שבוע של טיול משפחתי בפלופונס יוון - יולי 2015

החוף בקוקקלה

עברו כבר יותר משש שנים מאז הטיול המשפחתי האחרון, כבר התגברנו על הטראומה ואפשר לנסות שוב. אז הוחלט על אזור הפלופונס שביוון, לשבוע. למרבה הצער, השארנו את שתי הגדולות בבית, ויצאנו בהרכב של הורים, שתי בנות (18, 14) ובן (10).

טיסת בוקר של אלעל. ההתרגשות פשוט לא אפשרה לבן הצעיר לשבת בשקט על התחת וגם לא נוף האיים מהחלון. החלפת חוויות עם הספסל שמאחור כמעט והוציאה את אבא מדעתו. מזל שמדובר רק בשעה וארבעים.

על רכב הולוו האדום נאלצנו לוותר (המטען לפלפון לא עבד...- לא לשכוח לבדוק!). אפשרו לנו לבחור בין אוטו קטן, לאחר קטן עוד יותר – אז נדחסנו ויצאנו לדרך. תעלת קורינתוס והשמש הלוהטת של יוון קיבלו את פנינו בתחנה הראשונה. סנדוויצים מהבית, הלוך-חזור על הגשר, נפנוף ליכטות שעוברות מתחת, ואפשר להמשיך. בהחלט תחנת חובה של כמה דקות לקראת המעבר לפלופונס.

המוכר בתחנת הדלק לימד אותנו להגיד "תודה" ו"על לא דבר" ביוונית ("אפחריסטו" ו"פרקלו") – ואת שתי המילים הללו המשכנו לנגן במהלך כל השבוע. היוונים בהחלט נהנו לענות לנו בשפתם כאשר אמרנו תודה.

"מיקנה" – היא האתר הארכיאולוגי הראשון (וכמעט היחיד) שפקדנו. מוזיאון עתיקות מושקע (אין ברירה, צריך לקרוא את ההסברים באנגלית, טוב שלפחות כאן יש כאלו, כי ברוב המוזיאונים פשוט אין). טיפוס לתל ויציאה דרך "שער האריות" המיקני. לא למדנו הרבה על המיקנים – אבל הם כנראה היו עשירים וחזקים.

ממשיכים. בצד הדרך מתגלה "סוס טרויאני" עשוי מגרוטאות ברזל , ולידו סדנה ענקית, מלאה בגרוטאות, כדים, כלי חרס ורהיטים מעצים ודלתות ישנות. המוכרת מאוד רוצה למכור, אך לא מוכנה לתת הנחה על פעמון פרות ישן (70 יורו) אז נאלצנו לוותר. בכל זאת שווה לעצור ולהסתובב, מבחר הגרוטאות, ותצוגת הרהיטים מרשימים ביותר.

התחנה הבאה – וילה ויסטה , ליד טולו (Tolo) המלון שלנו לשני הלילות הראשונים. דרך מפותלת ומשולטת הביאה אותנו לווילה ולפגישה עם נודס (או נודלס – כפי שאנחנו קראנו לו), שהוא גם הבעלים, גם החדרן, המלצר והסבל ובעיקר מאוד רוצה לעזור ולארח. בתור האורחים היחידים במקום זכינו ליחס מיוחד (אפילו מהכלבים של המקום) ולהובלה לחוף לרחצת ערב ראשונה.

את הערב סיימנו בנפליון (Nafplio) היפה לגלידה, תירס, וסיבוב בטיילת. סיכמנו שלא מיצינו ושנחזור שוב.

היום השני נפתח בארוחת בוקר בחצר של נודלס (הוא הטבח, המלצר ושוטף הכלים – כבר אמרנו...). תוך כדי גם זכינו לסקירה על מצב התיירות והמצב הכלכלי והדמוגרפי של יוון. למרות הפינוק והנוף, סיכמנו שלמחרת נסתפק בפיקניק ברבע מחיר.

התחנה הראשונה היא המצודה הוונצינית של נפליון לתצפית מדהימה על כל המפרץ ששוב עושה חשק לבקר בעיר ולשוט לאי התליין. משם הדרך ארוכה לאפידברס (Apidavros) - קצת גם באשמת וויז (מסתבר שהמפות של ה-Waze לא תמיד מעודכנות עד הסוף, ויש אתרים שהוא אמנם מצא, אך לא הצליח לבנות מסלול. נעזרנו רבות גם במפת 1:150,000 של פלופונס). המקום הוא אמפיתאטרון ענק, שפעיל גם היום ושמצדיק טיפוס לשורה העליונה לצורך צילום מרשים.

ושוב בנסיעה ארוכה – לעיירה ארמיאני (Ermioni) (מזל שהילדים ישנו חלק מהדרך). בדרך עוד הספקנו לטפס לאחד מהמערכים של טורבינות הרוח שנצפות מהפסגות שמסביב ולהתרשם מהגודל של כל אחת מהן. ארמיאני - יפה, יפה, והחוף שלה עוד יותר. בטברנה מעל הים עשינו הכרות ראשונה עם הפרפה – הקפה השחור, הקר והמוקצף. ביקשנו אותו ללא סוכר, כי כך אנחנו רגילים מהבית, רק כדי לגלות בהמשך השבוע שהסוכר משפר את טעמו פלאים, ושכאשר מוסיפים לו גלידה הוא הופך למעדן אמתי.

