכה למדי (קרוב לשעתיים, שלמיטב זכרוני עוד מתארכות בפקק תנועה). אנחנו מגיעים אחרונים, ונופלים זה על כתפי זה במפגש מרגש
וההתלבטות להפעם- האם לעלות את כל הדרך בנסיעה במונית כפי שמומלץ בספר, ולרדת ברגל, או לשנס מותניים ולטפס ברגל (ובחזרה במונית? אנחנו מבררים עם אחד הנהגים והאופציה הזו אכן קיימת). אנחנו משאירים את זה פתוח לעת עתה ובינתיים מקבלים החלטה להתחיל לעלות ברגל. לשמחתנו כי רבה מיד בתחילת הדרך אנחנו נתקלים בדוכן וופל בלגי משיב נפש, ואחרי זריקת המרץ הזו העליה מעלה עוברת בקלות ובכיף, כולל חמוד מס' 5 שרץ קדימה כל הדרך. המסלול יפה, מוצל ונוח להליכה, והילדים מאושרים מהמפגש ולא מחפשים אטרקציות נוספות. אבל למען האמת, לולא אלמנט הפגישה הזו באמצע הדרך בין זלצבורג לטירול, לא בטוחה שמוצדק לנסוע שעתיים עד לכאן אם הבסיס שלכם הוא באזור ואגריין-פלכאו.
באופן כללי, בדיעבד חושבת שיש מקום לשקול לחלק את השהות בחבל זלצבורג לשני אזורים, אחד באזור קפרון והשני אזור ואגריין או אולי אפילו זלצקמרגוט.
נחזור לענין קרימל- אנחנו עושים הפסקת מנוחה ארוכה במדרגה הלפני אחרונה, איפה שהמסעדה. לרובנו זה מספק, אבל אדיר ואבא ש' לא מוותרים על הפסגה, והמתבגרות מצטרפות אליהם.
אנחנו חוזרים למרכז המבקרים בכניסה, ומנצלים את זכותנו להכנס עם כרטיס זלצבורגרלנד ל"עולם המים" הקטן הצמוד, שבו פעילויות ומשחקי מים נחמדים ולא מרטיבים.
וזהו, זמן להיפרד שוב ממשפחת פ' שהטיול שלהם רק התחיל ושלנו אוטוטו כבר מסתיים…
אנחנו חוזרים לואגריין לארוז לקראת עזיבתנו מחר בבוקר (שגברת צימר מתקשרת במיוחד להבהיר לנו שזו לא תאוחר מעשר בבוקר בדיוק. פונקט).
יום שלישי. סט. גילגן, סט. וולפגנג והלאה לוינה.
בתכנון המקורי רצינו להקדיש לאזור זלצקמרגוט, על אגמיו ועיירותיו, יום שלם, כולל טיול אופניים, רחצה באגם ושוטטות ברחובות וחנויות ציוריות.
בפועל, מזג האויר שיבש הכל. לו היינו יודעים שכך יהיה המשך השבוע הקודם, קר וגשום במידה הולכת וגוברת, אולי היינו משנים סדרי עדיפויות. אבל כבר למדנו שעל מזג האויר אי אפשר לסמוך וקשה מאוד לתכנן מראש. אז זה יירשם כפיספוס הגדול של הטיול הזה. ואם ככה, אז תכלס... דיינו.
אז היו לנו רק משהו כמו 3-4 שעות ברוטו לבלות באזור היפהפה הזה. התחלנו בגלידה משובחת בטיילת של סט. גילגן, ושם עלינו על המעבורת לסט. וולפגנג. שיט די ארוך, יפה מאוד אבל משעמם לילדים.
ירדנו במרכז העיירה, ונעתרנו לבקשת הקטנים לסיור בעגלה רתומה לסוס. אדיר עלה איתם, ואני והגדולים הסתובבנו בחנויות היפות. אח"כ, עד השעה בה היינו כבר צריכים לרוץ כדי לתפוס בזמן את המעבורת חזרה (הודענו לבעלי הדירה שהזמנו בוינה שנגיע בשש בערב), שוטטנו עוד קצת, עוד בית קפה, עוד סתלבט מול האגם, ויאללה זהו, נגמר הזמן.
בתחושת החמצה ובאסה קלה אנחנו חוזרים לאוטו ומתחילים בנסיעה הארוכה לוינה.
וינה
הדירה שהזמנו רחוקה מאוד מהמרכז, במטרה שיהיה קל לצאת במהירות לכיוון השדה ביום חמישי על הבוקר לטיסה הביתה. אבל בפועל, הבאסה הכי גדולה היא שהחניה הקרובה (שהגדרתי כדרישה בבוקינג...) רחוקה מאוד. אין אפשרות בכלל לחנות ברחוב, והבחורה שמחכה לנו למסור את המפתח מזהירה שלא נשאיר את הרכב במקום אסור אפילו לזמן קצר. אז ההגעה הופכת להיות מאוד מבאסת, כשהגדולים סוחבים לבד את כל המזוודות למעלה (לפחות יש מעלית) ואדיר נוסע לחניה הרחוקה, וכמעט בסוף הדרך לדירה נאלץ לחזור על עקבותיו כי מסתבר שהילדים השאירו תיקים חשובים באוטו...בהמשך מסתבר גם שהוא איבד בשלב כלשהו את כרטיס החניה שמראה את תאריך תחילת החניה, אז ביום היציאה הוא נאלץ לשלם סכום גבוה בהרבה ממה שהיינו אמורים.
