טוב, מה יש לומר – זו היתה טיסה מוצלחת. בדרך כלל אני סובלת עד מתייסרת בטיסות לילה. כולם מצליחים להרדם בשלל תנוחות מטורפות תוך הנחת הראש בזויות בלתי אפשריות ורק אני מסתובבת כל הלילה ועושה פיפי כל הזמן. ניסיונות להרדם בעודי רוכבת על החכם, גורמים לעצבנות ברגלים וכאבי צואר בלתי נסבלים. לכן מה רבה היתה השמחה, כשהתברר שהטיסה חצי ריקה ומיד עם העליה למטוס השתלטנו כל אחד על שלושה כסאות, מה שאפשר להרדם בנעימים לאורך, כשרק חגורת הבטיחות תקועה לי בתחת ומותירה סימנים כחולים…
10 שעות לאחר מכן + שתי ארוחות, שאחת מהן הוגשה בשתים בלילה שעון ישראל (אך כמובן, גם זה לא מנע ממני לאכול ספגטי בולונז מעורב בכף חומוס וופל מצופה לקינוח – עד כדי כך אל על התדרדרו….) הגענו להונג קונג.
תנסו לדמיין שילוב של שנגחאי עם ניו יורק (טוב, זה למי שהיה בשנגחאי...). סינים, אבל מדברים אנגלית, שייכים לסין הקומוניסטית אבל קפיטליסטים בנשמה. רבי קומות, באדריכלות מערבית מדהימה ומרשימה ולחות בלתי נסבלת גם בתשע בערב.
למחרת, דהיינו היום - לאחר ארוחת בוקר שכללה כמה דים סם וביצה קשה מטוגנת( אל תשאלו...) יצאנו לראות את מעט האתרים שיש לעיר הזו להציע. ההי לייט כמובן, זו עלייה לפסגת הר ויקטוריה( 550 מ' אבל פה זה נחשב ה-הר שלהם...) עם תצפית אל המפרץ ואל שני האיים הגדולים קאולון והונג קונג. כמובן שהראות קקה, אבל עדיין אפשר להתרשם. המשכנו עם האוטובוס האדום( זה מה שקורה כשיש חצי יום ורוצים לראות משהו) ושטנו אל קאולון החלק העממי והפחות נוצץ של הונג קונג. הצלחנו לראות משהו, להרגיש את הצפיפות ולתהות מה יקרה איתם כשההסדר המיוחד לפיו הם חלק מסין אבל כלכלה נפרדת- יפוג. בקיצור, אם אתם מחפשים את הדבר האמיתי- המלצה שלנו- סעו לסין. הרבה יותר מעניין.
עכשו אנחנו שוב בדרך לשדה התעופה לטיסה של 9 שעות לסידני, המתנה של שעתיים וקפיצה קטנה של עוד 3 שעות לאוקלנד. ממש בקטנה…
ועוד שני דברים- החלטנו לספור צעדים ולנסות לחזור באותו משקל בו יצאנו, כך שאנחנו משתדלים לא להגזים. אז היום צעדנו 13,900 צעדים והחכם לא אכל אתמול טילון- אבל פיצה על כך היום...
שיהיה יום טוב ותשמרו לנו על הצד בשני של העולם…