הנשים נשארו במרפסת המוצלת והגברים ירדו במדרגות הצמודות לטברנה אל הים הצלול והקר. איזה כיף שאין חול ואפשר פשוט לצאת, להתייבש ולהמשיך את היום רעננים ונקיים. חזרנו לוילה להתארגנות ויצאנו לערב נוסף בנפליון. הצטרפנו לטיול משפחות יווניות בשייט לאי התליין וסביב לעיר, כולל שירי פולקלור יווניים מסלוניקי (התברר שמשם הם הגיעו לכמה ימי חופשה בדרום). חזרנו אל העיר ו"נפלנו" על גלידה "רומא" המעולה (אכלתם כבר גלידת שוקולד עם צ'ילי חריף ?) ועל חנות ממתקים עם מוכרת חמודה שמוכנה לתת לטעום בלי חשבון... ללא ספק זו עיר תיירות בסטנדרטים אירופיים !

נפרדו מנודלס בבוקר ושמנו פעמינו בדרך המהירה אל לבידי (Levidi) לטיול טרקטורונים מוזמן מראש אצל ניקולס. הערכות קצרה במלון המשפחתי שלו ושל אשתו ויציאה אל הטרקטורונים. הסבר קצר (גז, ברקס, קדימה אחורה) ויאללה לדרך. ניקולס הראשון עם בנימין מאחוריו ואנחנו דולקים מאחוריו ומשתדלים לעמוד בקצב. נסיעה מהירה ברחובות הכפר, בדרכי העפר שמסביבו , ובחלק האחרון טיפוס אל הרכס וירידה דרך חורש אורנים שחורים והמון פרפרים. ללא ספק אטרקציה אמיתית ודרך נוחה לחוות מהטבע של הרי יוון.

התחנה הבאה – מערת האגמים. מערת הנטיפים יפה ומרשימה והמים בבריכות צלולים. רואים כל השתקפות ושומעים כך טיפת מים. חבל רק למדריך אין מושג באנגלית ותפקידו מתמצא בלדאוג שלא נשאר בפנים...

משם נסיעה בגשם שוטף אל דימיטצנה (dimitsana) למלון אמניטס הנקי והאלגנטי המשקיף על העיירה (Guesthouse Amanites ). גם כאן גילינו שאנחנו לבד ושהמלון ובעליו הצעיר עומד כולו לרשותנו. קפצנו לביקור במוזיאון המים הפתוח, והמדריך במקום הפעיל לכבודנו את המתקן הענק לכתישת אבק השריפה. התארגנו (ירקות, דלק, לחם. עדיף לא לסמוך על המכולת בעיירה, ולקנות מראש באחד מהסופרים הגדולים) והכנסנו את השבת עם שניצלים מהבית ואורז שאמא בשלה.

ארוחת הבוקר, כולה בשבילנו. ושוב זכינו תוך כדי ללמוד על החיים ביון ולשפשף את האנגלית. יצאנו לסיור בעיירה ההררית, שאותו המשכנו בשעות אחה"צ לאחר מנוחה בשעות החמות במלון. את היום סיימנו בגלידה בכיכר העיר עם התושבים המקומיים ועם קצת תיירים שכנראה מגיעים בעיקר בסוף שבוע (עובדה – ביום ראשון חדר האוכל של המלון היה מלא).

את יום ראשון התחלנו בירידה למנזר התלוי (Prodromou) בתוך ערוץ לוסיוס. הדרך לרכב סבירה בהחלט, והליכה רגלית של עשר דקות מובילה אל מתחת למנזר (מה שמאפשר לראות את המבנה המוצמד לסלע) ואל שער המנזר. הביקור כולל סיור בכנסיה , בחדר האוכל ובמרפסת הראשית, והאורחים מתקבלים בקפה ומים קרים. במקום שלושה נזירים הגרים במקום והוא בהחלט מרשים. ויתרנו על הירידה לערוץ עצמו (החום...) ועלינו בחזרה לעיירה המקסימה סטימינצה (Stemnitsa). מוזיאון הפולקלור של העיירה נחמד, אך לא מדהים. התרשמנו בעיקר מאוסף כלי הנשק שבמקום ומכלי העבודה. גם העובדת במקום היא כנראה אחד המוצגים (לפחות על פי גילה), היא לפחות ידעה קצת אנגלית.

ירדנו מההרים אל העיר טריפולי (Tripoli) (כן – יש אחת כזו גם ביוון), אל תוך תהלוכת בני נוער קומוניסטים שחסמו את הכביש. למרות הקושי לאתר חנויות פתוחות ביום ראשון, הצלחנו למצוא לחם לפיקניק של הצהריים.