אז הערב מתחיל לא משהו, אבל הדירה עצמה ממש אחלה.
הדירה ממש אחלה, אבל כולם רעבים וכבר אין לנו אוכל. אז יוצאים למרכז העיר, נוסעים במטרו לקתדרלת סטפן. אני עוד מקוה להספיק ביקור בבית המוזיקה שפתוח עד תשע בערב, אבל הילדים מקטרים שרעבים אז אנחנו מוותרים ומתחילים לחפש בין המסעדות דוכן של משהו שאנחנו מתירים לעצמנו לאכול, מסוג וופל בלגי או קרפ או צ'יפס שמכינים בנפרד, משהו...אין. להתחיל לחפש את אזור המסעדות הכשרות כבר מאוחר. בסוף אנחנו מוצאים מסעדה שהמלצרים שם (שכולם מהגרים/פליטים?. בכל המסעדות, אגב, ובאופן כללי ברחוב) טוענים שיש קרפ, אפילו מראים לנו את זה בתפריט. אנחנו מתיישבים ונושמים לרווחה שהנה עוד מעט נאכל וכולם יירגעו. אבל הדקות עוברות, והמלצר שלנו נראה מוטרד, עולה למטבח שוב ושוב, וחוזר בידיים ריקות. בסוף הוא נאלץ לגשת אלינו ומתוודה שאין קרפ. נגמר. אנחנו כבר מיואשים לגמרי, על סף בכי, והוא נכמרים רחמיו והוא אומר שיכינו לנו חדש...כל הסיפור נשמע ממש מוזר אבל אין לנו ברירה אז יאללה, בסדר, תכינו חדש...מהון להון, אחרי עוד חצי שעה לפחות של המתנה ללא תוצאות, אנחנו אומרים תודה רבה ויוצאים, רעבים כלעומת שנכנסנו...מה אכלנו בסוף? אני לא זוכרת. כנראה פשוט כמו סבא של הרשלה, הלכנו לישון רעבים…
יום רביעי. גני ארמון שנברון, גן החיות, פראטר פארק ופינאלה במסעדת "בחור טוב"
קמים ליום האחרון של הטיול. אני יורדת לסופר ואנחנו יוצאים הפעם אחרי ארוחת בוקר דשנה ומצויידים היטב בסנדויצים וחטיפים להמשך היום, במטרה לסיים את היום ואת הטיול במסעדה כשרה.
אנחנו נוסעים שוב במטרו, הפעם נסיעה ארוכה יותר לארמון שנברון. עוברים דרך הגנים היפים עד גן החיות שגולת הכותרת שלו הוא כמובן דב הפנדה. גן החיות יפה מאוד, אבל ענק, והטיול בו מתיש. נוסף לכך, תחנת המטרו שביציאה ממנו היתה סגורה לשיפוצים, ונאלצנו לצעוד את כל הדרך הארוכה חזרה לתחנה שבה ירדנו בבוקר, הקרובה לכניסה לארמון.
היעד שלנו עכשיו הוא פראטר פארק, לספק להרפתקנים שבינינו את הצורך באדרנלין.
פראטר פארק מפתיע אותנו מאוד לטובה. המתקנים ברובם ממש שווים ומוצלחים, ומעוצבים יפה. המלצה- להכנס עד הסוף ולראות את כל המתקנים לפני שמחליטים על איזה לעלות, שלא תבזבזו את התקציב על מתקנים פחות שווים ותגלו באיחור את הטובים יותר. אנחנו ויתרנו על גלגל הענק העתיק והמפורסם, יש בו תור ארוך ובסופו של דבר גלגל ענק זה לא מתקן אטרקטיבי במיוחד. אפשר להסתפק בלצלם אותו...
כרגיל, אני תקועה עם פחדן מס' 5, שבורח באמצע ההפעלה מהמתקן היחיד שהסכים לעלות עליו (למרבה הבהלה של מפעילת המתקן, שהפעילה אותו במיוחד בשבילו, ועצרה ברגע שראתה שהוא קם ויוצא, ורצה אחריי להחזיר לי את שני היורו ששילמתי לה)...בסופו של דבר אני משלמת בשבילו על מתקן פשוט של טרמפולינות, ומבהירה לו שיש לו 8 דקות לקפוץ. הילד מותש, גמור, אבל אמא אמרה לקפוץ, אז הוא קופץ קופץ קופץ קופץ עד שנגמרות לו הבטריות ואני מרשה לו לצאת לפני שתם הזמן
…
בשלב הזה גם לשובבה מס' 4 נגמר, וביציאה משער הפארק הם מתיישבים על הרצפה באפיסת כוחות ולא מוכנים לזוז.
אחרי שכנועים ותחנונים, שאין טעם לנסוע במטרו כי עדיין תהיה לנו הליכה ארוכה עד המסעדה, הם מתרצים וקמים וכולנו משתרכים כמו זומבים אחרי אדיר שמנווט עם הטלפון את דרכנו למסעדת "בחור טוב", שם כולנו מפגינים יכולת אכילה מרשימה ביותר ודופקים ארוחה מטורפת.
תם ונשלם. חוזרים לדירה שבעים ועייפים, ישנים לילה אחרון באוסטריה, ועלהבוקר נוסעים לשדה התעופה, לטיסת בוקר הביתה.
להתראות בטיול הבא!