המשכנו דרומה אל ספרטי (Sparti) ואל מיסטרס (Mistras) שיושבת על הצוק. עלינו לשער העליון כדי לסייר במצודה שעל המצוק, להשקיף על העיר התחתונה ולראות את כל העמק הפורה. המקום הוא אתר עתיקות של עיר ימי בנימית שלמה, כשחלק הם רק חורבות וחלק מהמבנים שלמים, או משוחזרים וחלקם פעילים. יפה ומרשים.

המשך הדרך דרומה הביאה אותנו (סוף סוף) ל – Thalis Rooms בכפר סקוטרי (Skoutari). הכפר הוא חלק מחבל מאני וכולל קצת מגדלים מאניים הרוסים. ירדנו לחוף (למה שוב עם חול ?) לרחצת ערב (הפעם אפילו בלי לשלם על מיטות השיזוף) ולא ויתרנו על נסיעה לגיטיו (Githio) – עיירת דייגים – ישר לטיילת התיירותית המלאה ב..מקומיים. ממוכרת נמרצת רכשנו דבש וריבה להביא הביתה, וממוכר פחות נמרץ קנינו גלידה בקערות מרק...

הבוקר של יום שני החל בנסיעה לצד המערבי של אצבע מאני – אל מערת דירו. המערה על חוף הים, בקצה מפרץ מדהים, מלא בסירות דייגים. נערכנו לשייט בתוך המערה, עם מדריך ששוב לא ידע מילה באנגלית, שדאג בעיקר שלא נעשה תנועות מיותרות ושתימרן את הסירה במיומנות בחתירה על...תקרת המערה. התרשמנו מאוד מהמערה הארוכה ומלאת המים והנטיפים.

המשכנו לכוון דרום כדי להקיף את האצבע. הדרך קשה, הכביש משובש והנוף מיוחד במינו. הגענו כמעט עד השפיץ (כדי להגיע ממש צריך ללכת ברגל) והתחלנו לעלות צפונה בצד המזרחי, כשהיעד הוא חוף הים של קוקלה (Kokkala). ההבטחה עלתה על המצופה. החוף קרוב לכביש, החניה על המים, אין כמעט איש, ויש אפילו טברנה – קצת משונה, אך עם פרפה ומים קרים. בחוף מזח ישן עם סולם מתכת, שממנו אפשר לבצע קפיצות מפחידות למים. נהנו מכל רגע והחוף זכה לציון המכסימלי בדרוג האתרים שעשינו בסיכום הטיול. חזרנו למלון להתארגנות ומנוחה, ויצאנו – הפעם לכוון מזרח אל האצבע המזרחית למונמווסא (Monemvasia).

הנסיעה הפעם עברה מהר (מרתון שירי שלמה ארצי עזר...) והצוק הדרמתי התגלה עוד מהכביש. חנינו ליד השער ונכנסנו לעיירה הימי בנימית ומלאת חנויות התיירים. העיר כולה, לרגלי הצוק היא בתים משוחזרים, סמטאות ומדרגות מימי הביניים. הבנים עלו לעיר העליונה, כדי לגלות את השער נעול – כי הכול בשיפוצים (לעוד שנתיים לפחות), ויש להסתפק בשיטוט בחלק התחתון ובתצפית על הים מעבר לחומות. קפה ומילקשייק במרפסת סיימו את הביקור באתר היפה והמיוחד הזה.

ביום שלישי נפרדנו מחבל מאני כדי לעשות את הדרך הארוכה צפונה לאתונה. הדרך עברה מהר עם הפסקות לקניות, פיקניק ורחצה (אחרונה) בים. הוויז הוביל אותנו דרך כבישי הטבעת (הטובים) של אתונה – אל תוך העיר, לדירה שהזמנו דרך Airbab. איתרנו את הדירה, המתנו בסבלנות שהדייר האמתי יסיים להכין אותנו , והתמקמנו. ערב אחד בסידור הזה הספיק לנו כדי להבין שכנראה השיטה של "החלפת דירות" לא ממש בשבילנו, ושאנחנו מעדיפים מקום שהוא רק בשבילנו והוכן למטרה זו.

חיכינו קצת ויצאנו אל החום המהביל של אתונה – בדרכנו לכוון האקרופוליס. עברנו ליד אצטדיון פאנאטניק והתבוננו עליו מבחוץ והמשכנו למוזיאון האקרופוליס (שיש בו מזגן!) מוזיאון מרשים, מלא בממצאים ארכיאולוגיים והסברים מעניינים על האקרופוליס ומקדשיו. המשכנו לטיפוס לגבעה בשמש (שעדיין) יוקדת. כאן לראשונה המוני תיירים – שכנראה מעדיפים את האתרים הקלסיים של אתונה – שעולים אתנו, מקיפים את האתר ומצטלמים.

ירדנו אל רובע התיירות, לקפה וגלידה ולשיטוט בחנויות ובסמטאות. סיימנו בכוסות יוגורט מתוק ויקר, וצעדנו בחזרה לדירה כדי להניח את הראש, להתעלם ממה שמסביב ולשון את הלילה האחרון ביוון.

בסיום הטיול דירגנו באופן משפחתי את האתרים שבהם עברנו (כל אחד התבקש לתת ציון מ 1 ועד 5 לכל אתר) – ואלו התוצאות של עשרת המקומות הראשונים: